פלדנקרייז: האיש שהעמיד את בן גוריון על הראש

הוא היה מהנדס ופיזיקאי שניסה להתמודד עם כאבי גוף כרוניים, כשפיתח תורת תנועה ייחודית שזכתה להמוני מתרגלים ומתרגלות ברחבי העולם. אחד מהם היה ראש הממשלה הראשון, דוד בן גוריון, שהצליח בהנחייתו לבצע עמידת ראש לראשונה בחייו, כשהוא בן 70. זהו סיפורו של משה פלדנקרייז

832 629 Blog

ד"ר משה פלדנקרייז (צילום באדיבות אגודת המוסמכים לשיטת פלדנקרייז בישראל) ודוד בן גוריון עומד על הראש בחוף הרצליה, 1957 (צילום: פאול גולדמן באדיבות הצלמניה)

יש איש אחד שאמר לדוד בן גוריון מה לעשות, והוא ציית. הוא אפילו הורה לו לעמוד על הראש. קראו לו משה פלדנקרייז, מורה מחונן לתנועה שצבר קהל מעריצים ומטופלים, ובראשם ראש הממשלה הראשון של ישראל. כששאלו אותו כל כמה זמן בן גוריון מתאמן אצלו, הוא ענה: "בכל יום". וכשביקשו לברר "באיזה שעות?", השיב: "זה תלוי. מתי שיש לי פנאי". 

הארץ 1 בנובמבר 1957
כתבה אודות משה פלדנקרייז בעיתון הארץ, 1 בנובמבר 1957. מתוך ארכיון העיתונות שבספרייה הלאומית.

הקשר הראשוני בין משה פלדנקרייז ודוד בן גוריון היה מעט תמוה:

בתחילת שנות ה-50' סבל בן גוריון מלומבגו (מתנת) וכתוצאה מכך מכאבי גב תחתון קשים. בעקבות הדיווחים בעיתונות על סבלו של ראש הממשלה קיבל בן גוריון מכתב מאזרח שטען שיוכל לרפא אותו. רופאיו של הזקן, שראו את המכתב מפלדנקרייז חסר ההכשרה הרשמית, טענו שהוא נוכל. רק ערב מבצע קדש ב-1956, כשבן גוריון סבל שוב מגל של כאבים, ביקר אותו פרופ' אהרון קציר, מבכירי המדענים בישראל, ויעץ לו להיפגש עם חבר שלו פיזיקאי ומומחה לג'ודו, שאמנם לא היה רופא אך היו לו רעיונות מקוריים בתחום רפואת העצמות. הפעם בן גוריון לא סרב להצעה המשונה.

פלדנקרייז הגיע לביתו של בן גוריון שניהל באותה עת את מבצע קדש בעודו מרותק למיטתו, ובדק אותו בדיקה גופנית יסודית. בסיומה הודיע: "תזדקק לשבעים שיעורים". והוסיף: "אם לא הסכמת עם עצמך לבוא לשיעור האחרון, מוטב שלא תתחיל בראשון". בן גוריון הסכים לתנאים הקשוחים שהציב לו פלדנקרייז והטיפול היומיומי של ראש הממשלה החל.

מהיכן שאב משה פלדנקרייז את התעוזה והביטחון לטפל בבריאותו של אחד מהאנשים החשובים ביותר במדינה הצעירה?

משה פלדנקרייז נולד בשנת 1904. כבר בגיל 13, כמתנת בר מצווה, ביקש מהוריו בקשה יוצאת דופן – לעלות מאוקראינה לישראל. עם תרמיל פשוט על גבו הוא יצא לדרך הארוכה ארצה. בארץ עבד בתחילה כפועל בניין, אבל ההתחלה הצנועה של חייו לא רמזה בשום דרך על ההמשך. במאמץ רב השלים פלדנקרייז את בחינות הבגרות, ונסע ללמוד הנדסה ופיזיקה בסורבון שבפריז. שם סיים את הדוקטורט שעשה בפיזיקה שימושית בהצטיינות שלאחריהן עבד כמהנדס ופיזיקאי בתעשיות ביטחוניות.

