פרוזה | "ניצולים", סיפור מחדר המתים

»»» המוסך – מוסף לספרות • "חשוב לי לבדוק איתך שאת יודעת איפה את נמצאת לפני שאני מראה לך תמונות או לוקח אותך לסיור במקום." צלמת מוצאת את משרת חייה בסיפור מאת רינת שניידובר

רותם ריטוב, "השחיינים", אקריליק על בד, 400X220 ס"מ, 2012

.

ניצולים / רינת שניידובר

.

כל קשר בין הדמויות וההתרחשויות המתוארות בסיפור זה ובין המציאות הוא מקרי בהחלט

.

בפעם השלישית ששאלו אותי ביום ההוא אם אני יודעת לאן הגעתי, אמרתי, "לא, אתם לא אמיתיים," ובמבט של תוכחה משועשעת הוספתי, "נו, באמת, פרופסור. כאילו, מה נראה לכם, שהייתי מגיעה לפה על עיוור?"

פרופסור קמחי חייך אליי בנדיבות והרים את שתי ידיו, כאדם שנכנע. "אני חלילה לא מזלזל ברוחב האופקים שלך," אמר, "אבל פשוט כבר היו דברים מעולם. צלמים שהגיעו לכאן בלי לדעת לקראת מה הם באים, וברגע שהבינו – לקחו את הרגליים שלהם וברחו. היה אפילו אחד שקרא לי סוטה ואיים להגיש נגדנו תלונה במשטרה. זה היה כמובן מגוחך לחלוטין, הבחור כנראה היה בהלם או נתן לדעות קדומות לשבש את דעתו, אבל בדיוק מהסיבה הזו חשוב לי לבדוק איתך שאת יודעת איפה את נמצאת לפני שאני מראה לך תמונות או לוקח אותך לסיור במקום."

"מה אתה אומר!" התקשיתי להסתיר את אי־האמון שלי, "כאילו, זה מצחיק. מה, אנשים עד כדי כך נואשים למצוא עבודה שהם אפילו לא מבררים לאן הם הולכים?"

הפרופסור משך בכתפיו.

בתוך ספל החרסינה שלו, דמוי פיל, בעל ידית־חדק, היו שאריות חלב קרושות. על שולחנו, מתחת לקיר עם התעודות הממוסגרות, היו פזורות בערבוביה עשרות תיקיות בריסטול גדושות בדפים וביניהן עטים כדוריים, מחזיק מפתחות בצורת כדורגל, חפיסת מסטיקים בטעם תות. הטלפון הצהבהב על שולחנו צלצל, אבל הוא התעלם ממנו. תשומת ליבו נשארה ממוקדת בי וחשבתי שזה מקסים מצידו, לפנות לי את הזמן שלו באופן מוחלט כל כך, כאילו הייתי עמיתה חשובה שבאה לבקר אותו מארץ אחרת. תהיתי אם מדובר בדפוס אצלו, לגרום לכל מי שנמצא במחיצתו להרגיש כאילו הוא מרכז היקום, או אם משהו בי גרם לו לכבד אותי באופן מיוחד. הבנתי למה אהבו אותו כל כך באמצעי התקשורת.

הטלפון צלצל בשנית והפעם הפרופסור ענה. "אני באמצע פגישה, ליזה, משהו דחוף? אוקיי. אוקיי, בסדר." זוויות פיו התכווצו מעט, כאילו התאמץ לסכור את עצבנותו, אולי פחד שהתפרצותה תפגום בסבר פניו הנעים, שתיסדק המסכה האצילית. ראיתי אותו פתאום באור אחר, אולי אפילו ריחמתי עליו. גבר שמור בגיל העמידה שכבר עשרים שנה שותה נס קפה באותו המשרד לאורן התמידי של נורות הפלואורסצנט. טלפונים, דוחות, הרצאות, ישיבות, ראיונות, מדי פעם כנס בחו"ל לצורכי אוורור. ייתכן מאוד, חשבתי, שנוכחותי הייתה מבחינתו שבירה מרעננת של השגרה. תהיתי אם כך הוא ראה את עצמו בעתיד, כשעוד היה סטודנט לרפואה, ונזכרתי שפעם, בריאיון לטלוויזיה, הוא סיפר שבצעירותו שר במקהלה וחלם להיות זמר אופרה. לא הייתה לי שום כוונה להישאר שם.

שבוע קודם לכן קיבלתי אימייל ממיכאל, ראש החוג שלי לשעבר בבית הספר לצילום. "היי אריאלה, קיבלתי פנייה קצת ביזארית, אבל יש לי הרגשה שהמשרה הזאת יכולה להתאים לך," כתב לי, ולמרות האנטגוניזם שמתעורר בי כשאנשים מחליטים בשבילי שמשהו חסר לי בחיים, פתחתי את המסמך המצורף, מתוך סקרנות, אבל גם כי עברו שבועיים מאז הג'וב האחרון שלי וכבר מצאתי את עצמי מוותרת על גבינות קשות תוצרת חוץ או מחליפה בסופר את עגבניות התמר והשרי שאהבתי בעגבניות משעממות.

עד אז התפרנסתי בעיקר מתרגום. בפיג'מה, לבד מול המחשב, תרגמתי ספרים מספרדית לעברית, אבל באותה השנה נקלע שוק הספרים למשבר והותיר אותי בלי עבודה כמעט. מלאת אופטימיות מהסוג השמור לטיפשים או לתמימים, וגם כי אחרי עשור של עבודה מהבית, בלי לראות נפש חיה לבד מבת הזוג ומהכלבה שלי במשך ימים שלמים, בלי שלקוחותיי יודעים אפילו איך אני נראית, ראיתי במשבר הזדמנות לשינוי. בתוך כמה ימים בניתי אתר אינטרנט והתחלתי לשווק את עצמי כצלמת אדריכלות. רציתי להכיר מקומות חדשים, לפגוש אנשים, להשקיע בלבוש שלי, להתאפר, ללחוץ ידיים, לשאת ולתת, לגרום לאדריכלים בעלי שם להמר עליי, לא רק בזכות הכישרון שלי, אלא כי אני אישיות כובשת. וגם, כמובן, להרוויח סוף־סוף כסף טוב. בדמיוני ראיתי את עצמי מדהימה את עולם הצילום עם הסצנות רבות המשתתפים שאביים בחללים בנוסח פרנק גרי או קלטרבה, מטביעה את חותמי בתחום צילום האדריכלות והופכת את משלח היד השני שלי לאמנות שמזכה אותי בפרסים ובהכרה בינלאומית. חשבתי על צלמים כמו שולמן או איוואן באן, שיצרו וניתצו מיתולוגיות בעזרת המבנים שצילמו, ורציתי לאתגר את התפיסה של האדריכלות העכשווית על ידי הפיכת מוזאונים, קניונים, משרדי ממשלה ובתי מגורים אוונגרדיים לתיאטראות או לזירות פשע, לעדים דוממים אך רבי הוד לדרמות אנושיות שאני מי שמושכת בחוטיהן. אלא שקומץ האנשים שפנו אליי לא רצו לממן הפקות ענק. הדופלקסים העצובים שצילמתי בכפר סבא והדירות עם הטפטים בחדרי הילדים שתיעדתי בפתח תקווה גם לא ממש התאימו לזה. קהל הלקוחות שלי, שהיה מורכב ברובו ממעצבות פנים צעירות אך נטולות חן וחזון, רצה ממני הרבה תמונות, מהר ובזול, עם קווים ישרים ואביזרי סטיילינג ממוחזרים שיוסיפו מעט צבע לריהוט הישן שהביאו עימם הדיירים מביתם הקודם.

"למכון הפתולוגי החדש דרוש צלם", נכתב במסמך המצורף לאימייל שקיבלתי ממיכאל, ומיד חשבתי על כל הפעמים שבהן, בדרכי מביתי ביפו לקריית המלאכה, היכן שנהגתי להדפיס את עבודות האמנות שלי לקראת תערוכות, קיללתי את המכון ההוא על האמבולנסים ועל ניידות המשטרה שחסמו בפניי את שביל האופניים הסלול לכל אורכו של רחוב לבון. לא הבנתי מה דחוף כל כך בטיפול במתים שיצדיק עבירה שיטתית על החוק מצד הגורמים שעובדים במוסד ההוא, ומצד שני, קינאתי קצת במעמד המיוחד שזכו לו האנשים שעבדו עם הגופות. עם הזמן התחלתי להאט שם בכוונה, גם כשלא חסמו את דרכי, אולי תצוד עיני מבעד לשער איזה פרט יומיומי שיפתיע אותי בהקשר המורבידי ההוא, שיחה קלילה בין שתי רופאות בבגדי בית חולים בכניסה, בחור שחום עם אוזניות שמשקה את הוורדים בגינה, חתולים שמשתזפים בשמש.

אחרי התלבטות קלה שבקלות, זנחתי את המטלה הבלתי נסבלת של שליחת מיילים שיווקיים לאדריכלים מרשימת התפוצה שלי וכתבתי לכתובת המצורפת:

"למכון הפתולוגי החדש שלום,

שמי אריאלה שניידר, צלמת, סופרת ומתרגמת, וקיבלתי את הפנייה שלכם מראש החוג שלי לשעבר בבית הספר לצילום 'קמרה אובסקורה'. אשמח לשמוע פרטים על המשרה, שנשמעת לי מרתקת ומתאימה לי כמו כפפה ליד, אולי כי בתור ילידת מקסיקו יש לי משיכה עזה למוות וגם קיבה חזקה, אני חושבת. מצורפים קורות החיים שלי, תעודה של תואר ראשון בספרות ואמנות מאוניברסיטת תל אביב ותעודת הסמכה בצילום מטעם קמרה אובסקורה. תעודת פטירה – חסרה עדיין (:

תודה רבה ואשמח לשמוע מכם בקרוב,
אריאלה".

כבר באותו היום חזרו אליי. משועשעת, אמרתי לעצמי שבטח אין הרבה קופצים על המשרה והנחתי שיציעו לי משכורת סבירה, תנאים טובים, ימי חופשה שיאפשרו לי להתפנות ליצירה כשצריך, ביטחון תעסוקתי שמעולם לא היה לי. ואף על פי כן, הרעיון כולו נראה לי מופרך, בזוי אפילו. בתור אמנית, ועוד כזו שעבדה כעצמאית כל חייה הבוגרים, הרעיון לקבל מרות מבוס, גם אם מבוס נגיש כמו פרופסור קמחי, במסגרת משרה נוטפת סקס־אפיל כגון צילום בחדר המתים, היה משפיל מדי עבורי. בכלל, בימים ההם, שכירים, ובעיקר מהסוג של תשע עד חמש, נמשלו בעיניי לתרנגולות בלול. הטלת ביצים למאכל זרים תמורת שקט וביטחון, צעידה מנומנמת בתלם הזעיר־בורגני לעבר יעד ידוע מראש. טלוויזיה. איקאה. משכנתא. חומוס אחלה. צימר מפנק בצפון. זה לא מה שרציתי. ולא שהעדפתי את המצב הנוכחי. חיכיתי ליד שתציל אותי. התפללתי לנס.

"את מוכנה לרדת למטה?" קולו של פרופסור קמחי קטע את מחשבותיי.

"אה… כן," מלמלתי. "אם עברתי בהצלחה את שלב התמונות, אני מניחה שזה הצעד הבא, לא?"

"את זו שמחליטה אם עברת בהצלחה. עברת או לא?"

"אני חושבת שכן."

הפרופסור קם ממקומו.

"אל תפחדי, הגופות לא נושכות."

צחקתי.

"אבל אני כן."

כבר בפרוזדור המחבר בין חדרי הנתיחה ניתן היה לחוש בריחו המתקתק, המתכתי, של המוות. בהנחייתו של אחד העובדים במקום הצטיידתי במסכה ובערדליים וכשהגענו אל הדלת הכחולה, בעלת האשנב העגול, הצצתי פנימה. סביב שולחן הנתיחות עמלו שני אנשים בחלוקים מעל גופה בגוון חום־אפרפר. בזווית העין הבחנתי במבטים שלכסנו אליי פרופסור קמחי וזכריה, האמרכל, שהצטרף אלינו לסיור. הם גרמו לי להרגיש רצויה.

"זו תאונת עבודה," הסביר לי הפרופסור והזמין אותי להיכנס. "הוא נפל לתוך מכל תערובת לעופות, הגיע אלינו מפורק ועכשיו מפרידים את הבגדים שלו ומרכיבים את הגופה בשביל לצלם אותה."

"כמו פאזל," אמרתי בהיסח דעת, בניסיון לברר עם עצמי מה עושה לי נוכחותו של האיש המת. עד לאותו הרגע, הגופה היחידה שראיתי הייתה בנהר בצפון תאילנד, אבל ראיתי אותה ממרחק, בלי פרטים ובלי ריח. ובילדותי, כשסבי מת, כמעט מעדתי על גופתו המונחת על רצפת דירתו, מכוסה בסדין, ומיד פרצתי בצחוק עצבני ומיהרתי לצאת מן החדר. כעת תהיתי אם משהו לא בסדר אצלי. בסרטים אנשים תמיד נתקפו בחילה ורצו הצידה להקיא כשנתקלו בגוויות, ואילו אני לא הרגשתי דבר. לא גועל, לא עצב, לא זעזוע. אם כבר, אולי רק קורטוב של נוסטלגיה, כי מהגופה נדף ריח נוסף, של תערובת עופות, שהזכיר לי את שנות ילדותי בקיבוץ.

"כל הכבוד לך, את מחזיקה מעמד יפה מאוד," אמר לי זכריה, האמרכל. "אני אוהב בחורות כאלו, קוּליות ועם קיבה חזקה. הבטחת וקיימת."

"תודה רבה."

מתחת למסכה חייכתי לעצמי בשביעות רצון ובביישנות מה והבטתי בשני הבחורים שעבדו על הרכבת הגופה. רציתי שגם הם יפרגנו לי, או לפחות יכירו בקיומי, אבל הם היו שקועים במלאכתם ולא החזירו לי מבט.

"אתם רופאים?" שאלתי אותם.

"פרוסקטורים," ענה לי הגבוה מבין השניים.

הפרופסור תרגם לי: "עוזרי נתיחה."

"תכירו," אמר להם זכריה, "זו תהיה הצלמת שלנו. כי שתדעי לך," פנה אליי, "מבחינתי הג'וב שלך."

"נעים מאוד, אריאלה," אמרתי להם כי לא רציתי לאכזב אותו, וגם כדי לא לסגור את הדלת הזאת, לכל מקרה שלא יהיה, וכמו כדי לאשש את הרושם ששום דבר לא מרתיע אותי קרבתי עוד יותר אל השולחן. אבל כשהגעתי אליו ראיתי בזווית העין מראה שהסיח את דעתי.

צמוד לחדר שהיינו בו היה חדר נתיחות נוסף, כמעט זהה. סביב השולחן עמלו שני אנשים בחלוקים לבנים מעל קרש חיתוך, וממקום עומדי יכולתי לראות בחורה בסרבל לבן שהייתה שקועה במלאכת התפירה. הבחורה נשאה את עיניה מן השולחן וראיתי שהן רואות אותי, ומחייכות. מתחתיה, גבו שעון על מתקן מתכתי וראשו שמוט אחורנית בצורה מוגזמת, ננעצו בי עיניו הכבויות של תינוק כבן שנתיים. כדרכם של תינוקות הוא היה מתוק ונוגע ללב, ואת יופיו העצימו התנוחה הלא טבעית, וגם היעדר הפגיעות והתאווה והרעש שמאפיינים תינוקות חיים. המראה שלו העביר בי רטט של התרגשות. רציתי להביט בו מקרוב, להנציח אותו כך, כשבית החזה שלו עדיין פתוח למחצה ושפתיו האדומות פעורות קמעה, ובבת אחת חשתי הקלה משונה, מעוותת, מלווה במחשבה – הוא ניצל. מבוהלת מעצמי על המחשבה הזאת שאלתי את הפרופסור ממה מת התינוק. אני לא זוכרת מה הוא ענה לי, כי באותו הרגע הכתה בי הידיעה – מצאתי את מקומי בעולם.

 

רינת שניידובר, ילידת מקסיקו סיטי, סופרת, מתרגמת מספרדית, צלמת ואמנית חזותית. קובץ הסיפורים פרי עטה, "מסכת התלאות של חסוס מאגנו ונקמת הדרקון", התפרסם בשנת 2006 בהוצאת ספרא והקיבוץ המאוחד. רומן הביכורים שלה, "ממלאת מקום", צפוי לראות אור השנה בהוצאת כתר.

 

» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: "זמן חתול", סיפור מאת עומר ברקמן

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

תגיות

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה ▪ אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכזת מערכת: יעל אברבוך ▪ מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן ▪ גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו