"מתנת גומלין קטנה": אלבום תצלומי האוויר האזרחיים הראשון של ארץ ישראל

בתוך קופסת קרטון עטופה בבד פשתן משובח, נארזו 40 תצלומי אוויר איכותיים של ארץ ישראל. על הקופסה לא נכתב דבר, אך דף נייר מצהיב שהונח בתוכה, מעל התצלומים, ובו הקדשה קצרה בעברית ובגרמנית, מגלה את סיפור יצירתה.

זהו פרי שיתוף פעולה יחיד במינו בין איש עסקים, נדבן ומוציא-לאור לבין אחד מגדולי הצלמים שפעלו בארץ ישראל. הקשר שביניהם, הוא שהביא להפקתה של סדרת תצלומי האוויר האזרחיים הראשונה של ארץ ישראל, שלא למטרות צבאיות.

 

לחצו לאלבום המלא

 

בימים הנוראים שבין מאורעות דמים בארץ ישראל לגזירות היטלר בגרמניה, נערכה בירושלים מסיבת יום הולדתו השישים של שלמה זלמן שוקן. בקומה השנייה של בניין הספרייה שתכנן עבורו האדריכל הנודע אריך מנדלסון, כינס שוקן ב-23 באוקטובר 1937 קבוצה קטנה ונבחרת של עמיתים ובני-חסות. לאיש עסקים קשוח, רב-עוצמה ונכסים כשוקן, לא היו ידידים של ממש. ויחד עם זאת, רבים היו אלה שביקשו לברך את מי שהיה לפטרונו של הספר העברי ואיחד סביבו את מיטב כוחות היצירה ביישוב העברי הקטן של אותם ימים.

 

ירושלים. משמאל ניתן לראות את "בית אגיון" לימים בית ראש הממשלה. מצד ימין בית זלמן שוקן "וילה שוקן", למעלה: קולג' טרה סנטה.

 

האיש שהצליח להקים רשת בתי כלבו משגשגת בגרמניה והיה לאיל הון במולדתו, השכיל לבנות לעצמו בית בירושלים ולהעביר אליו את מרבית ספרייתו העצומה, שהיתה נכס תרבותי ממדרגה ראשונה. עם הגיעו לגיל שישים, היה שוקן בשיא מעמדו הציבורי בארץ ישראל. מי שהחזיק בתפקידים הבכירים של יושב-ראש הוועד הפועל של האוניברסיטה העברית וחבר הנהלת הסוכנות היהודית, רכש כשנה קודם לכן עבור בנו את עיתון הארץ, אחד מן העיתונים היומיים החשובים ביישוב העברי של אז. את מרב מרצו הוא השקיע, במקביל לניסיונות הצלה של רכושו שנשדד בידי הנאצים, במיזמי תרבות מקוריים וחדשניים, ובראשם – ניהול הוצאת שוקן.

 

העיר העתיקה בירושלים

 

הסופר ש"י עגנון עמד בראש קבוצת הסופרים שאימץ וטיפח שוקן, ובנדיבות רבה דאג לרווחתם. חיים הזז, שאול טשרניחובסקי ואחרים, זכו גם הם באותה תקופה למלגות קיום שמימן שוקן בנדיבות, בתמורה לבלעדיות על פרסום יצירתם. אין ספק כי שוקן מילא בימים ההם את תפקידו של פטרון הספרות העברית, ומכוני המחקר שיסד תחת חסותו (לחקר השירה העברית, לחקר הקבלה ועוד) היוו מקלט בטוח לגדולי המלומדים היהודים, בשעה שיהדות אירופה עמדה בפני חורבן.

אך בעוד אשר פעילותו של שוקן בשדה הספרות והמחקר ידועה למדיי, מעט מאוד נכתב עד כה על יוזמתו החדשנית לביצוע צילומי-אוויר של ארץ ישראל. מי היה האיש שקשר בשנת 1937 בינו לבין נחמן שיפרין, מנהל "החברה המזרחית לצילומים בשביל העתונות"? לפי שעה, אין בידינו תשובה ברורה לכך, אך אין ספק כי הקשר בין השניים הביא לאחד המיזמים הנחשוניים שהטביעו את חותמם על תולדות הצילום בארץ ישראל.

 

אמני הצילום עולים ארצה

ארבע שנים קודם לכן, מכר שיפרין את סוכנות צילומי העיתונות הגדולה שהיתה בבעלותו בברלין, ועלה ארצה עם אחד מטובי הצלמים שעבדו בשירותו, זולטן קלוגר. ההגבלות שהטילו הנאצים על פעילותם של צלמי עיתונות יהודים, כבר בחודשים הראשונים לאחר עליית היטלר לשלטון, הביאו את שיפרין למסקנה כי עליו לעלות לארץ ישראל. הוא הבין כי המוסדות הלאומיים בארץ זקוקים לתצלומים איכותיים, כחלק ממחלקות התעמולה והפרסום שלהן, שהלכו וצברו תאוצה.

 

תל-אביב

 

שיפרין עצמו, יש לציין, היה יזם מוכשר, איש עסקים ממולח ורב תושייה, אך הוא עצמו לא היה צלם. את יהבו הוא השליך, אפוא, על צלם צנוע, רב-אמן בעל כשרון אדיר, שכוכבו דרך בברלין של סוף שנות העשרים: זולטן קלוגר, בן העיר קצ'קמט שבהונגריה.

האיכות הטכנית והאמנותית המופלאה של התצלומים שביצע קלוגר עבור המוסדות הלאומיים, מייד עם בואו ארצה, בנובמבר 1933, בצירוף עם הביצוע המדויק והמהיר שדאג להם אמרגנו, נחמן שיפרין, הפכו אותו לצלם המועדף על קרן היסוד והקרן הקיימת לישראל.

אך ההצלחה המיידית שהאירה פניה לקלוגר ולשיפרין לא מנעה מהם לחפש אחרי אפיקי פעילות חדשים, שיפתחו פער גדול עוד יותר בינם לבין שאר צלמי העיתונות שפעלו אז בארץ. העלייה החמישית הביאה עמה ממרכז אירופה קבוצה גדולה של צלמים מקצועיים, אחדים מהם בעלי מוניטין בינלאומיים, שהביאו לתסיסה בתחום ולהתפתחותו המקצועית – אך גם לתחרות קשה.

 

תחנת הכוח בנהריים

 

שיפרין חשש מן התלונות שהפנו צלמים אחדים אל המוסדות הלאומיים, שהעלו את בעיית חוסר ההגינות שבעבודה כמעט בלעדית עם קלוגר. אותו קשר אמיץ, שהציף את שיפרין וקלוגר בעבודה, היה משמעותי וחשוב, והשניים חשבו על מיזם חדש בתחום הצילום, שיהיה מקורי ונועז באופן שיבליט את עליונותם על יתר הצלמים בארץ.

 

ארץ ישראל ממעוף הציפור

האם שירת קלוגר כצלם בחיל האוויר האוסטרו-הונגרי במלחמת העולם הראשונה, והוא זה שהגה את הרעיון לבצע תצלומי אוויר של ארץ ישראל? או שמא היה זה נחמן שיפרין, היזם התוסס, שהציע זאת ראשון? ואולי בכלל זכות הראשונים שמורה לשלמה זלמן שוקן, שאף הוא היה ידוע ברעיונותיו המקוריים, בייחוד בתחום הפרסום והתעמולה?

שוקן, מכל מקום, היה אישיות מרכזית ביוזמה לשכור מטוס אזרחי ולתעד את ארץ ישראל, לראשונה בתולדותיה, בצילום מן האוויר. עד אז, צילום האוויר של ארץ ישראל היה נחלתם של אנשי הצבא בלבד, ונעשה במסגרות של חיל האוויר הגרמני והבריטי, בייחוד בתקופת מלחמת העולם הראשונה. כעת, בזכות מימון נדיב שהעניק שוקן לקלוגר ושיפרין, אפשר היה לשכור את שירותיה של חברת "אוירון", חברת התעופה הראשונה ביישוב העברי, ולהעלות על אחד ממטוסיה את קלוגר עם מצלמתו.

 

נהלל

 

התצלומים המרהיבים של קלוגר לא איכזבו גם הפעם: מבטי-על נפלאים של מדבר יהודה, עמק הירדן, תל-חי, דגניה, עין חרוד, בית יוסף וטירת צבי, וכן יישובי מישור החוף, ובראשם – תל אביב; כל אלה היוו חידוש של ממש בגלריית התצלומים של ארץ ישראל. ואולם, גולת הכותרת של סדרת צילומים אלה היוו תצלומיה של ירושלים מן האוויר.

במחווה (ואולי על-פי בקשה מפורשת?) לפטרונו של המיזם, שלמה זלמן שוקן, צילם קלוגר את בית שוקן ואת ספרייתו שבפאתי שכונת טלביה, בתי פאר שתוכננו בידי האדריכל הבינלאומי אריך מנדלסון, ונחנכו זמן קצר קודם לכן. הבריכה והגן שסבב את וילה שוקן, אשר טופח בידי גנן שהובא במיוחד מגרמניה, הם חלק מפרטי-הפרטים המרתקים שניתן לזהות בתצלומים. תצלומי אוויר אלה הם תעודות חשובות לחקר ירושלים היהודית בתקופת המנדט, והם מצטרפים לתצלומי אוויר נהדרים של איזור הר הצופים, ובתוכם בניין הספרייה הלאומית.

 

ירושלים: מבט ממזרח למערב. במרכז התצלום נראה הר הצופים ובו בניין בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי ויתר מבני האוניברסיטה.

 

"אדם כל זמן שמזקין גדוֹלה בלִבּו הנטייה ליתן הודיה", כתב מרטין בובר, והוסיף: "מי שהוא אומר 'אני מודה לך' אומר לזה שהוא פונה אליו: 'אשמור אותך בזכרוני'". שוקן, שהעריץ את בובר והיה שותף להשקפת עולמו בעניינים רבים, אימץ גם ראיית עולם זו, וביקש להודות לחלק מן האישים הרבים שבירכוהו לכבוד יום הולדתו השישים. בתהליך שנתארך, בשל קפדנותו הרבה של שוקן על כל פרט ותג, הפכו תצלומי האוויר של קלוגר לאלבומים, שבהם הדפסי כסף איכותיים הוצמדו ללוחות קרטון ונארזו בתוך קופסה. לאלה, הוסיף שוקן דף שעליו נדפס בגרמנית ובעברית:

"הנני שמח לשלוח לכבודו, אם גם באיחור זמן, קובץ של צלומי אוירון מארץ ישראל בתור מתנת-גומלין קטנה על ברכתו האדיבה לרגל יום הולדתי הששים."

 

 

תחת הקדשה זו, הוסיף שוקן מלים אחדות בכתב ידו הזעיר, בגרמנית, וחתם את שמו. יש להניח כי הפקתו המוקפדת של האלבום, שהביאה להוצאתו "באיחור זמן", עלתה ממון רב. שוקן, איש העסקים המחושב, שהיה זהיר מאוד בענייני ממון, החליט להפיק כמות קטנה בלבד של אלבומים שיכילו את כל 40 התצלומים האיכותיים שבחר.

לאלה, הוא הוסיף עוד שני מיני אלבומים, שבהם מבחר מצומצם יותר, של שישה ושל שנים-עשר תצלומים בלבד. מי זכה באלבום עב-הכרס, ומי באחַיו הצנומים יותר? תשובה חלקית ניתן למצוא במחלקת הארכיונים של הספרייה הלאומית, בה שמורים כמה עותקים מן האלבומים, שהגיעו עם ארכיוניהם האישיים של אחדים ממקורביו של שוקן.

 

עתלית

 

פרוץ מלחמת העולם השנייה הביא להגבלות על התעופה האזרחית בארץ ישראל, ובכלל זה איסור על צילום מן האוויר. מפעלם המשותף של קלוגר, שיפרין ושוקן נותר התיעוד הלא-צבאי היחיד של הארץ למשך עוד שנים רבות. גם כיום, מקץ שמונים שנה בדיוק, הוא מעורר התפעלות והשראה מיופיו ומאיכותו.

 

פיתולי נהר הירדן

 

לא הספיק לכם? לחצו לאלבום המלא!

האיש שלפני יותר מ-100 שנה מיתג מחדש את העם היהודי

מה הקשר בין שמעון רודי לועס הברזל לבין הוגה הדעות הציוני מקס נוֹרְדַאוּ? והאם יכול להיות שבסופו של יום טכניקות השיווק לא ממש השתנו כבר 100 שנה?

