הצטרפו לקהילת "סודות כתבי היד העבריים"
אף כי כתיבה בכתב זערורי, מוכרת כבר למן האלף השני לפנה"ס בתרבות השומרית על לוחות טין שגודלם כ- 3 ס"מ ובתיאורו של ההיסטוריון הרומי פליני שחי במאה הראשונה, "מיקרוגרפיה" הפכה שם המושאל לאמנות יהודית ייחודית היוצרת את קווי המתאר של עיטורים בכתיבה זערורית.
כתבי יד עבריים של התנ"ך מעוטרים לעתים קרובות במיקרוגרפיה, אמנות סופרים יהודית יחודית היוצרת את קווי המתאר של צורות בכתב זעיר. הטקסטים ששימשו ליצירת המיקרוגרפיה נלקחו בדרך כלל מהמסורה, טקסט לקסיקאלי בעיקרו ששימש כדרך לייצב ולשמור על דיוק הטקסט המקראי.
עריכת המסורה החלה כנראה בסביבות המאה השביעית עד תחילת המאה השמינית לספירה. הדוגמאות המוקדמות ביותר לעיטורים במיקרוגרפיה מצויים כבר בכתבי היד המקראיים המזרחיים המוקדמים ביותר ששרדו. אלו מעוטרים בעיצובים גיאומטריים הכוללים מבנים, בעיקר קשתות.
צורות עיטוריות הנוצרות מטקסט הופיעו גם בכתבי יד מן העת העתיקה והקלאסית ושימשו בטקסטים של שירה. לפיכך עיטור זה נקרא "כרמינה פיגורטה" – שירה בצורה.
עצם השימוש בטקסט ליצירת צורות גרם לחוקרים להציע ש"כרמינה פיגורטה" היתה מקור חזותי שהשפיע על התפתחות המיקרוגרפיה הידועה לפיכך במחקר גם כ"מסורה פיגורטה." עם זאת, כמה הבדלים מהותיים מערערים את תקפותה של השערה זו. החשוב ביותר הוא, שבעוד שבמיקרוגרפיה יצירת הצורה נעשית ע"י כתיבת הטקסט על קו מיתאר הצורות, הרי שב"כרמינה פיגוראטה" הצורה הרצויה נוצרת בכתיבת שורות טקסט האחת מתחת לשנייה בתוך קווי המתאר באורכים שונים.
בנוסף, הצורות הנוצרות בכרמינה פיגורטה, הן המחשה חזותיות של תוכן השיר, ולפיכך יש קשר ישיר בין הטקסט היוצר לבין הדימוי. למרות שקיימות מספר מיקרוגרפיות הדומות בצורת יצירתן לקרמינה אין קשר ישיר בין העיטור הנוצר והטקסט היוצר.
לעומת זאת, כמה היבטים של האמנות האסלאמית מעידים על היות אמנות זו המקור החזותי העיקרי והמשפיע ביותר לעיטור בכתבי יד עבריים, כולל המיקרוגרפיה. דן פגיס, הציע כי הדגש האסתטי והתחכום הפורמלי בקליגרפיה היהודית, בשילוב עם מסורת המסורה, סיפקו פלטפורמה מוכנה לקליטת ההשפעה הקליגרפית האסלאמית וזו אכן ניתנת להשוואה כבר בכתבי היד המוקדמים ביותר.
בספרי תנ"ך עם מסורה נעשה שימוש בשני גדלי כתב על אותו עמוד: הטקסט המקראי כתוב בשניים או שלושה טורים באותיות כתב מרובע, וטקסט המסורה מוכנס בכתב מיקרוגרפי, בכתב הקרוי "חצי מרובע" שנכתב בין העמודות ובשוליים העליונים והתחתונים של העמוד. בספרי המסורה הספרדיים כתב המיקרוגרפיה בדרך כלל אינו גדול ממילימטר, ולעתים לא ניתן להבחין בקלות שהעיטור נוצר על ידי כתב. בספרי תנ"ך או חומשים אשכנזיים לעומת זאת, כתב המיקרוגרפיה גדול בהרבה ונקרא בקלות.
הדעה הרווחת במחקר הייתה שמאחר ולא מצוי קשר ישיר בין העיטור במיקרוגרפיה לבין הטקסט שהוא מעטר, למעט בכתבי יד מאוחרים מימי הביניים ואף זאת לעתים רחוקות, אין כל צורך לקרוא את הטקסט המיקרוגרפי במלואו.
בשנים האחרונות, הוצע שקריאת טקסט המיקרוגרפיה הוא הכרח מתודולוגי מאחר שהוא לא רק מעמיק את הבנתנו את מאפייני הכתיבה של הסופר, אלא גם את מאפייני תזרים הכתיבה בו יוצר הסופר את הצורות העיטוריות. אלה, בתורם, יכולים לחשוף את המתאם בין הטקסט היוצר לבין התמונה שהוא יוצר.
כתב יד מפואר זה מתימן, משנת 1469, הידוע בשמו גם כ"חומש צנעא", כולל עמודי שטיח מעוטרים בהשראת המסורת האמנותית האיסלאמית.
במפתח עמודי השטיח יש עיצוב דומה; עם זאת, ישנם הבדלים קלים בפריסה של קישוטים באלמנט המיקרוגרפיה המרכזי. כל דף שטיח כולל עיטור מיקרוגרפי היוצר ורדה במרכז מוקף שני מעגלים קונצנטריים. ביניהם, חמישה זוגות של דגים השוחים בתנועה מעגלית. העיגול במרכז מוחזק על ידי משולש המייצג הר כבחלק העליון והתחתון. הרקע מלא בעיטור פיליגרן בשחור ואדום. העיטור עצמו משקף מושגים קוסמולוגיים אסלאמיים המתארים את השמש במרכז, ואחר כך את הים ואת הארץ.
הקריאה במיקרוגרפיה מגלה שהתדמית נוצרה בתהילים קי"ט הדן על היחס בין האדם לתורה. מאחר והתורה נתפסת כתבנית שרטוט היקום, אפשר שעיטורים אלו מצביעים על קשר סימבולי בין צורה לטקסט יוצר. הקשרים סימבוליים אכן מצויים בבסיס עיטורי מיקרוגרפיה כבר בכתבי יד מזרחיים כפי שהראתה החוקרת רחל מילשטיין.
בשלושה מקרים מופיע עיטור במיקרוגרפיה גם בכתבי יד שאינם של התנ"ך: הגדת ריילנס, הגדת מוקטה ומחזור המיקרוגרפיה הקטלאני השמור בספרייה הלאומית.
המחזור מהווה דוגמא ייחידאית לכתב יד של תפילה המעוטר במיקרוגרפיה וכולל עשרים ושלושה עמודים שלמים של עיטור. הטקסט היוצר את העיטור המיקרוגרפי בכתב יד זה הוא ברובו תהילים. היכולת לעקוב בקלות אחר הטקסט הנהיר והפרשנויות הרבות על הטקסט איפשרו בייתר קלות לזהות את הקשר שיצר הסופר בין תמונה לטקסט היוצר עצמו. דוגמא ברורה לכך הינה דף 5א המתארת כלב תופס ארנב בעקבו הנוצר מתהילים כ"ב. המזמור מתאר דמות מעונה וסובלת שאויבים המשולים כלב ואריה רודפים את הדובר ומצפים למותו. באמנות היהודית עם ישראל הנרדף הומשל פעמים רבות לצבי או לארנב הניצוד.
בדף 3א, מתוארת מנדורלה המקיפה שושן בעל ששה עלי כותרת. ארבע ציפורים ארוכות צוואר מקיפות את המנדורלה. המודל העולה בעיני המתבונן, היא זו של "מאיסטאס דומיני" – האל בתפארתו, המתאר את מלכות האלוהים על פני האדמה.
באמנות הנוצרית, תיאורים אלה מבוססים על תיאורי כס האלוהים בספרי שמואל, יחזקאל והאפוקליפסה ליוחנן. באיקונוגרפיה זו, ישו מוצג ישוב על כס מלוכה מוקף מנדורלה, אשר מוחזקת בארבע פינותיה על ידי ארבעה מלאכים או על ידי ארבעת השליחים. המנדורלה, שהיתה סמל ידוע בעולם העתיק, נוצרה על ידי שני מעגלים חופפים חלקית, המסמלים את האינטראקציה ואת ההדדיות בין העולם מעל לבין העולם שמתחת: של אלוהים ושל האדם. צורת שקד זו, שימשה באמנות הנוצרית כאמצעי לתאר דמות בכל תהילתה, והן מופיעות סביב ישו ביום הדין האחרון וסביב הבתולה. תיאור מרכזי זה נפוץ באמנות הנוצרית מהמאה השישית ואילך.
תיאור האל בתפארתו היה נפוץ על חזיתות הכנסייה ובכתבי יד בזמן הפקת המחזור . סופר המחזור הקטלאני, שניתן להראות שהיה גם המסרן והאמן של כתב היד, ושניתן להציע שעבד בבית מלאכה נוצרי ידוע בברצלונה, השתמש במודלים שהכיר בבית המלאכה. מודלים נוצריים אלו רוּקנו מתוכנם הנוצרי והם שימשו ככלי פולמוסי נגד הנצרות עצמה. להבנת משמעות הדימוי חשובים השינויים שביצע במודל הנוצרי והטקסט בו בחר להשתמש ליצירת הדימוי.
בדימוי בדף זה, הסופר השתמש בתהילים קמ"ה המהווים את עיקר גוף פסוקי "אשרי יושבי ביתך", המזמור החשוב ביותר בפסוקי דזמרה. ליצירת המנדורלה כפל הסופר את פסוקים טו-טז בצידה השמאלי. מאמץ כוריאוגראפי זה של ניתוב הטקסט הביא ליכולתו להכניס במרכז הכתר העליון את קיצור שם ההוויה המופיע בראשית פסוק יז היוצר אבן חן בכתר העליון. מעניין להציע שיש כאן "כתר עליון" במובנו הקבלי של רצון הרצונות של האין סוף.
אם כך, מתעוררת השאלה באשר למשמעות הכתר הקטן הניצב מול הכתר הגדול ומכוון מטה. ניתן לראות בכתר זה, עטרה, מונח הנפוץ אצל הרמב"ן ותלמידיו לשכינה. אם אנו קוראים את התמונה בצורה זו, אנו יכולים להציע שהיא משקפת מניפולציה של הטקסט והתדמית המנסחת מעין "דרשה תאולוגית-תיאוסופית", העונה לאחת השאלות המרכזיות בשיח הפולמוסי של התקופה: טבעו של אלוהים. בעוד שהספירה "חכמה" נאצלה ראשונה מכתר עליון ובמהותה הינה ראשית להתגלות, הרי שמלכות, השכינה, לאחר ירידתה לסוף סולם הספירות, הייתה ראשיתו של היקום הנברא הנפרד מן האלוהות. השכינה היא מראה המשקפת את האור העליון בעולם הזה השואבת את כוחה מלמעלה והיא השער למעבר השפע האלוהי אל העולם.
להבנת השושן בעל ששת עלי הכותרת ה"יושב" במרכז הדף ניתן להציע שיחד עם העטרה לפנינו שבע ספירות הבניין היוצרות את ההאצלה של העולם הנברא. דימוי זה חושף לפיכך את התפיסה היהודית של הסדר האלוהי הבא לידי ביטוי במבנה הספירות. בנוסף, הבנת הדימוי בצורה זו מלמדת גם על הבניית דימוי שבהכרח היה נהיר לקורא.
חשיבות רבה להחלפת תיאור השליחים או מלאכים סביב המנדורלה שבמודל הנוצרי, בעגורים או חסידות בדף הנדון. לשתי הציפורים משמעות איקונוגראפית דומה של צדקנות וערנות ואדיקות דתית. החסידה אכן שימשה את חז"ל לרמז לחסיד. לפיכך ניתן להציע, שבחירת ציפורים אלה מהוות ייצוג לצדיק שבוחר את הדרך הנכונה – מציית למצוות – ועוסק במעשים השומרים על האיזון וההרמוניה בין כוחות הבריאה. בשינויים שהכניס למודל הנוצרי, יצר הסופר לפיכך פולמוס וויזואלי המתווכח על מהות האל כנגד התיאולוגיה הנוצרית. תיאור המייצג את המהות האמיתית של האל בביטויה הספירתי בעולם.
צורות חזותיות מורכבות אלו מעלות את השאלה: מדוע עוצב טקסט המסורה האמור לשמור על דיוק הטקסט המקראי לתוך עיטור שכה קשה לקריאה?
דיויד שטרן הציע לראות אמנות זו כמדרש חזותי על מסכת אבות ג:יג: "מסורת סייג לתורה". דבר זה מסביר את השימוש במיקרוגרפיה ליצירת גבולות מוגדרים העוטרים את טקסט המקרא. העיטור יוצר גדר חזותית המקבילה למטרת טקסט המסורה השומר על המקרא משינויים. ברצוני להציע שהצורך לסובב את כתב היד על מנת לקרוא את הטקסט המיקרוגרפיה יכול להיחשב גם כמדרש חזותי למסכת אבות ה:כב: "הפוך בה והפוך בה דכולה בה." ביטוי פיזי ללימוד הטמון בטקסט התורה המתבטא בחובה לסובב את העמוד המעוטר שוב ושוב כדי לפצח את הקשר בין טקסט ותמונה ולגלות את הסודות המוטמנים בו.
הצטרפו לקהילת "סודות כתבי היד העבריים"
כתבות נוספות
עולם שלם של כתבי יד דיגיטיליים מחכים לכם באתר "כתיב"
כשחייהם ומותם של שלושה דורות דחוסים לתוך סידור תפילה אחד
