הוא לא יכול היה לדעת זאת בגיל כל כך מוקדם, אך התמונה הראשונה שנחקקה בזיכרונו של הילד צבי ברגר הכילה בתוכה את המפתח לעתידו של המבוגר שיגדל להיות: הוא, מסתובב בשכונות חיפה המנדטורית עם גיר ביד ומצייר את הנופים והמראות שקולטות עיניו המשוטטות.
עשרים שנה מאותה תמונה ראשונה אנו מוצאים את הילד החולמני מחיפה מתגורר בירושלים. הוא בשנות העשרים המוקדמות לחייו, סטודנט מצטיין לאמנות ב"בצלאל", נשוי עם ילדה קטנה בדרך. הגיאוגרף וההיסטוריון, פרופ' זאב וילנאי, פונה אליו בהצעה לשיתוף פעולה מעניין: להתחקות אחר מסעו של צייר סקוטי בן המאה התשע-עשרה בארץ ישראל ולשחזר כמה מציוני הדרך המרכזיים של אותו מסע באלבום ליתוגרפיות אמנותי: ברגר יצייר את האתרים השונים, וילנאי יחבר את קטעי המידע אודותיהם.
בין שהכיר את יצירותיו של האיש שהציע פרופ' וילנאי להתחקות אחריו ובין שלא, על ההזדמנות לתור את הארץ בחברת אחד מגדולי חוקרי ארץ ישראל ועתיקותיה לא יכול היה ברגר לוותר. בשנת 1962, השנה בה סיים ברגר את חוק לימודיו ב"בצלאל", והוא כבר אב לתינוקת בת שנתיים בשם עדי, יצאו הצמד ברגר-וילנאי לדרך.
הארץ המובטחת מבעד לעיניו של דייוויד רוברטס
124 שנה קודם ליציאת השניים, הגיע באוגוסט 1838 אל נמל אלכסנדריה שבמצרים גבר סקוטי בשנות העשרים לחייו. שמו היה דייוויד רוברטס. רוברטס, שהתמחה בנעוריו כשוליית צייר נופים, הכיר היטב את הציורים האוריינטליסטים המפוארים של מצרים, יצירות שאותן ציירו אמנים אירופאיים דוגמת דומיניק ויויאן דנון, שעשה מסע דומה לשל רוברטס בדור הקודם עם צבאו של נפוליאון.
העדויות החיות לעולם שאבד, עדויות שהתגלו לפניו מכל עבר במקדשים קדומים ובכתובות עתיקות, נראו לרוברטס מושכות פי כמה מהייצוגים האמנותיים עליהם התחנך. זה לא מנע מרוברטס לצייר את אותם הנופים הקדומים בעצמו. בתשעה בדצמבר כבר הבחין כי אסף 100 ציורים של כל המקדשים הפזורים בקהיר ובסביבותיה. בשבעה בפברואר יצא אל ארץ הקודש בשיירה בעלת 21 גמלים ו-15 שומרי ראש ערביים. בתום מעל חודש של מסע, הכולל שהייה בת ארבעה ימים בסיני, הגיעה השיירה לחברון.
מעט יותר מחודש ימים העביר ב"ארץ הקודש", אז חלק מהאימפריה העות'מאנית, עד שהפליג לאירופה מהנמל באלכסנדריה. את המרץ היצירתי שהפגין במצרים, חזר והפגין שוב בארץ ישראל. הוא התרשם מה"ניקיון הכמעט-אנגלי" שמצא בחברון, מיופייה של עזה ומאופיים של תושביה. אולם הייתה זאת ירושלים ששבתה את דמיונו של הצייר הנוצרי ואליה מיהר להגיע.
על הדרך לירושלים כתב ביומנו, "מאז ילדותי לא הרגשתי את ההנאה המושלמת מיופיו של הטבע (…) הריה של יהודה כובלים את הנוף, ומעבר להם שוכנת העיר הנפלאה".
למרות ששינה את דעתו על ירושלים משחצה את שעריה, צייר רוברטס את העיר ונופיה וגם את האתרים השונים בהם ביקר בארץ בעשרות ציורים נוספים. לאנגליה חזר רוברטס כשבאמתחתו 272 רישומים, פנורמה של קהיר ושלוש מחברות מלאות סקיצות. בעשר השנים הבאות יתבסס רוברטס על האיורים שאסף ויצייר בעזרתם סדרת ציורים מנופיה של מצרים וארץ הקודש.
