.

שרון גרינברג ליאור

שלושה שירים לשָׂרִי

שָׁחֹר לָבָן
הַחֲתָךְ נִשְׁאַר חָד וּמְדֻיָּק
צַלֶּקֶת מְכַסָּה
עַל הַפֶּצַע הַפָּעוּר.
אֲבָל מָה שֶׁנִּגְדַּע וְאֵינֶנּוּ
לֹא יְאֻחֶה לְעוֹלָם.

כְּאֵבֵי פַנְטוֹם
בּוֹעֲרִים בְּאֵיבַר הָאַהֲבָה הַקָּטוּעַ.
הַזִּכָּרוֹן מְפַרְפֵּר כִּזְנַב לְטָאָה
שֶׁנִּתָּק מִגּוּפָהּ הַחַם
בְּכָל פַּעַם שֶׁהָרַגְלַיִם שׁוֹקְעוֹת בַּבּוֹץ,
כְּשֶׁהַקְדָּשׁוֹת בִּכְתַב יָדֵךְ מִתְגַּלּוֹת בַּסְּפָרִים
מוּל הַצִּלּוּמִים שֶׁבָּהֶם אַתְּ חַיָּה בְּשָׁחֹר לָבָן.

וַאֲנִי רוֹצָה לִצְעֹק:
הֶבֶל הֲבָלִים, הַכֹּל שֶׁקֶר.
הַזְּמַן אֵינוֹ מְרַפֵּא דָּבָר,
כִּי כְּכָל שֶׁאַתְּ מִתְרַחֶקֶת
הַגַּעְגּוּעַ קָרֵב.
יֵשׁ לוֹ צוּרָה
וּשְׁמוֹ מְמַלֵּא אֶת הַחֶדֶר
וּנְשִׁימָתוֹ נָעָה בְּתוֹכִי.
הַגַּעְגּוּעַ אֵלַיִךְ
צִפּוֹר
שֶׁכְּנָפָהּ שְׁבוּרָה.

 

אָדֹם

בְּתוֹכִי חָלָל
בְּצוּרַת גּוּפֵךְ.
אֲנִי שׁוֹאֶלֶת וְעוֹנָה
בִּמְקוֹמֵךְ.

הַזְּמַן שֶׁמְּפַתֵּל סְבִיבֵךְ זְמוֹרוֹת
עוֹטֵף אֶת הֶעָדְרֵךְ
קוֹצִים וְשׁוֹשַׁנִּים.
הוּא שֶׁיָּבִיא תְּשׁוּבָה,
מָתַי תִּתְעוֹרְרִי,
מָתַי תְּגַלִּי לָנוּ,
אֵיזוֹ נְשִׁיקָה תַּהֲפֹךְ אֶת מִיתָתֵךְ?

סְבִיב חֲלַל הַלֵּב
רָקַמְתִּי בַּיִת,
אִישׁ, יְלָדוֹת, מִלִּים,
בְּתוֹכָם אַתְּ פּוֹעֶמֶת
תְּהִיּוֹת,
אֵיךְ אֶפְשָׁר לְהִתְקַיֵּם
וְגַם לֹא,
חַיָּה וּרְחוֹקָה שְׁנוֹת אוֹר,
מִבְּלִי לְהַצְהִיב בַּקְּצָווֹת, מִבְּלִי לִדְהוֹת.

וְרַק בִּתְמוּנַת הַשָּׁחֹר לָבָן שֶׁעַל הַקִּיר
אַתְּ זוֹרַחַת מֵעָלַי
בְּשִׂמְלָה בְּהִירָה
וּמִישֶׁהוּ צָבַע אֶת הַחִיּוּךְ שֶׁלָּךְ אָדֹם.

 

יַהֲלֹום

הַזְּמַן נִפְרָם לְאָחוֹר
וּמִתְפַּצֵּל לִשְׁנֵי קַוִּים מַקְבִּילִים,
מַדְהִירִים יְלָדוֹת בִּשְׁתֵּי יַבָּשׁוֹת שׁוֹנוֹת
לִשְׁתֵּי חֲלִיפוֹת מַדֵּי זַיִת
וַחֲבֵרוּת אַחַת.

הַזְּמַן נִפְרָם לְאָחוֹר
וּתְמוּנוֹת מְרַצְּדוֹת בִּמְהִירוּת קְדִימָה,
כְּמוֹ בְּסֶרֶט שֶׁמִּישֶׁהוּ שָׁכַח לַעֲצֹר.

נֶאֱסָפִים, נֶאֱסָפִים שְׁנֵי חַיֵּינוּ,
אַהֲבָה, נִשּׁוּאִים, בַּיִת, יְלָדִים.
וּמִי יָכוֹל לְהָבִין,
מִי יָכוֹל לְהָבִין,
מִי יָכוֹל לְהָבִין,
בֶּטַח לֹא אֲנִי
כְּשֶׁבַּצֶּלוּלוֹאִיד נִבְעָה חֹר
וְהַסֶּרֶט נִתְסַס וְנִשְׂרַף.