מארכיון הוגו ברגמן
הקדשה של פלדנקרייז בכתב ידו לפילוסוף הוגו ברגמן, על ההוצאה בצרפתית של ספרו בנושא אמנות הלחימה ג'י-ג'יטסו שיצא לאור ב-1935, מתוך ארכיון שמואל הוגו ברגמן, הספרייה הלאומית.

בצעירותו התעניין בהגנה עצמית וקרא ספר על תורת הג'י-ג'יטסו (עליה גם כתב ב-1930 את הספר הראשון על התורה בשפה העברית). כנער שגדל בתל אביב אהב לשחק בכדור עם חבריו, אבל בשנה האחרונה ללימודיו בתיכון נפצע בברכו וסבל מכאבים שריתקו אותו למיטתו והגבילו את יכולת התנועה שלו. לרופאים באותן שנים לא היה פתרון עבורו והדבר היחיד שיכלו להציע לו היה ניתוח מסוכן שסיכויי ההחלמה בו חלקיים. פלדנקרייז סירב, והתעקש לנסות לפתור את הבעיה בדרכים אחרות.

בעת לימודיו בצרפת פגש את כותב הספר המקורי, ג'יגורו קאנו היפני, שהתפעל מהיהודי החרוץ והסקרן. מלבד הג'י-ג'יטסו עסק קאנו גם בג'ודו ובזמן ששהה בפריז, ניצל פלדנקרייז את זמנו הפנוי כדי ללמוד ממנו. מאוחר יותר כתב פלדנקרייז גם את הספר הראשון שפורסם בעברית על תורת הגו'דו. במכתב מ-1935 ששמור בארכיוני הספרייה הלאומית, מספר פלדנקרייז שקאנו התרשם מאוד מהספר: "זהו הספר המשובח ביותר שנכתב על נושא זה בשפה שאינה יפנית". קאנו הסכים לכתוב הקדמה לספרו של פלדנקרייז ואף דאג שהספר יתורגם ליפנית.

Whatsapp Image 2024 07 01 At 13.20.47
הספר "ג'ודו – אמנות ההגנה והתקיפה" מאת משה פלדנקרייז, השמור בספרייה הלאומית.
קטע מהמכתב מארכיון הוגו ברמן
מכתב של משה פלדנקרייז להוגו ברגמן על ספר הג'י-ג'יטסו שכתב: "הנה כי כן זכה הספר העברי הראשון על תרבות גופנית להיות הראשון והיחידי להתרגם לשפה היפנית שבה נוצרה השיטה", מתוך ארכיון שמואל הוגו ברגמן השמור בספרייה הלאומית.

אבל זו הייתה רק ההתחלה. בהמשך ישתמש פלדנקרייז בכל הידע שצבר ממורו היפני וכן, גם מלימודי הנדסה ופיזיקה, כדי להמציא תורת תנועה חדשה.

"החלטתי לראות מה המעשה שאני עושה שגורם לנקיעת הברך" סיפר בראיון משנת 57'. כשהחל להתבונן בגופו כיחידה שלמה הבין שהוא לא משתמש בו כראוי וכי הרגלים רעים שהשתרשו בחייו מסבים לו נזק. 

במקביל לעבודתו כפיזיקאי בתחום התעשיות הביטחוניות המשיך פלדנקרייז לפתח שיטה ייחודית משלו בתחום התנועה, שמטרתה מניעת כאבים והיכרות עם הגוף. את יכולות החקר המדעי שלו הוא הפנה לניסיונותיו להבין את מצבו הגופני: מדוע יש ימים בהם הברך יותר כואבת מימים אחרים? האם לחץ נפשי משפיע על כך? הוא חקר ולמד את הנושא אך לא הגיע להבנות חדשות.

