חדי קרן ריתקו את הנפש האנושית משך אלפי שנים. דורות של כותבים תיארו חיה גדולה בעלת קרן אחת, שמאפייניה שונים ממקום למקום, אך על גבה נבנו מיתוסים נכבדים שתופסים מקום גם בתרבות הפופולרית של היום. לא תמיד חד הקרן נראה כמו שאנחנו מדמיינים אותו היום – סוס לבן עם קרן גדולה. לפעמים הוא דמה יותר לעז, לחמור, או לשילוב של כמה חיות. ולפעמים לא היה כלל סוס: חד הקרן מופיע למרבה הפלא בתיאורים מכל העולם, ופסלונים סיניים מתארים למשל דרקון בעל קרן בודדת. בכל מקום היה סיפור על חד קרן – רק שבמקרה חד הקרן הזה תמיד נמצא דווקא במקום אחר.

האם יכול להיות שמיתוס החד קרן מגיע מכאן, מארץ ישראל? זאת רק אחת הסברות. בעוד תיאורים קדומים ממקמים את חד הקרן בעמק האינדוס שבהודו, על פי דעות אחרות תיאורי החיה מבוססים על קרנפים מאפריקה או על לוויתנים חדי שן (Narwhal) מהאוקיינוס הארקטי. לצד כל אלה, אמונה רווחת קושרת בין סיפורי חד הקרן לבין חיה שבית גידולה הטבעי נמצא גם כאן בנגב, ושמה מופיע לראשונה כבר בתנ"ך – הראם.

החיה שאנו מכנים כיום ראם היא סוג של אנטילופה גדולה, שלה כמה מינים החיים ברחבי אפריקה והמזרח התיכון. ספציפית, בארץ ישראל ובמדינות ערב הסובבות אותה חי הראם הלבן, או הראם הערבי, שצבעו השולט לבן ולו שתי קרניים ישרות וארוכות.

רגע. שתי קרניים? אנחנו מדברים על היצור המסתורי והחמקמק ששמו מעיד עליו שיש לו קרן אחת בלבד ואתם מביאים לי אנטילופה?

יתכן שהבלבול בין הראם לחד הקרן החל מסוגיית תרגום: תרגומי התנ"ך הקדומים ליוונית (תרגום השבעים) וללטינית (הוולגטה) פירשו את המילה העברית "ראם" כ"חד קרן" (Monoceros / unicornis). הראם מופיע בלא מעט פסוקים בתנ"ך. יוחסו לו סגולות של כוח ועוצמה והוא גם אחד מסמליו של שבט אפרים. המקורות העבריים חשבו בכלל שהתחש המוזכר בתנ"ך הוא הוא חד הקרן שאנחנו מדמיינים. מאוחר יותר המילה "תחש" עברה עוד שורת גלגולים מרתקים בעצמה.

אבל אפשר שהקשר בין הראם לבין מיתוס החד קרן נוצר גם בשטח ממש. ארץ הקודש הייתה מאז ומתמיד יעד מבוקש לצליינים ולתיירים שבאו לפסוע בשבילים בהם צעד ישוע. את הדרך ניצלו חלק מהמבקרים, בהם נזירים, כדי לתאר במילותיהם את חווית הנסיעה הקשה, ואת הגיאוגרפיה, הבוטניקה והזואולוגיה של האזור. בתיאורים אלה, בעיקר מן העת החדשה המוקדמת,  אנחנו נתקלים לעיתים בתיאורים – לפעמים מאוירים – של חד קרן מסתורי.

כך למשל, באחד מהספרים הראשונים שהודפסו על מסע לארץ הקודש (בניגוד לכתבי יד), ספר שחיבר הנוסע הגרמני ברנרד מבריידנבאך, מופיע איור ובו חיות שבהן צפה בארץ הקודש ובסביבותיה. הספר יצא לאור במאה ה-15, ונכתב בין 1484 ל-1486. בריידנבאך הגיע מוונציה ליפו, ביקר בירושלים ומשם המשיך למדבר סיני. באיור מופיעות מספר חיות אקזוטיות כדוגמת גמל, תנין, עז, סלמנדרה וגם – חד קרן. בריידנבאך כותב כי ראה אחד בחטף במדבר סיני. האם זהו הראם, שאזור מחייתו הטבעי הוא הנגב ואזורי המדבר?

תיאור מפורט של חד קרן נתן גם הנזיר הדומיניקני פליקס פאברי, שביקר בארץ ישראל באותו הזמן. גם הוא ראה חד קרן במדבר סיני ותיאר אותו בפרוטרוט כחיה אצילית, בעלת עוצמה שאין דומה לה, עם קרן שאורכה יותר ממטר. הוא מסר מפי המקומיים שכמעט בלתי אפשרי לצוד את חד הקרן, אך מצטט מפי מחברים קדומים יותר את האמונה שנערה בתולה יכולה להרגיע את החיה שבלתי ניתנת לאילוף.

במאה ה-16 ביקר כאן גם הנזיר הפרנציסקני נואה ביאנקו וכתב כמובן ספר מסעות ובו תיאר את הנסיעה. הוא חזר על מסלול הצליינות שתואר כבר לעיל, מוונציה לירושלים ולהר סיני. בספרו מופיע תחריט שמזכיר את זה שליווה את ספרו של בריידנבאך, ובו מתוארות מספר חיות אקזוטיות שצפה בהן במהלך המסע. כאן מופיע גם בבון לצידו של חד הקרן שהפעם דומה יותר לעז גדולה.

איך אפשר להסביר את התצפיות האלו? על פי התיאוריה המבססת את סיפורי חד הקרן על הראמים המקומיים, במבט מן הצד קרניהם הישרות והארוכות של הראמים עשויות להתלכד ולהיראות כקרן אחת. יתכן שבמבט חטוף מן הזווית הזאת אפשר לדמות כי מדובר בסוס גדול בעל קרן בודדת. עם זאת, ברור שהמקומיים שצדו את החיה הגדולה הזו ידעו שיש לה שתי קרניים. על כן מעלים גם סברה נוספת, שלפיה הסיפורים מתבססים על ראמים שקרן אחת אבדה להם במהלך חייהם, משום שקרני הראם לא צומחות מחדש.

מי היו, אם כן, חדי הקרן שהופיעו בכתביהם של המבקרים בארץ? האם הם אכן הראמים האציליים והגדולים שלעסו את עלי העצים באיטיות תוך כדי בהייה בצופים המרוגשים? האם באמת נתקלו הנוסעים בסוסים שנכנעו למגע ידן של נערות צעירות? או שמדובר בדמיון וסיפורים ששמעו מסביב למדורה? כנראה שלעולם לא נדע בוודאות. למרבה המזל אפשר לנסות ולחפש את חדי הקרן האלה גם היום: אם תרצו לנסות לשחזר את חוויותיהם של הנזירים שסיירו כאן, תוכלו לנסוע לערבה. שם, הודות למבצע השבה לטבע של חי־בר יטבתה שהחל ב-1978, מסתובבים כ-200 פרטים של החיה שאנחנו מעדיפים לקרוא לה חד קרן.

כתבות נוספות

הארי פוטר, אברהם היהודי ואבן החכמים

מיתוסים ואידיאולוגיות במפות עתיקות של ארץ ישראל

אלמנטרי, גולם יקירי

מי אתה המלאך מטטרון?

לא לילדים: הכירו את לילית הערפדית היהודית

מסופר בשני מלכים של שתי ממלכות סמוכות, זוג אחים שקבעו להיפגש בארמונו של הצעיר מביניהם בתום שנים רבות של פרידה. בחצות הלילה, ומשסודרו כל ההכנות למסע, נזכר האח הצעיר שאה זמאן במחרוזת אבני החן שרצה להעניק לאחיו הבכור למתנה ושב על עקבותיו בחזרה לארמון – שם מצא את המלכה ישנה בזרועות אחד מעבדיו. בלהט הרגע שלף המלך את חרבו והרג בו-במקום את אשתו ואת מאהבה.

כאב הבגידה שחש המלך היה מר ואובדן האמון מוחלט. הכאב נרפא רק לאחר שראה האח הצעיר את אשת האח הבוגר בוגדת אף היא בבעלה, אך הצער שבגילוי הדביק את אחיו הבכור, המלך שהריאר. משחזרו השניים ממסע תנחומים שלא צלח, ניסח האח הבכור צו שהטיל על יד ימינו הווזיר להוציא לפועל. בכל לילה תובא נערה בתולה אל מיטתו, בבוקר ייערף ראשה ולקראת הערב שלאחריו תוחלף בנערה חדשה. כך, האמין, לא תוכל שום אישה לבגוד בו עוד.

שלוש שנים של אותה מדיניות רצחנית דללה את אוכלוסיית הנשים בממלכה. כדי למנוע את חיסולן הגמור, הציעה אחת משתי בנות הווזיר את עצמה למלך. תוכניתה של הנערה, שלא התכוונה ליפול גם היא קורבן לאכזריות המלך הנבגד, הצטיינה בפשטות מבריקה. בכל לילה תתחיל לספר למלך סיפור שיתוזדמן כך שלא תספיק לסיימו אלא בלילה הבא, הסיפור שנגמר יוביל אותה אל תחילתו של סיפור חדש, שיסתיים אף הוא בלילה שלאחריו. אם להאמין לכותרת היצירה שבה נודע קובץ הסיפורים של שהרזאד בת הווזיר, תוכניתה הבטיחה את הישארות ראשה על כתפיה לשנתיים ו-271 יום, שהם אלף לילה ולילה, שהם – כמו שסיפור המסגרת מגלה לנו – הזדמנות לספר למלך כ-500 סיפורים (וחצי). בתום תקופה זו, שבה הולידה למלך שלושה ילדים, החליט המלך שהריאר לשאת אותה לאישה.

בשנת 1704 החל המזרחן והדיפלומט הצרפתי אנטואן גאלאן (Galland) לפרסם את התרגום הצרפתי לסיפורי "אלף לילה ולילה" שלא היו ידועים במערב, וקיבלו יחס מזלזל מהאליטה האינטלקטואלית הערבית במזרח. בתחילת עבודתו נסמך גאלאן על כתב יד ובו שלושה כרכים הנחשב לעדות הכתובה הקדומה ביותר ששרדה עד ימינו. בהמשך העיד כי נעזר במספר סיפורים סורי מוכשר בשם חנא דיאב, שסיפר למתרגם הצרפתי כמה מהסיפורים המוכרים ביותר בקובץ, בהם עלילות עלאא אלדין (אלאדין) וסיפור עלי באבא וארבעים השודדים. התרגום של גאלאן היה לאחד מרבי-המכר של המאה ה-18, הוליד עשרות גרסאות חדשות וזיכה את מחברו בכינוי הפרדוקסלי – הסופר האמיתי של הלילות.

למרות הכינוי שבו זכה גאלאן, לקובץ הסיפורים של שהרזאד אין מחבר אחד – גם לא אחד משוער כפי שהאיליאדה והאודיסיאה מיוחסת לדמותו (הבדיונית ככל הנראה) של הומרוס. כיום מקובלת הסברה ששהרזאד הצילה עשרות ומאות סיפורים שהספרות הערבית הרשמית הועידה לשיכחה בדיוק מהסיבה שסיפורי אלף לילה ולילה אהובים ונערצים גם כיום. סיפור המסגרת שאב לתוכו עוד ועוד סיפורים ממקורות שונים – מפרס, הודו, עיראק, סוריה ומצרים – ונחשב, בניסוחו הקולע של יוסף סדן, "ספרות שווקים".

אי אפשר להדגיש נקודה זו מספיק: מעולם לא היה, ולעולם לא יהיה נוסח אחד מקובל ל"אלף לילה ולילה", ומהדורות ותרגומים שונים מכילים סיפורים שהושמטו או הופיעו בצורה שונה במהדורה אחרת.

לפחות 22 כתבי-יד ערביים של אלף לילה ולילה שרדו עד ימינו, רובם ממצרים. כתב היד המוקדם שבהם, זה שעליו נסמך גאלאן, מתוארך לסוריה של המאה ה-14. כחמש מאות שנה לפני שהציג גאלאן את אלף לילה ולילה באירופה, הכירו את הקובץ יהודי ארצות ערב.

בשנת 1958 פרסם חוקר גניזת קהיר שלמה דב גויטיין את העדות ההיסטורית הראשונה להיכרות יהודי ארצות ערב בימי-הביניים עם קובץ סיפורי אלף לילה ולילה. במסמך המתואר סביבות שנת 1150 וכתוב בערבית-יהודית, השאיל רופא ומוכר ספרים יהודי החי בקהיר את אוסף הסיפורים הידוע לאדם בשם מג'ד אל-עזיזי כדי שזה יעתיק את הקובץ בעצמו. המוכר האלמוני מתייחס אל קובץ הסיפורים בשם "אלף לילה ולילה" – הפעם הראשונה בהיסטוריה (ולא רק היהודית) שאנו מוצאים שימוש בכותרת היצירה, שנשמרה בעברית ובערבית עד ימינו. באנגלית, בצרפתית ובשפות אירופאיות נוספות ידועים סיפורי שהרזאד בשם "לילות ערב" – The Arabian Nights.

המשך מחקר הגניזה הוליד עדויות נוספות, וסיפורי אלף לילה ולילה נמצאו במסמכי גניזה נוספים.

אל יושבי אירופה הגיעו סיפורי אלף לילה ולילה יחד עם גאלאן, ונראה שלא בוזבז כל זמן בהבאתם לציבור הקוראים היהודי. כבר בשנת 1718, שנה לאחר שסיים גאלאן לתרגם ולעבד את שלושת כתבי היד שבידיו ולדלות כל מה שיכול היה לדלות מאותו מספר סיפורים סורי, ותרגום ראשון של אלף לילה ולילה ליידיש יוצא ממכבשי הדפוס של ישראל בן אברהם.

הבביליוגרף חיים ליברמן היה הראשון לפרסם את התרגום הנשכח ברבים. הוא העריך שמדובר בתרגום ישיר מצרפתית, אך מחקר שנכתב לאחר מכן גילה שזהו תרגום מגרמנית (הנוסח הגרמני שעליו התבסס היה ככל הנראה עיבוד חופשי של התרגום הצרפתי של גאלאן) וההערכה של ליברמן שמוֹצָא המתרגם הזריז בצרפת ספגה מכה אנושה. במשך עשורים רבים "נחבא" תרגום זה מעיני החוקרים, שקבעו שהתרגום הראשון לשפות יהודי אירופה הוא דווקא תרגום משנת 1796 שראה אור בפרנקפורט. אין להתפלא על כך יותר מדי.

ראשית, כותרת התרגום מ-1718 שונה מהכותרת המוכרת לנו: "מראות הצובאות" נקרא התרגום. שנית, בתרגום יהודי-אירופי ראשון זה הופיע רק 21 לילות. אך השינוי המרכזי והמתעתע מכל הוא סיפור המסגרת של התרגום, שעליו עומד ליברמן במאמרו: "לא שאהריאר מלך פרס, אלא בענדרארי הגדול מלך הודו, והמלך אינו הורג יום יום את נשיו, אלא שאינו רוצה כלל לשאת אישה. מספרת הסיפורים לא שאחארזאדה שמה אלא מילילא שמה. את הסיפורים אינה מספרת בלילות אלא בצהריים, ולא בחדר השינה של המלך אלא בגינת הביתן שלו, ובנוכחות שרי המלך, ואינה מפסקת באמצע אלא מסיימת, ולא במשך 1001 לילות אלא במשך שס"ה ימים" – שהם 365 ימים.

דוגמה נוספת להשפעת התרגום הצרפתי של גאלאן על ההיסטוריה של אלף לילה ולילה הוא התרגום הערבי-יהודי המודפס הראשון. באוראן שבאלג'יריה ראה אור בדפוס סטאמפא די מ' קרסינטי בבעלותו של נסים צדוק הספר "איסטוור די אלף לילא ולילא בלערבייא", משמע – סיפור אלף לילה ולילה (מתורגם) בערבית. מדוע מתורגם בערבית? כיוון שזהו תרגום של הקובץ מצרפתית, ולא, כפי שהיינו מצפים – עיבוד של אחד הנוסחים הערבים הרבים של אלף לילה ולילה שראו אור בדפוס מאז פרסומו של גאלאן. התרגום ראה אור בשנת 1882. עותק שלו שמור בספריית מכון יד בן-צבי.

ומה באשר לעברית? בשנת 1947 התפרסם התרגום העברי השלם הראשון (עד כמה שאפשר להשתמש במילה שלם ליצירה חסרת נוסח מקובל אחד) בתרגומו של המזרחן יוסף יואל ריבלין. תרגום זה נעשה מהשפה הערבית והסתכם ב-30 כרכים – האחרון התפרסם בשנת 1978. אין אף תרגום אחר שכולל את כל מעשיות הקובץ לפי המהדורות המקובלות.

לתרגום של ריבלין קדמו לפחות שלושה תרגומים קודמים לעברית, תרגומים שהם לא פעם בבחינת עיבוד מתוך הקובץ: "ארבעים שודדים: אגדה ערבית" שתורגם בידי מ. מ. סילמן, "סיפורי אלף לילה ולילה" בידי דוד ילין ו"אלף ולילה אחד: אגדות מזרחיות לנעורים" בידי ש. קצנלסון-פיינשטיין. אולם, התרגום של ריבלין זכור כתרגום המופת שהתחבב על קוראי העברית החדשה. דמות האישה הזהובה שהוטבעה על הכריכה האדומה, היא שהרזאד, נחרתה בזיכרונם של קוראות וקוראי התרגום עד ימינו.

את התרגום של ריבלין כבר קשה למצוא בחנויות. חלקים ממנו הועלו לפרויקט בן-יהודה. ולכן נזכיר לסיום את התרגום העדכני ביותר של סיפורי אלף לילה ולילה, עליו טרחה המתרגמת חנה עמית-כוכבי. הוא ראה אור בשני כרכים בהוצאת בבל. אמנם מדובר בתרגום לא שלם, אלא בלקט של כמה מהסיפורים, אך הוא מומלץ ביותר. ספר מרתק אחר שראה אור ב-2003 הוא הספר "לא אלף ולא לילה", ובו  נוסחים שליקט, ערך ותרגם יוסף סדן מכתבי-יד הקרובים לעולמו התרבותי והספרותי של אלף לילה ולילה.

תודה לגיא רון גלבוע על עזרתו בחיבור הכתבה.

לקריאה נוספת:

יוסף סדן, לא אלף ולא לילה, עם עובד, 2003

יוסף סדן, 'אלף לילה ולילה' בערבית-יהודית, נוסח אוראן, פעמים 17, 1987

חיים ליברמן, תרגום יידי בלתי ידוע של ספר "אלף לילות ולילה", עלי ספר 4, 1977

לילות ערב: מבחר מאלף לילה ולילה (שני כרכים), תרגמה חנה עמית-כוכבי, הוצאת בבל, 2008 ו-2011

Jorge Luis Borges, “The Translators of The Thousand and One Nights,” tr. Esther Allen, in Selected Non-Fictions, ed. Eliot Weinberger (New York: Penguin Classics, 1999)

Solomon D. Goitein, The Oldest Documentary Evidence for the Title Alf Laila wa-Laila, Journal of American Oriental Society (no. 78), 1958

Robert Irwin, The Arabian Nights: a Companion, Penguin Books, 1994

Joseph Sadan, "The Arabian Nights and the Jews", in: The Arabian Nights Encyclopedia (Vol. 1), eds. Ulrich Marzolph & Richard Van Leeuwin, ABC Clio, 2004

כתבות נוספות:

רובינזון קרוזו בלשונות היהודים

נפשו האפלה של פיטר פן

קָהָל נִכְבָּד, בְּרֶגַע זֶה מַתְחִיל סִפּוּר-הַמַּחֲזֶה

ההיסטוריה המעניינת והמוזרה של תרגומי "דון קיחוטה" לעברית

"הספר ייקרא 'הלב' – והוא יהיה ספר חיי"

ממטולה ועד אילת: מסע הפלאים של גיל הקטן עם אווזי-הבר