מתחקים אחרי רוברטס
מספר רב של פרסומים סייעו לצבי ברגר ולזאב וילנאי בניסיונם להתחקות אחר מסעו של רוברטס בארץ ישראל. מפת נתיב המסע של רוברטס שנוצרה ככל הנראה בשנת 1855 סייעה ביצירת התמונה הכללית. היומן שניהל רוברטס בזמן המסע, ושהתפרסם מאז במהדורות מספר, סיפק הצצה לרגשות ולהתרשמות האמן. מעל הכל, שימשו מאות האיורים המקוריים והציורים המאוחרים של רוברטס בתור נקודת המוצא והסיום למסע שלהם עצמם, ואותם ביקשו השניים לשחזר.
המסע שהחל בשנת 1962 הסתיים שלוש שנים מאוחר יותר עם צאת ספרם של זאב וילנאי וצבי ברגר 'Israel Horizons', שהכיל 56 ליתוגרפיות מקוריות מנופי מדינת ישראל הקטנה. האלבום זכה במדליית כסף בפסטיבל ה-6 לאלבומים אמנותיים במילאנו איטליה, שהתקיים באותה שנה.
מסעו המפותל והארוך של רוברטס הציב אתגרים רבים בפני השניים. מצרים של נאצר, למשל, הייתה מחוץ לתחום, עובדה שלא הפריעה לתיירים הישראלים שביקשו להתחקות אחר מסעו של רוברטס בשטחי ארץ ישראל בלבד. אולם, המציאות הפוליטית של ישראל ערב מלחמת ששת הימים מנעה מברגר ווילנאי גישה לאזורים רבים במסעו של רוברטס בארץ: מזרח ירושלים, עזה והגדה המערבית היו מחוץ לתחום. וכך, ציורים רבים במסעו של רוברטס לא שוחזרו, ובהם הציור המצורף, המציג את כנסיית הקבר.
לבד ממכשולים אלה, הצליחו הצמד ברגר-וילנאי לשחזר לא מעט תמונות אחרות. אחת מנקודות התצפית שמשכה את ליבו של רוברט בארץ היא הגבעה הקרויה כיום "גבעת יונה", שקיבלה את שמה בזכות מסורת מקומית המספרת שזוהי הנקודה שבה פלט הלוויתן את יונה הנביא אל היבשה. בתקופת הכיבוש הערבי של ארץ ישראל במאה השביעית לספירה הוקמה באזור העיירה איסדוד, בה ביקר רוברטס במסעו.
בשנות הששים המוקדמות איתרו ברגר-וילנאי את המיקום שבו צייר רוברטס. הרישום של ברגר, מס' 15 באלבום הליתוגרפיות, מציג את גאוות המפעל הציוני באותה עת, הנמל החדש של אשדוד שנחנך בשנת 1963 עם שובר הגלים. בציור של רוברטס נראים רועי צאן ברקע, ברישום של ברגר – הצייר ובני משפחתו. בתו בת השלוש עדי עומדת מימין.
נקודת תצפית נוספת ששחזר ברגר היא הנקודה הצופה על הר תבור. בציור של רוברטס נראה העמק שלמרגלות ההר שומם מיישובים (גם אם לא מבני אדם). ברישום מס' 39 של ברגר אנו רואים על ראש ההר את כנסיית ההשתנות, שבנייתה הסתיימה בשנת 1924 בידי האדריכל אנטוניו ברלוצי. למרגלות ההר נמצא יישוב שהתקשינו לזהות. מדובר ככל הנראה ביישוב הערבי דבורייה.
הרישום שאותו כינה ברגר "תצפית הכרמל ממפרץ חיפה" משחזר גם הוא את הזווית המדויקת של רוברטס. בניגוד לשחזורים אחרים באלבום הליתוגרפיות, לפחות מהרישום נראה שנמל חיפה של המאה העשרים לא השתנה הרבה.
הצמד ברגר-וילנאי הרשה לעצמו גם לסטות מהנתיב המקורי של רוברטס. ברישום הראשון באלבום שחזר ברגר ציור שרוברטס צייר בדרכו אל ירושלים (ציור המתוארך לחמישה באפריל 1839). בעוד רוברטס מציג את ירושלים על מסגדיה השונים, הפירוט הקצר של וילנאי מלמד על הדגש השונה של הצמד. הרישום של ברגר מכונה בספר "ירושלים – בירת ישראל". הפירוט הקצר של וילנאי מעלה מנהג מ"ימי קדם", מנהג שבמסגרתו היו קורעים עולי רגל יהודים לירושלים את בגדיהם ברגע שנח מבטם על העיר.
זה הדין גם בציור של רוברטס את יפו, אליה הגיע הצייר הסקוטי ב-25 במרץ 1839. את העיר צייר רוברטס מצפון, כשבמרכז התמונה נראים יהודים-פולנים החוזרים ממסע לירושלים בדרכם לאירופה. ברגר-וילנאי בחרו בזווית דומה עבור הרישום שלהם (מס' 12), מרוחקת יותר מזו של רוברטס. זאת יש לתלות ככל הנראה במסר שביקשו להעביר: אחותה הצעירה של יפו היא שעניינה אותם ברישום. ברגר מתמקד בטיילת של תל-אביב, העיר העברית הראשונה, "ברקע, בולטת מתוך הים, פרופיל של יפו, אחת הערים העתיקות בעולם", כתב וילנאי בחוברת המצורפת לאלבום.
כמו במקרה של חיפה, גם לרישום ששחזרו הצמד נוספו שני רישומים של העיר העברית הראשונה, להם לא נמצאה מקבילה בין ציוריו של רוברטס את ארץ הקודש. הפירוט של וילנאי מספק את הסיבה לכך, "תל אביב נוסדה בשנת 1909" – 70 שנה לאחר שעזב רוברטס את הארץ.
נקודות מבט שונות של אותו מקום אנו מוצאים גם בציורי עין גדי. רוברטס התבונן מאזור עין גדי על ים המוות, ברגר-וילנאי חוגגים את הקמתה המחודשת עין גדי שהחלה בשנת 1953 בהיאחזות נח"ל. היישוב אוזרח שלוש שנים מאוחר יותר והפך לקיבוץ עין גדי.
אף על פי שברגר-וילנאי בחרו להתמקד בעקבות רוברטס בהריסות העתיקות של אשקלון (שהוחרבה בשנת 1270) ולא בעיר החדשה שהוקמה בשנת 1948, נקודות המבט של שני הציירים הפוכות. ברגר צייר את העיר העתיקה כשפניו צפונה, ורוברט כשפניו לדרום.
היו גם רישומים שלא נמצאה להם כל מקבילה אצל רוברטס, בעיקר משום שלנופים המצוירים שבחרו ברגר-וילנאי לא הייתה שום משמעות במאה התשע-עשרה. כך, למשל, רישום מס' 55 מציג את פסל האריה השואג של אברהם מלניקוב, פסל שנוצר כדי להנציח את נפילת יוסף טרומפלדור ושבעת חבריו בתל חי בשנת 1920.
הילדה מהרישום והמדף שקרס
בקיץ 2014 קרס מדף בביתה של עדי ברגר רם, בת הצייר. כפי שהעידה עדי בספרה "במשעול של עצמו: תמונות חיי הצייר צבי ברגר", הציורים ששכבו על המדף ללא הפרעה קרוב לשלושה עשורים כמו קראו לה: "רוצים אנו לראות עולם! לראות ולהיראות!"
מאיפה להתחיל? העושר היצירתי העצום שייצר אביה, צבי ברגר מיודענו, הציב את השאלה המתבקשת. עבור עדי היה זה מסע מרגש אל עולם יצירתו של אביה. נפעמת הייתה מעצמת יצירתו המגוונת, נרגשת לאחוז בעבודותיו וכתביו. בארבע השנים שחלפו מאז קריסת המדף הספיקה בתו של ברגר להוציא לאור שני ספרים מלאים ביצירותיו, את שניהם חיברה בעצמה. עדי מקדישה מזמנה להנצחת יצירות אביה ולהנחלת מורשתו, אהבת הארץ והבריות. ברוח זו היא מקיימת מפגשים רב-דוריים , לילדים ולמבוגרים, לעולים חדשים ולוותיקים.
הספר הראשון, "במשעול של עצמו" הנו ספר אמן המתאר בהרחבה קורות חייו של צבי ברגר וכולל ציורים מתקופות חייו השונות. התפרסם בשנת 2016 במלאת שלושה עשורים לפטירתו של הצייר. השני – "במעגל החודשים" ראה אור שנה לאחר מכן. מדובר בשיתוף פעולה בין בנימין בילאבסקי, תלמיד אולפן ומעצב ספרים וותיק, ושל מורתו עדי. הספר מגולל בגוף ראשון ובעברית קלה את סיפורם של החודשים העבריים. ציוריו של ברגר היוו מקור השראה לבתו בכתיבת קטעי הספר.
המסע אליו יצאו ברגר-וילנאי בעקבות רוברטס שכנע את עדי לצאת למסע קטן משלה בעקבות הרישומים. להגיע למקומות אחדים שצייר אביה ולצלם אותם מאותה הזווית, לבחון זאת בהיבט של השוואה בין "אז והיום", שיגלה את הדומה והשונה שבין הזמנים.
מתוך עשרת המקומות שצילמו עדי וחבריה, ילנה וארתור גרופ, שלושה מהם צייר גם רוברטס כמעט מאתיים שנה קודם לכן. המקומות הם: אשקלון, אשדוד ויפו/טיילת תל-אביב.
בתמונה של אשקלון אנו רואים את חוף הים מן הזווית שרשם אביה, ולא של רוברטס. "העיר העתיקה", כפי שכינה אותה ברגר, התפתחה מאז – על חוף הים נמצאת סוכת מציל ומרחוק ניתן להבחין במספר בניינים.
נמל אשדוד, שבציור של ברגר משנת 1963 אך נחנך, נראה מפותח בתמונה שצילמה ילנה גרוף. עדי, שהופיעה מימין ברישום של אביה, מופיעה בתמונה מימין לבעלה.
בפברואר 2017, מצוידים בליתוגרפית המקור של העיר אשדוד, חדורי מוטיבציה ומלאי התרגשות ותקווה טיפסה עדי עם בן-זוגה וחבריה אל אותה נקודת תצפית נושנה. כיוון אותם נאמנה זיכרון ילדות, צלול וברור, שנשמר בזכות הנצחת דמותה בליתוגרפיה.
כפי שכבר יכולתם להבחין, הזמן החולף גם בארץ עתיקה מוליד שינויים עצומים. השוואת תמונת באר שבע של ימינו עם הרישום בן חמישים השנה של ברגר מדגימה זאת בצורה נפלאה.
במקומות אחרים נדמה שלא הרבה השתנה. האריה של תל-חי עודנו שואג, הצוק הלבן של ראש הנקרה לא השחיר.
הצילומים, שהם חוליה שלישית בסיפורנו, מאפשרים יחד עם ציוריו של ברגר (ולעתים גם של רוברטס) להתבונן על אותה כברת ארץ ממרחק של שתיים (ולעתים גם שלוש) מאות.
ולקינוח: הנה מחווה שלנו לציור של ברגר של הספרייה הלאומית:
תודה רבה לגב' עדי ברגר רם על עזרתה בהכנת הכתבה.
לקריאה נוספת:
צבי ברגר וזאב וילנאי Israel Horizons סרוק ונגיש
למידע נוסף על הפרויקט הנצחת הצייר צבי ברגר, תוכלו לפנות לבתו עדי ברגר רם במייל הזה
הקבוצה להנצחת יצירות צבי ברגר בפייסבוק
כתבות נוספות
החברה השוויצרית שצבעה את ארץ ישראל בכל צבעי הקשת
"מתנת גומלין קטנה": אלבום תצלומי האוויר האזרחיים הראשון של ארץ ישראל
אלבום התמונות הנדיר שניתן במתנה לנציב הרברט סמואל
אלבום נדיר: לוחם יחידת המקלענים הבריטית מתעד את כיבוש ארץ ישראל