פלדנקרייז בצעירותו מתוך הספר ג'ו ג'יטסו והגנה עצמית 1931
משה פלדנקרייז הצעיר, תמונה מתוך ספרו הראשון "ג'י-ג'יטסו והגנה עצמית" שיצא ב-1930, כשהיה בן 26 בלבד.

יום אחד, בעת שקיפץ על רגלו הבריאה, החליק ופצע אותה. מיואש וכאוב, הוא נשכב במיטה ושקע בשינה עמוקה. משהקיץ, גילה כי מצבה של רגלו "הלא טובה" בה נפגע בעבר השתפר פלאים, והוא מסוגל לעמוד עליה בקלות. הוא ניסה להבין מה קרה ומסקנתו הייתה פורצת דרך: כתגובה לפציעתו השנייה, המוח שלו יצר מעגלים עצביים חדשים, וארגן מחדש את תגובת הגוף שלו כמכלול.

בעקבות תובנותיו החדשות פיתח פלדנקרייז יכולת התבוננות בתופעות גופניות והיה רגיש לשינויים העדינים ביותר בגופו. הוא יצר סדרת התנסויות חושיות-תנועתיות שהתרחשו לרוב בשכיבה על מזרון והאיר את האופן בו המוח, הגוף והנפש פועלים מתוך יחסי גומלין, כיחידה אחת.

בעקבות תגליותיו דגל פלדנקרייז בריפוי עצמי, ואט אט שיפר את תפקודו עד כדי כך שלא נזקק עוד לניתוח. הוא אף לימד את עצמו ללכת בדרך חדשה וחיננית, שהיוותה את הבסיס לשיטת ההתעמלות שפיתח, הקרויה על שמו – פלדנקרייז. עקרונותיו הוכחו כיעילים לא רק בפתרון בעיות גופניות נפוצות אלא גם בסיוע למי שסבלו מבעיות בהתפתחות ומפגיעות נויורולוגיות.

השימוש בדרכים לא פולשניות כדי להשפיע לטובה על מערכת העצבים ופיתוח מודעות של האדם כיצד להשתמש נכון בגופו, היו בין עקרונות השיטה החדשה שצברה פופולריות ועברה מפה לאוזן בין מנהיגי האומה הצעירה.

נחזור למטופל החשוב ביותר של פלדנקרייז: לבקשת בן גוריון, נשמרו פגישותיו הטיפוליות עם פלדנקרייז בסוד אך באחד המפגשים ביניהם פלט ראש הממשלה כי בתור ילד אפילו על הראש לא יכול היה לעמוד. פלדנקרייז, שקשר קשר בל ינתק בין גוף לנפש הבין כי למרות המפגשים היומיומיים ביניהם, עדיין היה לבן גוריון "דימוי גוף של נעבעך (מסכן ביידיש)". 

לפלדנקרייז הייתה הגדרה משלו למושג בריאות: "ההגדרה הראשונית שלי לאדם בריא הוא מישהו המסוגל לממש את חלומותיו הבלתי מוצהרים". אם החלומות נזנחו או הודחקו, הוא הסביר, הם ימשיכו לאמלל את בעליהם.  

הוא לא יכול היה להתעלם מפליטת הפה של בן גוריון ויצר תכנית פעולה, שבסופה יתרחש הבלתי יאמן (מבחינתו של בן גוריון) והזקן יעמוד על ראשו. במשך החודש שלאחר מכן התמקדו השניים בחיזוק גופו של בן גוריון בן השבעים ולימוד התנועות לקראת עמידת ראש הפכו להיות מרכז העבודה המשותפת שלהם. עוד לאותו  נופש מפורסם בחוף הרצליה שהונצח במצלמתו של פאול גולדמן ב-1957. אותו פריים מפורסם של ראש המשלה בבגד ים, כשהוא עומד בגאון ובנונשלטיות על ראשו, הפך לאיקוני. 