הַזְּמַן קוֹרֵס לְאָחוֹר
וּמִצְטַבְּרִים הַיָּמִים זֶה עַל זֶה
וְאַתְּ לֹא בָּאָה עוֹד
כְּשֶׁאֲנִי קוֹרֵאת לָךְ לְתוֹךְ
חֲלוֹמוֹתַי.

וּבַצִּלּוּם הַיָּשָׁן שֶׁצִּלֵּם אֲהוּבֵךְ,
שֶׁתָּלוּי עַל הַשַּׁעַם בַּחֲדָרַי הַמִּתְחַלְּפִים,
פָּנַיִךְ דֵהִים בִּשְׁלַבִּים מְנֻמָּסִים:
קֹדֶם הַנְּמָשִׁים בִּקְצֵה אַפֵּךְ,
אַחַר כָּךְ מַחְוִוירוֹת שְׂפָתַיִךְ,
אַחֲרוֹן נֶעֱלָם הַחִיּוּךְ
וְרַק עֵינַיִךְ.

נִשְׁכָּבוֹת הַשָּׁנִים זוֹ עַל זוֹ
וּפֶחָם מוֹתֵךְ נִדְחָס וְהוֹלֵךְ,
צוֹרֵף אֶת חַיַּיִךְ הַקְּצָרִים לְיַהֲלוֹם
דַּרְכּוֹ אֲנִי רוֹאָה אוֹתָךְ
בְּרוּרָה וּצְלוּלָה:
טִירוֹנִית בְּמַדֵּי ב',
בַּשְּׁלָשָׁה שֶׁאַחֲרַי
בַּתּוֹר הָאָרֹךְ לַחֲדַר הָאֹכֶל,
מְחַיֶּכֶת אֵלַי, מְצִיצָה בְּיָדִי וְשׁוֹאֶלֶת,
מָה אַתְּ קוֹרֵאת?

שרון גרינברג ליאור, תסריטאית בהכשרתה, כותבת שירה ופרוזה. מנחה סדנאות כתיבה וקריאה ומלווה כותבים.

 

אלעד זרט

קורדליה

בַּבֹּקֶר מְקִיצָה וְנִמְתַּחַת
זְרוֹעָהּ הָאַחַת כְּפוּפָה תַּחַת רֹאשָׁה
וְהִיא אוֹמֶרֶת
אַבָּא, אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתְךָ וַאֲנִי
מֵשִׁיב אַל תֹּאהֲבִי יוֹתֵר וְאַל
תֹּאהֲבִי פָּחוֹת.
הַמֶּלֶךְ לִיר, לְעֵת זִקְנָה, רָצָה בְּאַהֲבַת בְּנוֹתָיו
וְהוּא קָרָא וְהוּא בִּקֵּשׁ וְהוּא צִוָּה
שָׁלוֹשׁ עָמְדוּ וְרַק אַחַת אָהֲבָה
לֹא פָּחוֹת וְלֹא יוֹתֵר מֵחוֹבָה

וַאֲנִי שׁוֹאֵל אֶת פּוֹפּוֹ וְהִיא עוֹנָה
עַד הַכְּלָבִים בַּגִּנָּה עַד
הַיָּרֵחַ וְהַכּוֹכָבִים
וּבְנוֹת הַיָּם בָּאֳנִיָּה
אַ הֲ בָ ה,
וּכְמוֹ קוֹרְדֶּלְיָה נֶאֱמָנָה
יוֹשֶׁבֶת מְחַבֶּקֶת בְּמִטָּתָהּ
כְּבָר לֹא יוֹתֵר וְלֹא פָּחוֹת
כְּמוֹ שֶׁצָּרִיךְ בָּאַהֲבָה.

אלעד זרט, עורך וכתב בידיעות אחרונות, עורך סדרת השירה של עם עובד, בוגר החוגים לספרות ופילוסופיה והמסלול המחקרי בספרות יידיש באוניברסיטת בן גוריון. מתגורר בתל אביב. זהו לו פרסום ביכורים בשירה.

 

רוני דמבינסקי

ביקור בית

אַתֶּם
וַאֲנִי.
הַשָּׂדוֹת נִפְתָּחִים לָרֹחַב בַּדֶּרֶךְ אֶל הַבַּיִת
קַו צָהֹב נָמוּךְ שֶׁמִּתְקַדֵּם בִּמְהִירוּת הַנְּסִיעָה
מַפְרִיד בֵּינָם
לְבֵין הַשָּׁמַיִם
וּמִתְעַקֵּם לְעִתִּים מַעְלָה,
לְעִתִּים כְּלַפֵּי הָאֲדָמָה.
רֵיחַ שֶׁל שֶׁקֶט לְאֹרֶךְ כָּל הַדֶּרֶךְ
מֵעֹמֶק הַשָּׂדוֹת מַגִּיעַ
רַעַשׁ שֶׁל אַהֲבָה
אֵיךְ בְּכָל הַחֹפֶשׁ הַטָּבוּעַ בָּהֶם
בָּכֶם
הִצְלַחְתִּי לְהַרְגִּישׁ כָּל הַזְּמַן הַזֶּה

כְּלוּאָה.

רוני דמבינסקי היא שחקנית ומשוררת, שיריה התפרסמו בעיתון הארץ, בכתב העת עמדה, בעיתון 77, בגרנטה, בביטאון שירה ובתוכנית הרדיו לספרות ושירה "נוף פתוח".

 

חבצלת שפירא

•
כְּשֶׁנּוֹלַדְתִּי נָתְנוּ לִי שֵׁם שֶׁל פֶּרַח.
זֶה הָיָה מִזְּמַן.
רַחֲמָהּ שֶׁל אִמִּי הִתְכַּוֵּץ מֵאָז
גַּם הַבֵּיצִיּוֹת פּוֹחֲתוֹת וְהוֹלְכוֹת
זָוִיּוֹת הָעֵינַיִם מַצְמִיחוֹת מְנִיפָה עֲדִינָה
כְּמוֹ זוֹ שֶׁקָּנְתָה פַּעַם בְּבַּנְגְּקוֹק
מֶשִׁי סָגֹל מְצֻיָּר בַּיָּד
כְּתָמִים מְהִירִים, אֲפֹרִים וּלְבָנִים
שֶׁמִּתְלַכְּדִים לְפֶתַע וְהוֹפְכִים
לְזוּג סַחְלָבִים.

•

שְֹפָתָהּ שֶׁל אִמִּי
הִיא לְשׁוֹנִי הַיְּחִידָה
עוֹבֶרֶת עַל הָאֹדֶם שֶׁל שִׁשִּׁי בָּעֶרֶב, מַבְהִיקָה קְמָטִים
מִתְנַדְנֶדֶת נְבוֹכָה, בּוֹלַעַת רֹק, קְטוּעָה
מַתִּיזָה, מְלַעְלַעַת

לָשׁוֹן עַתִּיקָה לְשׁוֹנִי
מְמוֹלֶלֶת בְּפִי מִלִּים כְּרוּתוֹת,
זְקֵנָה, שַׁכְחָנִית וְאִטִּית
כְּבָר שְׁלוֹשִׁים שָׁנִים כִּמְעַט מְנַסָּה לִלְמֹד עִבְרִית
וְעוֹדָהּ מְגַמְגֶּמֶת, כְּבֵדָה כְּגֶדֶם

מִתְבַּלְבֶּלֶת, לֹא מַשְׁלִימָה מִשְׁפָּטִים,
עוֹלָה־יוֹרֶדֶת, אֲפַרְפָּרָה כְּחַיַּת יָם
עָבָה וּמְרִירָה, לְשׁוֹנִי גּוֹסֶסֶת
וּמִלּוֹתֶיהָ מֵתוֹת.

חבצלת שפירא היא משוררת, עורכת לשון ומידענית. בוגרת כיתת השירה של הליקון. שיריה פורסמו בכמה במות. מתגוררת בחיפה.

 

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת רבקה איילון, ליזה שירה פוטרמן וסיגל נאור פרלמן

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

 

.

זמן חתול / עומר ברקמן

.

אָטְמָה הסירה את משקפי השמש הוורודים ומצמצה אל מול השמש שבחלון. ביד עתירת קפלים הכניסה אותם אל נרתיק הצד שהיה תלוי על כתפה. היא הצליחה רק בניסיון השלישי. היא נכנסה בצעד מסורבל, ידה תמכה עכשיו בקיר, ונוכחותה מילאה את החדר הריק כמו שרק נוכחות של ילדה בת שנתיים יכולה למלא. שני מזרנים היו שם, במקום ספה, מכוסים ביריעות בד צבעוני, ביניהם שולחן נמוך ועליו קנקן ריק ומאפרה נקייה. אטמה הניחה לקרני השמש ללטף את פניה השחומות ולזרוע בהן צורות של אור. גם אם היא מדי פעם הסתנוורה, אטמה אפילו לא חשבה להרכיב שוב את משקפיה. היא חשבה להמשיך לכיוון המרפסת, וזה באמת מה שעשתה. היה משהו נחוש בתנועתה. ספק־ריצה ספק־מעידה, ידיה פשוטות לפנים, שערה הכהה אסוף בשתי קווצות מעל ראשה כשתי קרניים צעירות.

"תוּלי," קראה אחרי שְׁחור הזנב שנמלט ממנה, מרוגש מהנוכחות האנושית שחזרה לדירה, מעודד את אטמה להשתתף במשחק שזה עתה המציא, משחק חסר כללים שתכליתו הייתה לברוח מהילדה הגמלונית. אפילו הוא ידע, בצורה כזאת או אחרת, שברגע הבא תהיה תכלית המשחק שונה לגמרי.

"אטמה!" קראה אימה, "מה את עושה?"

בזמן שאטמה הקטנה רדפה אחרי החתול במרפסת, פרקה אימה את השקיות אל תוך המקרר והמזווה. רק לאחר מעשה חשבה שאפשר היה להסתפק בהרבה פחות ניילון. היית מצפה שבחנות־טבע… מה יכול להיות יותר לא־טבעי משקיות ניילון?

החתול אכן שינה כעת את המשחק – במבט אדיש הניח לאטמה להתקרב אליו והיא, בתמורה, הניחה עליו את ידה. הייתה זו מחווה ששניהם ידעו לפרש כמעשה של חיבה. מגע הפרווה היה נעים לאטמה, אבל החתול העדיף שידה תהיה ממוקמת קצת יותר לכיוון הזנב. אחרי רגע הוא שב והתרחק בחוסר מנוחה. קשה היה לדעת מה הוא חיפש, אם בכלל חיפש. שְׁחור עיניה של אטמה התלכד בּשְׁחור זנבו. היא עקבה אחר החיה בהשתופפות, ברכיה מקופלות, קצה החיתול מלטף את רצפת המרפסת. בשערה האסוף מעל ראשה, באמות ידיה שנחו על ירכיה החשופות, בקפלי גופה ובעיניה המצומצמות דמתה ללוחמת סומו קטנה.

"אטמה, מה את עושה?" קולה של אימה הגיע לאוזניה אך הקטנה לא הסגירה שום סימן. היא ידעה להשתמש במבטה כדי שלא לאבד את החתול, אך נדרש לה ריכוז לשם כך. לבסוף לכדו אותו עיניה והוא נכנע. שפמו רטט באיזו חדווה.

"אטמה? את רוצה שנוריד עכשיו את החיתול?"

"תוּלי, אוּם," אמרה אטמה בקול חלש. הוא התקרב וחיכך את מצחו בבִרכהּ. אחר כך, מרוב עונג, ממש דחף אותה ואטמה הקטנה התיישבה על ישבנה בטפיחה עמומה, בעיניה מבט סקרני ומופתע.

הטלפון צלצל צליל סדוק ומנוכר, ומהמטבח מיד נשמעה תגובה – משהו נפל על הרצפה. לא קול של שבר, אלא צליל של מעיכה ושל נוזל סמיך שנשפך. אפשר היה לנחש שמשהו התלכלך שם.

"אוח! אני לא מאמינה!"

אטמה לא הראתה התעניינות בכל ההתרחשות הזאת. מבחינתה, גבולות המרפסת היו באותו רגע גבולות העולם. נדמה היה לה שתוכל לבלות שם זמן רב. אולי נכון יותר לומר שהיא לא חשבה על האחר־כך, וכל מושג הזמן, אם בכלל היה שם, פשוט נעלם. החתול, לעומת זאת, שהיה מוכשר ממנה מכמה בחינות, וכבר רגיש מספיק לדרכי העולם, מיהר למטבח אחרי שזיהה ריח של גבינה לבנה על הרצפה הקרה. הוא ידע שזמן זה דבר שנגמר. עכשיו צלצל הטלפון את צלצולו הרביעי. עקשנותו של המכשיר שינתה את דעתה של האם ובאחת החליטה להניח הכול וראשית דבר לענות לשיחה. לעזאזל עם הגבינה. אטמה שמרה על אותה תנוחת ישיבה, גבה זקוף וישר, כמנהג ילדים רכים בשנים. היא שקלה, בדרכה שלה, איך להתייחס להיעלמותו של החתול.

"תולי," התעשתה, בזמן שהטלפון צלצל בשישית.

"רגע!" קראה הבחורה לעבר הטלפון, ומייד סיננה לעבר החתול שחלף ליד רגלה, "שלא תעיז – צ'ילוּם!"

צ'ילום אפילו לא ענה. הוא היה ממוקד במטרה.

"אני באה, רגע…" היא ניסתה להרגיע את הטלפון לפני שיתייאש, "אטמה, איפה את?!"

אטמה, נסתרת מעיני אימה, הנידה בראשה. ידה הבשרנית שוב הוציאה את משקפי השמש מהנרתיק שבינתיים נשר על הרצפה. היא קירבה אותם לחולצתה, ואכן, גם המשקפיים וגם החולצה הבהיקו בוורוד. אטמה התמלאה גאווה על גילוי שגילתה בעצמה. אולי גאווה אינה המילה הנכונה. זה היה מין סוג של שביעות רצון. סקרנותם של ילדים היא רעבה, וכל הוורוד הזה השֹביע את זו של אטמה לזמן מה.

"שלום," קולה המתנשף נשאב אל תוך האפרכסת כמו גרגיר אבק. שערה הבהיר נדבק למצחה המיוזע. "אימא," היא התיישבה ושחררה אנחה. "כן, רק עכשיו חזרנו… לא, איבדתי אותו, או שגנבו אותו או שאני לא יודעת מה. מה? ככה זה. אין לי קארמה לטלפון נייד. הם נעלמים לי תוך שנייה. וגם האלחוטי התקלקל, אז אולי אין לי קארמה לטלפונים בכלל… וגם המעלית עוד פעם התקלקלה. איזה סיוט! הכול מקולקל. מה את חושבת?"

"הלו," אמרה אטמה. המשקפיים נשמטו מכף ידה וממחשבתה. "הלו," היא ניסתה להיעמד, כמעט נפלה שוב על ישבנה, אבל אז התרוממה והתייצבה. לרגע אחד הייתה אטמה הדבר היציב ביותר בעולם.

"נמאס לי מהדירה הזאת. למישהי כמוני אסור לגור בקומה רביעית. ועוד עם ילדה קטנה. מה לעשות, אני צריכה לגור קרוב לאדמה." העיניים שלה היו ירוקות במיוחד, אבל אז היא עצמה אותן.

כשנעמדה, הבחינה אטמה בעכבר הצעצוע של צ'ילום מאחורי עציץ קטן. רק בשביל להוכיח לעצמה את הדבר, עצמה את עיניה ואז שבה ופקחה אותן. העכבר עדיין היה מוטל שם חסר תנועה, עיסת פלסטיק לעוסה, חרוז אפו האדום כמעט תלוש אך סרט הבד שסימל זנב היה דבוק בחוזקה. אטמה חייכה.

"היינו בבית המשפט. לא מסתדר שום דבר… למה? את יודעת למה, כי ויקראם לא יהודי. זאת הסיבה היחידה. את לא יודעת שהמדינה שלנו גזענית? מה אני יכולה לעשות? בטח שאטמה יהודיה, אבל זה לא משנה להם."

בזמן הזה התענג צ'ילום על המרקם הקטיפתי של הגבינה. אף על פי שהעדיף תשעה אחוזים של שומן על פני חמישה, הוא לא היה חתול בררן. למעשה, הוא לא היה שונה מכל חתול אחר – הוא חטף מה שהעולם נתן וברח ממה שהעולם לקח. הוא התנהל כאילו הדברים פועלים בכוחות עצמם. מבחינה חתולית, לָעולם עצמו אין שום כוונה, הוא ניטרלי בדיוק כמו שקיעה, או גשם, או חמישה אחוזי שומן בגבינה שמרוחה על הרצפה.

"אבל התחתנו אחרי שהיא נולדה… ברור שזה לא הגיוני. מה זה קשור? נראה לך שהם חושבים ככה? זה משרד המשפטים. זה רובוטים. אם היה להם היגיון לא היו לוקחים אותם לעבוד שם." האפרכסת נלחצה בין לחיה של הבחורה לבין כתפה, משחררת יד אחת לסלסול חוט הטלפון ויד שנייה ליישור השמלה. "אמרתי משרד הפנים. זה מה שאמרתי. מה פתאום משרד המשפטים? אני יודעת איך אטמה נראית! אני לא אמרתי את זה… מה לעשות?"

אטמה תפסה את עכבר הצעצוע בזנבו וקראה "תולי", אבל כשהחתול לא בא, היא הניחה גם לו להישמט מיָדה והסתכלה סביב. השמש הייתה עכשיו בגבה וחמימות נעימה חדרה את החולצה וזחלה לאורך עמוד השדרה.

"אז זה מה שעשינו – אטמה תבעה אותו שיכיר באבהות שלו. אני לא צוחקת. אני יודעת שהוא מכיר באבהותו… את צודקת, אבל לא אכפת להם אם הוא מכיר בה או לא, הם לא רוצים לשמוע אותו. ברור שזה היה אחרת אם הוא לא היה מהודו, אבל הוא כן. לא אכפת להם איך אטמה נראית. הם רוצים בדיקת רקמות מחורבנת… בטח שאני יכולה לשכוח מכל העניין, רק שלוויקראם בינתיים אין אישור עבודה… שהייה יש, הוא לא לא־חוקי, אבל צריך גם עבודה… ואת יודעת כמה עולה בדיקת רקמות מחורבנת? לא בכיוון בכלל… בערך פי עשר ממה שאמרת. מאיפה לי למה? אני מחליטה על המחיר? זה גֵנִים, זה בדיקה מסובכת… בודקים אותם אחד־אחד…"

גן־עדן. הטוב שבעולמות האפשריים. לשון מחוספסת במרקם לבן. ממרח קר בְלוֹעַ חם. אם יש אלוהים, מבחינתו של צ'ילום, הוא יכול להיות גבינה.

גיהינום. מבפנים ומבחוץ חם כל כך. אטמה תלשה את הצמיד מיָדה. אף על פי שהיד הייתה חלקה מִזיעה, זה הכאיב לה. אחר כך היא הסירה גם את המחרוזת מצווארה. הגיוני או לא־הגיוני, היא עשתה את זה מפני שהיה לה חם. היא רצתה שלא יהיה לה חם. היא רצתה להתפשט עכשיו. היא רצתה עוד מהרוח הזאת שבאה מכיוון מעקה המרפסת. אטמה רצתה הרבה דברים, אבל כוחו של הרצון הוא מוגבל. היא בכתה.

"היינו גם בבית מרקחת וקניתי לך את התרופה הזאת. סירופ… לא, נדמה לי שזה טיפות. פעמיים ביום אולי… בטח שהקשבתי, אל תעצבני! אבל היה לו מבטא. אולי הוא רשם. אני חושבת שבכל זאת את חייבת להתייעץ עם מישהו. לא יודעת, מישהו… אה! את יודעת מה אטמה עשתה? לא תאמיני, הגאונה הקטנה הזאת – היא אמרה סב–תא! בחיי, סב–תא, בדיוק אחרי שאמרת שאני צריכה להתחיל לדאוג שהיא לא מדברת. איך? אחרי שיצאנו מהבית מרקחת אמרתי לה שקנינו תרופה לסבתא ואז היא אמרה את זה – סבתא. ממש. זה כל כך נהדר שהיא מתחילה לדבר, ועוד בעברית, אפילו שוויקראם טוחן לה את המוח בהינדי כל הזמן."

"סאסא," אמרה אטמה בפסקנות ועיניה השחורות נדלקו מחדש, מגרשות משם את הדמעות. היא נפנפה בשתי ידיה כמו שתי כנפיים, כאילו היא יכולה לעוף. כל יד היא זנב של חתול, היא צחקה. יד זנב חתול, זה מצחיק. היא הסתכלה סביב ולא ראתה חתול. זה פגם קצת במצב רוחה.
"אימא, סיפרת לי את זה כבר מיליון פעם." בזווית העין נצנצה מַראָה והיא הבחינה בשני כתמי זיעה שהתפשטו בחולצתה הלבנה. לרגע קל ובלי התראה השאירה את האפרכסת לשוחח עם עצמה, ובתנועה זריזה פשטה את החולצה. אותו משב רוח מהמרפסת נעם לה והיא נותרה כך, חשופה. היא מתחה את צווארה וניסתה דרך המראה לחפש את דמותה של אטמה, אבל זה היה בלתי אפשרי מהמקום שישבה בו. היא חזרה להקשיב לאפרכסת, אבל ביד מלטפת הקשיבה גם לגופה. הכאבים הישנים חזרו לפקוד אותה לאחרונה. "יש לי חלומות נוראיים פתאום," היא קטעה את אימה.

"אוּם," אמרה אטמה והתנחמה בבעל־הזנב שחזר עכשיו, מרוצה ונמרץ, לחכך את פדחתו ברגלה. הוא ליקק את שפתיו ועצר כדי להרטיב את כפתו ולנקות בעזרתה את הפרווה שמעל לעיניו. הייתה שם עוד גבינה. אטמה שוב הרימה את עכבר הצעצוע המרוט וצ'ילום התנער וזינק, ציפורניו לקרב, שיניו למלחמה, דרוך להשלכת העכבר. בעצמו לא היה חושב על משחק מרגש כל כך. אטמה הרימה את ידה והוא נעמד על רגליו האחוריות. לא היה שם מי שיגער בחתול שמתנהג בצורה פרועה כל כך.

"על מלחמות, תאונות דרכים, על השואה… חלמתי שוויקראם נהרג ומביאים לי בעל חדש…" היא עצרה ולא הסגירה את דתו של הבעל החדש. "אנחנו נבוא, אבל אולי רק במוצ"ש? ימי שישי האלה תקועים תמיד באמצע הסוף שבוע. אני חושבת לעשות ביטוח רכב של שומרי שבת. מישהו אמר שזה הרבה יותר זול… לא, לא באמת."

היא שוב הצמידה את האפרכסת לאוזן בכתפה, ובידיים שהתפנו פשפשה בערימת המכתבים שאספה לפני שעלתה לדירה. לא היה שם אף מכתב ממשלתי וזאת הייתה הקלה. את חשבון החשמל היא שמה בצד. היא הזדקפה ובחנה את גבה במראה, שאפה אוויר לאט וניסתה לשחרר את הכאב שהתפשט לאורך עמוד השדרה.

"טוב, יאללה, אני הולכת לראות מה עם אטמה."

אטמה סחור־סחור וצ'ילום מעגלים־מעגלים. גמישותו החתולית אורבת לתנועתה הגמלונית. בסוף תמיד מישהו עושה טעות. צריך רק להיות דרוך וסבלני.

"אנחנו נביא את האוכל הפעם. לא נעים לי שאת טורחת כל פעם. בטח שאת טורחת! כל פעם שאנחנו באים את יומיים לא יוצאת מהמטבח. זה מבאס שאין לך מושג… אולי הוא יכין לנו משהו הודי."

אטמה סחור־סחור וצ'ילום מעגלים־מעגלים. ידה הקטנה מתנופפת באוויר, אוחזת בקצה זנב העכבר. צ'ילום איבד את שלוות רוחו. מבחינתו, זה היה המשחק הנפלא ביותר שהומצא מעולם. הוא רצה לצוד את העכבר הזה ויהי מה. כולו היה חידוד חושים. עיניו היו פעורות, אוזניו שלוחות לאחור, תנועותיו פראיות.

"אמרתי לך שאנחנו טסים עוד פעם בשנה הבאה? צריך לנשום. כמה אפשר…"

אטמה סחור־סחור וצ'ילום מעגלים־מעגלים, מקפץ ומדלג, כל ישותו מבקשת את העכבר. "תולי," אמרה הקטנה והמשיכה בסיבובה. הוא שוב התרומם והניח את שתי כפותיו הקדמיות על חזהּ. ראשה הפך סחרחר, אך בדרך פלא היא נשארה יציבה. לבסוף הורידה אטמה את ידה ואז, בתנופה לגמרי בלתי צפויה עבור ילדה שכמותה, השליכה את העכבר במסלול מעגלי וגבוה אל מעבר למעקה המרפסת. צ'ילום היה כה נסער שאפילו לא עצר לחשוב על כל העניין.
"אוּם," נזכרה אטמה שיש עולם מחוץ למרפסת הקטנה. היא לא הצליחה להסביר לעצמה את היעלמותו של החתול. גם לא את זו של העכבר. למעשה, היא אפילו לא הייתה צריכה – כשהסתובבה וחזְרה לחדר המגורים, היא חשבה לרגע על צ'ילום והעכבר אבל אחר כך כל העניין פשוט נשמט מזיכרונה. דברים אחרים באו במקומם.

 

עומר ברקמן, מתכנת בימים וכותב בלילות. מוסמך אוניברסיטת תל אביב במדעי המחשב ובהיסטוריה של עם ישראל. מפרסם דרך קבע פרוזה ושירה באסופות ובכתבי עת שונים. מחבר הספר "אמנות הלחימה: שיחות עם מאסטר ניר מלחי" (אסיה, 2016) וההצגה "כלב ושמו עוני" (2017) עם היוצרת אופירה זילברשטיין.

 

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: מוטי פוגל, "הסעודה האחרונה של הרמן פוגר"

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

 

.

בלי שליטה / לוסיה ברלין

מאנגלית: דנה אלעזר־הלוי

.

בלילה האפל והעמוק של הנשמה, חנויות המשקאות והברים כבר סגורים. היא שלחה יד אל מתחת למזרן; בקבוק הוודקה־חצי־ליטר היה ריק. היא יצאה מהמיטה, קמה. היא רעדה כל כך שהתיישבה על הרצפה. היא התנשמה בקצב מוגבר. אם לא תשתה, יתחילו לה התקפי הזיה או פרכוסים.

הטריק הוא להאט את הנשימה ואת הדופק. להישאר רגועים כמה שאפשר עד שמשיגים בקבוק. סוכר. תה עם סוכר, זה מה שנותנים בגמילה. אבל היא רעדה חזק ולא הצליחה לעמוד. היא נשכבה על הרצפה ונשמה נשימות יוגה. אל תחשבי, אלוהים, אל תחשבי על המצב שאת נמצאת בו כי אחרת תמותי, מבושה, משבץ. נשימותיה האטו את קצבן. היא החלה לקרוא כותרות של ספרים על הכוננית. אדוארד אבִּי, צ'ינואה אצ'בּה, שרווד אנדרסון, ג'יין אוסטן, פול אוסטר, אל תדלגי, תתקדמי לאט. כשגמרה לקרוא את כל קיר הספרים מצבה כבר השתפר. היא התרוממה. היא נאחזה בקיר ורעדה כל כך שבקושי הניעה את כפות הרגליים, אבל בסוף הצליחה להגיע למטבח. אין וניל. תמצית לימון. התמצית חרכה את גרונה והיא כבר עמדה להקיא, אבל סגרה את הפה כדי לבלוע הכול שוב. היא הכינה תה, סמיך מרוב דבש, ולגמה אותו לאט בחושך. בשש, בעוד שעתיים, יפתחו את "אַפְּטאוּן ליקֶר סטוֹר" באוקלנד וימכרו לה וודקה. בברקלי היה צריך לחכות עד שבע. אוי, אלוהים, בכלל יש לה כסף? היא זחלה בחזרה לחדרה כדי לבדוק את הארנק שעל השולחן. בנה ניק כנראה לקח לה את הארנק ואת מפתחות המכונית. היא לא יכלה לחפש אותם בחדר של הבנים שלה בלי להעיר אותם.

בצנצנת המטבעות שעל שולחנה היו דולר ושלושים סנט. היא חיפשה בכמה ארנקים בארון, בכיסי המעילים, במגירה במטבח, עד שקיבצה יחדיו את ארבעת הדולרים שהאינדיאני המגעיל ההוא גובה בשביל רבע ליטר בשעה הזאת. כל השיכורים הקשים שילמו לו. למרות שרובם קנו יין מתוק, הוא עובד מהר יותר.

היה רחוק מדי ללכת לשם ברגל. זה ייקח לה שלושת רבעי שעה; היא תצטרך לרוץ הביתה כדי להספיק להגיע לפני שהילדים יתעוררו. היא תספיק? היא בקושי מצליחה ללכת מחדר אחד לשני. רק תתפללי שלא תעבור מכונית משטרה. היא הצטערה שאין לה כלב שהיא יכולה להוציא לטיול. אני יודעת, היא צחקה, אשאל את השכנים אם אני יכולה לקחת בהשאלה את הכלב שלהם. כן, ממש. אף אחד מהשכנים כבר לא דיבר איתה.

היא הצליחה ללכת יציב יותר כשהתרכזה במרצפות שעל המדרכה וספרה אותן אחת־שתיים־שלוש. היא גררה את עצמה לאורך שיחים וגזעי עצים, כאילו טיפסה על הר רק לרוחב. הכבישים שהיתה צריכה לחצות היו מבעיתים, כל כך רחבים, והאורות מהבהבים אדום אדום, צהוב צהוב. פה ושם משאית עיתונים, מונית ריקה. ניידת משטרה נוסעת מהר, בלי אורות. הם לא ראו אותה. זיעה קרה זלגה על גבה, שיניה נקשו בקול בדממת הבוקר החשוך.

היא התנשמה ונתקפה סחרחורת כשהגיעה אל "אפטאון" ברחוב שאטַק. החנות עדיין לא נפתחה. שבעה שחורים, כולם זקנים חוץ מהנער, ישבו בחוץ על המדרכה. האינדיאני ישב אדיש אליהם בתוך החלון ולגם קפה. על המדרכה ישבו שני גברים ושתו יחד בקבוק של סירופ נגד שיעול "נַייקיל". את הרעל הזה אפשר לקנות כל הלילה.

זקן שהם קראו לו צ'אמפּ חייך אליה. "תגידי, גיברת, את חולה? כואב לך בשיער?" היא הנהנה. ככה מרגישים, את השיער, את גלגלי העיניים, את העצמות. "הנה," אמר צ'אמפ, "בואי תאכלי קצת." הוא אכל קרקרים מלוחים והעביר לה שניים. "חייבים לאכול משהו." "היי, צ'אמפ, תן לי גם כמה," אמר הנער.

הם נתנו לה לגשת לדלפק ראשונה. היא ביקשה וודקה ושפכה את ערימת המטבעות על הדלפק.

"יש כאן בדיוק," היא אמרה.

הוא חייך. "תספרי בשבילי."

"באמת. עזוב," אמר הנער בזמן שהיא ספרה את המטבעות בידיים רועדות בעוצמה. היא הכניסה את הבקבוק לתיק וכשלה לעבר הדלת. בחוץ היא נאחזה בעמוד של טלפון ציבורי ופחדה לחצות את הכביש.

צ'אמפ שתה מבקבוק ה"נַייט טְרֵיין" שקנה.

"את יותר מדי גיברת כדי לשתות ברחוב?" היא טלטלה את ראשה. "אני פוחדת להפיל את הבקבוק."

"הנה," הוא אמר. "תפתחי את הפה. את חייבת משהו כי אחרת בחיים לא תגיעי הביתה." הוא מזג יין אל תוך פיה. היין, חמים, עבר בכל גופה. "תודה," היא אמרה.

היא חצתה במהירות את הכביש, קרטעה במגושם ברחובות לעבר ביתה, תשעים, תשעים ואחת, ספרה את המרצפות. עדיין היה חשוך לגמרי כשהגיעה לדלת.

המאבק לנשום. בלי להדליק את האור היא מזגה קצת מיץ חמוציות לכוס ושליש מהבקבוק. היא התיישבה ליד השולחן ולגמה את המשקה לאט, ההקלה שבאלכוהול הזורם בכל גופה. היא בכתה, בהקלה מכך שלא מתה. היא מזגה עוד שליש מהבקבוק וקצת מיץ, הניחה את ראשה על השולחן בין לגימה ללגימה.

כשגמרה את המשקה היא הרגישה טוב יותר, ואז הלכה לחדר הכביסה והפעילה מכונה. היא לקחה את הבקבוק איתה ועברה איתו לחדר האמבטיה. היא התקלחה והסתרקה, לבשה בגדים נקיים. עוד עשר דקות. היא בדקה שהדלת נעולה, התיישבה על האסלה וגמרה את הוודקה. הלגימות האחרונות לא רק הבריאו אותה אלא גם שיכרו אותה קצת.

היא העבירה את הכביסה מהמכונה למייבש. כשערבבה תרכיז קפוא של מיץ תפוזים, ג'ואל נכנס למטבח ושפשף עיניים. "אין גרביים, אין חולצה."

"היי, חמוד. תאכל קצת קורנפלקס. הבגדים שלך יתייבשו בזמן שתאכל ארוחת בוקר ותתקלח." היא מזגה לו קצת מיץ, ועוד כוס לניקולס, שעמד שותק בכניסה.

"מה זה, איך הצלחת להשיג בקבוק?" הוא עקף אותה ושפך לעצמו קצת קורנפלקס. שלוש־עשרה. הוא היה גבוה ממנה.

"אני יכולה לקבל את הארנק ואת המפתחות שלי?" היא שאלה.

"את יכולה לקבל את הארנק. אני אתן לך את המפתחות כשאדע שאת בסדר."

"אני בסדר. מחר אני חוזרת לעבודה."

"את כבר לא יכולה להפסיק בלי בית חולים, אמא."

"אני אהיה בסדר. בבקשה אל תדאג. יש לי יום שלם להבריא." היא חזרה לבדוק את הבגדים במייבש.

"החולצות יבשות," היא אמרה לג'ואל. "הגרביים צריכים עוד עשר דקות."

"יותר מדי. אני אגרוב אותם רטובים."

בניה לקחו את הספרים ואת הילקוטים, נתנו לה נשיקה ויצאו מהדלת. היא עמדה ליד החלון וראתה אותם הולכים ברחוב עד תחנת האוטובוס. היא חיכתה עד שהאוטובוס אסף אותם ויצא לדרכו בשדֵרת טלגרף. ואז היא יצאה, לחנות המשקאות שבפינה. היא כבר היתה פתוחה.

.

 לוסיה ברלין, "המדריך לעוזרות הבית", אסיה הוצאה לאור. מאנגלית: דנה אלעזר־הלוי

 

 

» במדור מודל 2018 בגיליון הקודם של המוסך: שתי רשימות מאת דליה רביקוביץ

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך