דוד בן-גוריון: תביאו עשרה ילדים

תָּבִיאוּ שְׁנַיִם תָּבִיאוּ שְׁלוֹשָׁה
תָּבִיאוּ אַרְבָּעָה יְלָדִים,
תְּקַבְּלוּ שִׁכּוּנִים עִם כְּנִיסָה וּמִטְבָּח
וּשְׁנֵי חֲדָרִים קְטַנִּים.
תָּבִיאוּ אַרְבָּעָה תָּבִיאוּ חֲמִשָּׁה
תָּבִיאוּ שִׁשָּׁה יְלָדִים,
תְּקַבְּלוּ הֲנָאָה וְכָבוֹד מִקְּרוֹבִים
אַתֶּם אוֹהֲבִים יְלָדִים.

יְלָדִים זֶה שִׂמְחָה
יְלָדִים זֶה בְּרָכָה
וְלָכֶם יֵשׁ לֵב שֶׁל זָהָב
כָּתוּב בַּתּוֹרָה
אוּלַי בִּגְמָרָא
לְכוּ תִּשְׁאֲלוּ אֶת הָרַב.

("ילדים זה שמחה". מילים: יהושע סובול: לחן: שלמה בר)

"ילדים זה שמחה", נאנח האבא הסחוט אחרי עוד לילה בלי שינה. הוא מנסה לפייס את עצמו, שאמנם קשה עכשיו, אך בסופו של דבר, כמילות השיר, "ילדים זה ברכה".

הביטוי השגור כל כך בפי כולנו, בכלל לא חשב שהוא כזה. את השיר כתב יהושע סובול במחאה על עידוד הילודה המכוון של ממשלת ישראל והעומד בראשה, בעיקר בשנותיה הראשונות של המדינה, ובעיקר כלפי עדות המזרח. כאילו "הרחם היהודי" הוא הדרך הטובה והנכונה שבה גם נדכאי החברה יכולים לתרום למדינה הצעירה.

את הכתבה הזו נלווה בעיקר בצילומים של דוד בן גוריון בבריתות. פשוט כי יש הרבה כאלו. נראה כאילו בן גוריון קיבל מודיעין צבאי מכל אם הריונית, וידע להיות נוכח בעשרות שמחות בן ובת כי "הארץ צריכה הרבה צעירים נחמדים".

השיא, כך נראה, היה ביוזמה בן-גוריונית מקורית במיוחד: "פרס הילודה". ממשלת ישראל שלחה צ'ק של מאה לירות לכל מי שהוכיחה כי ילדה לא פחות מעשרה ילדים. זה אולי לא נשמע הרבה, אבל בשנים הללו, ובטח באוכלוסיות קשות היום, היה זה סכום לא מבוטל בכלל.

זה החל אי שם ב-11 בספטמבר 1949, אז התפרסמה בעיתון "קול העם" המודעה הבאה:

מכיוון שלא היה אינטרנט, היה על האימהות למלא טופס פשוט שמוכיח כי אכן הן ילדו עשרה ילדים. הנה דוגמה שמצאנו לטופס שכזה:

זה לקח כמה שבועות, לעיתים חודשים, אך בסופו של דבר אל האם המאושרת הגיע צ'ק של 100 לירות עם מכתב תודה אישי מראש הממשלה (בן גוריון ובהמשך גם משה שרת):

לעיתים ארגנה הרשות המקומית גם טקס קטן כדי לחגוג את האירוע.

העיתונות דיווחה חדשות לבקרים על עוד ועוד זוכים בפרס הנכסף, כשפה ושם נתגלעו כמה "פנצ'רים". למשל לא כולם אהבו את העובדה שכן ערבים/מוסלמים זכו בפרס:

והיו גם דרכים "להתחכם". למשל מה עושים כאשר יש לאב המשפחה יותר מ-10 ילדים, אבל הם נולדו מיותר מאישה אחת?

ובסופו של יום התחילה להגיע גם ביקורת מעולם הרפואה. לדברי אנשי הרפואה, הבאה של כמות גדולה של ילדים, בטח כשההורים במצב סוציו-אקונומי נמוך, עלולה להוביל לתמותה ולהתפתחות לא תקינה אצל הילדים.

בן גוריון עצמו ניסה להסביר ש-100 הלירות אינם בגדר "עידוד ילודה" אלא "תעודת הוקרה" לאם שהצליחה לגדל בהצלחה עשרה ילדים.

ילדים זה שמחה? תלוי את מי שואלים. בכל מקרה "פרס הילודה" שרד עד 1959, אז התחלף הפרס במונח אחר שמעורר מחלוקת עד היום: קצבאות הילדים.

11 שנים אחרי שהפסיקו לחלק את הפרס, בשנת 1970, מצאנו בארכיון בן גוריון מכתב מרגש שנשלח אליו, ובו הזמנה לראש הממשלה בדימוס לבוא ליום ההולדת של הבת העשירית של המשפחה. בהזמנה מבקשים בני המשפחה לקבל מאה לירות בשל מצבם הקשה.

ונסיים בדברים שאמר שלמה בר, "סולן הברירה הטבעית" שהלחין וביצע את "ילדים של שמחה":

"אני פעם נסעתי במונית והיה איזה נהג מונית שאמר לי: 'אתה יודע, התחתנתי. שנים לא היו לי ילדים. ואני כל הזמן הייתי שומע את השיר הזה, הייתי בוכה. עכשיו יש לי ילד, אחרי חמש שנים של ניסיונות. ילדים זה שמחה, ילדים זה ברכה'. זה שימח אותו כל כך. אז מי אני שאגיד לו את הבעייתיות שיש בשיר?".

 

לקריאה נוספת

שלמה בר – מחזמר דוקומנטרי | כאן דוקו

זה קרה בספטמבר 1949 / על הדמוגרפיה היהודית בשנות המנדט ו-'פרס הילודה' של דוד בן-גוריון