בן גוריון בחוף הרצליה 1957, הצלמניה
בן גוריון, ראש ממשלת ישראל, בשנות ה-70 לחייו, ולצידו המאבטח דוד בשארי, חוף הרצליה, 1957, צילום: פאול גולדמן (באדיבות הצלמניה).

לא רק בן גוריון הגיע ללמוד אצל פלדנקרייז אלא גם נגן הכינור הידוע יהודי מנוחין, נחום גולדמן (נשיא הקונגרס הציוני), מאיר ויסגל (נשיא מכון ויצמן), לוי אשכול (שר האוצר), פנחס ספיר (שר המסחר והתעשייה), משה דיין (הרמטכ"ל) ועוד רבים. 

בנוסף, הוא כתב שמונה ספרים שתורגמו לשפות שונות ותלמידיו מלמדים את שיטתו עד היום ברחבי העולם.

פלדנקרייז הלך לעולמו לפני 40 שנה. האדם המרתק שהקדיש את כל חייו לשיפור איכות חייהם של אחרים, השאיר אחריו מורשת מפוארת של תלמידים שמרבים טוב בעולם. 

***

בהכנת הכתבה נעזרנו בכתבה מעיתון מעריב מה-20 לספטמבר 1957 ("המורה של ב.ג"), וכן בכתבה מעיתון הארץ מיום ה-1 בנובמבר 1957 ("משה פלדנקרייז ותרבות הגוף"), שתיהן נמצאות בארכיון העיתונות של הספרייה הלאומית.

כמו כן נעזרנו בספרו של משה כהן-גיל "הישראלים שביקשו לרפא את העולם – פלדנקרייז/פאולה/נצח/הופה". 

דוד בן-גוריון: תביאו עשרה ילדים

ילדים זה שמחה? דוד בן גוריון רצה שיהיו לנו הרבה ילדים. כמה שיותר. אז חוץ מלהצטלם עם בערך כל תינוק שנולד בארץ ישראל הוא גם הגה את "פרס הילודה": תביאו עשרה ילדים ותקבלו 100 לירות היישר מממשלת ישראל

בן גוריון ותינוק. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין ארכיון בית בן-גוריון, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל

תָּבִיאוּ שְׁנַיִם תָּבִיאוּ שְׁלוֹשָׁה
תָּבִיאוּ אַרְבָּעָה יְלָדִים,
תְּקַבְּלוּ שִׁכּוּנִים עִם כְּנִיסָה וּמִטְבָּח
וּשְׁנֵי חֲדָרִים קְטַנִּים.
תָּבִיאוּ אַרְבָּעָה תָּבִיאוּ חֲמִשָּׁה
תָּבִיאוּ שִׁשָּׁה יְלָדִים,
תְּקַבְּלוּ הֲנָאָה וְכָבוֹד מִקְּרוֹבִים
אַתֶּם אוֹהֲבִים יְלָדִים.

יְלָדִים זֶה שִׂמְחָה
יְלָדִים זֶה בְּרָכָה
וְלָכֶם יֵשׁ לֵב שֶׁל זָהָב
כָּתוּב בַּתּוֹרָה
אוּלַי בִּגְמָרָא
לְכוּ תִּשְׁאֲלוּ אֶת הָרַב.

("ילדים זה שמחה". מילים: יהושע סובול: לחן: שלמה בר)

"ילדים זה שמחה", נאנח האבא הסחוט אחרי עוד לילה בלי שינה. הוא מנסה לפייס את עצמו, שאמנם קשה עכשיו, אך בסופו של דבר, כמילות השיר, "ילדים זה ברכה".

ראש הממשלה דוד בן גוריון צופה בהופעת ריקוד של ילדים, מחוץ למשרדו בקריה בתל אביב. יולי, 1949. דוד אלדן, לע"מ

הביטוי השגור כל כך בפי כולנו, בכלל לא חשב שהוא כזה. את השיר כתב יהושע סובול במחאה על עידוד הילודה המכוון של ממשלת ישראל והעומד בראשה, בעיקר בשנותיה הראשונות של המדינה, ובעיקר כלפי עדות המזרח. כאילו "הרחם היהודי" הוא הדרך הטובה והנכונה שבה גם נדכאי החברה יכולים לתרום למדינה הצעירה.

את הכתבה הזו נלווה בעיקר בצילומים של דוד בן גוריון בבריתות. פשוט כי יש הרבה כאלו. נראה כאילו בן גוריון קיבל מודיעין צבאי מכל אם הריונית, וידע להיות נוכח בעשרות שמחות בן ובת כי "הארץ צריכה הרבה צעירים נחמדים".

בן גוריון ותינוק. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין ארכיון בית בן-גוריון, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל

השיא, כך נראה, היה ביוזמה בן-גוריונית מקורית במיוחד: "פרס הילודה". ממשלת ישראל שלחה צ'ק של מאה לירות לכל מי שהוכיחה כי ילדה לא פחות מעשרה ילדים. זה אולי לא נשמע הרבה, אבל בשנים הללו, ובטח באוכלוסיות קשות היום, היה זה סכום לא מבוטל בכלל.

זה החל אי שם ב-11 בספטמבר 1949, אז התפרסמה בעיתון "קול העם" המודעה הבאה:

מכיוון שלא היה אינטרנט, היה על האימהות למלא טופס פשוט שמוכיח כי אכן הן ילדו עשרה ילדים. הנה דוגמה שמצאנו לטופס שכזה:

המסמך מתוך ארכיון המדינה

זה לקח כמה שבועות, לעיתים חודשים, אך בסופו של דבר אל האם המאושרת הגיע צ'ק של 100 לירות עם מכתב תודה אישי מראש הממשלה (בן גוריון ובהמשך גם משה שרת):

לעיתים ארגנה הרשות המקומית גם טקס קטן כדי לחגוג את האירוע.

משפחת אברהם זוכה בפרס הילודה. אב המשפחה מחזיק את הצ'ק והמכתב. מחנה העולים בית ליד, ינואר, 1951. צילום: דוד אלדן, לע"מ

העיתונות דיווחה חדשות לבקרים על עוד ועוד זוכים בפרס הנכסף, כשפה ושם נתגלעו כמה "פנצ'רים". למשל לא כולם אהבו את העובדה שכן ערבים/מוסלמים זכו בפרס:

מכתב למערכת שפורסם מ"הצפה" ב-14 בפברואר, 1951

והיו גם דרכים "להתחכם". למשל מה עושים כאשר יש לאב המשפחה יותר מ-10 ילדים, אבל הם נולדו מיותר מאישה אחת?

ידיעה שפורסמה ב"על המשמר". 5 באפריל, 1955

ובסופו של יום התחילה להגיע גם ביקורת מעולם הרפואה. לדברי אנשי הרפואה, הבאה של כמות גדולה של ילדים, בטח כשההורים במצב סוציו-אקונומי נמוך, עלולה להוביל לתמותה ולהתפתחות לא תקינה אצל הילדים.

בן גוריון ותינוק. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין ארכיון בית בן-גוריון, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל

בן גוריון עצמו ניסה להסביר ש-100 הלירות אינם בגדר "עידוד ילודה" אלא "תעודת הוקרה" לאם שהצליחה לגדל בהצלחה עשרה ילדים.

מכתב שכתב בן גוריון במענה לקריאה לבטל את "פרס הילודה". ארכיון בן גוריון

ילדים זה שמחה? תלוי את מי שואלים. בכל מקרה "פרס הילודה" שרד עד 1959, אז התחלף הפרס במונח אחר שמעורר מחלוקת עד היום: קצבאות הילדים.

בן גוריון ותינוק. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין ארכיון בית בן-גוריון, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל

11 שנים אחרי שהפסיקו לחלק את הפרס, בשנת 1970, מצאנו בארכיון בן גוריון מכתב מרגש שנשלח אליו, ובו הזמנה לראש הממשלה בדימוס לבוא ליום ההולדת של הבת העשירית של המשפחה. בהזמנה מבקשים בני המשפחה לקבל מאה לירות בשל מצבם הקשה.

ונסיים בדברים שאמר שלמה בר, "סולן הברירה הטבעית" שהלחין וביצע את "ילדים של שמחה":

"אני פעם נסעתי במונית והיה איזה נהג מונית שאמר לי: 'אתה יודע, התחתנתי. שנים לא היו לי ילדים. ואני כל הזמן הייתי שומע את השיר הזה, הייתי בוכה. עכשיו יש לי ילד, אחרי חמש שנים של ניסיונות. ילדים זה שמחה, ילדים זה ברכה'. זה שימח אותו כל כך. אז מי אני שאגיד לו את הבעייתיות שיש בשיר?".

 

לקריאה נוספת

שלמה בר – מחזמר דוקומנטרי | כאן דוקו

זה קרה בספטמבר 1949 / על הדמוגרפיה היהודית בשנות המנדט ו-'פרס הילודה' של דוד בן-גוריון

הפרובוקציה של דוד בן גוריון

מדוע סרב בן גוריון לשים כיסוי ראש בהלוויות הסופר שי עגנון?

בן גוריון ללא כיסוי ראש בהלוויות עגנון. 18 בפברואר, 1970. צילום: אוסף דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

נשיא המדינה, ראש(ת) הממשלה, הרב הראשי ושופטי בית המשפט העליון – כולם באו להיפרד מהסופר שמואל יוסף עגנון בהלוויה שנערכה לו ב-18 בפברואר 1970.

מי שבא לכבד בנוכחותו את עגנון המנוח היה גם ראש הממשלה לשעבר דוד בן גוריון. אך בשונה משאר הנוכחים בהלוויה, ובניגוד לנהוג בהלוויות, בן גוריון החליט שלא לכסות את ראשו.

בן גוריון ללא כיסוי ראש בהלוויות עגנון. 18 בפברואר, 1970. צילום: אוסף דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

מי שהבחין בכך היה הרב מנחם פרוש, שגם הוא הגיע להלוויה. פרוש, מראשי המפלגה החרדית אגודת ישראל, החליט לעשות מעשה וניגש אל דוד בן גוריון. הוא שיער שגילוי הראש של בן גוריון היה בסך הכול בהיסח הדעת, והציע לו כיסוי ראש. ועם זאת, פרוש גילה לתדהמתו כי לא הייתה זו יד המקרה שהותירה את בן גוריון חשוף ראש – היה זה בכוונת מכוון. "יש עמי כובע", גילה בן גוריון, "אך לא אחבוש אותו, משום החלטת הממשלה אשר כפתה את הדת בשאלה מיהו יהודי".

בן גוריון התכוון לתיקון חוק השבות שעבר בקריאה ראשונה בכנסת ימים ספורים קודם לכן – שקבע לראשונה בספר החוקים של מדינת ישראל תשובה לשאלה הניצחת "מיהו יהודי". לאחר אין ספור דיונים, ויכוחים, הפגנות ומאבקים, הכנסת אישרה את תיקון החוק ל"חוק השבות" שקבע כי יהודי הוא "מי שנולד לאם יהודיה או שנתגייר, והוא אינו בן דת אחרת". בן גוריון דחה מכל וכל את העירוב בין דת למדינה שמאמץ את הקביעה ההלכתית לשאלת יהדותו של אדם.

אך הרב פרוש לא ויתר. "האם אינך חושב שעגנון הדתי היה מצפה ממלוויו לחבוש כובע על ראשם?". גם לשאלה זו הייתה לבן גוריון תשובה: "ביקרתי אצל עגנון לפני זמן קצר, והוא לא אמר דבר כאשר ראה אותי גלוי ראש".

עגנון ביום הולדתו השמונים של דוד בן גוריון. צילום: ארכיון שי עגנון בספרייה הלאומית

ואם אנו כבר עוסקים בבן גוריון ועגנון, עגנון היה אחד משורה של אנשי דת ורוח שנדרשו על ידי בן גוריון עצמו עוד בשנת 1958 לענות על שאלת השאלות: "מיהו יהודי". עגנון ענה כי התשובה לשאלה כבר נמצאת ב"שולחן ערוך" אבל גם דאג להוסיף: "דת ומדינה לעת עתה הן כשתי שכנות שאינן נוחות זו לזו. ואתה ששלום המדינה וטובת המדינה תלויים בכך כדאי שתמשוך ידך מלדון בענייני דת בין טוב בין למוטב, כדי שתהא דעתך פנויה לענייני המדינה".

אבל זה לא סוף הסיפור; חדי העין הבחינו כי בשלב מסוים בהלוויה בן גוריון אכן חבש כובע גרב על ראשו. האם שינה את דעתו והחליט לכבד את הרב פרוש ואת המעמד? אז זהו, שלא – הקור בהר המנוחות היה הסיבה היחידה לכך.

דוד בן גוריון חובש כובע גרב בהלוויית עגנון. צילום: לע"מ

כתבות נוספות

בן גוריון: התפילה היא הונאה עצמית

בן גוריון חושף: אבא שלח לי כסף כדי שאעזוב את ישראל

כשהחזון איש פגש את בן גוריון

האיש שפיתח את הקרב מגע להגנה מפני התקפות אנטישמיות

אימי ליכטנפלד פיתח את אומנות הלחימה 'קרב מגע' כטכניקת הגנה עצמית מפני מתקפות אנטישמיות בעיר, שבעבר הייתה ידועה בשם פרסבורג

Kravmaga715

פרסבורג הוא שמה ההיסטורי של העיר ברטיסלאבה, שמשמשת כיום עיר הבירה של סלובקיה – אתר בעל היסטוריה יהודית עשירה, שהופרעה לפני כשבעים שנה.

העיר מתייחדת במיקומה הגיאוגרפי, על גבול שתי מדינות – הונגריה ואוסטריה – שאוכלוסיותיהן היהודיות היו גם הן גדולות. הישיבה המפורסמת של פרסבורג כבר אינה קיימת בעיר, אבל אם תטיילו היום בירושלים, תיתקלו בישיבה הקרויה על שם אותה אחת מקורית בפרסבורג. אין ספק שתיתקלו גם ברחוב אחד לפחות הקרוי על שם תושב מתושביה המפורסמים של פרסבורג, לרבות החת"ם סופר, רב מוביל ביהדות אירופה בתחילת המאה התשע-עשרה, ואימי ליכטנפלד, מייסד שיטת הקרב מגע.

1925 Pressburg Jewish Ghetto The Folklore Research Center, Hebrew University of Jerusalem
הגטו היהודי בפרסבורג בשנת 1925. התמונה באדיבות המרכז לחקר הפולקלור, האוניברסיטה העברית]

 

בימינו ישנה עדיין נוכחות יהודית בברטיסלאבה, חרף העובדה שבשנות השישים של המאה הקודמת, תחת השלטון הקומוניסטי, נהרס בית הכנסת הגדול והמרשים של העיר לטובת בניית גשר חדש. קו רכבת הונח גם לאורך בית הקברות היהודי, אף שכמה מהמצבות במקום השתמרו, לרבות זו של משה שרייבר, המוכר גם בשם החת"ם סופר. יהודים מכל רחבי העולם, שנוהרים לברטיסלאבה לעלות לקברו, יורדים מהרכבת בתחנה ששמה 'חת"ם סופר'.

Chatam Sofer tram stop in Bratislava. Image croutesy of Dominika Sedlakova.
תחנת הרכבת 'חת"ם סופר' בברטיסלאבה. התמונה באדיבות דומיניקה סדלקובה

 

במסגרת הפסטיבל האירופי לתרבות יהודית המתקיים מדי שנה בשנה ביום הראשון בחודש ספטמבר, אפשר לבקר ללא עלות באנדרטה לחת"ם סופר, בבית הכנסת האחרון שנותר בעיר ובמוזיאון לתרבות יהודית. במוזיאון מוצגת תערוכה זמנית המוקדשת לאימי ליכטנפלד, המוכר גם בשם אימי שדאור, ממציא ההגנה העצמית הישראלית, 'קרב מגע', שתקופת שהותו בעיר הייתה חשובה ומשמעותית בחייו. 'קרב מגע' הוא כיום ספורט פופולרי, אבל במקור הוא נלמד כהגנה עצמית וכאמצעי לשרוד ברחובות הרובע היהודי בפרסבורג.

אימי (אימריך) ליכטנפלד נולד בבודפשט בשנת 1910 אבל ילדותו עברה עליו בברטיסלאבה. בסוף שנות השלושים, בתגובה למהומות האנטישמיות והאנטי-יהודיות בברטיסלאבה, הגה ליכטנפלד את הרעיון להפוך את הקטטות ברחובות לסגנון הגנה עצמית של ממש. במאי 1940, עם הכיבוש הנאצי בצ'כוסלובקיה ופיצול האומה, הצליח אימי להימלט מהמדינה ומציפורני הנאצים, על גבי אוניית קיטור בשם 'פנצ'ו', שעשתה דרכה לארץ ישראל. ה'פנצ'ו' הייתה אוניית נהרות ולא נועדה לשיט בים הפתוח, אבל לאנשים על סיפונה לא היו הרבה ברירות. היא עלתה על שרטון באיים הדודקאנסיים היווניים, ואימי, עם כמה בני אדם נוספים, ניצל בידי הבריטים. אימי התגלגל למצרים, שהייתה אז תחת שלטון בריטי. אחרי ששירת בלגיון הצ'כי החופשי הוא שוחרר, ולבסוף עלה בידו להגיע לארץ ישראל. שם הוא החל לאמן בשנת 1944 חברים בארגון 'ההגנה' ובכוח השיטור.

 

Jewish street in Bratislava The Folklore Research Center, Hebrew University of Jerusalem
רחוב יהודי בברטיסלאבה. התמונה באדיבות המרכז לחקר הפולקלור, האוניברסיטה העברית

 

אחרי הקמת מדינת ישראל התמנה אימי למדריך ראשי לאימון גופני ולקרב מגע, ואימן חיילים בלחימה בסכין, בקרבות רחוב ובשחייה. הוא שירת בצבא עשרים שנה, ותמיד הוסיף לשכלל את שיטות הלחימה שלו בקרב פנים-אל-פנים. אחרי פרישתו מהצבא פיתח שיטת לחימה שתוכל לשמש גם אזרחים, והקרב מגע זכה לפופולריות בין לאומית. אימי ליכטנפלד נפטר בשנת 1998, בגיל 88.

Imre Lichtenfeld exhibit
כרזה לתערוכה על אימי ליכטנפלד במוזיאון לתרבות יהודית בברטיסלאבה. התמונה באדיבות דומיניקה סדלקובה

 

אם תגיעו כיום לברטיסלאבה, תיאלצו כנראה להתאמץ מעט כדי להבחין בנוכחות היהודית במקום, אבל היא בהחלט חיה ומשגשגת. העיר מציעה שיעורי יהדות, וניכרת גם תחייה של תרבות ומוזיקה יידיות – להקות מחיות שירים יהודים ישנים מהתקופה שקדמה למלחמת העולם השנייה. היהודים כבר אינם מהווים שנים-עשר אחוזים מתושבי העיר, כפי שהיה בעבר, אבל ביקור במקום יאפשר לכם לחוות תרבות יהודית שוקקת ועדיין מלאת חיוניות.