.
שרון גרינברג ליאור
שלושה שירים לשָׂרִי
שָׁחֹר לָבָן
הַחֲתָךְ נִשְׁאַר חָד וּמְדֻיָּק
צַלֶּקֶת מְכַסָּה
עַל הַפֶּצַע הַפָּעוּר.
אֲבָל מָה שֶׁנִּגְדַּע וְאֵינֶנּוּ
לֹא יְאֻחֶה לְעוֹלָם.
כְּאֵבֵי פַנְטוֹם
בּוֹעֲרִים בְּאֵיבַר הָאַהֲבָה הַקָּטוּעַ.
הַזִּכָּרוֹן מְפַרְפֵּר כִּזְנַב לְטָאָה
שֶׁנִּתָּק מִגּוּפָהּ הַחַם
בְּכָל פַּעַם שֶׁהָרַגְלַיִם שׁוֹקְעוֹת בַּבּוֹץ,
כְּשֶׁהַקְדָּשׁוֹת בִּכְתַב יָדֵךְ מִתְגַּלּוֹת בַּסְּפָרִים
מוּל הַצִּלּוּמִים שֶׁבָּהֶם אַתְּ חַיָּה בְּשָׁחֹר לָבָן.
וַאֲנִי רוֹצָה לִצְעֹק:
הֶבֶל הֲבָלִים, הַכֹּל שֶׁקֶר.
הַזְּמַן אֵינוֹ מְרַפֵּא דָּבָר,
כִּי כְּכָל שֶׁאַתְּ מִתְרַחֶקֶת
הַגַּעְגּוּעַ קָרֵב.
יֵשׁ לוֹ צוּרָה
וּשְׁמוֹ מְמַלֵּא אֶת הַחֶדֶר
וּנְשִׁימָתוֹ נָעָה בְּתוֹכִי.
הַגַּעְגּוּעַ אֵלַיִךְ
צִפּוֹר
שֶׁכְּנָפָהּ שְׁבוּרָה.
אָדֹם
בְּתוֹכִי חָלָל
בְּצוּרַת גּוּפֵךְ.
אֲנִי שׁוֹאֶלֶת וְעוֹנָה
בִּמְקוֹמֵךְ.
הַזְּמַן שֶׁמְּפַתֵּל סְבִיבֵךְ זְמוֹרוֹת
עוֹטֵף אֶת הֶעָדְרֵךְ
קוֹצִים וְשׁוֹשַׁנִּים.
הוּא שֶׁיָּבִיא תְּשׁוּבָה,
מָתַי תִּתְעוֹרְרִי,
מָתַי תְּגַלִּי לָנוּ,
אֵיזוֹ נְשִׁיקָה תַּהֲפֹךְ אֶת מִיתָתֵךְ?
סְבִיב חֲלַל הַלֵּב
רָקַמְתִּי בַּיִת,
אִישׁ, יְלָדוֹת, מִלִּים,
בְּתוֹכָם אַתְּ פּוֹעֶמֶת
תְּהִיּוֹת,
אֵיךְ אֶפְשָׁר לְהִתְקַיֵּם
וְגַם לֹא,
חַיָּה וּרְחוֹקָה שְׁנוֹת אוֹר,
מִבְּלִי לְהַצְהִיב בַּקְּצָווֹת, מִבְּלִי לִדְהוֹת.
וְרַק בִּתְמוּנַת הַשָּׁחֹר לָבָן שֶׁעַל הַקִּיר
אַתְּ זוֹרַחַת מֵעָלַי
בְּשִׂמְלָה בְּהִירָה
וּמִישֶׁהוּ צָבַע אֶת הַחִיּוּךְ שֶׁלָּךְ אָדֹם.
יַהֲלֹום
הַזְּמַן נִפְרָם לְאָחוֹר
וּמִתְפַּצֵּל לִשְׁנֵי קַוִּים מַקְבִּילִים,
מַדְהִירִים יְלָדוֹת בִּשְׁתֵּי יַבָּשׁוֹת שׁוֹנוֹת
לִשְׁתֵּי חֲלִיפוֹת מַדֵּי זַיִת
וַחֲבֵרוּת אַחַת.
הַזְּמַן נִפְרָם לְאָחוֹר
וּתְמוּנוֹת מְרַצְּדוֹת בִּמְהִירוּת קְדִימָה,
כְּמוֹ בְּסֶרֶט שֶׁמִּישֶׁהוּ שָׁכַח לַעֲצֹר.
נֶאֱסָפִים, נֶאֱסָפִים שְׁנֵי חַיֵּינוּ,
אַהֲבָה, נִשּׁוּאִים, בַּיִת, יְלָדִים.
וּמִי יָכוֹל לְהָבִין,
מִי יָכוֹל לְהָבִין,
מִי יָכוֹל לְהָבִין,
בֶּטַח לֹא אֲנִי
כְּשֶׁבַּצֶּלוּלוֹאִיד נִבְעָה חֹר
וְהַסֶּרֶט נִתְסַס וְנִשְׂרַף.
הַזְּמַן קוֹרֵס לְאָחוֹר
וּמִצְטַבְּרִים הַיָּמִים זֶה עַל זֶה
וְאַתְּ לֹא בָּאָה עוֹד
כְּשֶׁאֲנִי קוֹרֵאת לָךְ לְתוֹךְ
חֲלוֹמוֹתַי.
וּבַצִּלּוּם הַיָּשָׁן שֶׁצִּלֵּם אֲהוּבֵךְ,
שֶׁתָּלוּי עַל הַשַּׁעַם בַּחֲדָרַי הַמִּתְחַלְּפִים,
פָּנַיִךְ דֵהִים בִּשְׁלַבִּים מְנֻמָּסִים:
קֹדֶם הַנְּמָשִׁים בִּקְצֵה אַפֵּךְ,
אַחַר כָּךְ מַחְוִוירוֹת שְׂפָתַיִךְ,
אַחֲרוֹן נֶעֱלָם הַחִיּוּךְ
וְרַק עֵינַיִךְ.
נִשְׁכָּבוֹת הַשָּׁנִים זוֹ עַל זוֹ
וּפֶחָם מוֹתֵךְ נִדְחָס וְהוֹלֵךְ,
צוֹרֵף אֶת חַיַּיִךְ הַקְּצָרִים לְיַהֲלוֹם
דַּרְכּוֹ אֲנִי רוֹאָה אוֹתָךְ
בְּרוּרָה וּצְלוּלָה:
טִירוֹנִית בְּמַדֵּי ב',
בַּשְּׁלָשָׁה שֶׁאַחֲרַי
בַּתּוֹר הָאָרֹךְ לַחֲדַר הָאֹכֶל,
מְחַיֶּכֶת אֵלַי, מְצִיצָה בְּיָדִי וְשׁוֹאֶלֶת,
מָה אַתְּ קוֹרֵאת?
שרון גרינברג ליאור, תסריטאית בהכשרתה, כותבת שירה ופרוזה. מנחה סדנאות כתיבה וקריאה ומלווה כותבים.
אלעד זרט
קורדליה
בַּבֹּקֶר מְקִיצָה וְנִמְתַּחַת
זְרוֹעָהּ הָאַחַת כְּפוּפָה תַּחַת רֹאשָׁה
וְהִיא אוֹמֶרֶת
אַבָּא, אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתְךָ וַאֲנִי
מֵשִׁיב אַל תֹּאהֲבִי יוֹתֵר וְאַל
תֹּאהֲבִי פָּחוֹת.
הַמֶּלֶךְ לִיר, לְעֵת זִקְנָה, רָצָה בְּאַהֲבַת בְּנוֹתָיו
וְהוּא קָרָא וְהוּא בִּקֵּשׁ וְהוּא צִוָּה
שָׁלוֹשׁ עָמְדוּ וְרַק אַחַת אָהֲבָה
לֹא פָּחוֹת וְלֹא יוֹתֵר מֵחוֹבָה
וַאֲנִי שׁוֹאֵל אֶת פּוֹפּוֹ וְהִיא עוֹנָה
עַד הַכְּלָבִים בַּגִּנָּה עַד
הַיָּרֵחַ וְהַכּוֹכָבִים
וּבְנוֹת הַיָּם בָּאֳנִיָּה
אַ הֲ בָ ה,
וּכְמוֹ קוֹרְדֶּלְיָה נֶאֱמָנָה
יוֹשֶׁבֶת מְחַבֶּקֶת בְּמִטָּתָהּ
כְּבָר לֹא יוֹתֵר וְלֹא פָּחוֹת
כְּמוֹ שֶׁצָּרִיךְ בָּאַהֲבָה.
אלעד זרט, עורך וכתב בידיעות אחרונות, עורך סדרת השירה של עם עובד, בוגר החוגים לספרות ופילוסופיה והמסלול המחקרי בספרות יידיש באוניברסיטת בן גוריון. מתגורר בתל אביב. זהו לו פרסום ביכורים בשירה.
רוני דמבינסקי
ביקור בית
אַתֶּם
וַאֲנִי.
הַשָּׂדוֹת נִפְתָּחִים לָרֹחַב בַּדֶּרֶךְ אֶל הַבַּיִת
קַו צָהֹב נָמוּךְ שֶׁמִּתְקַדֵּם בִּמְהִירוּת הַנְּסִיעָה
מַפְרִיד בֵּינָם
לְבֵין הַשָּׁמַיִם
וּמִתְעַקֵּם לְעִתִּים מַעְלָה,
לְעִתִּים כְּלַפֵּי הָאֲדָמָה.
רֵיחַ שֶׁל שֶׁקֶט לְאֹרֶךְ כָּל הַדֶּרֶךְ
מֵעֹמֶק הַשָּׂדוֹת מַגִּיעַ
רַעַשׁ שֶׁל אַהֲבָה
אֵיךְ בְּכָל הַחֹפֶשׁ הַטָּבוּעַ בָּהֶם
בָּכֶם
הִצְלַחְתִּי לְהַרְגִּישׁ כָּל הַזְּמַן הַזֶּה
כְּלוּאָה.
רוני דמבינסקי היא שחקנית ומשוררת, שיריה התפרסמו בעיתון הארץ, בכתב העת עמדה, בעיתון 77, בגרנטה, בביטאון שירה ובתוכנית הרדיו לספרות ושירה "נוף פתוח".
חבצלת שפירא
•
כְּשֶׁנּוֹלַדְתִּי נָתְנוּ לִי שֵׁם שֶׁל פֶּרַח.
זֶה הָיָה מִזְּמַן.
רַחֲמָהּ שֶׁל אִמִּי הִתְכַּוֵּץ מֵאָז
גַּם הַבֵּיצִיּוֹת פּוֹחֲתוֹת וְהוֹלְכוֹת
זָוִיּוֹת הָעֵינַיִם מַצְמִיחוֹת מְנִיפָה עֲדִינָה
כְּמוֹ זוֹ שֶׁקָּנְתָה פַּעַם בְּבַּנְגְּקוֹק
מֶשִׁי סָגֹל מְצֻיָּר בַּיָּד
כְּתָמִים מְהִירִים, אֲפֹרִים וּלְבָנִים
שֶׁמִּתְלַכְּדִים לְפֶתַע וְהוֹפְכִים
לְזוּג סַחְלָבִים.
•
שְֹפָתָהּ שֶׁל אִמִּי
הִיא לְשׁוֹנִי הַיְּחִידָה
עוֹבֶרֶת עַל הָאֹדֶם שֶׁל שִׁשִּׁי בָּעֶרֶב, מַבְהִיקָה קְמָטִים
מִתְנַדְנֶדֶת נְבוֹכָה, בּוֹלַעַת רֹק, קְטוּעָה
מַתִּיזָה, מְלַעְלַעַת
לָשׁוֹן עַתִּיקָה לְשׁוֹנִי
מְמוֹלֶלֶת בְּפִי מִלִּים כְּרוּתוֹת,
זְקֵנָה, שַׁכְחָנִית וְאִטִּית
כְּבָר שְׁלוֹשִׁים שָׁנִים כִּמְעַט מְנַסָּה לִלְמֹד עִבְרִית
וְעוֹדָהּ מְגַמְגֶּמֶת, כְּבֵדָה כְּגֶדֶם
מִתְבַּלְבֶּלֶת, לֹא מַשְׁלִימָה מִשְׁפָּטִים,
עוֹלָה־יוֹרֶדֶת, אֲפַרְפָּרָה כְּחַיַּת יָם
עָבָה וּמְרִירָה, לְשׁוֹנִי גּוֹסֶסֶת
וּמִלּוֹתֶיהָ מֵתוֹת.
חבצלת שפירא היא משוררת, עורכת לשון ומידענית. בוגרת כיתת השירה של הליקון. שיריה פורסמו בכמה במות. מתגוררת בחיפה.
» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת רבקה איילון, ליזה שירה פוטרמן וסיגל נאור פרלמן
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