הבריון היהודי שמעון רודי לועס מתכת. צילום: רודי ויסנשטין, שנות ה-30 או ה-40

לא מעט חברות מסחריות נדרשות לאורך השנים להמציא את עצמן מחדש. הן עושות זאת כי הן חפצות חיים, ורוצות, שלא לומר חייבות, שהצרכנים ימשיכו לקנות את מוצריהן, וזאת במטרה הברורה להמשיך ולהניב רווחים לבעליהם. לכן חברת קוקה קולה רוצה שנבחר בפחית הקולה על פני כל פחית אחרת בקיוסק, אפל רוצה שנבחר באייפון על פני שלל האנדרואידים שמסתובבים שם בחוץ  ואל על רוצה שנטוס אל על או שלא נטוס בכלל…

זו הסיבה שחברות מסחריות משקיעות סכומי עתק במהלכי שיווק כאלו ואחרים, על מנת שברגע האמת, ברגע בו הצרכן מקבל את ההחלטה באיזה מוצר לבחור, הוא יבחר דווקא במוצר שלהן על פני כל שלל החלופות שניצבות לפניו. בחירה זו מבוססת במידה רבה מאוד על כוחו של המותג, אותו כוח המניע אותנו לבחור דווקא במוצר של חברה מסוימת על פני חברה אחרת. בשל עובדות אלה כולנו "יודעים" שמשקה קוקה קולה הוא טעם החיים, האייפון הוא אולי יקר אבל מאוד איכותי ולטוס עם אל על זה להרגיש בבית.

 

היו ימים שחברת אל על מיתגה את עצמה עם לייבל של סיגריות… (אוסף ישראליאנה של הדי אור)
לחצו כאן לראות עוד מאות כרזות ופרסומות של אל על מאוסף האפמרה שלנו

 

מכיוון שכל החברות המסחריות רוצות לנצח בקרב הבלתי פוסק על תודעתו של הצרכן, הן נדרשות מעת לעת לרענן או לחדש את ערכי המותג שלהן ומדי פעם אף לעבור תהליך עמוק יותר של מיתוג מחדש (Rebranding). תהליכים אלה עשויים להתקיים במגוון רמות ועוצמות: הם יכולים להיות מאוד משמעותיים ולהתבצע ברמת החברה כולה, או מינוריים יותר, כשהם מכוונים לקווי מוצרים ספציפיים.

כך או כך, אנו נתקלים בהם בחיינו הצרכניים כל הזמן; אורנג' הפכה זה מכבר לפרטנר, ארקיע השיקה לא מזמן לוגו חדש, הוט מחליפה את שמה ל'אלטיס', ליברפול חשפה לאחרונה חולצה וסמל בעיצוב חדש והמוצרים של איוונקה טראמפ התחילו להימכר תחת שם בדוי. ישנן עוד אין ספור דוגמאות שכולנו נתקלים בהן חדשות לבקרים, ודומה כי אין דרך להימנע ממפגשים תכופים אלה במסגרת התרבות הצרכנית בה כולנו חיים (שלא לומר – שבויים).

 

אך האם תהליכי המיתוג והמיתוג מחדש שמורים רק לחברות מסחריות? ואיך כל זה קשור למכביה?

ב-1898 טבע מקס נורדאו את הביטוי "יהדות השרירים", ובכך התייחס לצורך ליצור תכונות ומאפיינים חדשים לתדמיתם של היהודים בפרט, ולעם היהודי ככלל. קריאתו של נורדאו הייתה מבוססת על ההנחה שהתדמית החלשה של היהודים מעודדת, למעשה, אנטישמיות, מה שמעורר את הצורך להחזיר ל"יהודי הגלותי" את התדמית של "היהודי הלוחם".

עם קריאתו של נורדאו להפיח רוח חדשה של כוח ועוצמה בתדמיתו של היהודי, יחד עם עוד קולות דומים של מנהיגי ציונות נוספים בעת ההיא, החל תהליך שצבר תאוצה ושימש קטליזטור להקמתם של גופים ואגודות ספורט יהודיות רבות אחרות ברחבי העולם, כגון "מכבי", "שמשון", "הכוח" ועוד. רובם ככולם משדרים בשמם ובמהותם את אותן תכונות אליהן כיוון נורדאו, תכונות המייצגות כוח, חוסן ועוצמה.

 

מאמר "יהדות השרירים" במוזיאון מכבי בכפר המכביה

 

וכעת, אם נסתכל בעין שיווקית על אותו תהליך שהחל בקריאתו של מקס נורדאו בקונגרס הציוני השני, ב-1898, נוכל להבחין בלא מעט מאפיינים ברורים של תהליך מיתוג מחדש. החל מהבנת הצורך, דרך הגדרת ערכי המותג (חוזק וחוסן גופני, זריזות ומשמעת), פנייה מדויקת ונרגשת לקהל היעד, ועד בחירת שם שיווקי מתאים (יהדות השרירים). ישנם גם אינדיקטורים ברורים להצלחת התהליך, שהרי בהמשך הדרך ועל בסיס אותו חזון שהציג מקס נורדאו נוסדה ב-1903 אגודת המתעמלים היהודית, שלימים שינתה את שמה ל"תנועת מכבי העולמית" (בהתבסס על שמו של יהודה המכבי). זוהי בדיוק אותה תנועה שמפעילה מאז ועד היום, מדי ארבע שנים, את המכביה.

 

 

זו הראשונה התקיימה ב-1932, והשנה, התקיימה זו ה-20 במספר, אליה הגיעו כ-10,000 ספורטאים מ-80 מדינות. נראה שבהחלט ניתן לומר שפירותיו של אותו תהליך מיתוג מחדש שהחל בסוף המאה ה-18, ניכרים עד היום, ועם הצלחה כזו קשה להתווכח.

גם הספרייה הלאומית, שנוסדה ב-1892 על ידי ארגון בני ברית, ובעקבות חוק הספרייה הלאומית ב-2007 הוגדרה רשמית כ"הספרייה הלאומית", נמצאת כעת בעיצומו של תהליך התחדשות אינטנסיבי; תהליך בו שמה לעצמה הספרייה למטרה, מעבר לאיסוף ושימור אוצרות התרבות והמורשת של העם היהודי, להנגישם ולהנחילם בנוסף בצורה יזומה לציבור הרחב.

 

 

 

למעשה אפילו עצם פרסום כתבה זו הוא ביטוי קטן לניסיון להשיג את אותה מטרה. אם כך, בתשובה לשאלה האם תהליכי מיתוג רלוונטיים רק לחברות מסחריות, אפשר לומר שגם יהדות השרירים של מקס נורדאו, וגם התהליך אותו עוברת בימים אלו הספרייה הלאומית, מעידים שלא זו בלבד שתהליכי מיתוג אינם רלוונטיים רק לחברות מסחריות, אלא כל גוף, ארגון ואפילו עמים שהם חפצי חיים, נדרשים לבצע את אותו מיתוג חדש לצורך שמירה על המשך הרלוונטיות שלהם, שיכריע את המשך קיומם.

 

הכותב הוא מנהל השיווק של הספרייה הלאומית. 

 

 

כתבות נוספות

און ושלטון (ו): יהדות השרירים – שמעון רוּדִי ורפאל הלפרין (בלוג עונ"ש)

תיעוד נדיר של המכביה הראשונה

המתאגרף היהודי-רומני שנאבק בכל כוחו למען מולדתו, רק כדי לגלות שאין הוא רצוי בה עוד

הכירו את טרזן – גרסת כחול לבן

 

 

 

 

תגלית: בשביס זינגר, הסיפורים הראשונים והיחידים בעברית

אנחנו מזמינים אתכם לקרוא את הסיפורים הראשונים שפרסם אי פעם הסופר יצחק בשביס זינגר, חתן פרס נובל לספרות. המפתיע הוא, שהסיפורים הראשונים נכתבו בעברית, ולא ביידיש.

בשביס זינגר לאחר קבלת דוקטור לשם כבוד בפילוסופיה מהאוניברסיטה העברית. צילום: משה מילנר, לע"מ 30.06.1975

מעטים יודעים זאת, אך יצחק בשביס זינגר לא כתב רק ביידיש, אלא גם בעברית. למעשה, את סיפוריו הראשונים כתב ופרסם בעברית בעיתון לקוראי עברית.

איזו עברית זו הייתה? זו לא הייתה העברית המודרנית הארץ ישראלית, שאותה בשביס זינגר לא הכיר ממש. זו הייתה לשון קודש, עברית שמבוססת על מבנים, תבניות ואמרות מגובשות מהתנ"ך, מדפי הגמרא ומפרקי המשניות. המדהים הוא שבשביס זינגר הצליח לטוות מהעברית הזו סיפורי מעשיות מלאי כשפים ונסים שיהיו בסיס לכל כתיבתו.

במכתב אישי ששמור בספרייה אותו כתב לדב סדן שכיהן משנות ה-50 בתור ראש החוג ליידיש באוניברסיטה העברית והוביל את הגישה הממסדית כלפי היידיש בישראל, מודה בשביס זינגר על קבלת עותק מהסיפור הישן שלו ביידיש שנקרא "חורבן קרצ'ב", ומבקש מסדן לעזור לו באיתור שני הסיפורים הראשונים שכתב בעברית לעיתון "היום", סיפורים שאותם חשב לאבודים.

מכתבו של בשביס זינגר אל דב סדן, ארכיון דב סדן הספרייה הלאומית

 

את דפי העיתון "היום", שהחל לצאת לאור בוורשה בשנת 1925, אפשר לקרוא היום בספרייה רק מתוך צילומים על גבי סרט זיעור ("מיקרופילם"). הם מלאים בחדשות על מה שהעסיק את אנשי העולם ואת הקהילה היהודית באותה תקופה. שם, בין דיווחים על חיי היהודים בארץ, על בניין המושבות והערים, על פתיחת האוניברסיטה העברית ובית הספרים הלאומי, דרך רשימות על חיי היהודים ועל בעיות האנטישמיות באירופה אך גם במקסיקו, במרוקו ובטוניס, בין מודעות על סרטים בוורשה, על טיולים לארץ ועל השקעות נדל"ן בבית לחם ודזשעבעליה (ג'בליה), מצאנו את שני הסיפורים של בשביס זינגר, שאפשר שהוא לא ראה מאז. הם התחבאו בתחתית העמוד, בגיליונות החג לכבוד יום הכיפורים וסוכות של אותה שנה.

 

"בערב יום הכפורים עם חשכה קדרו פני החצר שברחוב קרוכמלנה כשולי הקדרה", כך מתחיל הסיפור הראשון, "נרות", ברחוב היהודים – רחוב קְרוֹכְמַלְנָה בוורשה, שם גדל הסופר ושם חווה את חוויות ילדותו העמוקות.

הסיפור השני על שמר'ל הסנדלר, ש"יהדותו כמעט לא ניכרת בו", ושמקים את סוכתו "בחצר של נכרים", התפרסם בערב יום סוכות ונפתח בפשטות כך: "בערב חג הסוכות עם עלות השחר קם שמר'ל, סנדלר בחצר שכולם נכרים, לעשות לעצמו סוכה".

על הסיפורים חתם הסופר בשם יצחק בשעויס, שם שהוסיף לשם משפחתו זינגר כזיכרון לאמו שנפטרה, ששמה היה בת שבע.

הסיפורים האלה היו הניסיון היחיד של בשביס זינגר לפרסם יצירות שנכתבו לראשונה בעברית. הוא לא חזר על הניסיון הזה משך כל ימי חייו.

 

קראו את הסיפורים "נרות" ו"בחצר של נכרים"

 

לקריאת הסיפור "נרות"
התפרסם בגילון ערב יום הכיפורים, עיתון "היום", ורשה, 1925

 

לקריאת הסיפור "בחצר של נכרים"
התפרסם בגיליון ערב סוכות, עיתון "היום", ורשה, 1925

 

 

דיוקן עצמי שצייר בשביס זינגר על גב מכתב השמור בארכיון הספרייה.

פרסום הסיפורים והמסמכים המצורפים, באדיבות מירב חן, נועם אילן ויובל זמיר.

תודה ​לאדריאן גרושניעווסקי ממחלקת הארכיונים על הסיוע במיון ותרגום החומרים לכתבה.

 

כתבות נוספות:

"זַמְּרִי, סַפֵּרִי, צִפּוֹרִי הַיְקָרָה": קורות השיר הראשון שכתב חיים נחמן ביאליק

השיר הראשון שחיברה נעמי שמר בת ה-8

המשורר שחולץ במטוס מיערות הפרטיזנים

האם העתיק פיקאסו את יונת השלום של נחום גוטמן?

שתי יוני שלום מאת שני יוצרים דגולים. דמיון מקרי או גניבה מכוונת? יצאנו לבדוק.

מאת: דן אלמגור ודוד אסף

 

בי"ח באייר תרצ"ז (29 באפריל 1937) נדפס בשבועון 'דבר לילדים' הסיפור 'נֹבִּי וְגֹבִּי מבקשי השלום', שחיבר יצחק שוֵיגר, מי שזכה לתהילת עולם בסיפורו על שמלת השבת של חנה'לה, שנדפס באותה שנה ובאותו כרך של 'דבר לילדים' (חנה היה שם רעייתו של המחבר).

 

גיליון 'דבר לילדים' מה-29 באפריל 1937

 

 

לאחר השואה שינה שויגר את שמו לדמיאל ('שווײַגער' ביידיש הוא שתקן), שפירושו – שתיקת האל. באחרית ימיו התקרב דמיאל, איש מפא"י, לדת ולחסידות חב"ד.

 

יצחק דמיאל (1972-1892)

 

הסיפור – בן חמישה עמודים, כמעט מחצית הגיליון – מתאר שני כפרים סמוכים שבניהם חיו תמיד בשלום, עד שהגיעה שנת בצורת קשה ואז החלו לריב אלה עם אלה על 'שטחים' ועל מקורות מים. נובי וגובי, שני הילדים בעלי השמות המשונים שכל אחד מהם גר בכפר אחר, שומעים את המבוגרים של הכפר מחרחרים ריב ומדברים על מלחמה. הם מחליטים לעשות מעשה ולהשכין שלום.

ומה כבר יכולים שני ילדים (וכלביהם הקטנים מוקי וצוקי) לעשות כנגד הוריהם, המוכנים להרוס שלום תמורת שטחים? הפתרון שמצא המחבר-המחנך מקורי ביותר: שני הילדים עוברים מבית לבית בכפרם, אוספים ראי שלם פה, שבר-ראי שם, וכל אחד מהילדים משבץ את המראות שאסף לקיר גדול, המופנה לעבר כפרו שלו.

עם בוקר, כשיוצאים המבוגרים חדורי רוח הקרב להסתער על הכפר השכן ולגזול את שדותיו, הם נתקלים בקצה הכפר בקיר, רואים בו את בבואתם ונדהמים: 'מדוע זה אנחנו עומדים להילחם באנשים האלה? הרי הם כל כך דומים לנו!'

שני הילדים פותחים אפוא ב'מסע דילוגים' בין שני הכפרים. נובי הילד מודיע בשמחה לגובי חברו: 'אבא שלי אומר שהכפר שלו כבר רוצה בשלום'. ואילו גובי עומד בכפרו של נובי ומכריז: 'הכפר שלי רוצה לעשות אתכם שלום. ואתם רוצים?'. ומוקי הכלב נובח לצוקי חברו שמעבר להר: 'אתה שומע, צוקי? באים ימי השלום'.

סופו של הסיפור האופטימי, שלא לומר 'שמאלני' להחריד, מעורר גם כיום לחלוחית בעיניים. שני הילדים מארגנים הפגנת שלום. כך מסתיים הסיפור:

 

 

הסיפור על רודפי השלום נדפס ב'דבר לילדים' עשר שנים לפני פרוץ מלחמת השחרור, ובעיצומם של מאורעות 1939-1936. באותם ימים בשערי העיתון הופיעו מדי פעם לא רק שירים וציורים, אלא גם מסגרות שחורות שהקיפו את שמותיהם של הקרבנות היהודיים של 'המאורעות' (למשל, 'נזכור ביגון את אחינו', 'לנשמת ארבעה ילדים חללים' – 20 באוגוסט 1936, 18 במרת 1937), פרדסים נעקרו וגרנות נשרפו. אף על פי כן, שוב ושוב הדפיס עיתון הילדים, ששיקף את ערכיה של הנהגת היישוב, שירים שקראו לא לשנאה ולנקמה אלא להתפייסות (למשל, 'הם עקרו ואנחנו ניטע', 'אנחנו ניטע מחדש'  – 25 ביוני 1936), והטיפו לשלום עם השכנים (למשל הסיפור 'איזי עושה שלום', על ילדי דרום תל אביב המסייעים לערבי מפוחד מיפו שנקלע בטעות לעירם).

סיפור בולט במיוחד היה פרי עטו של אליעזר שְׂמֹאלי, המורה האהוב של הילד יצחק רבין בבית החינוך לילדי העובדים בתל אביב, שנקרא 'מוחמד בלוט וזיתיו'. סיפור זה עסק בערבי מהגליל שמשפחתו גידלה את כרמי הזיתים שלה במשך מאות בשנים, עד שהגיעו החיילים הטורקים בימי מלחמת העולם הראשונה ועקרו את כל העצים, חרף תחנוניו, כדי להשתמש בגזעים העקורים כאדנים לרכבת שהיתה אמורה להוביל את החיילים למלחמה. מתחת לכותרת, ולציור המרגש של נחום גוטמן על הערבי ועצי הזיתים שלו, הופיעה ההקדשה הנראית מדהימה על רקע אירועי אותם הימים: 'לילדי שכנינו הערבים בפלשתינה-ארץ ישראל'.

נחזור לנובי וגובי, כי מה שמשך את תשומת לבנו לא היה רק הסיפור הנאיבי והיפה אלא דווקא האיור שליווה אותו, פרי עטו של הצייר הקבוע של העיתון נחום גוטמן. שימו לב ל'דגל הלבן, הצח' שנושאים שני הילדים:

 

 

אכן כן. היונה המצויירת על הדגל היא יונתו של נח שעלה זית בפיה, והיא שהיתה לימים סמל אוניברסלי נפוץ של שלום.

תרומה עצומה להפצתו של סמל זה היתה, כידוע, לצייר הדגול פבלו פיקאסו.

הנה השוו:

 

 

אז מי העתיק ממי, אם בכלל? למרבית ההפתעה ככל הנראה דווקא גוטמן היה הראשון.

פיקאסו צייר יונים כבר בראשית הקריירה שלו (במאמר הזה יש סקירה מאלפת על היונים אצל פיקאסו) אבל את יונת השלום הראשונה שלו – זו המכונה La Colombe – הוא צייר עבור קונגרס השלום שנערך באפריל 1949 בפריס. בציור זה היונה אינה מחזיקה ענף של זית. היא סתם יונה:

 

כרזת קונגרס השלום בפאריס עם היונה המקורית של פיקאסו

 

בארכיון הענק של השבועון האמריקני Life מצאנו תמונות רבות מקונגרס השלום. בתמונה זו, למשל, מתועד מצעד המשתתפים ובמרכזו נישאת היונה של פיקאסו:

 

 

ובתמונה זו נואם פיקאסו עצמו מעל במת הקונגרס:

 

 

מאז ששיגר פיקאסו את יונת השלום לאוויר העולם נעשו אין סוף חיקויים וציטוטים של ציור זה, כולל וריאציות רבות שעשה פיקאסו עצמו.

ברור שפיקאסו לא עיין בכרכים מצהיבים של 'דבר לילדים', אבל הנה לפנינו הוכחה נוספת שאנשים גדולים חושבים בדרך דומה (ובאנגלית: Great minds think alike).

 

פיקאסו, יונת השלום (Colombe de la paix)

28 בדצמבר 1961

 

בקונגרס השלום בפריס השתתפו אישים רבים מכל העולם – בהם גם המשורר הצ'יליאני פבלו נרודה, הסופר האמריקני הווארד פאסט, המשורר הצרפתי לואי אראגון, הזמר האמריקני השחור פול רובסון – וגם משורר עברי חשוב ושמו אלכסנדר פֶּן, שהיה קומוניסט מוצהר.

בעקבות הכנס פרסם פן שיר הנקרא 'נאום יונת-השלום'. השיר פורסם לראשונה ב'קול העם' (27 במאי 1949), בטורו הפוליטי-הסאטירי הקבוע שנקרא י.ח. – ראשי תיבות: יישר חוֹחַ.

מן השיר עולה הרושם העמוק שהותירה על המשתתפים בכנס תמונת היונה של פיקאסו: 'אש נסכתי קדוֹשה במכחול פיקסו'…

 

אלכסנדר פן, השירים, בעריכת חגית הלפרין ועוזי שביט, ב, הקיבוץ המאוחד, 2005, עמ' 359-358

 

ז'וליו קוּרי הנזכר בשורה האחרונה של השיר הוא פרדריק ז'וליו-קירי (1958-1900), פיסיקאי צרפתי וחתן פרס נובל לכימיה, שנשא לאשה את בתה של המדענית המפורסמת מארי קירי ונשא גם את שם משפחתה. הוא היה קומוניסט מושבע ולכן פוטר ב-1950 מניהול פרויקט בניית הכור האטומי של צרפת.

 

'אל דוכן הנשיאות האיתן, כגלעד, מתיצב ז'וליו קורי…'

 

הכתבה פורסמה במקור בבלוג "עונג שבת (עונ"ש)"