דבר במסע שלקחה אליו התנועה הציונית את חבריה וחברותיה לא היה מובן אליו, ישר, ברור, או מתבקש. כדי להגשים את המציאות העולה על כל דמיון, הייתה צריכה הציונות אנשי דמיונות. את מבוקשה מצאה התנועה הצעירה באישים משיעור קומתם של פינסקר, הרצל ואחד-העם. גם לאחר מותם של אותם אישים המשיכו חברות וחברי התנועה ליצוק תוכן בחזון המדינה היהודית של הרצל, זו שתשמש מרכז רוחני שיהיה אור לגויים לפי אחד-העם.
כשכבר הוקמה המדינה, והחזון שנולד ממילים וממעשה הפך למציאות ומאז לשגרה, המשיכו מנהיגי התנועה שהייתה למדינה לאתגר את אנשי הרוח והמחשבה, הפעם את האינטלקטואלים שהתקבצו באוניברסיטאות החדשות שהוקמו. הם הציגו לפניהם שאלות וקושיות שעוררו החיים היהודיים הריבוניים שחודשו.
דוד בן-גוריון, מדינאי שלא נתקשה להדביק גם לו את תווית איש המחשבה וההגות, דאג להימצא בדיאלוג מתמיד עם מומחים מתחומים שונים. הוא ניהל התכתבות ענפה עם יוצרים, חוקרים ומדענים, הקשיב לדעותיהם על מיני נושאים וליבן את דעותיו שלו על אותם הנושאים. בספרייה הלאומית בירושלים שמורים מכתבים רבים ששלח וקיבל בן-גוריון, ובהם המכתב ששלח לפרופ' שמואל הוגו ברגמן, בנוסף על המכתב שהחזיר לו הפרופסור.
בשנת 1960 פנה ראש הממשלה הראשון לפילוסוף ולאיש האקדמיה הישראלית, שמואל הוגו ברגמן, כדי לתהות עימו על חוויה שהתנסה בה לאחרונה. את המכתב לברגמן פותח בן-גוריון בדיון תיאולוגי-פילוסופי בפסוק המקראי "בצלם אלהים ברא אותו". האם אכן נברא האדם בצלם אלוה? בן-גוריון סבר אחרת. הוא אומנם התנגד ל"אתיאיסם" (אתאיזם) וסירב לקבל את ההנחה "שהעולם מורכב מחומרים עיוורים, ואטומים, ואין הגיון ודעת ומשטר בקוסמוס", אך ראה בכל האנשה של האל משום "עבודת אלילים – בגלגולים שונים".
חוסר היכולת שלנו להבין את הקוסמוס ופועלו, גורמת לאדם "לדמות את האין סוף המסתורי (ביטוי זה של הקבלה אולי הכי מתאים להביע את הבלתי נודע העליון והמקיף) לאדם – אין זה אלא גאוותנות נאיבית והתיימרות שחצנית של יצור קטן כלפי 'יוצרו'". את המילה "יוצרו" הכניס בן-גוריון בין מירכאות – דרך להדגיש את חוסר יכולתו של האדם ללכוד את האין-סוף במחשבה או בשפה.
את סוף המכתב מקדיש בן-גוריון לתיאור החוויה שהולידה את הרהורים ששיתף בהם את ברגמן: "וזה אולי משונה שאני כותב דברים אלה במוצאי יום כפור, לאחר שישבתי עם פלוגת צנחנים שערכה תפילת יום הכפורים באחד הצריפים פה (שדה בוקר). כל הערב אתמול וכמעט כל היום עד מעריב היום. הקשבתי לתפילה, הרהרתי בה רבות, הרגשתי הדבקות של המעטים שהאמינו במה שהם אומרים, רחשתי להם כבוד וחיבה – אבל לא נתקנאתי בהם". לדעת בן-גוריון, תפילה אינה דו-שיח בין אדם לבוראו. "יתכן שזה נעים – אבל אין מציאות זו אלא אונאה עצמית".
חודש לאחר מכן, ב-11 בנובמבר, שלח ברגמן את תשובתו והתנצל על האיחור. הוא פנה לראש הממשלה בשמו ("מר בן גוריון") ללא התואר שלו, אך לא שכח להוסיף "הנכבד מאד". ברגמן הגיב בביטול לרעיון שמשה קיבל את התורה בסיני: "ובכל זאת עלי לומר, שבתפיסתי את התורה הנני קרוב יותר לאלה, שיש להם אמונה תמימה זו, מאשר לאלה הרואים את התורה כספר חילוני גרידא ואינם רואים את ההבדל העקרוני, התהומי, בין התורה ובין ספרים חילוניים".
ברגמן טען: "קיימת העובדה היסודית, שישנם כתבים קדושים, היינו כתבים אשר נכתבו תחת השראה מלמעלה, במובן המדויק של המילה (אינספירציה)". בכתבים קדושים אלה כלל ברגמן גם את הברית החדשה, הקוראן והוודות ההודיות. עובדת היות כתבים אלה כתבי קודש אינה מונעת את החובה "לבדוק את הספרים האלה באמצעי הביקורת ההיסטורית-מדעית". עם זאת, ברגמן הכיר בקיומם של עולמות עליונים, "והכתבים הקדושים האלה הם הצנורות החשובים ביותר, אשר דרכם משפיעים העולמות העליונים על התפתחות האדם".
בריאת העולם, כמו העובדה שהאדם נברא בצלם, שייכת לסוג העובדות הנכונות "במובן עילאי-מטאפיסי, אם תרצה לומר: סימבולי". את האל, הסכים ברגמן עם בן שיחו, לא ניתן להבין באמצעים שכליים. ומכאן עלינו "לעמוד בפניו דום ביראת הכבוד".
בחלק האחרון של מכתבו פונה ברגמן להשיב לשאלה שהטרידה את דעתו של "הזקן" – שאלת מהות התפילה. וכך כותב ברגמן: "השאלה, אם התפילה היא דו-שיח או לא, אינה, לפי עניות דעתי, שאלה, שאפשר להכריע אותה על ידי ויכוחים עיוניים. מבחינה עיונית, זאת אומרת מן האספקט החיצוני הנך צודק בודאי באומרך שהמתפלל מדבר עם עצמו. אולם אם זו העובדה בשלמותה, על זה אין המסתכל מן החוץ יכול לאמר מאומה. זוהי שאלה של הנסיון. הנני כאן אמפיריסט ומפני כך הנני מאמין על מה שמעידים המתפללים הגדולים של כל הדתות ושל כל העמים. מי שאומר שאין זו אלא 'אונאה עצמית' דומה לאדם המסתכל בזוג נאהבים ואומר, שהאהבה אינה אלא אונאה עצמית. הוא צודק מבחינה 'אובייקטיבית', חיצונית, ובכל זאת 'עזה כמוות אהבה'".
המאמר מתפרסם לרגל כינוס "ימי התנ"ך" ופתיחת המרכז להעצמת מדעי הרוח בספרייה הלאומית בימים רביעי-חמישי, 4-5/7. הכינוס יעסוק במשמעות ובחשיבות התנ"ך לציבור הישראלי מימי ראשית המדינה ועד ימינו, כפי שהוא בא לידי ביטוי בין השאר בהתכתבות המרתקת שקיימו בן-גוריון וברגמן.
כתבות נוספות
בן גוריון חושף: אבא שלח לי כסף כדי שאעזוב את ישראל
