שאלת גודל הנדוניה שעל זוג הורי הכלה להעניק לבני הזוג הטריים לרגל חתונתם היא שאלה שהטרידה הורים רבים במהלך הדורות. רעיון הנדוניה נמצא כבר במקורותינו. בספר ירמיהו, פרק כ"ט פסוק ו' נכתב: "קְחוּ נָשִׁים וְהוֹלִידוּ בָּנִים וּבָנוֹת וּקְחוּ לִבְנֵיכֶם נָשִׁים וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם תְּנוּ לַאֲנָשִׁים וְתֵלַדְנָה בָּנִים וּבָנוֹת וּרְבוּ שָׁם וְאַל תִּמְעָטוּ".
מדובר בפסוק סתום על פניו. כיצד ניתנת האישה לבעל? והרי בתחילת הפסוק הבעל הוא זה שמקדש את האישה. הגמרא מפרשת שאקט נתינת האישה הוא בעצם נתינת הנדוניה, אשר באמצעותה הופך האב את בתו ל"מציאה" שיש להשקיע כדי להשיגה.
השנה היא 1778. המקום – העיר מודנה שבאיטליה. משפחת הכלה, שאת שמה אנו לא יודעים, מנסה לגייס סכום כסף שישמש את בתם בתור נדוניה לחתונה הקרבה. היות שלא היה להורי הכלה סכום מספק, יש להניח שעברו זוג ההורים על הרכוש שברשותם בחיפוש אחר פריט יקר ערך שיוכל לפתור את מצוקתם. הפתרון נגלה להם בצורת ספר תורה שברשותם, "הכתובה על הקלף כתב נאה".
אפשר שראו במכירת ספר התורה מעשה שאינו מכבד את קדושתו, או שמא האמינו שבדרך שבחרו יצליחו לגרוף את הרווח הנאה ביותר. כך או כך, החליטו לארגן הגרלת ספר תורה, כשהסכום הנאה שירוויחו מהכרטיסים להגרלה יועבר קודש לנדוניית הבת.
האירוע כולו תועד בפנקס השייך למנהל ההגרלה שתיעד את שמות ומספרי המשתתפים בה, ושהגיע לאחרונה לספרייה הלאומית. וכך נכתב בהקדמה לכתב היד: "תורת ה' תמימה … בכתיבה תמה יפה וברה, כל זמן שבעליה צנועים ספר תורה מונחת בארון הקדש בכבודה והידורה, ובהגיע תור נערה בפרק בתולה נישאת בדקו ומצאו כי השגת יד חסרה … והסכימו להטיל חלשים על הקדשים זאת התורה הכתובה על הקלף כתב נאה … ולקבץ עליה גורלות כפי המצטרף למלאת את החסר, וכל גורל בעד שלשה ליטרים מט[בע] מודינא, ובהקבץ סך המצטרך יוטל הגורל לפני מע' ישיבתנו".
ההימור של בני הזוג השתלם ורבים מבני הקהילה במודנה ומקהילות נוספות רכשו כרטיסים להגרלה – אם מתוך רצון להיות הבעלים של ספר תורה מהודר, ואם מתוך רצון לסייע לזוג ההורים במצוקתם. כתב היד מגלה כי היו משתתפים שרכשו גם עשרה כרטיסים ויותר. בסך הכל נרכשו 808 כרטיסים להגרלה, סכום שאנו מקווים ששירת את הכלה וחתנה הטריים בחייהם המשותפים יחדיו.
הצצה לכמה מהשמות שמופיעים בכתב היד. כפי שניתן להיווכח, היו לא מעט משתתפים שרכשו יותר מכרטיס אחד
בסוף ההקדמה, ציין מנהל ההגרלה את שמו: "אברהם יצחק הכהן זלה"ה חותם פה מודינא אור ליום ה' ט"ו לחדש שבט שנת ל'ק'ח' את' ספר ה'תורה הזה". את שם הזוכה, או את שם המשפחה שהעמידה את ספר התורה למכירה, בחר שלא לספק.
היוזמה מתפשטת
וכבר עמדנו לפרסם כתבה זו, כשהגיע לידינו כתב יד נוסף שנכתב כמה שנים מאוחר יותר. כתב היד הזה, גם הוא ממודנה שבאיטליה, מספר את סיפור הגרלת ספר תורה מהודר נוסף לאותה מטרה – הכנסת כלה בברית הנישואים.
טרם הצלחנו לאשש את השערותינו לגביו, אך בהחלט סביר להניח שמדובר באותן נפשות פועלות שארגנו את ההגרלה המוקדמת לכבוד כלה אחרת. והפעם אנו גם יודעים את שמו של הזוכה בר המזל – ישראל צ'רבו (צבי) סגרסטי מרג'ו שבאיטליה.
כתבי יד שונים, סיפור דומה
השם המוקף הוא שמו של הזוכה: ישראל צ'רבו (צבי) סגרסטי, כפי שנכתב "עלה בגורלו ובסמ"ט (בסימן טוב) ובמז"ט (ובמזל טוב)"
הטקס הקבלי העתיק שאיפשר את זיהוים של חללי מחלקת הל"ה
כאשר הובאו חללי הל"ה לקבורה בהר הרצל הוקדשו מאמצים רבים לזיהוים אך רק 23 מגופות הלוחמים זוהו בוודאות. הרב אריה לוין גייס לפתרון הבעיה את השיטה הקבלית "גורל הגר"א"
הלווית הל"ה ד' בשבט התש"ח 1948. צילום: ארכיון תולדות גוש עציון
"פעמיים ירדה ההלוויה מהכפר לשיפולי הגבעה מעל הוואדי, מקום שנכרה קבר-אחים גדול בתוך חורשת האורנים הצעירים. נושאי המיטות, חיילים, אנשי המשק והקרובים צעדו דומם בשביל היורד. מחזה נוגע עד הלב היה דמותה של אֵם אצילה ושקטה שצעדה מאחרי האלונקה, בידה תמכה את ראש בנה יחידה המת, שבלט במקצת מתחת לכיסוי שעל גבי האלונקה – כאילו חי בנה ולטיפת האם תקל עליו" (מתוך יומן כפר-עציון, 18 בינואר, 1948).
35 אנשי מחלקת הל"ה, שעליהם פיקד דני מס, יצאו בדרכם לתגבר את גוש עציון הנצור בלילה שבין 15 ל-16 בינואר 1948. לפנות בוקר התגלתה המחלקה, כותרה על ידי אלפי ערבים מהסביבה וכל לוחמיה נהרגו בקרב שנמשך כל היום.
12 מצבות נותרו ללא שם
יומיים אחר כך גילה את הגופות מפקד המשטרה הבריטית בחברון, הימיש דוגן. הוא התכוון להביאן לקבורה בכפר עציון, אבל עד שעשה זאת, הספיקו ערביי הכפר צוריף להתעלל בגופות ולהשחית אותן. הדבר הוביל, מאוחר יותר, לבעיה בזיהוי החללים.
מספר חודשים לאחר סיום מלחמת העצמאות, בסוף 1949, החל מבצע שיזם הרב הראשי בצה"ל, הרב שלמה גורן, להבאת הנופלים בחזיתות השונות לקבר ישראל. כך הובאו למנוחות גופותיהם של נופלי גוש עציון, בהן לוחמי מחלקת הל"ה, בבית הקברות הצבאי בהר הרצל.
בעת הקבורה הזמנית בכפר עציון הגופות זוהו במאמץ רב, אך לאחר נפילת הגוש אבדו פרטי הקבורה ולא היה ידוע מי קבור והיכן. בשל כך, כשהובאו הגופות לקבורה קבועה בהר הרצל היה צורך בזיהוי מחודש שלהן, ורק עשרים ושלוש מתוכן זוהו. על שתים עשרה מצבות לא צוין שם. המשפחות שבניהן לא זוהו פנו אל רבה של ירושלים, הרב צבי פסח פרנק, וזה הציע להם לפנות אל הרב אריה לוין ולבקש ממנו שיערוך טקס קבלי הנקרא "גורל הגר"א" אשר באמצעותו יזוהו הגופות.
הפסוקים שנתנו תשובה בדרך פלא
הרב אריה לוין נודע כאיש חסד וכונה "רב האסירים" מפני שהיה נוהג במשך שנים, עוד בתקופת המנדט הבריטי, ללכת רגלית בכל שבת ולבקר את האסירים בבתי הכלא, לעודד את רוחם ולכתוב להם מכתבים. בפרט נודעו ביקוריו אצל אסירי המחתרות ואצל עולי הגרדום. הוא ביקר בקביעות גם בבית החולים "הנסן" למצורעים שבטלביה כדי לעודד את יושביו. הוא עצמו השתתף בסידורי הלוויה והזיהוי שנערכו לפני קבורת החללים בכפר עציון ב-48.
"גורל הגר"א" היא שיטה המיוחסת לגר"א מווילנה, אשר נערכת באמצעות פתיחת ספר תנ"ך באופן אקראי וקישור הפסוקים המופיעים בעמוד לשאלה העומדת על הפרק. מטרתו של הטקס היא לקבל תשובה לשאלות בעלות חשיבות רבה. אם אין רמז בפסוק, מדלגים לפסוק הבא המתחיל באות בה מסתיים הפסוק.
הרב לוין סירב בתחילה לעשות זאת, אך לאחר ששוכנע שהדבר יעזור ל"סגירת מעגל" אצל המשפחות – נעתר לבסוף. במקרה זה, הרב קיבל לידיו מצד אחד את רשימת החללים שמקומם לא היה ידוע, ומהצד השני – קיבל תרשים של מקומות הקברים ללא שם (חלילה לא היה צורך לחפור קברים או לחלל את כבוד המתים). אז עבר על התרשים, קבר אחר קבר, וניסה לשייך פסוק לכל קבר.
על פי ספרו של שמחה רז "איש צדיק היה", בדרך פלא מלאכתו של הרב היתה קלה. בתחילה הופיעו מספר פסוקים כלליים שרמזו על השם "הל"ה", ולאחריהם – ללא הפסקה – הופיעו אחד עשר פסוקים הרומזים על שמות החללים לפי סדר קבורתם שבתרשים. בחלק מהפסוקים הופיע שמו המפורש של החלל. באחרים – רמז ברור. לחלל ה-12, יעקב קוטיק ז"ל, לא נמצא פסוק, אך לא היה בכך צורך: לפי זיהויים של שאר החללים היה ברור היכן הוא קבור.
"היה זה יום חמישי, שעת לילה. עלו לישיבה, אשר בעליית הבית הקטן והצנוע של רבי אריה, בשכונת "משכנות" (שכונה קטנה בקרבת שוק מחנה-יהודה). בהיכל, השרוי בחשיכה, הודלקו י"ב נרות, אשר האירו את קיר המזרח, שארון הקודש ניצב לידו. הנוכחים היו: רבי אריה ועמו חתנו ובנו. מבין ההורים השכולים נמצאו שנים: מר ראובן מס ומר יצחק דב הכהן פרסיץ. הם פתחו באמירת "תהילים".
"דממת קדש שררה בהיכל. הנרות הדולקים הוסיפו למעמד נורא זה. פתחו את התנ"ך מבלי לדעת או לכוון דף ועמוד. לאחר כל פתיחה עלעלו שוב דרך עלמא, שבע פעמים, וכך חזרו על המעשה שבע פעמים, וקבעו שלפי אשר יימצא, יקבע של מי הוא קבר פלוני לפני שיסמנו בו את המצבה. וזה הכלל הנקוט: הפסוק האחרון בעמוד צריך לכלול את שמו, או רמז לשמו של אחד מאלה שמחפשים את זיהויו".
לעיתים מוטב להניח להולכים
לאורך הדורות נשמעו בקרב רבנים שונים הסתייגויות ממנהג זה הנעזר, כביכול, באמצעים מאגיים. אך למרות התקדמות המדע, עד היום לא פנו בני המשפחות בבקשה לנסות ולזהות את 12 החללים בשיטות מתקדמות יותר כגון בדיקת סמני DNA, והם נותרו קבורים על פי הזיהוי של "גורל הגר"א".
הרב לוין התגורר במשך שנים רבות ברחוב הר גריזים שבשכונת משכנות ישראל שבירושלים. לאחר מותו נקרא הרחוב על שמו, וכך גם רחובות בערים אחרות. ביולי 2005 הנפיקה החברה הממשלתית למדליות ולמטבעות מדליה לזכרו – ואף הוצא לאור בול הנושא את דיוקנו.
מתוך כ"י קמברידג' T-S NS 232.23a – מפיוט לחנוכה של ר' פינחס הכהן (א"י, המאה השמינית), שבו האור הופך לסמל: 'הַנֵּר מִצְוָה וְהַתּוֹרָה אוֹר / וְשׁוֹמְרֵיהֶם יִתְהַלְּכוּ בָאוֹר / כִּי אֹרַח צַדִּיקִים נֹגַהּ כָּאוֹר' וכו'.
בפיוטים לחגים הרבו הפייטנים לכתוב על נושאו המיוחד של כל חג: פיוטי פסח עוסקים ביציאת מצרים, פיוטי חג השבועות – במתן תורה, ופיוטים לפורים – בסיפור מגילת אסתר. אבל רוב פיוטי החנוכה שנכתבו בארץ ישראל עד המאה השמינית אינם עוסקים בניצחון החשמונאים על היוונים. ניצחון זה נזכר ברובם רק ברמז, ובדרך כלל כחלק מאיזו סכמה היסטורית: ארבע מלכויות ששיעבדו את ישראל, הן בבל, מדי, יוון ואדום-רומי (הנזכרות גם ב'מעוז צור' בצד מצרים), או שבע חנוכות, שש מאז 'חנוכת העולם' בימי בראשית ועד לחנוכת החשמונאים, והשביעית – לעתיד לבוא. רוב הפייטנים כמעט לא עסקו ביוונים: את הפיוטים לשבת חנוכה הקדישו לנושא הקריאה המיוחדת בתורה בשבת זו, חנוכת המשכן בימי משה; ובפיוטים ליתר ימות החנוכה הפכו את הנר והאור לסמלים לגאולת ישראל.
מדוע נמנעו הפייטנים מסיפור הניצחון? מתברר שבניגוד לחגים אחרים, שהאירועים שחלו בהם מסופרים בהרחבה במקרא, לא הייתה בידי פייטני ארץ ישראל כל 'מגילה' או סיפור כתוב על מלחמת החשמונאים. ספרי המקבים לא נכנסו לקנון ונעלמו, וגם 'מגילת אנטיוכוס' טרם נודעה. הפצתה – למן ראשית המאה העשירית – אכן גרמה למהפכה בפיוטי החנוכה, ומאותה עת ואילך הרבו פייטנים לספר על פרטי המלחמה ביוונים. אבל בידי הפייטנים הקדומים יותר לא היו אלא רסיסי מידע. אפילו נס פך השמן לא היה חלק מהסיפור שסופר בימיהם – הוא מופיע בתקופת האמוראים במקורות בבליים בלבד, ובפיוטי ארץ ישראל הוא אינו מוזכר כלל.
כאשר פייטן החליט בכל זאת לספר את סיפור חנוכה בפיוטו, היה עליו ללקט קטעי סיפורים מכל רחבי ספרות חז"ל. כזה הוא מקרהו של ר' אלעזר בירבי קליר, מגדולי פייטני ארץ ישראל (פעל בראשית המאה השביעית): בקרובה (פיוט לתפילת עמידה) שלו לחנוכה 'אעדיף כל שמונה בשוש נרות' הוא ליקט סיפורים רבים מכל רחבי התלמוד הירושלמי והמדרשים, והצליח להציב תמונה מפורטת של גזירות היוונים שהביאו למלחמה ולניצחון. כל מקור המזכיר צרה כלשהי הבאה מידי היוונים – ולעתים לא רק מידם – הובא בפיוטו. אבל לפעמים מובאות אצלו מסורות ייחודיות, שאינן מוכרות מן התלמודים ומהמדרשים הקדומים. באחת ממחרוזות הפיוט אומר הקלירי על היוונים שהם:
כלומר: היוונים היו דומים לחיה ('חיוה', מארמית) המתוארת כנמר בעל ארבעה ראשים שבחזון דניאל (ז, ו), ומסמלת גם שם את מלכות יוון, והם ביקשו להזיק, להכתים ולהחטיא ('לנמר') את ישראל המשולים לצאן ('גדיותי') בדברי גזרותיהם ('במענם'); והדברים הם על פי ויקרא רבה יג, ה (מהדורת מרגליות עמ' רפט): 'כנמר, זו יוון שהיתה מנמרת בגזירותיה'. ואז התעוררו 'פרחי אמר' (כינוי לחשמונאים שיוסבר בהמשך), שהם משרתיו של הקב"ה במקדש (על פי תהלים כט, ט: 'ובהיכלו כֻלו אֹמר כבוד'), והם שיברו וניצחו את היוונים ('רעצום'), כוננו ('ותיכנו') על מכונו את המקדש בירושלים ('נוף' – על שום 'יפה נוף משוש כל הארץ', תהלים מח, ג) ושמחו בחנוכה.
מדוע מכנה הפייטן את החשמונאים 'פרחי אימר'? 'אִמֵּר' הוא אחד מעשרים וארבעה משמרות הכהונה – משפחות של כוהנים שהיו מתחלפים בעבודת המקדש מדי שבוע, במחזור קבוע, שעל פיו כל משמר עבד בירושלים בדרך כלל פעמיים בשנה (רשימתם מופיעה בדברי הימים א כד, ז-יח). 'פרחי אימר' הם אפוא 'פרחי כהונה', הכוהנים הצעירים. אבל מדוע דווקא 'אימר'? האם הדבר מכוון, או שמא אין הם אלא סמל לכוהנים בכלל?
מעיון בפיוטים נוספים מתברר שהפייטנים מציינים פעם אחר פעם שהחשמונאים הם דווקא ממשמר אימר, כפי שכבר הראה לפני שנים רבות מנחם זולאי. כך, דרך משל, בפיוט אחר לחנוכה אומר ר' אלעזר בירבי קליר: 'אַרְבַּעַת רָאשֵׁי נָמֵר / רִצְּצוּ פִרְחֵי אִמֵּר' (הנמר הנזכר בדניאל ומסמל את מלכות יוון היה בעל ארבעה ראשים); ובפיוט ברכת המזון לחנוכה הוא חוזר ואומר: 'אִיַּלְתָּ (=חיזקת) פִרְחֵי אִמֵּר / לְרַצֵּץ רֺאשׁ נָמֵר'; ובעוד פיוט לחנוכה, של פייטן אחר (עלי החבר בן עמרם, בן המאה הי"א): 'אָצָה מַמְלֶכֶת נָמֵר / בָּנִים בְּפֶרֶךְ לְהַגְמֵר / גִּדְּעוּהָ כֺּהֲנֵי אִמֵּר'; ובפיוט נוסף, שמחברו אינו ידוע: 'מִשְׁמַר אִמֵּר עָמְדָה בְּחָזְקָה / נָמֵר דָחֲקָה וּנְחֻשְׁתּוֹ הִדִּיקָה'.
המסורת הפייטנית שהחשמונאים היו דווקא ממשמר אימר אינה ידועה ממקורות מדרשיים. על פי ספר מקבים א (ראש פרק ב) הם היו ממשמר יהויריב – המשמר הראשון ברשימת המשמרות והנכבד מכולם. מה יכול להיות מקור המסורת הפייטנית הייחודית? אין זה מן הנמנע שהיא נוצרה בעקבות דרשה: על פי מסורת ארץ ישראלית, שהייתה נפוצה מתקופת האמוראים, לכל אחד משמות משמרות הכהונה הוצמד שמו של יישוב בגליל. בני ארץ ישראל האמינו שכבר בזמן בית המקדש גרו הכוהנים ביישובים אלה, משמר משמר ויישובו. והנה, מקומו של משמר אימר הוא היישוב 'יַבְנִית' שבאזור יער ביריה, הנכתב גם 'יוונית'. ייתכן אפוא שדרשן או פייטן שרצה לספר שהכוהנים ניצחו את היוונים השתמש בשם מקום זה, שהיה ידוע כעיר של כוהנים, כדי ליצור לשון נופל על לשון, וקבע ש'בני יבנית' (או 'פרחי יבנית') ניצחו את היוונים. שומעיו, שזכרו שבעיר יבנית ישב דווקא משמר אימר, זיהו מעתה את החשמונאים כבני משמר זה.
ואכן, המשחק ב'יוונית' ו'יוונים' חוזר אף הוא בפיוטים. ר' אלעזר בירבי קליר מתאר איך 'פרחי אימר' שניצחו במלחמה מיהרו 'לְבַשֵּׂר בְּחוּצוֹת יַוְונִית / כִּי קִצְּצָה חֲנִית / כָּל לָשׁוֹן יְוָנִית'; ופייטן אחר אומר אף הוא: 'בְּנֵי יְוָנִים בְּיַוְנִית תְּנַדֶּה'. ומעניין שהקלירי, אשר האמין שהחשמונאים גרו ביבנית בגליל אך שמע ממקור כלשהו שהמלחמה פרצה במודיעין (ובלשונו: 'מודיעית'), תיאר בפיוטו איך נסעו הלוחמים מעירם הרחוקה עד מודיעין: 'רָצוּ עַד מוֹדִיעִית / יְוָנִים שָׁם לְהַבְעִית', ורק אחרי הניצחון חזרו 'לְבַשֵּׂר בְּחוּצוֹת יַוְונִית' על הצלחתם.
מסורת נוספת המופיעה בפיוטי הקלירי משמרת רמזים לדרשה בלתי ידועה על ארבע המלכויות. ארבע המלכויות – בבל, מדי, יוון ואדום – מופיעות במדרשים רבים, והן מזוהות עם הרבה רביעיות שנזכרות בתורה, כגון ארבעת הנהרות היוצאים מעדן – גיחון, פישון, חידקל ופרת (בראשית ב, י-יד), לשונות האופל הנזכרים בברית בין הבתרים – 'אימה, חשכה, גדֹלה, נֹפלת' (בראשית טו, יב); ארבע החיות הטמאות – גמל, שפן, ארנבת וחזיר (ויקרא יא, ד-ז) ועוד. ר' אלעזר בירבי קליר רומז ליוון על פי המדרשים הללו, וכותב: 'בַּעֲמוֹד חִידֶּקֶל בְּנִיבוֹ חַד וְקַל' (השווה ויקרא רבה יג, ה: 'חדקל זו יוון, שהיתה חדה וקלה בגזירותיה); מספר ש'גֵּרָה הֶעֱלָת אַרְנֶבֶת' ומתאר שהיא 'הֻומְשְׁלָה חֲשֵׁיכָה גְדוֹלָה'. והנה, בהמשך הפיוט הוא מתאר איך 'חָלוּ יְלָקִים פָּנִים מְעִיזִּים'. 'ילקים' הוא כינוי ליוונים, אך מה פשרו? יֶלֶק הוא מין ממיני הארבה. האם יש כאן רמז לדרשה או סתם סמל לאויבים הפושטים על הארץ כארבה ומשחיתים אותה?
מתברר שהכינוי 'ילק' ליוונים מופיע בעוד מקומות. ר' אלעזר בירבי קליר עצמו מתאר בפיוט אחר איך היוונים 'גָּבְרוּ וּפָשְׁטוּ כְּיֶלֶק'; וגם פייטן איטלקי בן המאה העשירית, ר' שלמה הבבלי, מתאר את הגעת היוונים במילים 'טָסוּ חַרְגֻּלֵּי יֶלֶק'. חזרה כגון זו אינה מקרית. מדוע בחרו הפייטנים דווקא בילק?
לפני מספר שנים פרסמו מאירה פוליאק וקארינה שלם קטע מתוך פירוש בערבית יהודית לספר יואל, והפרשן הביא בו באריכות דרשה המזהה את מיני הארבה הנזכרים בפתיחת ספר יואל – 'יתר הגזם אכל הארבה ויתר הארבה אכל הילק ויתר הילק אכל החסיל' (יואל א, ד) – עם ארבע המלכויות. נמנים כאן גזם, ארבה, ילק וחסיל; הילק הוא השלישי – כנגד המלכות השלישית, מלכות יוון. מתברר שדרשה זו, המופיעה בטקסט מאוחר יחסית (מסביבות המאה העשירית), ונרמזת במדרש מאוחר נוסף (סדר אליהו רבה כ, על יואל ב, כה), הייתה כנראה כבר מפורסמת בימי ר' אלעזר בירבי קליר, והוא רמז אליה כשכינה את היוונים 'ילקים'.
רוב פיוטי החנוכה אינם מספרים אפוא את סיפור מלחמת החשמונאים ביוונים והופכים את נס החנוכה, האור והנרות לסמלים. אבל מעט הפיוטים המפרטים קצת יותר בסיפור החנוכה משמרים מסורות עתיקות ומרתקות, אשר לעתים אינן ידועות כלל ממקורות אחרים.
לקריאה נוספת בנושא:
ש' אליצור, 'פיוטי החנוכה: סמל מול ריאליה', בתוך: ימי בית חשמונאי – סידרת עידן 19, בעריכת ד' עמית וח' אשל, ירושלים תשנ"ו, עמ' 310-303.
ע' פליישר, השירה העברית בספרד ובשלוחותיה, בעריכת ש' אליצור וט' בארי, ירושלים תש"ע, כרך א, עמ' 168‑175 (הקרובה 'אעדיף כל שמונה' בשלמותה).
מ' זולאי, 'מי היכה את היוונים בימי החשמונאים'? בספרו: מפי פייטנים ושופכי שיח, בעריכת ש' אליצור, ירושלים תשס"ה, עמ' פו-פט.
מכתב בערבית-יהודית, בו איחל הכותב לנמענו "בהדה אלאיאם אלשריפה (בימים אלו הנכבדים), אלמכצוצה אלמעהודה באלנסים (המפורסמים ומוכרים ב'הנסים') מי שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה יעשה עם הדרתך הקדושה ועם שאר הצאן הנבזה [מילה מטושטשת] כל נביא וחוזה"
חג החנוכה זכה למעמד חשוב אצל יהודי הגניזה, אף שאיננו באופן רשמי 'חג'.
אנשים שלחו זה לזה במכתבים ברכות ואיחולים כמו "מי שעשה נסים לאבותינו בימים האלו ובחודש הזה יעשה עמנו ועמכם נסים ונפלאות". אספנו כמה ברכות ואיחולים כאלו שנמצאו בגניזת קהיר.
אדם אחר באמצע המאה ה-11 שלח לידיד נכבד הזמנה "שנתוועד למחר בבית הכנסת", והוסיף איחול: "אלוהים ישים ימי החנוכה עליו ועל כל אשר לו סימן טוב וסימן ברכה".
אדם נוסף, שכתב מכתב בערבית-יהודית, איחל לנמענו "בהדה אלאיאם אלשריפה (בימים אלו הנכבדים), אלמכצוצה אלמעהודה באלנסים (המפורסמים ומוכרים ב'הנסים') מי שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה יעשה עם הדרתך הקדושה ועם שאר הצאן הנבזה [מילה מטושטשת] כל נביא וחוזה".
אף התכנסויות משפחתיות לא נעדרו – במכתב ששלח יוסף לקרוב משפחתו הוא כותב: "ואנא אקול אנני אצל אליכם עלי אלחנוכה (ואני אומר כי אגיע אליכם לכבוד החנוכה)".
חג חנוכה שמח!
(שני המכתבים הראשונים נמצאים בספרית אוניברסיטת קיימברידג', וסימנם TS10J 14.9, TS8J22.7. המכתב השלישי, בערבית-יהודית, נמצא בספרית ה-JTS וסימנו ENANS2.5. הביקור המשפחתי בחנוכה נזכר במכתב באוסף לואיס-גיבסון, LIT2.140)