מסע קסום: ארץ ישראל לאורך שלוש מאות

איך צייר אמן סקוטי את נופי ארץ ישראל באמצע המאה ה-19? ואיך שיחזר אותם צייר ישראלי יותר ממאה שנה אחר כך? ואיך נראים אותם המקומות היום?

הצוק הלבן של ראש הנקרה: ברגר-וילנאי, רישום מס' 55 והתצלום של ילנה גרוף, 2016

הוא לא יכול היה לדעת זאת בגיל כל כך מוקדם, אך התמונה הראשונה שנחקקה בזיכרונו של הילד צבי ברגר הכילה בתוכה את המפתח לעתידו של המבוגר שיגדל להיות: הוא, מסתובב בשכונות חיפה המנדטורית עם גיר ביד ומצייר את הנופים והמראות שקולטות עיניו המשוטטות.

עשרים שנה מאותה תמונה ראשונה אנו מוצאים את הילד החולמני מחיפה מתגורר בירושלים. הוא בשנות העשרים המוקדמות לחייו, סטודנט מצטיין לאמנות ב"בצלאל", נשוי עם ילדה קטנה בדרך. הגיאוגרף וההיסטוריון, פרופ' זאב וילנאי, פונה אליו בהצעה לשיתוף פעולה מעניין: להתחקות אחר מסעו של צייר סקוטי בן המאה התשע-עשרה בארץ ישראל ולשחזר כמה מציוני הדרך המרכזיים של אותו מסע באלבום ליתוגרפיות אמנותי: ברגר יצייר את האתרים השונים, וילנאי יחבר את קטעי המידע אודותיהם.

צבי ברגר מצייר בעכו, יולי 1957. מתוך האוסף של בתו עדי ברגר רם

בין שהכיר את יצירותיו של האיש שהציע פרופ' וילנאי להתחקות אחריו ובין שלא, על ההזדמנות לתור את הארץ בחברת אחד מגדולי חוקרי ארץ ישראל ועתיקותיה לא יכול היה ברגר לוותר. בשנת 1962, השנה בה סיים ברגר את חוק לימודיו ב"בצלאל", והוא כבר אב לתינוקת בת שנתיים בשם עדי, יצאו הצמד ברגר-וילנאי לדרך.

 

הצייר צבי ברגר צופה בנופי ארץ ישראל, שנה לא ידועה. מתוך האוסף של בתו עדי ברגר רם

 

הארץ המובטחת מבעד לעיניו של דייוויד רוברטס

124 שנה קודם ליציאת השניים, הגיע באוגוסט 1838 אל נמל אלכסנדריה שבמצרים גבר סקוטי בשנות העשרים לחייו. שמו היה דייוויד רוברטס. רוברטס, שהתמחה בנעוריו כשוליית צייר נופים, הכיר היטב את הציורים האוריינטליסטים המפוארים של מצרים, יצירות שאותן ציירו אמנים אירופאיים דוגמת דומיניק ויויאן דנון, שעשה מסע דומה לשל רוברטס בדור הקודם עם צבאו של נפוליאון.

העדויות החיות לעולם שאבד, עדויות שהתגלו לפניו מכל עבר במקדשים קדומים ובכתובות עתיקות, נראו לרוברטס מושכות פי כמה מהייצוגים האמנותיים עליהם התחנך. זה לא מנע מרוברטס לצייר את אותם הנופים הקדומים בעצמו. בתשעה בדצמבר כבר הבחין כי אסף 100 ציורים של כל המקדשים הפזורים בקהיר ובסביבותיה. בשבעה בפברואר יצא אל ארץ הקודש בשיירה בעלת 21 גמלים ו-15 שומרי ראש ערביים. בתום מעל חודש של מסע, הכולל שהייה בת ארבעה ימים בסיני, הגיעה השיירה לחברון.

 

פורטרט של דייוויד רוברטס

 

מעט יותר מחודש ימים העביר ב"ארץ הקודש", אז חלק מהאימפריה העות'מאנית, עד שהפליג לאירופה מהנמל באלכסנדריה. את המרץ היצירתי שהפגין במצרים, חזר והפגין שוב בארץ ישראל. הוא התרשם מה"ניקיון הכמעט-אנגלי" שמצא בחברון, מיופייה של עזה ומאופיים של תושביה. אולם הייתה זאת ירושלים ששבתה את דמיונו של הצייר הנוצרי ואליה מיהר להגיע.

על הדרך לירושלים כתב ביומנו, "מאז ילדותי לא הרגשתי את ההנאה המושלמת מיופיו של הטבע (…) הריה של יהודה כובלים את הנוף, ומעבר להם שוכנת העיר הנפלאה".

למרות ששינה את דעתו על ירושלים משחצה את שעריה, צייר רוברטס את העיר ונופיה וגם את האתרים השונים בהם ביקר בארץ בעשרות ציורים נוספים. לאנגליה חזר רוברטס כשבאמתחתו 272 רישומים, פנורמה של קהיר ושלוש מחברות מלאות סקיצות. בעשר השנים הבאות יתבסס רוברטס על האיורים שאסף ויצייר בעזרתם סדרת ציורים מנופיה של מצרים וארץ הקודש.

 

מתחקים אחרי רוברטס

מספר רב של פרסומים סייעו לצבי ברגר ולזאב וילנאי בניסיונם להתחקות אחר מסעו של רוברטס בארץ ישראל. מפת נתיב המסע של רוברטס שנוצרה ככל הנראה בשנת 1855 סייעה ביצירת התמונה הכללית. היומן שניהל רוברטס בזמן המסע, ושהתפרסם מאז במהדורות מספר, סיפק הצצה לרגשות ולהתרשמות האמן. מעל הכל, שימשו מאות האיורים המקוריים והציורים המאוחרים של רוברטס בתור נקודת המוצא והסיום למסע שלהם עצמם, ואותם ביקשו השניים לשחזר.

 

מפת נתיב המסע של רוברטס

 

המסע שהחל בשנת 1962 הסתיים שלוש שנים מאוחר יותר עם צאת ספרם של זאב וילנאי וצבי ברגר 'Israel Horizons', שהכיל 56 ליתוגרפיות מקוריות מנופי מדינת ישראל הקטנה. האלבום זכה במדליית כסף בפסטיבל ה-6 לאלבומים אמנותיים במילאנו איטליה, שהתקיים באותה שנה.

הספר הנפלא סרוק ונגיש לכם פה

מסעו המפותל והארוך של רוברטס הציב אתגרים רבים בפני השניים. מצרים של נאצר, למשל, הייתה מחוץ לתחום, עובדה שלא הפריעה לתיירים הישראלים שביקשו להתחקות אחר מסעו של רוברטס בשטחי ארץ ישראל בלבד. אולם, המציאות הפוליטית של ישראל ערב מלחמת ששת הימים מנעה מברגר ווילנאי גישה לאזורים רבים במסעו של רוברטס בארץ: מזרח ירושלים, עזה והגדה המערבית היו מחוץ לתחום. וכך, ציורים רבים במסעו של רוברטס לא שוחזרו, ובהם הציור המצורף, המציג את כנסיית הקבר.

 

רוברטס, כנסיית הקבר, העיר העתיקה בירושלים

 

לבד ממכשולים אלה, הצליחו הצמד ברגר-וילנאי לשחזר לא מעט תמונות אחרות. אחת מנקודות התצפית שמשכה את ליבו של רוברט בארץ היא הגבעה הקרויה כיום "גבעת יונה", שקיבלה את שמה בזכות מסורת מקומית המספרת שזוהי הנקודה שבה פלט הלוויתן את יונה הנביא אל היבשה. בתקופת הכיבוש הערבי של ארץ ישראל במאה השביעית לספירה הוקמה באזור העיירה איסדוד, בה ביקר רוברטס במסעו.

בשנות הששים המוקדמות איתרו ברגר-וילנאי את המיקום שבו צייר רוברטס. הרישום של ברגר, מס' 15 באלבום הליתוגרפיות, מציג את גאוות המפעל הציוני באותה עת, הנמל החדש של אשדוד שנחנך בשנת 1963 עם שובר הגלים. בציור של רוברטס נראים רועי צאן ברקע, ברישום של ברגר – הצייר ובני משפחתו. בתו בת השלוש עדי עומדת מימין.

 

הציור של רוברטס את העיירה איסדוד והרישום של ברגר-וילנאי את נמל אשדוד, רישום מס' 15

 

נקודת תצפית נוספת ששחזר ברגר היא הנקודה הצופה על הר תבור. בציור של רוברטס נראה העמק שלמרגלות ההר שומם מיישובים (גם אם לא מבני אדם). ברישום מס' 39 של ברגר אנו רואים על ראש ההר את כנסיית ההשתנות, שבנייתה הסתיימה בשנת 1924 בידי האדריכל אנטוניו ברלוצי. למרגלות ההר נמצא יישוב שהתקשינו לזהות. מדובר ככל הנראה ביישוב הערבי דבורייה.

 

הר תבור. הציור של רוברטס והרישום של ברגר-וילנאי, רישום מס' 39

 

הרישום שאותו כינה ברגר "תצפית הכרמל ממפרץ חיפה" משחזר גם הוא את הזווית המדויקת של רוברטס. בניגוד לשחזורים אחרים באלבום הליתוגרפיות, לפחות מהרישום נראה שנמל חיפה של המאה העשרים לא השתנה הרבה.

 

הר הכרמל. הציור רוברטס והרישום של ברגר-וילנאי, רישום מס' 29

 

הצמד ברגר-וילנאי הרשה לעצמו גם לסטות מהנתיב המקורי של רוברטס. ברישום הראשון באלבום שחזר ברגר ציור שרוברטס צייר בדרכו אל ירושלים (ציור המתוארך לחמישה באפריל 1839). בעוד רוברטס מציג את ירושלים על מסגדיה השונים, הפירוט הקצר של וילנאי מלמד על הדגש השונה של הצמד. הרישום של ברגר מכונה בספר "ירושלים – בירת ישראל". הפירוט הקצר של וילנאי מעלה מנהג מ"ימי קדם", מנהג שבמסגרתו היו קורעים עולי רגל יהודים לירושלים את בגדיהם ברגע שנח מבטם על העיר.

 

רוברטס, ירושלים וסביבותיה
ברגר-וילנאי, ירושלים בירת ישראל, רישום מס' 1

 

זה הדין גם בציור של רוברטס את יפו, אליה הגיע הצייר הסקוטי ב-25 במרץ 1839. את העיר צייר רוברטס מצפון, כשבמרכז התמונה נראים יהודים-פולנים החוזרים ממסע לירושלים בדרכם לאירופה. ברגר-וילנאי בחרו בזווית דומה עבור הרישום שלהם (מס' 12), מרוחקת יותר מזו של רוברטס. זאת יש לתלות ככל הנראה במסר שביקשו להעביר: אחותה הצעירה של יפו היא שעניינה אותם ברישום. ברגר מתמקד בטיילת של תל-אביב, העיר העברית הראשונה, "ברקע, בולטת מתוך הים, פרופיל של יפו, אחת הערים העתיקות בעולם", כתב וילנאי בחוברת המצורפת לאלבום.

 

רוברטס, העיר יפו
ברגר-וילנאי , תל-אביב יפו, רישום מס' 12

 

כמו במקרה של חיפה, גם לרישום ששחזרו הצמד נוספו שני רישומים של העיר העברית הראשונה, להם לא נמצאה מקבילה בין ציוריו של רוברטס את ארץ הקודש. הפירוט של וילנאי מספק את הסיבה לכך, "תל אביב נוסדה בשנת 1909" – 70 שנה לאחר שעזב רוברטס את הארץ.

 

ברגר-וילנאי, רחוב קינג ג'ורג' בתל אביב, רישום מס' 13

 

נקודות מבט שונות של אותו מקום אנו מוצאים גם בציורי עין גדי. רוברטס התבונן מאזור עין גדי על ים המוות, ברגר-וילנאי חוגגים את הקמתה המחודשת עין גדי שהחלה בשנת 1953 בהיאחזות נח"ל. היישוב אוזרח שלוש שנים מאוחר יותר והפך לקיבוץ עין גדי.

 

רוברטס, ים המוות
ברגר-וילנאי,  עין גדי, רישום מס' 20

 

אף על פי שברגר-וילנאי בחרו להתמקד בעקבות רוברטס בהריסות העתיקות של אשקלון (שהוחרבה בשנת 1270) ולא בעיר החדשה שהוקמה בשנת 1948, נקודות המבט של שני הציירים הפוכות. ברגר צייר את העיר העתיקה כשפניו צפונה, ורוברט כשפניו לדרום.

 

רוברטס, אשקלון
ברגר-וילנאי, העיר העתיק באשקלון,  רישום מס' 16

 

היו גם רישומים שלא נמצאה להם כל מקבילה אצל רוברטס, בעיקר משום שלנופים המצוירים שבחרו ברגר-וילנאי לא הייתה שום משמעות במאה התשע-עשרה. כך, למשל, רישום מס' 55 מציג את פסל האריה השואג של אברהם מלניקוב, פסל שנוצר כדי להנציח את נפילת יוסף טרומפלדור ושבעת חבריו בתל חי בשנת 1920.

 

ברגר-וילנאי, האריה השואג של תל-חי, רישום מס' 55

הילדה מהרישום והמדף שקרס

בקיץ 2014 קרס מדף בביתה של עדי ברגר רם, בת הצייר. כפי שהעידה עדי בספרה "במשעול של עצמו: תמונות חיי הצייר צבי ברגר", הציורים ששכבו על המדף ללא הפרעה קרוב לשלושה עשורים כמו קראו לה: "רוצים אנו לראות עולם! לראות ולהיראות!"

מאיפה להתחיל? העושר היצירתי העצום שייצר אביה, צבי ברגר מיודענו, הציב את השאלה המתבקשת. עבור עדי היה זה מסע מרגש אל עולם יצירתו של אביה. נפעמת הייתה מעצמת יצירתו המגוונת, נרגשת לאחוז בעבודותיו וכתביו. בארבע השנים שחלפו מאז קריסת המדף הספיקה בתו של ברגר להוציא לאור שני ספרים מלאים ביצירותיו, את שניהם חיברה בעצמה. עדי מקדישה מזמנה להנצחת יצירות אביה ולהנחלת מורשתו, אהבת הארץ והבריות. ברוח זו היא מקיימת מפגשים רב-דוריים , לילדים ולמבוגרים, לעולים חדשים ולוותיקים.

 

טיילת תל-אביב – יפו: ברגר-וילנאי, רישום מס' 12 והתצלום של ילנה גרוף, טיילת תל-אביב יפו, 2017

 

הספר הראשון, "במשעול של עצמו" הנו ספר אמן המתאר בהרחבה קורות חייו של צבי ברגר וכולל ציורים מתקופות חייו השונות. התפרסם בשנת 2016 במלאת שלושה עשורים לפטירתו של הצייר.  השני – "במעגל החודשים" ראה אור שנה לאחר מכן. מדובר בשיתוף פעולה בין בנימין בילאבסקי, תלמיד אולפן ומעצב ספרים וותיק, ושל מורתו עדי. הספר מגולל בגוף ראשון ובעברית קלה את סיפורם של החודשים העבריים. ציוריו של ברגר היוו מקור השראה לבתו בכתיבת קטעי הספר.

המסע אליו יצאו ברגר-וילנאי בעקבות רוברטס שכנע את עדי לצאת למסע קטן משלה בעקבות הרישומים. להגיע למקומות אחדים שצייר אביה ולצלם אותם מאותה הזווית, לבחון זאת בהיבט של השוואה בין "אז והיום", שיגלה את הדומה והשונה שבין הזמנים.

מתוך עשרת המקומות שצילמו עדי וחבריה, ילנה וארתור גרופ, שלושה מהם צייר גם רוברטס כמעט מאתיים שנה קודם לכן. המקומות הם: אשקלון, אשדוד ויפו/טיילת תל-אביב.

בתמונה של אשקלון אנו רואים את חוף הים מן הזווית שרשם אביה, ולא של רוברטס. "העיר העתיקה", כפי שכינה אותה ברגר, התפתחה מאז – על חוף הים נמצאת סוכת מציל ומרחוק ניתן להבחין במספר בניינים.

 

אשקלון: ברגר – וילנאי,  רישום מס' 16 והתצלום של ילנה גרוף, 2016

 

נמל אשדוד, שבציור של ברגר משנת 1963 אך נחנך, נראה מפותח בתמונה שצילמה ילנה גרוף. עדי, שהופיעה מימין ברישום של אביה, מופיעה בתמונה מימין לבעלה.

בפברואר 2017, מצוידים בליתוגרפית המקור של העיר אשדוד, חדורי מוטיבציה ומלאי התרגשות ותקווה טיפסה עדי עם בן-זוגה וחבריה אל אותה נקודת תצפית נושנה. כיוון אותם נאמנה זיכרון ילדות, צלול וברור, שנשמר בזכות הנצחת דמותה בליתוגרפיה.

 

נמל אשדוד: ברגר- וילנאי, רישום מס' 15 והתצלום של ילנה גרוף, נמל אשדוד, 2017

 

כפי שכבר יכולתם להבחין, הזמן החולף גם בארץ עתיקה מוליד שינויים עצומים. השוואת תמונת באר שבע של ימינו עם הרישום בן חמישים השנה של ברגר מדגימה זאת בצורה נפלאה.

 

מבט מצפון מערב לבאר שבע: ברגר- וילנאי, באר-שבע, רישום מס' 17 והתצלום של ילנה גרוף, 2017

 

במקומות אחרים נדמה שלא הרבה השתנה. האריה של תל-חי עודנו שואג, הצוק הלבן של ראש הנקרה לא השחיר.

 

האריה השואג בתל-חי: ברגר- וילנאי , רישום מס' 55 והתצלום של הדס רם, 2016

 

הצוק הלבן של ראש הנקרה: ברגר-וילנאי, רישום מס' 55 והתצלום של ילנה גרוף, 2016

 

הצילומים, שהם חוליה שלישית בסיפורנו, מאפשרים יחד עם ציוריו של ברגר (ולעתים גם של רוברטס) להתבונן על אותה כברת ארץ ממרחק של שתיים (ולעתים גם שלוש) מאות.

ולקינוח: הנה מחווה שלנו לציור של ברגר של הספרייה הלאומית:

 

 

תודה רבה לגב' עדי ברגר רם על עזרתה בהכנת הכתבה.

 

לקריאה נוספת:

צבי ברגר וזאב וילנאי Israel Horizons סרוק ונגיש

למידע נוסף על הפרויקט הנצחת הצייר צבי ברגר, תוכלו לפנות לבתו עדי ברגר רם במייל הזה

הקבוצה להנצחת יצירות צבי ברגר בפייסבוק

 

כתבות נוספות

החברה השוויצרית שצבעה את ארץ ישראל בכל צבעי הקשת

"מתנת גומלין קטנה": אלבום תצלומי האוויר האזרחיים הראשון של ארץ ישראל

אלבום התמונות הנדיר שניתן במתנה לנציב הרברט סמואל

אלבום נדיר: לוחם יחידת המקלענים הבריטית מתעד את כיבוש ארץ ישראל

 

 






מאיר גולדברג חושף: הסיפור מאחורי 'אימפריות נופלות לאט'

"אולי זה לא מה שרגילים לשמוע מכותבים, אבל הסיפור המשפחתי הקטן שהשיר מתאר, נכתב כך ולא אחרת רק בזכות המוזיקה - כשאיפה, השראה ומגבלה יצירתית."

