.
הסופרת דורית רביניאן בפגישה עם קוראת־אחות
לפני כמה שנים, ביריד שבוע הספר בכיכר רבין, מבעד לעיניה של חיילת בת תשע־עשרה, שנדלקו פתאום והזדהרו, נוכחתי בהבדל בין ספרות שנכתבת בידי נשים ובין ספרות מעשה ידי גברים. אילנית היה שמה של אותה חיילת. היא רכשה עותק של סמטת השקדיות בעומריג'אן וביקשה שאקדיש לה אותו. היא סיפרה בהתרגשות שקראה את גדר חיה, וגם את החתונות שלנו, ואחרי שהצטלמנו, גם חיבקה אותי ונישקה ואפילו ליטפה אם אני זוכרת נכון. ראיתי שבאמצעות ההזדהות עם הספרים נעשיתי חברה שלה, אבל היא קירבה אותי אפילו יותר כשאמרה שאין לה אחיות, רק שני אחים, ושבעת הקריאה חשה שיש לה אחות סודית בעולם. כאחיות גם נפרדנו, ורגע לפני כן היא שאלה, "אולי את יודעת איפה אוכל למצוא את החדש של דויד גרוסמן?"
הפניתי אותה לדוכן "הקיבוץ המאוחד" הסמוך לזה של "עם עובד". וגם אמרתי שגרוסמן עצמו נמצא שם, ויוכל גם הוא להעניק לה הקדשה אישית. עם האור שנדלק לבחורה הזאת בעיניים אפשר היה לוותר על שני זרקורים שרק הלהיטו את האוויר הלח שעמד על היריד בתל אביב. ההתרגשות שאחזה בה הייתה שונה לחלוטין ממה שנשב ממנה אליי. היא הזדקפה והתכוננה ונדרכה, ואני לא מגזימה, ראיתי אותה מתרחקת על בהונותיה כמעט כמו לקראת מפגש עם אהוב.
כשעיתונאים שבים וממחזרים את השאלה המייגעת על ריבוי הנשים הכותבות בעשורים האחרונים, אני משיבה להם את התשובה המשומשת על הקול הנשי שהושתק במשך שנות דור, ובזמננו מתבטא ביתר פרץ שבא על מנת לאזן את ההעדר, למלא בתוכן את השתיקה הארוכה כל כך. אני חושבת שאילנית – או נכון יותר: שפת הגוף שלה – ניסחה את זה טוב ממני.
***
הקורא עמיעד מלצר בפגישה מרגשת עם הסופר מאיר שלו
ליבי הלם בחוזקה כשראיתי את המודעה המבשרת על הרצאה שיישא הסופר מאיר שלו בבית הקפה "תמול שלשום". כמה חודשים קודם לכן, במוצב הצפוני ברכס עלי טאהר, כמעט מתנו (גם) משעמום. בין קלטת שחוקה עד דק של ליאונרד כהן לסבבי ויסט אינסופיים, היה לנו עיסוק נוסף: הקראתי בקול את הרומן עשו, מתחילתו ועד סופו, פרק אחר פרק, באוזני החבר'ה מהצוות – לוחמים בשלהי שירותם הצבאי, אי שם בתחילת שנות התשעים בלבנון. הכרתי כל פסיק, כל אות, כל שם מוזר בספר המופלא, ובתום ההרצאה ניגשתי לסופר, נרגש, וסיפרתי לו כיצד הדהדו מילותיו בעומק לבנון. "ובשל החוויה הזו", סיכמתי, "אני מרגיש כלפיך 575."* אחרי שעזרתי לו להיזכר במה מדובר, הוא צחק בחום. "אני חושב," תגובתו הייתה נדיבה, "שאתה מכיר את הספר יותר טוב ממני."
.
* ברומן עשו מסופר על שני אחים המתקשרים ביניהם בגימטריה. אחרי ריב דרמטי שבגינו לא דיברו חודשים רבים, הם מתפייסים כשאחד אומר לשני "575" – בגימטריה: "אנשים אחים אנחנו".
***
המשוררת עדי קיסר פגשה קוראת עם הצעה חמודה
היו לי הרבה מפגשים מעניינים עם קוראים, אבל אני זוכרת שפעם אחת באירוע שירה כלשהו מישהי אמרה לי שהיא ואחותה מאוד אוהבות את השירה שלי ואותי, ושהן סיכמו ביניהן שאני נורא מתאימה לאח שלהן, ואם אפשר להזמין אותי לארוחת שישי משפחתית שלהן כדי שאכיר אותו, אם אני רוצה. הופתעתי מההצעה המקורית ואמרתי להן שזו מחמאה גדולה עבורי, אבל יצאתי באותה תקופה עם מישהו. זה היה נורא מתוק מצידן, לא צפוי, מרחיב לב וגם מצחיק.
***
הבלוגר ירין כץ ("קורא בספרים") פגש סופרים נחמדים יותר ופחות
במסגרת העבודה שלי על "קורא בספרים" יצא לי לשוחח עם לא מעט סופרים, משוררות, עורכים, מתרגמות ואנשי ונשות ספר ואף התיידדתי עם חלקם; נעה ידלין, למשל, היא אחת הסופרות הכי נחמדות (וגם מרואיינת מושלמת, כי כל משפט שלה קצבי, משעשע ומנוסח בקפידה), והיו לי שיחות מעניינות גם עם מאיה ערד, שהם סמיט, הילה להב, טל ניצן ועוד רבים ורבות. אבל יש סופר אחד שהאינטראקציה איתו הייתה חשובה לי במיוחד, למרות שבמהותה היא הייתה די סתמית: כשפתחתי את האתר חיפשתי סופרים שיענו על השאלון הספרותי שלי. ניסיתי לפנות לסופרים בפייסבוק ובמייל – רובם לא ענו לי, חלקם סירבו בנימוס (או לא כל כך בנימוס). נדמה לי שמייסד "אינדיבוק" רון דהן, שגם היה אחד הראשונים שהתייחסו לאתר ברצינות, המליץ לי לנסות לפנות לסופר עמיחי שלו, וכך עשיתי. עמיחי ענה מיד, בשמחה ובלי שום תנאים או בקשות. אחרי שפרסמתי את השאלון איתו, היה לי כבר הרבה יותר קל לשכנע סופרים אחרים לענות, כי הוא כאילו נתן חותמת מאשרת לכך שאני ראוי. מאז אני מודה לו בכל הזדמנות שיש לי, ומשתדל בעצמי להיות נחמד ואדיב לאנשים, ולסייע להם אם אני יכול. אז אנצל גם את הבמה הזאת כדי להודות לו שוב, ולהמליץ לכולם להיות קצת יותר עמיחי שלֵוִים.
***
הקוראת ליאורה הררי עמדי בפגישה מביכה עם הסופר דויד גרוסמן
הייתי נערה צעירה ונלהבת. הלכתי עם חברות לשבוע הספר בירושלים בגן הפעמון. עברנו בין הדוכנים והחווינו דעות על הספרים.
נתקלתי בספר חיוך הגדי ואמרתי: "זה ספר לא קריא. לא נהניתי בכלל."
ואז הרמתי עיניים מהספר וראיתי את דוד גרוסמן מסתכל עליי.
"אני לא מאמינה," אמרתי.
"אז מה אני אגיד?" אמר גרוסמן.
(מיותר לציין שמאז קראתי רבים מספריו של גרוסמן, נשאבתי אליהם, בכיתי בהם, אהבתי אותם מאוד.)
***
הסופרת ענת לב־אדלר פגשה קורא שהוא גם הנשיקה הראשונה
כל מי שניצב בחודש יוני בדוכני שבוע הספר בתל אביב מכיר את ענני הלחות שמפרידים בין אלה שעומדים מאחורי הדוכן לבין המון האדם הצובא עליו (תנו, תנו לנו להגזים קצת, מיטב השיר כזבו, לא?), בעיקר כאשר את מתנודדת עם הפנים אל הצד המערבי, והשמש עדיין שולחת זרועות, מה שיכול אולי לסנוור ולגרום לך לטעות במה שרואות עינייך. אבל הפעם לא אור היקרות של החמה ולא עיני המקולקלות מבעד לזגוגיות המשקפיים הערפיליות הצליחו לאלחש את המציאות ואי אפשר היה לטעות בכך שמי שעמד מולי ונראה, ובכן, כמו דוֹד בן חמישים וחמש שבדיוק סיים יום עבודה בחברת ביטוח, הוא לא אחר מאשר ע' האתלט המנומש וזריז שחרך את מגרש הכדורסל בשיכון הוותיקים ברמת גן, ובפי החברות הטובות שלי מכונה עד היום "הנשיקה הראשונה".
הקול קולו של ע', גם העיניים העייפות מתחת לאניצי הבלונד של הגלח מזכירות משהו, אבל הפריזורה, ובכן, היא השתנתה בדיוק באותה המידה שבה אני התבגרתי בלי שאף אחד ישאל אותי – שכן רק על אחרים אנחנו רואים עד כמה הזדקנו. ובכל זאת, הלב הדהיר פעימה, והפה יבש, ובית הבליעה עלה וירד כאשר הוא חייך אליי ואמר: "אני עוקב אחרייך, נטשה" (ככה הוא קרא לי, וזה אחד משמות החיבה שלי שהכי אהבתי ומאז כמעט אף אחד כבר לא קורא לי ככה, חוץ מסיגל, לפעמים), "ואת ממש עושה חיל," וביקש שאחתום על העותק של כותבת ומוחקת אהבה שהתכוון לקנות לפרק ב' שלו, כך הספיק לספר לי בדקות שבהן שוחחנו ושאחריהן נטלתי עותק מהדוכן ושקדתי על ההקדשה, שבסופו של דבר הייתה ההקדשה הרגילה שכתבתי תמיד, רק עם איזה ויץ ילדותי בקצה (הוא הרי אף פעם לא יֵדע, ויחשוב שהמצאתי את המשפט המתוחכם במיוחד על המקום), וכמעט שאלתי אם לחתום בהטבעה של ליפסטיק אדום, כי מול הנשיקה הראשונה שלך, גם אם עברו כבר יותר משלושים שנה, את תמיד חוזרת להיות ההיא של אז.
***
הסופרת והקוראת אביגיל קנטרוביץ חירפה את נפשה כדי לפגוש את הסופרת מרגרט אטווד
אוהבות את סיפורה של שפחה? ובכן, הנה סיפור מדע בדיוני אמיתי: למרות שהיא סופרת ותיקה ועטורת פרסים, פעם לא ממש הכירו את מרגרט אטווד בארץ. היו שנים אי שם בפרהיסטוריה (כלומר, לפני נטפליקס והולו) שבהן כשהייתי ממליצה על ספר של אטווד, נניח זה שאז עוד קראו לו "מעשה השפחה", התגובה הנפוצה ביותר הייתה "מי זאת?"
אבל הייתי מאוהבת מאוד ועקשנית מאוד ולא נתתי לממזרים לשבור אותי. ידעתי מי זו מרגרט ומה היא שווה.
בשנת 2010, הרבה לפני שבחלונות הראווה של רנואר היו בובות בגלימות אדומות, אטווד זכתה בפרס דן דוד והגיעה לארץ כדי לקבל אותו. הטקס נערך באוניברסיטת תל אביב. הייתי אז בחודש שמיני, עם יתר לחץ דם שזמן קצר לאחר מכן התגלה כרעלת של ממש, וגרתי בבירת הנגב.
מובן שעשיתי את הדבר ההגיוני ונסעתי ברכבת ובשני אוטובוסים, הקאתי פעמיים בדרך, וחמושה בכל ספריה הגעתי לאוניברסיטת תל אביב כדי לגלות שהאולם מפוצץ. כמה דקות לפני תחילת האירוע התחילו הסדרנים להוציא אנשים לחדר צדדי כדי שיוכלו לצפות בטקס דרך מקרן. לא נסעתי שעתיים וחצי ונשמתי לתוך שקית כל הדרך כדי לשבת מול כל דבר שאינו מרגרט אטווד עצמה, אז מצאתי איזה כיסא זנוח בצד והנחתי עליו את ישבני עם כוונות מוצהרות להתפנות משם רק אם יובא שופל כדי לבצע את ההזזה.
בהפסקה ניגשתי לאטווד עם ערימת הספרים שלי וכשרק כרסי חוצצת בינינו התכוונתי להצהיר על אהבתי הנצחית, הערצתי האינסופית והתפעמותי הכללית ממנה ומכל מה שאי פעם כתבה או תכתוב. בפועל אמרתי משהו כמו "וואו" ויכול להיות שגם "וואו וואו", ואני לא רוצה לצאת בהאשמות שווא אבל ייתכן שהזלתי לה קצת ריר על היד בזמן שחתמה על הספרים בחיוך סלחני.
אין לי מושג מה טיבו המדויק של הנזק הנוירולוגי שהיא חשבה שיש לי, ואני מעדיפה להשאיר את זה עמום. כך או כך, הספרייה שלי מתהדרת מאז בשלושה ספרים חתומים בידי אטווד: מזכרת קטנה מאירוע גדול, ועבור חלק מהמשתתפות – לא לגמרי ברור איזה חלק – גם קצת טראומטי.
***
הקוראת והמתרגמת דורית שילה בפגישה מדכדכת עם הסופר ז'וז'ה סאראמאגו
כשהייתי נערה הושפעתי מאוד מהספרים של סאראמאגו. ממש. חשבתי שהבשורה על פי ישו ודברי ימי מנזר הן היצירות השלמות ביותר שחוברו (הייתה לי רשימה כזאת שכללה בין השאר את השטן במוסקבה, ספר הדקדוק הפנימי ואלה תולדות) וכשעזבתי לפריס בשנות העשרים לחיי, כל ספרי סאראמאגו בתרגומה המצוין של מרים טבעון נארזו במזוודה. שנה לאחר מכן הוא זכה בפרס נובל לספרות ואני עפתי לרקיע השביעי (בתחילת החיים מתבוננים בפרסים האלה אחרת מאשר באמצע החיים). לכבוד הזכייה יצא סאראמאגו למסע עולמי של פגישות עם קוראים והמפגש בפריז נקבע לסניף מונפרנס של הרשת המפורסמת "פנאק".
בירכתי את מזלי הטוב ואת גורלי ששפר עליי, שעתה אני חיה בפריז, עיר משמעותית ומרכזית, וסופרים גדולים כמו סאראמאגו מגיעים אליה ככה בגאווה לנפנף בפרס הנובל שלהם ולפגוש את קהל קוראיהם. כשהגעתי למונפרנס, מקום רחב ידיים לכל הדעות, התור לפני שולחנו של סאראמאגו כבר היה ארוך מאוד. הגעתי מוקדם אבל אחריי כבר נשרך התור עד בולוואר סן־ז'רמן כמעט. בזמן ההמתנה, נרגשת, החלטתי שלא אבקש ממנו לחתום על ספר בצרפתית: חשבתי שבטח ירגש אותו לראות ספר שלו בשפה רחוקה, מיוחדת – בעברית, ושלפתי את רפסודת האבן שהיה לי בתיק. בינתיים, בתור, נוצר בונדינג יוצא מן הכלל בין הקוראים הממתינים, שפצחו בריב קולני איזה מספריו הוא המוצלח ביותר, והתרגשותי הגיעה לשיאה כשקראתי בקול: "וואו הוא גם קיבל מיליון דולר". ואז הגיע הרגע הגדול – תורי לחלוף על פני השולחן. מאחורי השולחן ישבו משקפיים עבים ומאחוריהם ישב סאראמאגו בכבודו ובעצמו. הגשתי לו את הספר ואמרתי: "ספר שלך, בעברית," וליבי דפק בחוזקה. לא אשכח את המבט שקפא בתוך תחתיות בקבוק העראק שעיטרו את פניו. הוא לא מצמץ, לא נע, שום מחווה. פתחתי את הספר בעמוד הזכויות שיראה שאני לא משקרת והוא אפילו לא השפיל מבט. לקח עט, שרבט את שמו, תאריך, פריז. הוא הזיז את ראשו אל הבא אחרי והושיט אליו את ידו. ליבי נפל לרצפה ולא קם. נשארתי לשבת באולם הגדול, יחד עם כולם, לשיחה המיועדת ולא אשקר – חיוך קל עלה על שפתיי כשמבטו של סאראמאגו קפא בפעם השנייה באותו ערב. זה היה כשבחורצ'יק אחד נעמד על רגליו וכיאה לתושב העיר המהפכנית שאל: "בתור קומוניסט, אשמח לדעת מהי עמדתך לגבי מיליון הדולר המתלווים לפרס, ואם אתה מתכוון לוותר על הכסף. ואם לא, מה תעשה איתו?" היה זה הבחור שעמד בדיוק מאחוריי בתור, עוד לפני שליבי קפא.
ספרו לנו בתגובות על מפגשים מעניינים שהיו לכם עם סופרות , סופרים או קוראים!
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
להרשמה לניוזלטר המוסך
