רֹן קִלּוּחַ בַּצִּנּוֹר
צִנּוֹרוֹת – עוֹרְקֵי הַנֶּגֶב
זֶה דַּרְכּוֹ שֶׁל הַמִּזְמוֹר
מִן הַבֶּרֶז אֶל הָרֶגֶב
יַעֲלוּ מֵימֵי תְּהוֹם.
מַשְׁאֵבָה אוֹמֶרֶת לֶחֶם!
נֶגֶב, נֶגֶב, מַה מִּיּוֹם?
נֶגֶב, מַמְטֵרוֹת עָלֶיךָ!
סֹבִּי, סֹבִּי, מַמְטֵרָה, הֵי!
סֹבִּי, סֹבִּי, מַמְטֵרָה
לְפַזֵּר פְּנִינֵי אוֹרָה
סֹבִּי וְהַתִּיזִי מַיִם!
עֵץ יָרִיעַ בַּשְּׂדֵרָה
אֲדָמָה תִּתֵּן פִּרְיָהּ
בְּאֵין גֶּשֶׁם מִשָּׁמַיִם.
הַמֶּרְחָב כֻּלּוֹ נִצּוֹד
צִנּוֹרוֹת פָּרְשׂוּ הָרֶשֶת
וְהִנֵּה סִימָן וָאוֹת
בְּטִפִּין נִרְאֵית הַקֶּשֶׁת
בְּרִית הַפֶּרַח וְהַנִּיר
בְּרִית הַשֶּׁקֶט וְהַזֶּמֶר
מַמְטֵרָה, שִׁירֵךְ הוּא שִׁיר
רַנְּנִיהוּ עַד אֵין־גֶּמֶר.
סֹבִּי, סֹבִּי…
מלים: יחיאל מוהר
מנגינה: משה וילנסקי
בסוף שנת 1952 החלו הנחת ובניית התשתיות של המוביל הארצי קו המים ירקון-נגב, ועל רקע הפעילות הזו כתב יחיאל מוהר (1969-1921) בשנת 1953 את שירו 'הורה ממטרה' עבור להקת הנח"ל. לשיר שלושה בתים ופזמון. את הלחן כתב משה וילנסקי בדצמבר 1954. משה (1997-1910) כתב כהרגלו את השיר תחילה לקול ולפסנתר, ובד בבד גם לתזמורת קטנה. לאחר מכן שב ועיבד את השיר. בכל הגרסאות המודפסות והמוקלטות הושמט הבית השני.
וכך כתוב בבית השני:
את מוברגת להתיז!
והראש ממש סחרחורת.
זה הנגן העליז
הוא הרמוני כתזמורת
גם בטכניקה סוף סוף
לב של משורר פועם בה.
צנורות- חלקי חלוף
חלקים הם של פואמה!
הטקסט של הבית השני, המשווה את הממטרה ללב פועם, מתכתב עם טקסט של חיים גורי העיתונאי, אותו פרסם בעיתון "למרחב" ב-17 בדצמבר 1954. רוח המפעל התקבלה בהתפעלות ובשמחה על ידי תושבי מדינת ישראל הצעירה. גורי מתאר את המפעל של המוביל הארצי בכותרת "עורק הלב הראשי". הוא מתאר את המפעל ומטרתו ואת העוסקים במלאכה בפאתוס המתחיל במשפט: "הגורל שהפריד בין אדמה ומים יצר את אחת העוולות הגדולות שבארץ הזאת" ומסתיים בתקווה ש"קו זה נבנה כדי שעמרם משה (אחד הפועלים שהוא מתאר את חייו הקשים) יחיה בכבוד, בתנאים אנושיים, בשובע ובביטחון. הוא אחד האלפים הטורחים ב[מלאכה] ולמענו, למען יוכל לקבל ממנה את שחייבת ארץ להעניק לבניה. דומה שזה לאורך ימים מבחנו של הקו החדש".
השיר נכלל בתוכנית החמישית של להקת הנחל "נח"ל ונחלה", אולם להקת הנח"ל מעולם לא הקליטה את השיר. להקת הנח"ל הוקמה בסוף 1950 כדי לספק מענה לצורך בבידור לכל חייל באשר הוא. ללהקה נכתבו שירים פזמונים ומערכונים, והיא הייתה למעשה גוף מבצע שהשפיע מאוד על יצירת פזמונים, זמרים ושחקנים לבמה הישראלית הצעירה. מי שפרסמה את השיר הייתה הזמרת שושנה דמארי באמצע שנות החמישים, ולאחר מכן דודו זכאי בעיבוד לשיר של מתי כספי ואחרים.
נעמי פנקס הייתה הזמרת הראשונה שהקליטה את השיר עם עיבודו לפסנתר של משה וילנסקי. פנקס הייתה זמרת אופרה והופיעה באופרה הישראלית משנות החמישים ועד שנות השבעים. הביצוע הזה מראה עד כמה עיבוד מוזיקלי יכול לשנות משמעות ותפקיד של שיר.
השיר כתוב בלה מינור ורובו במקצב של 4/4 (מקצב סימטרי) עם הסינקופה המוכרת של ריקוד "הורה". ההורה היא ריקוד מעגל שהגיע אלינו מאזור הבלקן, והוא עלה ארצה עם החלוצים בני העליות הראשונות בשנות העשרים של המאה שעברה. הם למדו אותו כנראה מהחסידים במזרח אירופה. החסידים והחלוצים רקדו את ההורה במעגל כביטוי להתלכדות ולהתרוממות הרוח והנפש (המלה "הורה" מיוונית פירושה ריקוד).
המנגינה של וילנסקי, בעיבוד התזמורתי ובזה שהוקלט תחילה על ידי שמשון בר-נוי, ובעיקר ההקלטה המסעירה בביצועה של שושנה דמארי, הפכו את השיר כמעט מיד לריקוד עם, וגרסאות לתזמורת או הרכבים כליים אחרים הופיעו מיד והוקלטו לצורכי מחול. רוב רקדני "ריקודי העם" הישראלים מכירים את המנגינה והריקוד, אבל לא תמיד זוכרים שמשה וילנסקי כתב אותה, וכן לא מכירים את המילים כלל, ואם הם זוכרים את המלים – הרי שאלו המלים של הפזמון "סובי סובי ממטרה".
שלא כמו ההורות הראשונות שהביאו החסידים או החלוצים ממקורות עממיים, בשנות החמישים נכתבו הורות "ישראליות" על ידי מיטב המלחינים והמשוררים: הורה מדורה, (יואל ולבה ונתן אלתרמן), הורה נתגבר (משה וילנסקי ויחיאל מוהר), הורה סחרחורת (יואל ולבה ונתן אלתרמן), הורה היאחזות (יחיאל מוהר ודובי זלצר) ועוד.
בעיבוד לתזמורת של וילנסקי לשושנה דמארי – באים לידי ביטוי הפאתוס והעוצמה של חזון המוביל הארצי.
השיר מוכיח שוב את כוחה של מנגינה לשרוד ולהפוך לקלסיקה, ולהשכיח את הקונטקסט של המשורר והמלחין ולהפוך לעממית-ישראלית. השיר בגרסה שבלחנו של משה וילנסקי. בשיר, המילה 'הורה' כלל לא נזכרת, אך הוא נקרא כך בשל ריבוי ריקודי ההורה של אותם ימים.
תווים מארכיונו של משה וילנסקי
האזינו לביצועים