מאיר גולדברג. צילום: עמית אלפונטה. כל הזכויות שמורות

לעוד סיפורים מפתיעים על השירים האהובים – הצטרפו לקבוצה "הסיפור מאחורי"

 

יֶלֶד מֵכִין בַּסָּלוֹן שִׁעוּרִים בְּהִיסְטוֹרְיָה
הוּא לֹא שׁוֹמֵעַ צִלְצוּל פַּעֲמוֹן
בָּהּ בְּשָׁעָה שֶׁאָתוּנָה פּוֹלֶשֶׁת לִטְרוֹיָה
אַבָּא נִכְנָס עִם קֻפְסַת עוּגִיּוֹת וְעִתּוֹן

אִמָּא לְאַבָּא סוֹדוֹת עַל הָאֹזֶן לוֹחֶשֶׁת
יֶלֶד שׁוֹמֵעַ קְטַעִים בַּשִּׂיחָה
לְאַלֶכְּסַנְדֶר מוֹקְדּוֹן יֵשׁ אֶת חֲצִי הַיַּבֶּשֶׁת
אַבָּא אוֹמֵר שֶׁחֲצִי הַמַּשְׂכֹּרֶת הָלְכָה

וּבְתוֹךְ הַדַּפִּים שֶׁל הַזְּמַן שֶׁאָבַד
אֲנָשִׁים נִּגְמָרִים בְּרֶגַע אֶחָד
אִימְפֶּרְיוֹת נוֹפְלוֹת לְאַט

כָּל הַדְּבָרִים יִסְתַּדְּרוּ, כָּךְ אַבָּא מַרְגִּיעַ
אִמָּא עַכְשָׁו מְשִׁיבָה בְּחִיּוּךְ
חַיַּל הָאִימְפֶּרְיָה אֶל קְצֵה הַיַּבֶּשֶׁת מַגִּיעַ
יֶלֶד נִרְדָּם וְחוֹלֵם עַל קְרָבוֹת שֶׁהָיוּ

וּבְתוֹךְ הַדַּפִּים…

 

השיר 'אימפריות נופלות לאט' נכתב בזמן שניהלתי אמנותית את האלבום 'יורד נמוך' של דן תורן. חיפשתי דרך לגרום לדן להלחין לעצמו באופן יותר מלודי. לקחתי כהשראה את המנגינה של השורה הראשונה בשיר 'אמריקה' של פול סיימון וכתבתי בהתאם למנגינה ההיא את השורה הראשונה שעלתה בראשי: ילד מכין בסלון שיעורים בהיסטוריה.

 

 

מדובר במשפט אחד ארוך יחסית, בן 14 הברות, שעוד לא היה ידוע לי איך ולאן ימשיך. בשורה השנייה החלטתי להמחיש את הריכוז שלו (הוא לא שומע צלצול פעמון) וכשהגעתי לשורה השלישית קבעתי שכל שורה שלישית בבתים תכיל משפט המדבר על ההיסטוריה, אליה פולשת המציאות בשורה הרביעית.

כבר בשורה השלישית של הבית הראשון נתקלתי בבעיה. בשלב הזה התנתקתי מהמנגינה של פול סיימון ורציתי להגיע לסימטריה מוזיקלית בין השורות המקבילות (ראשונה ושלישית). המשפט שהיה אמור להיכתב שם היה "בה בשעה שספרטה פולשת לטרויה", אבל זה יצר משפט בן 13 הברות בלבד. החלטתי לכתוב 'אתונה', בניגוד למה שידעתי על האיליאדה של הומרוס (ולטובת המוזיקה של המילים). בהמשך חייו של השיר, זה עלה לי בהתכתבויות מרנינות עם מורות להיסטוריה.

באותו זמן חשבתי שאם מישהו ישים לזה לב, סימן שהשיר זכה להצלחה יוצאת דופן. מה שבאמת קרה, בסופו של דבר. בנוסף, אמרתי לעצמי שבראשו של ילד, מותר גם להתבלבל (מהדורה עתיקה ומאוירת של האיליאדה והאודיסאה לילדים, היתה מהספרים הפופולאריים אצלנו בבית, והבן שלי, דניאל, קרא ליוונים 'רומאים').

 

אילידה ואודיסיאה / מעבדים על פי האפוס היוני של הומרוס על ידי ין וורנר ווטסון ; הציורים מאת אלים ומרטין פרוונסן ; עברית – אנדה עמיר-פינקרפלד, הוצאת עמוס

 

"אבא נכנס עם קופסת עוגיות ועיתון" היתה מבחינתי השורה שהסבירה לי את השיר תוך כדי כתיבתו. מכאן הגעתי להנגדה שבין המציאות היומיומית – בה אנשים נגמרים ברגע אחד – לבין האימפריות ההיסטוריות.

כשסיימתי לכתוב את השיר הזה, חשבתי שיש בו משהו יוצא דופן. לשמחתי, דן תורן באמת הלחין אותו מלודית וזה היה מה שעניין אותי בזמן ההוא. שנים אחרי שהשיר יצא לאור פגשתי ברחוב במקרה  את חמי רודנר, שאמר לי "אני אדאג לזה שהרבה יותר אנשים יכירו את השיר הזה". אמר ועשה. השיר בביצועו נכנס למצעדים השנתיים ותפס מקום מכובד בין שירים אחרים לגמרי באופיים המילולי והמוזיקלי.

אולי זה לא מה שרגילים לשמוע מכותבים, אבל הסיפור המשפחתי הקטן שהשיר מתאר, נכתב כך ולא אחרת רק בזכות המוזיקה – כשאיפה, השראה ומגבלה יצירתית.

 

הביצוע המקורי של דן תורן באלבום 'יורד נמוך':

 

לעוד סיפורים מפתיעים על השירים האהובים – הצטרפו לקבוצה "הסיפור מאחורי"

 

 

כתבות נוספות

כשיונה וולך הרגישה "הֲכִי רָע שֶׁאֶפְשָׁר"

מאיר אריאל כותב מהחזית

ה"חד גדיא" הטורף של חוה אלברשטיין

 




שירה | שירים חדשים מאת לילך גליל, מתי שמואלוף ולירון אוחיון

וְאֵין בְּלִבִּי נְבוּאַת נֶחָמָה לֹא לִבְנֵי נִינְוֵה ולא לִבְנֵי חָאלֵבּ / וְהַיּוֹם הָלַךְ וְסָעַר

מירי נשרי, "טבע מדמם", 2005, צילום צבע, 35x45

.

לילך גליל

מתוך המחזור: שירי דגים


לְלֹא אָדָם אֲנִי שְׁקֵטָה.
הָעוֹלָם רְחָב יָדַיִם, כֻּלּוֹ חוֹף,
חַלּוֹנוֹתָיו פְּתוּחִים וְיֵשׁ בּוֹ
מַנְגִּינָה. אֲנִי שׁוֹמַעַת אֶת קוֹלָהּ
וְהִיא אִלֶּמֶת, כְּלוֹמַר,
נוֹשֶׁמֶת מִתּוֹכִי.


ועכשיו אֶל הַחַכָּה.
מַכָּה
אַחַר
מַכָּה
גַּם כְּשֶׁהַקֶּרֶס
כְּבָר הוּקָא הִנֵּה,
הִנֵּה הפִּיתָּיוֹן,
זָקוּף, הִנֵּה הַפֶּתַח
שֶׁל הַגּוּף
הִנֵּה אֲנִי
עֲדַיִן כָּאן
כְּשֶׁכָּל הַיֶּתֶר
נֶעְלָם.


כִּי אִם אַרְפֶּה מֵאֶגְרוֹפִי
מָה יַחֲזִיק אוֹתִי?


האַדְווֹת העֲדִינוֹת
שַׁקְרָנִיוֹת מִסְתַּנְּנוֹת
בֵּין הַרְחֲשִׁים שֶׁל הַגַּלִּים
וּמְסַפְּרוֹת בְּקוֹל צָרוּד
עַל כָּל מָה שֶׁהֻשְׁתַּק.


וְהַדָּגִים עוֹלִים מן הַמֵּתִים,
מִתּוֹך מַעֳמָקִים, קוֹרְאִים
יָהּ יָהּ וְשׁוּם דָּבָר
אֵינוֹ נִהְיָה.

 

לילך גליל, ילידת 1967, פרסמה חמישה ספרי פרוזה (שלושה רומנים ושני קובצי סיפורים) ושני ספרי שירה. האחרון – 'אני רוצה לספר לך הרים וגבעות' (פרדס, 2016). ספרה הבא, 'מינהיות', שירה בפרוזה, יראה אור השנה בהוצאת כרמל.

 

מתי שמואלוף

זכור את אשר עשתה לך השִכחה

כָּל רֶגַע מֵאִתָּנוּ חָקוּק בַּשִּׁכְחָה
רֶגַע מְדַמִּים זִכָּרוֹן,

רֶגַע בּוֹדִים תְּחוּשָׁה.
הַחֲלוֹמוֹת מִתְכַּתְּשִׁים עַל הָאֱמֶת
הַסִּיּוּטִים מְשַׂרְטְטִים אֶת הַשִּׁירָה
בִּמְצוּלוֹת הָאוֹר מְדַבְּרִים בַּחֲשֵׁכָה.

 .

על שפת ספרות הים התיכון

כְּמוֹ דַּיָּג בְּחוֹפֵי הַזְּמַן, אֲנִי מַשְׁלִיךְ חַכָּה עִם פִּתְיוֹן סְפָרִים
לָדוּג שִׁיר מִתּוֹךְ אוֹקְיָנוֹס שֶׁל אוֹתִיּוֹת
עַתִּיקוֹת

וְהַלֹּא־נוֹדַעַת מוֹשֶׁכֶת אוֹתִי בְּחוּטֶיהָ, בְּגַלֶּיהָ,
בְּקַשְׂקַשִּׂים מַבְרִיקִים לְאוֹר הַיָּרֵחַ, בְּרֵיחָהּ הַמּוֹשֵׁךְ אֶל תּוֹךְ הַלַּיְלָה,
מְחַיֶּכֶת עַל מַאֲמַצִּי לִלְכֹּד אוֹתָהּ, מַמְלִיחָה אֶת רְצוֹנִי
וּמוֹשֶׁכֶת אוֹתִי אֶל מְצוּלוֹתֶיהָ

וְאִם תִּרְאוּ לִוְיָתַן פֶּחָם נָדִיר
מִתְאַבֵּד עַל הַחוֹף בְּעַצְבוּת שֶׁאֵין לָהּ קֵץ
דְּעוּ שֶׁאֲנִי כְּמוֹ פְּנִינָה מַבְהִיקָה
בְּתוֹךְ צֶדֶף מַכְסִיף מִגַּעְגּוּעַ
לְמִלִּים.

 

מתי שמואלוף הוא משורר, עורך וסופר. פרסם עד כה שישה ספרי שירה. האחרון שבהם, 'עברית מחוץ לאיבריה המתוקים' (פרדס, 2017). ספר סיפוריו, 'מקלחת של חושך וסיפורים נוספים', ראה אור בהוצאת זמורה ביתן (2014).

 

לירון אוחיון


בַּדֶּרֶךְ הִבַּטְנוּ בְּעַמּוּדֵי חַשְׁמַל שֶׁקָּרְסוּ,
כְּלִוְיְתָנִים שֶׁנִּסְחֲפוּ לְלֵב מִדְבָּר.
מִשְּׂמֹאלִי דִּבְּרָה מְשׁוֹרֶרֶת עַל נִשּׂוּאִים שֶׁעָלוּ עַל שִׂרְטוֹן.
אַתָּה הִגַּשְׁתָּ לִי שַׁרְשֶׁרֶת פִּרְיוֹן הוֹדִית שֶׁהָיְתָה שֶׁל אִמְךָ

וְהַיּוֹם הָלַךְ וְסָעַר.
בַּדֶּרֶךְ הִבַּטְנוּ בְּעַמּוּדֵי חַשְׁמַל שֶׁקָּרְסוּ,
דִּמְיַנְתִּי אֵיךְ נָקִים בַּיִת בְּבֶטֶן לִוְיָתָן.
מִשְּׂמֹאלִי דִּבְּרָה מְשׁוֹרֶרֶת עַל נִשּׁוּאִים שֶׁעָלוּ עַל שִׂרְטוֹן.

וְאֵין בְּלִבִּי נְבוּאַת נֶחָמָה לֹא לִבְנֵי נִינְוֵה ולא לִבְנֵי חָאלֵבּ
וְהַיּוֹם הָלַךְ וְסָעַר.
תַּיָּר טוּרְקִי שָׁאַל אִם הִגַּעְנוּ, אֲבָל עוֹד לֹא הִגַּעְנוּ לְשָׁם.
דִּמְיַנְתִּי אֵיךְ נָקִים בַּיִת בְּבֶטֶן לִוְיָתָן.

הַיּוֹם הָלַךְ וְסָעַר
מִשְּׂמֹאלִי דִּבְּרָה מְשׁוֹרֶרֶת עַל נִשּׁוּאִים שֶׁעָלוּ עַל שִׂרְטוֹן.
דִּמְיַנְתִּי אֵיךְ נָקִים בַּיִת
בְּבֶטֶן לִוְיָתָן.

 

לירון אוחיון, בת 32, חברה בקהילת המחנכים של "דרור ישראל" בעפולה. בוגרת מסלול השירה של הליקון. אשת חינוך העוסקת בהכשרות מקצועיות למטפלים בגיל השלישי ובפיתוח תוכניות מפגשים לתלמידים יהודים וערבים. שיריה התפרסמו ב"הליקון", "ננופואטיקה", "משיב הרוח" ו"קפל".

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

 

פרסום ראשון | מתוך 'מקרה ושמו פרויד', מחזה חדש מאת סביון ליברכט

ואלד: הוא טוען שיש אזור מסוים שנקרא ה"תת-מודע"... שזה... מין פח אשפה שאליו אנחנו זורקים כל מיני מחשבות לא רצויות, דברים שקשה לנו להתמודד איתם – הלן: אני הייתי זורקת לשם את אחותי!

דפנה שרתיאל, "מסוק", 2016, פסיפס אבני זכוכית על עץ, 30X45

.

סביון ליברכט

מתוך המחזה: 'מקרה ושמו פרויד'

מחזה בן מערכה אחת על הקשר בין זיגמונד פרויד בן השמונים ושתיים לבין נאצי צעיר שמונה על ידי המפלגה לטפל בנכסיו לאחר הפלישה הגרמנית לאוסטריה ב-1938.

 

הרקע ההיסטורי

ב-12 במרס 1938 סיפחה גרמניה את אוסטריה ללא קרב. הטנקים הגרמניים שחצו את הגבול התקבלו באהבה על ידי האוסטרים.

מיד עם כניסתם התחילו הגרמנים במסע הפחדה נגד האוכלוסייה היהודית. יהודים נרדפו ברחובות, זומנו לחקירות אצל הגסטפו וסולקו מבתיהם. על כל אחד מ-9,000 בעלי העסקים היהודיים מונה משגיח נאצי שפיקח על הכספים.

זיגמונד פרויד נחשב בעל עסק בעיקר בשל היותו הבעלים של ההוצאה לאור של האגודה הפסיכואנליטית,"ההוצאה".

ד"ר אנטון זאוארוואלד, מומחה לכימיה, התמנה להיות המשגיח על נכסי משפחת פרויד. בתחילה טען טיעונים אנטישמיים, אך במשך הזמן השתנה יחסו אל פרויד, בעיקר מכיוון שקרא את הספרים שמצא ב"הוצאה".

עד סיפוח אוסטריה התנגד פרויד לעזוב את וינה בתואנות שונות. ואולם ב-14 במרס זומנה בתו אנה לחקירה במשרדי הגסטפו ופרויד הבין שהם חייבים לעזוב את אוסטריה.

בהשגת האישורים היו מעורבים שגרירים שונים, ידידת המשפחה הנסיכה מארי בונפארט ואפילו נשיא ארצות הברית.

לאחר שהתקבלו הוויזות והיתרי הכניסה לאנגליה נזקקו בני משפחת פרויד לאישור אחרון, של זאוארוואלד, כי המיסים שולמו והדוחות מולאו נכונה.

זאוארוואלד גילה שפרויד לא דיווח על חשבונות שהחזיק בבנק בשוויץ. העונש על עבירה זו היה גזר דין מוות. למרות זאת, זאוארוואלד נתן את האישור האחרון ואִפשר לבני המשפחה ולקרוביהם לעזוב את וינה.

לאחר המלחמה הגיע לווינה הקצין האמריקאי הארי פרויד, אחיינו של פרויד, אשר עזב את וינה עם משפחתו בשנת 1933. הארי פרויד העמיד את זאוארוואלד לדין בגין שוחד וגנבת כספים, אך אנה פרויד העידה לטובת זאוארוואלד והוא זוכה.

דמותו של אלכס וָאלד במחזה מבוססת על ד"ר אנטון זאוארוואלד.

 

תמונה רביעית

הדירה של ואלד:

הלן ואלד נכנסת עם סל קניות ומוציאה ממנו לחם, בצל וכרובית, ומניחה על השולחן. היא מדליקה את הרדיו ונשמע שיר תקופתי. הלן שרה יחד עם הרדיו. היא מוציאה מהתיק ליפסטיק ובושם ומשתמשת בהם.

ואלד נכנס. הם מתחבקים.

הדירה של פרויד:

בתוך הסצנה הזאת בריונים נכנסים לדירה של פרויד, עורכים חיפוש, לוקחים כסף ודרכונים והופכים מגירות על הרצפה.

ואלד: כבר הרבה זמן לא הכנת לי מרק כרובית…
הלן: הרבה זמן לא הגיע לך.

ואלד מוציא ספרים מתיקו, מניחם על השולחן.

הלן: מי היהודי שלך?
ואלד: פרופסור אחד.
הלן: פרופסור? יש כל כך הרבה יהודים עשירים בווינה ולך נותנים פרופסור! איזה נכסים יכולים להיות לפרופסור?
ואלד: יש לו הוצאת ספרים!

מלמטה בוקעות קריאות "עם אחד, רייך אחד, מנהיג אחד" ו"מוות ליהודים". היא ניגשת לחלון ומביטה החוצה, מרוצה.

היא ניגשת לשולחן לקחת את הירקות וקולטת את שמו של הספר ושל הכותב.

הלן: מותר לך להביא הביתה ספרים שלו?
ואלד: כדי שאדע מה הוא כותב. אני אזרוק אותם אחרי שאקרא.
הלן: מה הוא כותב שם?
ואלד: ממה שהספקתי לקרוא, בעיקר תאוריות נפוחות על "נפש האדם", והוא, משום מה, קורא לזה מדע. ומה שהכי מפתיע: עדת מעריצים די מכובדת מאמינה שהוא גאון.
הלן: היהודים האלו שלו…
ואלד: הוא טוען שיש אזור מסוים שנקרא ה"תת-מודע"… שזה… מין פח אשפה שאליו אנחנו זורקים כל מיני מחשבות לא רצויות, דברים שקשה לנו להתמודד איתם –
הלן: אני הייתי זורקת לשם את אחותי!

הם צוחקים.

ואיפה בדיוק נמצא הפח אשפה הזה?
ואלד: (בהגזמה פרודית) איפשהו… ב"נפש" –

הם צוחקים. הלן מציירת באצבעותיה תנועה של מישוש שטרות כסף.

הלן: אצל היהודים הנפש נמצאת באצבעות, איפה שאפשר למשש… את ה"נפש" בסתר, במחבוא באיך קראת לזה? – "בתת-הידיעה"…
ואלד: בתת-מודע.
הלן: באיזשהו תת!

הם צוחקים.

ואלד: הוא גם פותר חלומות.
הלן: וקורא עתידות בכדור בדולח? וחובש תרבוש עם פעמונים?
ואלד: לא ראיתי אותו. פגשתי רק את הבת והבן שלו. הבן הזה עוד לא מבין את המצב החדש… הבת היא החוליה החלשה.
הלן: ואיך הצגת את עצמך שם?

ואלד מחקה את עצמו. אבל מאדיר את שפת הגוף שהפגין שם.

ואלד: "אני דוקטור אלכסנדר ואלד. אני ממונה על המקום הזה מטעם הפיהרר שלנו."

הלן מוחאת כפיים.

הלן: בראבו!
ואלד: לרגע היה נדמה לי שאני כול יכול. שאני יכול לגרש אותם, להפחיד אותם, להשפיל אותם – אני יכול גם לתת להם חנינה.
הלן: תתחיל עם להפחיד אותם.
ואלד: זה בדיוק מה שעשיתי.
הלן: מסתבר שלא כל כך קל להפחיד יהודים. קורט סיפר לי איך תפסו את רוטשילד, העכברוש היהודי. אתמול בערב האס-אס באו לארמון שלו ברינגשטראסה כדי לעצור אותו אבל המשרת אמר שהברון אוכל ואי אפשר להפריע לו – תאר לך! שישה חיילי אס-אס הקיפו את השולחן וחיכו בסבלנות עד שהאדון סיים את הארוחה, אכל פירות יבשים, עישן סיגריה, לקח את התרופות נגד מחלת לב. ואז זרקו אותו לחקירה במטרופול. והמפקדה של אדולף אייכמן עברה לארמון שלו.
ואלד: יפה! המטרופול שייך ליהודים, לא?
הלן: כבר לא. שאלו את רוטשילד כמה שווה הארמון שלו. ונחש מה הוא ענה. לא, אתה לא מסוגל לחשוב כמו יהודי. הוא אמר: "הפאלה של משפחת רוטשילד שווה – (במילים האלו) – לא פחות מהקתדרלה של וינה"!
ואלד: באמת!
הלן: חבל שרוטשילד הוא לא היהודי שלך.

הם מחייכים זה לזו. רגע של קרבה ביניהם.

הכל הולך להיות טוב עוד מעט. נכון, אלכס?

ואלד: יהיה נפלא!
הלן: …זה הזמן הנכון להביא ילד לעולם…
ואלד: בתנאי שיהיה יפה כמוך.
הלן: אולי זאת תהיה ילדה.
ואלד: (משתעשע) בשם המפלגה הנאצית אני מזמין ילד!
הלן: (צוחקת) בוודאי שילד! מי הטיפש שיתעסק עם המפלגה הנאצית?!

הם פורצים בצחוק ומתנשקים. היא מורידה את הסוודר או החולצה.

הלן: אני מחכה לך…
ואלד: אני בא.
הלן: אתה מוזמן לחפש את התת-מודע שלי…

הלן צוחקת ויוצאת אל החדר הסמוך.
ואלד הולך בעקבותיה.

 

תמונה חמישית

החדר של פרויד:

החדר באי-סדר. מגירות שלופות החוצה על הרצפה.
הדלת נפתחת. פרויד מופיע. הוא לבוש חלוק בית. אנה מבחינה בו וממהרת אליו.

אנה: פפה!

אנה מובילה את פרויד אל הספה. היא עוזרת לו להתיישב בכורסה, מסדרת את שערו ואת בגדיו ומכסה אותו בשמיכה. ואלד צופה בהם. פרויד לא רואה אותו. אנה מנסה לעדכן את פרויד בזהירות, לפני שוואלד יתערב.

אנה: נוח לך, פפה?
פרויד: עוד כרית תעזור לי להעמיד פנים שאני מסוגל לשבת זקוף.

אנה דוחקת עוד כרית מאחורי גבו. היא מוזגת תה ומתחילה להשקות אותו בכפית.

אנה: עוד רגע… עוד רגע תרגיש יותר טוב…

היא מוטרדת. מעט תה נשפך עליו.

אנה: אני מצטערת, פפה.

אנה מנקה את הכתם בהיסטריה. פרויד מביט בוואלד.

פרויד: מה קורה, אנה?
אנה: אני… פפה, שלשום… בזמן שישנת, אוסטריה… גרמניה פלשה לאוסטריה.
פרויד: …הנאצים הגרמנים כאן…
אנה: כן… (פאוזה)
פרויד: Finis Austriae.

ואלד בא ונעמד מול פרויד.

ואלד: ולמה לא: "Principium Austriae"? – ההתחלה החדשה של אוסטריה.
פרויד: מי אתה, אדוני?
אנה: פפה –
פרויד: אתה צריך לתאם פגישה. אנה תטפל בזה.
אנה: פפה, אתה מדבר אל –
פרויד: אנשים לא יכולים לבוא לכאן בלי לקבוע פגישה –
אנה: זה מר ואלד, פפה. הוא הנאצי שלנו…
פרויד: מי?
אנה: מר ואלד ממונה עלינו מטעם המפלגה הנאצית –
ואלד: כן, אדוני. (לאנה) תרשי לי לעדכן אותו. את יכולה לצאת עכשיו.
פרויד: תסלח לי מאוד, אבל אנה נשארת כאן.
ואלד: לא, אנה לא נשארת כאן.

אנה משקה את אביה.

אנה: אני חייבת להישאר עם אבי –
ואלד: אם זאת, במקרה, שאלה, התשובה היא "לא".

שתיקה. פרויד מתחיל להבין את המצב.

פרויד: למה אנה לא יכולה להישאר?
ואלד: כי ככה אני אומר.
אנה: אז אני מבקשת שהיחס אל אבי –
ואלד: צאי החוצה עכשיו.
אנה: אני מחכה מאחורי הדלת, פפה…

אנה יוצאת.
שתיקה ארוכה מאוד. פרויד וואלד בוחנים זה את זה. פרויד כועס. ואלד מסתובב כה וכה. משהו בנוכחות של פרויד מבלבל אותו. הוא מרגיש חשוף.

ואלד: הסברתי לבן ולבת שלך ועכשיו אני מסביר לך: אני שואל ואתם עונים.
פרויד: אני לא מוכן שידברו אליי ככה.
ואלד: אתה תתרגל. עיינתי בתיק הרפואי שלך –
פרויד: אתה רופא?
ואלד: סיימתי לימודים בכימיה אבל למדתי גם רפואה.
פרויד: אז יש לך הרבה מכרים יהודים.
ואלד: לא, אין לי.
פרויד: מכל הסטודנטים לרפואה, אין לך ידיד אחד יהודי?
ואלד: היו שם הרבה יהודים, אתה צודק. יותר מדי יהודים. תשעים אחוז מהסטודנטים שלמדו איתי – תשעים אחוז היו יהודים! ולא רק את הפקולטה לרפואה אתם ממלאים. בנקים, מפעלים, חנויות כלבו – יותר מדי מהם שייכים לכם. גם יותר מדי ארמונות ברינגשטארסה.
פרויד: הם גנבו אותם או הרוויחו אותם בעבודה קשה?
ואלד: בגללם ארבעים אחוזים מהאוסטרים מובטלים – ארבעים אחוז!

שתיקה. ואלד מבחין בקופסאות סיגרים העומדות זו על גבי זו.

ואלד: ס י ג ר י ם!
פרויד: קופסאות ריקות, למרבה הצער.
ואלד: עישנת ס י ג ר י ם.
פרויד: עשרים ביום.

ואלד מבחין בקנקן יין עתיק העומד ליד קופסאות הסיגרים. הוא תופס אותו ובוחן אותו בעניין. פרויד מבחין בהתרגשות שהקנקן מעורר בוואלד. ואלד מודע למבטו של פרויד בו ומניח את הקנקן.

פרויד: הוא ריק מאז המאה השלישית לספירה.
ואלד: גם אם היה מלא – זה כבר לא מעניין אותי.
פרויד: כבר לא…
ואלד: (חוזר על המילה בסתמיות מכוונת) זה לא מעניין אותי.

שתיקה. ואלד מבין שנתפס.

פרויד: האם הנאצי שלי אמור לשמור עליי או לשמור על האחרים מפניי?

ואלד כועס ומביע את כעסו בתנועה אלימה. פרויד עוקב אחריו, לומד אותו.

ואלד: הנאצי שלך לא אוהב התחכמויות! לא באופן מודע, ולא באופן תת-מודע.
פרויד: אז הנאצי שלי יודע משהו על תאוריות במדע הפסיכולוגיה.
ואלד: הנאצי שלך מבין מספיק כדי לדעת שהתאוריות שלך הן לא מדע.
פרויד: המדע מכיר בתופעות שבהן ההשפעה היא עקיפה.

כעסו של פרויד מתגבר והולך.

ואלד: בתנאי שהיא ניתנת לבדיקה. בתנאי שהיא חוזרת על עצמה, בתנאי שהיא ניתנת לניבוי. התאוריה שלך היא אף אחד מאלו ולכן היא לא מדע – היא תאוריה חסרת שחר.
פרויד: חסרת שחר! – אנשים נרפאו בזכותה.
ואלד: אני לא מאמין!
פרויד: אנשים שסבלו מתופעות שאנשי מדע – שאותם אתה מעריך כל כך – לא יכלו לעזור להם.
ואלד: קראתי את תיאורי המקרים. כולן גברות בורגניות משועממות, רובן יהודיות.
פרויד: מה שנכון לגבי נשים יהודיות, נכון לגבי נשים בכלל!
ואלד: לא! אתם היהודים שונים מאיתנו. אתם עם של נוודים. לא יצרתם תרבות עצמאית. אתם ניזונים, כמו טפילים, על התרבות של העם המארח אתכם. התאוריות המגוחכות שלך נשארות בגבול הגטו היהודי. אפשר אפילו להגיד שהן מבטאות את הנפש היהודית, מעוררות גועל כמוה: חיי המין של ילדים, סטיות וכל הטינופת הזאת –
פרויד: (מתרגז) מה שאתה מכנה "טינופת" הוא נפש האדם!
ואלד: תתעסק לך עם העניינים היהודיים והנפש היהודית שלך כאוות נפשך, אבל אל תמציא תאוריות –

מבחוץ עולות שאגות המון: "עם אחד, רייך אחד, מנהיג אחד"

פרויד נשמט לפתע. הוא התעלף. ואלד נחרד. הוא ממהר אל הדלת.

ואלד: אנה!

אנה נכנסת וממהרת לטפל באביה.

אנה: מה קרה?
ואלד: שוחחנו, התווכחנו קצת, והוא התעלף. תזמיני רופא.
אנה: אין צורך. הוא מתעלף לפעמים כשלא מסכימים איתו.
ואלד: אז הוא עומד להתעלף הרבה בזמן הקרוב. תחתימי אותו על הטפסים כשהוא יתעורר. אני אבוא מחר לקחת אותם. ותתחילו לארוז.

ואלד יוצא.

 

סביון ליברכט היא סופרת ומחזאית. פרסמה עשרה רומנים וקובצי סיפורים, ושמונה מחזות פרי עטה הועלו על במה בארץ ובעולם. הטלוויזיה הישראלית הפיקה שלושה סרטים על פי תסריטיה, ונוסף על כך הופקו סרטי קולנוע המבוססים על סיפוריה. זכתה בפרס אלתרמן, פרס הטלוויזיה, פרס אקו"ם, פרס ראש הממשלה לסופרים ופרס מחזאית השנה. בין יצירותיה האחרונות: 'הנשים של אבא' (רומן; כתר, 2005), 'פנינים לאור היום' (סיפורים; כתר, 2015), 'האורחת' ו'קוראים לו מלך' (מחזות; בית לסין, 2016).
זהו פרסום ראשון למחזה החדש 'מקרה ושמו פרויד'.

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך