שירה | שירים מאת רבקה איילון, ליזה שירה פוטרמן וסיגל נאור פרלמן

מַהוּ זֶה / שֶׁהָיוּ חַיִּים, מַהוּ זֶה / שֶׁחַיַּי, וְאַף שֶעָשִׂיתִי קִמּוּטִים / בַּסְּפָרִים בְכֹחַ יָדִי הַיְּמָנִית

סימון אדג'יאשווילי, אקריליק על בד, 140X60 ס"מ, 2017

.

רבקה איילון

שירי אבא

 

אבי ניצל יחיד ממשפחתו משואת היהודים באירופה. בארץ עבד כנגר ובשנותיו האחרונות צייר.

1.
בַּשֵּׁנָה מְנַסְּרִים הַחֲלוֹמוֹת

כָּל נִסּוּר הוּא תַּלְתַּל
עַל מֵצַח אָבִינוּ.

כָּל נִסּוּר הוּא נִסּוּךְ
עַל פְּעוֹר עוֹרֵנוּ.

 

2.
בַּחֲלוֹמוֹת אֲנִי נִבְהֶלֶת,
כְּאָבִי נִבְהֶלֶת. שֶׁהָיָה קָם בָּהוּל,
חוֹלֵם אֶת נַגָּרִיָּתוֹ עוֹלָה בָּאֵש,
תָּאֲרוּ לְעַצְמְכֶם, מְקוֹר חַיּוּתוֹ
עוֹלֶה לַשָּמַיִם, וְהוּא שׁוֹלֵף צִפָּרְנַיִם
כְּמַיִם לֹא יְכַבּוּ.
אֶתְמוֹל בַּחֲלוֹם נֶעְדַּרְתָּ מִמֶּנִּי,
נָתַתִּי גּוּפִי עַל גּוּפְךָ לְצַוּוֹת אֶת
הַחֲלוֹם, נֶגֶד מִי אַתָּה יוֹצֵא
חָצוּץ? פּוֹלָנִי, אוּקְרָאִינִי,
גֶּרְמָנִי? תֵּן חֲלוֹם עַל רֹאשׁ
שִׂמְחָתִי, הַךְ פַּטִּיש, מַסּוֹר. עָשׂוּ
זֹאת לְפָנֶיךָ. אַל תַּגִּיד "זֶה רַק
חֲלוֹם, הָרֹאשׁ מְבַלְבֵּל אֶת הָרֹאשׁ".
תְּנָה-נָא.

 

3.
פִיקוּס-פִיקוּס
בֶּחָצֵר אֶצְלִי.
גָּבוֹהַּ בְּרָמוֹת
יוֹרֵד-יוֹרֵד
מְטַיֵּל בַּתְּעָלוֹת –
נִכְרָת.
צִפּוֹר
קְטַנָּה
מְגַעְגַּעַת:
קוּם, קוֹרַת בֵּיתִי,
לְסַמֵּס אֲוִיר
לִי, לִי.
אַתָּה שֶׁמָּסוּר –
אָסוּר.
קוּם
מָה זֶה?
לֹא אָמַרְתָּ כְּלוּם
בְּטֶרֶם
נִגְזַעְתָּ.

 

4.
זֶה בְּסֵדֶר, הַשָּׁנִים,
יָמִים שֶאֶהְיֶה לְמַעְלָה מִמֶּנִּי
עַל גַּג
גַּם מִשְָּׁם
אֶחְשֹׁב אוֹתִי, מַהוּ זֶה
שֶׁהָיוּ חַיִּים, מַהוּ זֶה
שֶׁחַיַּי, וְאַף שֶעָשִׂיתִי קִמּוּטִים
בַּסְּפָרִים בְכֹחַ יָדִי הַיְּמָנִית,
מָה שֶׁאֶרְאֶה מִגַּג:
בִּתְּךָ מְכַסָּה רֹאשׁ
לָרוּץ אַחֲרֵי דֶּלֶת זָזָה,
לַעֲשׂוֹת לָהּ הֲדוּרִים.
תִּרְאֶה אַבָּא, מִתּוֹכְךָ,
רַק זֹאת רָצִיתָ,
רַק זֹאת רָצִיתִי אֲנִי.

 

רבקה איילון עסקה שנים רבות בהוראה. פרסמה שישה ספרי שירה, האחרון לעת עתה: 'דיבור עם ילדה' (כרמל, 2018), וספר עיון, 'פנים ומסכה ביצירותיו של אוסקר ויילד'.

 

ליזה שירה פוטרמן

לישון לאט

הַפְנִימִי שׁוּב קוֹל פְּעָמַיִךְ –
הַמִּתְפַּצְּלִים:
כְּמוֹ צְלָלִים
בְּלֵיל יָרֵחַ קַר;
בְּיוֹם שָׁרָב נוֹשֵׂא בְּשׂוֹרוֹת מָרוֹת
עֲלֵי גַּרְגִּיר שֶׁל חוֹל רָטֹב;
נִגָּף עִם תְּרִיס יָרֹק פַּסְטֶל –
מָלֵא חֹרֵי תַּחְמֹשֶׁת;
רְאִי שֶׁכָּאן מִטּוֹת הָאוֹהֲבִים שְׁרוּיוֹת בֵּין אוֹר לְחֹשֶׁךְ.
לַחֲשִׁי שִׁירִים יָפִים לְתוֹךְ אָזְנִי –
זוֹ הַשּׁוֹמַעַת;
וְאַתְּ אַט, הַטִּי לִי אֶת אָזְנֵךְ שֶׁלָּךְ –
עַתָּה אַפְעִים בָּךְ פְּעָמַיִךְ
עַד שֶׁתִּישְׁנִי לְאַט.

 

אמי

קוֹלֵךְ מְהַדְהֵד בִּי כְּמוֹ הָיָה
סֻלַּם חֲבָלִים הַמִּסְתַּלְסֵל לְתוֹךְ
חֹר שָׁחֹר,
מַבְטִיחַ
לְעוֹלָם
לֹא
לְהִפָּרֵם.

 

ליזה שירה פוטרמן היא משוררת, יוצרת ואמנית, כלת פרס משוררים צעירים ע״ש רפי פרבמן (2011). היא כותבת שירה, מחזות וסיפורת בעברית ובאנגלית. ב־2016 פרסמה רומן גרפי בשיתוף עם אמנית קנדית. בעלת תואר שני בתולדות האמנות ותרבות ויזואלית באוניברסיטת אוקספורד. כיום היא כותבת דוקטורט בספרות השוואתית באוניברסיטת טורונטו ומלמדת ספרות אנגלית באוניברסיטת בן־גוריון.

 

סיגל נאור פרלמן

שלושה שירים שכל קשר בינם ובין המציאות בהחלט

1.
הַוִּכּוּחַ נִטָּשׁ בַּמִּטְבָּח פֹּה שְׂדֵה קְרָב
כּוֹס תֵּה עִם נַעְנַע מֻנַּחַת וְר' בְּאַחְרָיוּת מֻפְלֶגֶת
שׁוֹאֵל: "יָרוּ כִּי לֹא הָיוּ מֻכְרָחִים?" ל' בְּאַחְרָיוּת מֻפְלֶגֶת
לֹא פָּחוֹת [עוֹרֵךְ דִּין לְעֵת מְצֹא] שׁוֹלֵף אֶת הַהוֹכָחָה לְהַלָּן
מֻצָּג א' מִטַּעַם "לֹא הָיוּ מֻכְרָחִים": סִרְטוֹן וּבוֹ נִרְאֶה [כָּאן יוֹנִית לֵוִי מְדַבֶּרֶת]
בָּחוּר צָעִיר [בְּגָלָ"ץ יֹאמְרוּ "צָעִיר" וְתוּ לֹא], רָץ וְנוֹרָה [כָּאן יוֹנִית לֵוִי מְדַבֶּרֶת] –
"נוֹרָה" מֵהַשָּׁמַיִם כְּאִלּוּ לֹא הָיְתָה עַיִן מְכַוֶּנֶת מֵאֲחוֹרֵי
הַכַּוֶּנֶת – בְּגַבּוֹ. ר' וְל' מִתְוַכְּחִים עַל זָוִיּוֹת וּלְיֶתֶר דִּיּוּק עַל
זָוִית הַצִּלּוּם [שְׁאֵרִיּוֹת הַדִּיּוּן מִמִּשְׁפַּט אֶלְאוֹר אָזָרְיָה נִשְׁאֲרוּ
מְנֻקָּדוֹת שׁוֹקוֹלָד בְּזָוִיּוֹת הַפֶּה].
לֹא אֹמַר
שֶׁאֲנִי מַבִּיטָה עַל כָּל זֶה מִמִּרְפֶּסֶת הַקּוֹמָה הַשְּׁנִיָּה
מִמֵּילָא
אֲנִי צוֹנַחַת
בִּלְעָדַיִךְ [אֵיךְ נִקְלַעְתְּ אַתְּ הֵנָּה]
וְלָכֵן
לִטְרֹק אֶת דֶּלֶת הַחֶדֶר זֶה מָה שֶׁצָּרִיךְ עַכְשָׁו לַעֲשׂוֹת:
לְעוֹרֵךְ הַדִּין
לַבָּא מִטַּעַם הַהֲגָנָה
לַקַּלְדָנִים עַל קוֹצוֹ שֶׁל י'
לְמֻצָּג א' וּלְכָל מֻצָּג שֶׁעוֹד יָבוֹא
[וְכֵן לַגַּרְזִנִּים, לַסַּכִּינִים, לְגַלְגַּלֵּי הַשִּׁנַּיִם, לַפִּינְצֵטוֹת
שֶׁזָּזִים בְּתוֹכָם הַנְּחָשִׁים בְּבֵית הַמִּטְבָּחַיִם הַגָּדוֹל]

 

2.
קוֹרְאִים בַּכִּתָּה אֶת "הִרְהוּרִים עַל הַגִּילְיוֹטִינָה"
מֵאֵת אַלְבֵּר קָאמִי, שֶׁיְּהַרְהֲרוּ קִמְעָה
לִפְנֵי שֶׁהֵם שׁוֹלְחִים אֶל עַמּוּד הַתְּלִיָּה בְּהֶנֵּף
כָּנָף עִם דַּף וְעֵט וּמַבָּט מוּסָט אֶת כָּל מִי שֶׁלֹּא עוֹמֵד
אֶצְלָם בַּתֶּקֶן [וְלֹא תַּגִּידוּ נְעָרִים וּנְעָרוֹת, לֹא, בְּנֵי שְׁלוֹשִׁים וָמַעְלָה
בְּמַעֲלֶה הָהָר וְהַתֹּאַר הַשֵּׁנִי לְצָרְכֵי שָׂכָר] בַּבֶּטֶן
רוֹחֲשִׁים הַנְּחָשִׁים מִצַּד לְצָד כְּמוֹ תּוֹלָעִים,
נַחֲשֵׁי רִמָּה, פְּנֵי הַסְּטוּדֶנְטִים אֲפֹרִים כְּמַחֲלָה וְאַכְזָרִים
כְּמָוֶת עִם הֲקָלוֹת מַס [לֹא גִּילְיוֹטִינָה – עַמּוּד תְּלִיָּה; לֹא עַמּוּד
תְּלִיָּה – יְרִיָּה; לֹא יְרִיָּה – זְרִיקָה], הָאֶסְתֶּטִיּוּת שֶׁל הַמָּוֶת
חֲשׁוּבָה, מָה, אֲנַחְנוּ מְעֻדָּנִים וְשֶׁלֹּא יִכְאַב, וּבְעִקַּר
מִטְּעָמִים כַּלְכָּלִיִּים שֶׁלֹּא יִלְמְדוּ אֵלֶּה בַּכֶּלֶא וְיִקְרְאוּ וִיבַקְּרוּ אוֹתָם מֵעֵת לְעֵת
וְיִשְׁתַּחְרְרוּ וְכָל זֶה עַל חֶשְׁבּוֹנֵנוּ [זֶה מֵהַשּׁוּרָה הָאֶמְצָעִית מוֹצִיא אֶת הַמַּחְשְׁבוֹן
מֵהַתִּיק וּמְתַקְתֵּק תִּיק תִּיק תִּיק וְשׁוֹלֵף אֶת הַקַּבָּלָה עִם הַחֶשְׁבּוֹן בּוֹן בּוֹן]
מַגִּישׁ
אֶת הַחִבּוּר הַסּוֹפִי.
אִם אֶפְשָׁר הָיָה, גַּם אֶת אַלְבֵּר קָאמִי עַצְמוֹ מֵהַקֶּבֶר הֵם הָיוּ מוֹצִיאִים
וְדוֹרְסִים מֵחָדָשׁ
וְאָז מוֹרִידִים לוֹ אֶת הָרֹאשׁ.
לֹא, תּוֹלִים.
לֹא, יוֹרִים.
לֹא, מַזְרִיקִים.
בְּחַיַּי, אֶת אַלְבֵּר קָאמִי עַצְמוֹ.

 

3.
וְעוֹד בְּהֶמְשֵׁךְ לַנּוֹשֵׂא הַקּוֹדֵם: "מָה אַתְּ מְבִיאָה לָנוּ תֵּאוֹרְיוֹת שֶׁל כָּל
מִינֵי הוּמָנִיסְטִים", הוּא מֵטִיחַ בִּתְנוּעָה רְצוּפָה גַּב כַּף יָד אַחַת
בִּפְנִימָהּ שֶׁל כַּף יָד שְׁנִיָּה, "יֵשׁ לָנוּ כָּאן מְצִיאוּת, מְצִיאוּת", וּמִישֶׁהִי אֲפִלּוּ
צָעֲקָה מִחוּץ לְחַלּוֹן הַכִּתָּה "רִיאָל מַדְרִיד! רִיאָל פּוֹלִיטִיק!"
[יֵשׁ בַּכִּתָּה סְטוּדֶנְט צָרְפָתִי מַמָּשׁ "מָנִיפִיק" שֶׁכָּל שִׁעוּר מֵבִיא לַכִּתָּה
סָלַט בֵּיצִים בְּקֻפְסָה; גַּם זֹאת מְצִיאוּת].
וְרַק בְּ"עִנּוּיִים" שֶׁל זָ'אן אָמֵרִי הֵם מִשְׁתַּתְּקִים.
בָּאנוּ לַעֲשׂוֹת חַיִּים וּמֻכְרָחִים לִהְיוֹת שָׂמֵחַ, זֶה
תֹּאַר שֶׁל שְׁלוֹשִׁים אֶלֶף שֶׁקֶל בְּשָׁנָה, לָמַדְנוּ כְּבָר עַל הַשּׁוֹאָה
בַּקּוּרְס שֶׁל סֵמֶסְטֶר קַיִץ בַּשָּׁנָה שֶׁעָבְרָה וְהַמַּרְצָה הֵבִיאָה
לָנוּ אֶת הַהִתְנַגְּדוּת הַיְּהוּדִית בִּזְמַן הַשּׁוֹאָה, כִּי הָיְתָה הִתְנַגְּדוּת,
אֲבָל זָ'אן אָמֵרִי, תּוֹלִים אוֹתוֹ מֵהַיָּדַיִם, פּוֹרְקִים לוּ אֶת הַכְּתֵפַיִם, תַּעֲשִׂי
לָנוּ טוֹבָה, זֶה כְּבָר הַרְבֵּה מֵעֵבֶר לְאַשְׁמָה וּלְכַפָּרָה, אַלְטָלֵנָה
זֶה מְעַנְיֵן, עֲלִיָּה רִאשׁוֹנָה שְׁנִיָּה שְׁלִישִׁית
זֶה מְעַנְיֵן, גַּם הַיַּחַס לָעוֹלִים מִמָּרוֹקוֹ זֶה הָיָה לֹא יֵאָמֵן, זֶה
מְעַנְיֵן, אֶפְשָׁר לְדַבֵּר לֹא עַל עִנּוּיִים וְלֹא עַל מָוֶת אֶלָּא עַל מַשֶּׁהוּ יָפֶה, נַגִּיד
צִיּוֹנוּת, נַגִּיד הִתְיַשְּׁבוּת

 

סיגל נאור פרלמן היא חוקרת ספרות ומנהלת שותפה בארגון "דרך רוח". שימשה כחברת מערכת בכתב העת "מטעם, כתב עת לספרות ומחשבה רדיקלית". שיריה פורסמו ב"מטעם" ובכתב העת המקוון "אודות".

.

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים חדשים מאת מירלה משה אלבו, תמרה אבנר, מרב זקס-פורטל ואיילת סקסטין

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

מסה | קריאה מחודשת ב'דבר קטן וטוב' לריימונד קארבר

"לכולם גורל דומה משעה שחצו את נקודת האל־חזור הדמיונית בדהירתם מטה." לרגל שמונים שנה להולדתו של קארבר ריקי כהן חוזרת אל קובץ הסיפורים שקראה בנעוריה

נעמי טנהאוזר, "שני מתאבקים יפנים ליד כיור" (בעקבות לוסיאן פרויד), שמן על פשתן, 110X70 ס"מ, 2015

.

מאת ריקי כהן

.

"חבר אחד שלי מהעבודה, באד, הוא הזמין את פראן ואותי לארוחת-ערב. אני לא הכרתי את אשתו והוא לא הכיר את פראן. מבחינה זו היה בינינו תיקו", כך הוא נפתח, בסיפור "נוצות", הספר דבר קטן וטוב (בתרגום משה רון). כרוכים בו הסיפורים הידועים ביותר של ריימונד קארבר, שחלקם שימשו את רוברט אלטמן בסרטו תמונות קצרות. הקובץ יצא לאור בישראל ב-1983, ואני הגעתי אליו רק כעשר שנים אחר כך, וכמו אנשים רבים בני עשרים ומשהו באותה תקופה, בשנות התשעים, הצהרתי שהייתה לו השפעה דרמטית (מושג שרחוק מקארבר, וירטואוז המינוריות) על הקריאה והכתיבה שלי אחריו. חשבתי שמצאתי את הקול שחיפשתי שנים, זה שחָסַר לי בספרות העברית הרווחת אז, בעלת הגודש והפאתוס, והופיע פתאום בקובץ הסיפורים הזה, הצנום יחסית גם בממדיו.

עברו לפחות עשרים וחמש שנה מאז קראתי אותו ואת שאר ספריו של קארבר (למעט ספר השירים שלו, בתרגום עוזי וייל, שיצא ב-1997), וחשבתי כעת לחזור לפגוש את קולו. אם להודות על האמת, נותרו לי ממנו מחוות קולנועיות, סצנות חקוקות בזיכרון מהסרט של אלטמן, שעיבד את סיפוריו באופן חופשי מאוד. ג'ניפר ג'ייסון לי מלחששת דיבורי זימה בתשלום לשפורפרת הטלפון בעודה מגהצת ותינוקה מייבב. ג'וליאן מור צועקת על בעלה בפלג תחתון מעורטל, ג'ינג'י. ברור שלקארבר מגיע יותר מזה, ואף על פי כן חששתי מהמפגש המחודש הזה עם אחד מספרי נעוריי, בייחוד נוכח הספרים הרבים שנכללו ברזומה הקריאה שלי בינתיים, ושִכללו אותה. נוסף על כך, זכרתי במעורפל שיחסו של קארבר לדמויות הנשיות בסיפוריו עורר בי אי־נוחות אז. מה אם כן עשוי לקרות במפגש התודעה הפמיניסטית הבוגרת עם הסיפורים?

ב"נוצות" למשל יש מספר גבר, המתקשה להתמודד עם החרדה מאבהות. קארבר השתמש באלמנט סימבולי בהציבו את הטווס המרהיב ומעורר האימה מול התינוק המכוער; שני גורמים זרים, מפחידים, עוינים לאנטי־גיבור המספר, המבשרים את פירוק התא הזוגי. הפירוק, בעיני המספר, נעוץ בהפיכתה של בת הזוג לאם: בסוף הסיפור, עם ההיריון ולידת הבן, בת הזוג משתנה ונהיית מדמות מינית לדמות אמהית מזינה. שיאו של השינוי הוא באקט הסמלי מכול – קיצור מחלפות שערה. לשיער התייחס המספר בתחילת הסיפור: "מפעם לפעם היא מאיימת שתסתפר קצר, אבל אני לא מאמין שהיא תעשה את זה, היא יודעת שאני אוהב אותן יותר מידי. היא יודעת שאני מטורף עליהן. אני אומר לה שהתאהבתי בה בגלל השערות שלה. אני אומר לה שאני עלול להפסיק לאהוב אותה אם תסתפר קצר". ואכן, המספר ניבא במדויק את שעלול לקרות לאינטימיות הזוגית בעקבות המהלכים האלה: "פראן לא עובדת יותר במחלבה, והיא הסתפרה קצר כבר מזמן. היא גם השמינה לי. אנחנו לא מדברים על זה, מה יש להגיד". הטווס, אגב, מת.

אבל יהיה זה רדוקטיבי לסבור שקארבר התאכזר במיוחד לנשים בסיפורים שלו. הוא היה חסר רחמים במידה דומה גם כלפי הגברים המופיעים בסיפוריו. לכולם גורל דומה משעה שחצו את נקודת האל־חזור הדמיונית בדהירתם מטה, וקארבר מתייחס לכך בלי פוטושופ ספרותי, בישירות, תמציתיות וחסכנות. הוא אינו נזקק למטפורות או לקישוטים ספרותיים אחרים. "אמרתי, מה את מתכוונת לעשות? אבל לא היה אכפת לי. באותו רגע היא הייתה יכולה למות מהתקף לב, ולא הייתה לזה שום משמעות" (מתוך "ויטאמינים"). קארבר מקלף את גיבוריו, הוא לא מותיר להם שום מחסה או נתיב בריחה. אין שום הצטעצעות ויופי בנפילתם. אבל בכל סיפור שלו יש רגע שיא מכונן שבו לפחות אחת הדמויות נפרדת בבת אחת, לרוב באלימות, ממעטה היעדר המודעות שעוטף אותה ונאלצת להכיר בעירום המלא של מצבה הטרגי. אפשר לקרוא לזה הארה, ולמצוא את הרוחני בתמורה הזו. קארבר על כל פנים מגיש אותה רזה בפרשנות וצלולה בעומקה הנפשי. זהו אקט ספרותי חף מדידקטיות, רחוק מלהיות מניירה מטיפנית צדקנית בעלת גיבורים פלקטיים ולקח מוסרני, ועל כן הוא הומניסטי. לדעתי בדיוק בשל אלה – מנייריזם ודידקטיות – נכשלו רוב חקייניו של קארבר, שנפוצו בשנות התשעים עד זרא.

במפגש הקודם שלי עם הסיפורים של קארבר, בשנות התשעים, חשבתי שקארבר מתאר מציאות דומה מאוד לזו שלי ושל בני דורי, מההיבטים החברתיים, הכלכליים, האנושיים. המפגש המחודש, כעת, ממרום הגיל והפרספקטיבה, הציף דמיון חריף אף יותר, אבל גם הבדלים, בייחוד הבדלי תרבות, וגם את היעדרו של הפוליטי שאינו אישי, וההשפעה שיש לו על האירועים המתחוללים בדרמה האישית: הבחירות שהגיבורים עושים אינן קשורות במודע או בעקיפין למצב פוליטי ספציפי. אולי רק למצבו של מעמד הביניים בימיו. התגברות הקפיטליזם הדורסני בישראל מעוררת הזדהות גדולה יותר עם ההישמטות מפס הייצור שלו. גם פה מספיקה אבטלה זמנית, מחלה, תאונה, כדי להפוך את החיים לנעדרי אחיזה, להתנגשות מכוערת עם המפלצת הממסדית, הבירוקרטית והפיננסית הכותשת את האדם לזרדים. קארבר לפחות העניק חסד מסוים לרוב הקורבנות של ההתנגשות הזו, בעיקר במפגש האנושי. עליונותה של הספרות.

ומעיני האמא שנהייתי, לא יכולתי שלא להתמודד עם האסון של סקוטי, מהסיפור "דבר קטן וטוב", שנתן לקובץ המתורגם את שמו (שם הקובץ במקור: Cathedral); אותו סיפור שעובד בתמונות קצרות באופן המאבד את האיפוק מחריד הנפש שנקט קארבר בניסוחיו, עם אנדי מקדואל בתפקיד האם שהנורא מכל אירע לה, ולייל לאבט כאופה שהופך למטרידן. בקריאה המחודשת שלי בסיפור הדרמטי הזה, שהותיר בי את חותמו אז, חשבתי שאם אני מרחיקה את האפקט הרגשי של הסיפור ואת ההזדהות האימהית, הסיפור ברובו (למעט המפגש המצמרר בין ההורים לאופה בסופו) הוא לאו דווקא מהחזקים בקובץ. אולי מכיוון שהחיים עצמם רוויים כל כך באסונות, כוחן של הדרמות המינוריות אפקטיבי יותר. קארבר, במינוריות ובאיפוק שלו, היה ונותר בית ספר גבוה לכתיבה.

.

ריימונד קרבר, 'דבר קטן וטוב', הוצאת כתר, 1987. מאנגלית: משה רון.  

 

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

פרוזה | "הסעודה האחרונה של הרמן פוגר", סיפור מאת מוטי פוגל

"פוגר ידע בחוש שדווקא שם, בין הקלאסיקות הזולות בכרכים מתפוררים, המילונים המיושנים והאנציקלופדיות הקרועות, אפשר למצוא אוצרות, שם ימצא את הספר המושלם – מנומר בפתחי מחילות התולעים, ספר מתכונים לעקרת הבית היהודייה"

דבורה מורג, "שולחן סדר", צבע שמן על בד, 2.00X1.05 מ', 2003

.

מאת מוטי פוגל

.

"החגיגה היתה מפוארת"
ז'ורז' פרק, החיים הוראות שימוש

.

הרמן פוגר, אורח רצוי במפוארות שבמסעדות אירופה ומומחה להיסטוריה קולינרית, מעולם לא ידע לבשל ולא הצליח להוציא תחת ידיו ולו אומלט אחד לרפואה. אך ב-18 ביוני 1978 נכנס פוגר, סוחר העורות המעובדים ולשעבר סגן מזכיר תא ההיטלר-יוגנד באניברסיטת ווסל, למטבחו, ובפעם הראשונה בחייו ניסה לבשל צ'ולנט.

פוגר התוודע לקסמי המטבח הצרפתי בעת שירותו כשומר באחד ממחנות המעצר שהוקמו על אדמת צרפת במלחמת העולם השנייה. נפשו נקשרה בצרפת ובתרבותה הקולינרית, ומיד לאחר המלחמה גמר אומר להקדיש את חייו לצרפת ולאכילה, לאו דווקא בסדר הזה. הוא חזר הביתה לווסל, סגר את חנות הרצענים הקטנה של דודו, עבר לפריז ופתח חברה בינלאומית למסחר במוצרי עור. פוגר ניחן בחוש טעם נדיר, והוא המשיך לשכלל ולעדן אותו במשך שלושים שנה. לשונו נעשתה קטלוג עצום של מתכונים וטעמים. ידענותו המפליגה וחביבותו הטבעית עשו אותו לחביבם של שפים רבים, ואלו היו מזמינים אותו לטעום מתכונים חדשים ולחוות את דעתו עליהם בטרם יציעום לסועדים. הכאתו הפומבית על חטא המלחמה והעמימות שבה השיב על כל שאלה שנגעה למעשיו באותן שנים הקלו על ידידיו הצרפתים לקבל אותו לשורותיהם. כשנשאל מה עשה והיכן שירת היה משיב במין קוצר רוח, "אתם יודעים, לא כולם היו נאצים, האמנו שאנו משרתים את מדינתנו, ובכלל זו הייתה תקופה אחרת." את דבריו היה מלווה במין נפנוף יד לאות כי השאלה מעייפת אותו ומוטב לעבור לעסוק בדברים מעניינים יותר, בדרך כלל מתכון חדש שהשיג, למשל סלט סרטנים דנטוויל מהמאה ה-18 או מתכון אלזסי לשוק חזיר בבירה.

במסעות העסקים שלו ברחבי אירופה פיתח את תחביבו העיקרי – איסוף מתכונים, ובעיקר מתכונים היסטוריים. זאת עשה לא בשם איזו אותנטיות מפוברקת ואשליית גדלות העבר. "עלינו להודות," נהג לומר לחבריו, "כי השפים שיש לנו היום מבשלים טוב יותר מבעבר. הטכניקות החדשות, חומרי הגלם – אלו דברים שלא היו ברשותנו לפני מאתיים או אפילו מאה שנה." פוגר לא חיפש איזו כיכר לחם מהמאה ה-11 או תבשיל איכרים מחצרו של לואי ה-12. לא, הוא חיפש ואסף בשקדנות מתכונים של סעודות היסטוריות – מה אכל לואי ה-16 לפני שעלה על המרכבה שבה ניסה לברוח מפריז; מה אכלו נפוליאון בונפרטה והדוכס מוולינגטון לפני קרב ווטרלו. "ההיסטוריה צועדת על קיבתה," הכריז פוגר, "ואי אפשר להבין את האירועים שקבעו את מהלכה בלי להבין כיצד השפיעו המאכלים על האישים הגדולים." פוגר בז לאספני העתיקות הסבורים שחפצים דוממים טומנים בתוכם איזו איכות היסטורית, איזו אמת נסתרת. "עלינו לזכור שלא הגביע היה קדוש, אלא הנוזל שמושיענו שתה. לו יכולנו לשבת ולאכול את אותם מאכלים שנאכלו בסעודה בגת שמנים היינו מבינים טוב יותר מכל היסטוריון מה אירע שם, מדוע התכחש פטרוס למשיח ומדוע בגד בו יהודה איש קריות".

את זמנו הפנוי בילה פוגר במסעדות, ספריות וחנויות עתיקות שבהן קיווה למצוא בדל מתכון או רשימת מצרכים שנרכשו לקראת ארוחה חגיגית או בסמיכות לאירועים היסטוריים ידועים. תוצאות עבודתו – שילוב של מחקר יסודי וספקולציות אופטימיות – הוצגו בארוחה דו-חודשית שהוכנה תחת פיקוחו ובהתאם להוראותיו הקפדניות. לארוחות אלו הוזמנו כמה שפים מידידיו, שני היסטוריונים, עורך כתב עת קולינרי, ספקים וכמה לקוחות נבחרים.

גולת הכותרת של מחקריו הייתה הארוחה בארמון בקינגהאם. היכרות עם חיבתו של הנסיך פיליפ למעילי עור סייעה לפוגר להשיג גישה לארכיון של בית המלוכה הבריטי, ושם הניח את ידיו על תפריט הסעודה שהוגשה לרגל הכתרתה של המלכה ויקטוריה לקיסרית הודו באחד במאי 1876. "כידוע, מעולם לא נערכה הכתרה רשמית. אך הארוחה הזאת הייתה האירוע הקרוב ביותר להכתרת הקיסרית, וככל הנראה הפעם הראשונה שאוכל הודי הוגש בארמון המלוכה," אמר הרמן פוגר והצליח לשכנע כמה מבני משפחת המלוכה לתמוך בשחזור הסעודה באחד מאולמות הארמון לרגל תשעים שנה להכתרה, בהשתתפות כמה פקידים מבריטניה ונציגות דיפלומטית נמוכת דרג משגרירות הודו. "הישגיה של בריטניה הגדולה והתשתית שהיא הניחה אחריה בהודו אינם מסמאים את עינינו מלראות את המומים והצלקות שהשאיר אחריו השלטון הבריטי הממושך – ועלינו להודות, האכזרי לעיתים – בתת-היבשת," אמר פוגר בפתיחת הארוחה, "התכנסנו כאן היום – אנגלים, הודים וגרמני אחד – לא כדי לתקן את ההיסטוריה, אלא כדי לחגוג אותה. אם מילה זו נראית לכם חריפה מדי, חזקה מדי, זכרו מה מאפשר לנו לשבת כאן יחד. העולם צועד קדימה על קיבתו, ופיוס הוא אפשרי אם רק נרצה."

למרות שאיפותיו הנאצלות, הארוחה המפוארת לא השפיעה כלל על יחסי הממלכה המאוחדת והמדינה ההודית הצעירה. אבל רוחו של פוגר לא רפתה. להפך, הארוחה ההודית דרבנה אותו להקדיש את עיקר זמנו ל"מיפוי קולינרי שיטתי של ההיסטוריה האמיתית", אך להישגו הגדול הגיע כמעט במקרה. ב-5 בינואר 1976, כשחיטט בחפציו של גספר וינקלר, שאותם רכש במכירה הפומבית שנערכה לאחר מותו, מצא באחת התיבות, דחוקים בין שני ספרים, שני ניירות. האחד היה מכתב ששלח סמוטף לווינקלר מאודסה בשנת 1953. "גספר היקר, אתמול שוטטתי כדרכי בחנויות כאן, ובאחת מחנויות הספרים נמצאה לי מציאה. הידע שלי ברוסית מצומצם מאוד והכתב הקירילי מעט קשה לי, אך אני מבין מספיק כדי לדעת שחובב קוריוזים היסטוריים כמוך ודאי ימצא עניין במכתב המצורף."

פוגר, שהרוסית שלו הסתכמה בלא יותר מספאסיבה ונייט מגומגמים, עמד להניח את המכתב הנלווה למכתבו של סמוטף בצד ולדחות את העיון בו למועד מאוחר יותר, אך התאריך שהופיע בראשו, 22 באוגוסט 1939, ערב הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, עורר את סקרנותו. אחד מעובדיו, פקיד ותיק ששירת בחזית המזרחית ולמד מעט רוסית, תרגם עבורו את המכתב.

 

22 באוגוסט, 1939
פולינה יקרה,
מחר בצהריים יגיע אלינו אורח מכובד מטיסה ארוכה מגרמניה [מחוק] בשיחותינו גילה לי האורח כבדרך אגב ובסוד גמור את החיבה שהוא נוטה למאכלים היהודיים של מזרח אירופה. אומנתו מילדות, כך סיפר לי, הייתה מהגרת יהודייה מפולין וזיכרונות ילדותו רצופים במאכלים הנפלאים שהכינה לו. הוא דיבר בתאווה ובגעגוע על מיני מאכלים מוזרים שלא ראה מאז, מרק עוף עם כיסונים, מין ג'לי אפור ומלוח ואטריות מתוקות אפויות, שהאומנת הייתה מכינה במיוחד בשבילו. האומנת כבר הלכה לעולמה, ומטעמים ידועים, באקלים הנוכחי בגרמניה הוא אינו מוצא מקום להשביע בו את תאוותו למאכלי ילדותו [כאן מטושטש]. יקירתי, חשבתי לעשות לו הפתעה קטנה, יודעת את היטב כמה אוהב אני את הכבד הקצוץ, הרגל הקרושה והקיגל שאת מכינה. מחר בצהריים נבוא שנינו לארוחה, רק הוא ואני.
כמה אני מתגעגע לנשיקותייך, אך העבודה רבה ועל המולדת יש להגן.
שלך,
ויאצ'סלב

 

התאריך והשמות לא הותירו מקום לספק. הכותב היה ויאצ'סלב מולוטוב, שר החוץ של ברית המועצות במלחמת העולם השנייה, ואם כן, האורח הגרמני היה יואכים פון ריבנטרופ, שר החוץ של גרמניה.

הרמן זכר את הופעתו של שר החוץ הגרמני בווסל מעט לפני שיצא להיות שגריר בלונדון. סיפרו עליו שהוא יודע לדבר בשטף אנגלית וצרפתית, שהוא מומחה ליינות, שהוא איש שיחה שאין כמוהו, אדם המתיך באישיותו נאמנות מוחלטת למולדת עם פנייה לאינטרסים של השחקנים השונים בזירה הגלובלית. בחליפתו המגוהצת, בפרח שענד בדש בגדו ובסרט הזרוע ההדור היה פון ריבנטרופ כל מה שהרמן קיווה להיות.

והנה, מכל המטבחים בעולם, המאכלים האהובים על שר החוץ של הרייך השלישי היו דווקא מאכלי היהודים. עורמת ההיסטוריה, אמר לעצמו פוגר, ובאותו רגע זרחה בו הארה. זו תהיה גולת הכותרת של הארוחות ההיסטוריות שלו, מפעל חייו. שחזור ארוחתם של ריבנטרופ ומולוטוב ערב ההסכם שאפשר את פרוץ המלחמה. זו תהיה הסעודה האחרונה, לא סעודה אחרונה שאחריה צליבה ומוות, אלא סעודה אחרונה המביאה בכנפיה פיוס ושלום עולמי. ואת הסעודה הזו יכין במו ידיו. "זה יהיה תיקון היסטורי אמיתי, יהודים, גרמנים ורוסים אוכלים יחדיו את מאכליהם של האנשים שאבדו, של הקורבנות התמימים," אמר לעצמו פוגר, ונזכר במילותיו האחרונות של פון רינבטרופ: "משאלתי האחרונה היא שגרמניה תבין את עצמה ושהבנה תושג בין מזרח למערב, אני רוצה שלום עולמי."

אבל היכן משיגים מאכלים יהודיים? מהן אותן אטריות מתוקות נחשקות ומי ילמד אותו להכינן? ליבו של התעשיין הגרמני מעולם לא נטה אחר המאכלים היהודיים המזרח אירופאים, וכשנשאל על אודותיהם ענה, "הם כבדים, עתירי שומן ונטולי כל תחכום ועידון. מאכלים שנועדו לחמם ולהשביע ותו לא. אפשר להבין את הנסיבות שבהן נוצרו המאכלים הללו, אך תרבות, תרבות אנושית במלוא המובן, אין בהם." לפוגר לא הייתה אומנת יהודייה, ויהודים כמעט שלא הכיר, גם לא במלחמה. אולי פגש כמה יהודים, אולי מהגרים מפולין, אולי התפלא לשמוע את שפתם, מין שיבוש צורמני אך נעים של שפתו. אולי ניסה להבין על מה הם מדברים ואולי הפנה את מבטו לעבר השמיים האפורים והמשיך לחלום על הבית. כך או כך, יהודים לא הכיר. כן, יש בפריז רובע יהודי, אבל מי שם יסכים לדבר עם הרמן פוגר, גרמני מבוגר שמי יודע מה עשה לפני שלושים וחמש שנים. הנה הוא, הרמן פוגר, המומחה הקולינרי שגדולי השפים משחרים לפתחו כדי שיחווה דעה על מתכוניהם החדשים, היסטוריון של הקולינריה, לא יודע היכן להשיג לו יהודי שילמדו להתקין תבשיל כבד של קטניות ושאריות בשר.

כדרכם של גרמנים, גם בקושי הזה ראה פוגר הזדמנות. הוא ילמד את עצמו לבשל. למזלו, ספרי בישול הוא ידע למצוא. באחד מימי רביעי של חודש מאי ירד לדוכני הבוקיניסטים, מוכרי הספרים שלאורך גדת הסן. פוגר ידע בחוש שדווקא שם, בין הקלאסיקות הזולות בכרכים מתפוררים, המילונים המיושנים והאנציקלופדיות הקרועות, אפשר למצוא אוצרות, שם ימצא את הספר המושלם – מנומר בפתחי מחילות התולעים, ספר מתכונים לעקרת הבית היהודייה, אולי אפילו אותו ספר ממש שממנו בישלה אומנתו של פון ריבנטרופ. מבוקשו נמצא לו בספרה של סוזן רוחומובסקי, "גסטרונומיה יהודית: בישול ואפייה מרוסיה, אלזס, רומניה והמזרח".

ב-18 ביוני 1978 נכנס הרמן פוגר למטבחו ובפעם הראשונה בחייו ניסה לבשל צ'ולנט. פוגר, שחוסר ניסיונו במטבח השתווה רק לאנינותו, סבר שיקל עליו להיכנס לבישול בכלל ולבישול יהודי בפרט בנתיב זה שעליו כתב היינה שהוא ניצוץ אלוה ממעל. כצפוי, הניסיון הראשון הסתיים באסון. הקטניות לא התרככו מספיק או אולי היו יותר מדי מים, והבשר, לא משובח מדי אך גם לא נחות לגמרי, הפך לגוש בלתי אכיל. ותפוחי האדמה? מוטב שלא נזכיר את תפוחי האדמה. פוגר מעולם לא טעם חמין, אך ידע שלא לכך התכוון היינה ולא למאכלים אלה התגעגע פון ריבנטרופ. הכנת הקיגל לא צלחה יותר, ואפילו אפיית גוש אטריות מסוכר ומפולפל התגלתה כדבר שמעל לכוחותיו. הצימעס היה מתוק מדי, מרק העוף היה מלוח או תפל, הקרעפלאך העיסתיים טבעו במצולות הסיר והכבד הקצוץ היה מר. רק הידיעה שדווקא למאכלים אלו התגעגע שגריר הרייך בעת שהותו בבריטניה חיזקה את רוחו של הרמן האומלל. ואפילו כך, כוחותיו כמעט שאפסו.

פריצת הדרך הייתה הרגל הקרושה. פוגר מעולם לא ראה גאלער אך כשרתחו עצמות הבקר והקצף עלה מתחתית הסיר עלה בו זיכרון ילדות. יום אביב מוקדם, מאותם ימים שבהם חם וקר חליפות, הוא בן שלוש. אימו תולה את הכביסה הנקייה, והוא משכשך את רגליו בגיגית. המים האפרפרים והחמימים מעלים בועות, והסדינים הנקיים רחבים כמלוא תבל. רגשה עלתה מליבו של פוגר לעיניו. ידיו הרתיחו את העצמות כמו מעצמן וקיפו את הנוזל העכור, כליותיו הורו לו בדיוק כמה שום לגרד פנימה וכמה פלפל ומלח להוסיף. פוגר בקושי הצליח לחכות יממה כנדרש להתמצקות התערובת, אף שבתוך תוכו ידע שהפעם עלתה בידו. לאחר עשרים וארבע שעות נעץ כפית בגאלער הרוטט, הגיש לפיו כפית מלאה, לא גדושה ולא טפופה, ובפעם הראשונה בחייו טעם טעמו של אוכל יהודי.

מאותו רגע, כמו הוסר המחסום. מניסיון לניסיון השתפר פוגר. הבא בתור היה הצ'ולנט, וגם אם עדיין לא שלט לגמרי ברזיו, התוצאה הייתה סבירה בהחלט. ואחר כך, מרק עוף עם קרעפלאך, כבד קצוץ עם בצל מטוגן, צימעס, גפילטע פיש. מיום ליום השתפר טעמם של המאכלים, ולאחר כחודשיים מצא את עצמו הרמן פוגר ערב שבת אחד והנה הוא צולה לעצמו בריסקט לארוחת הערב. הרמן פוגר, שעד לפני כמה חודשים לא ידע ולא ניסה לבשל, הרמן פוגר ששולחן שמור לו בכל אחת ממסעדות צרפת, אכל חזה בקר בנוסח יהודי וידע שהגיע הזמן לעבור לשלב הבא – הזמנת האורחים.

למגינת ליבו, המכתב ששלח פוגר לשגרירות ישראל בצרפת לא נענה. פוגר היטיב להסביר מדוע סעודת מאכלים יהודיים מסורתיים שהוכנה בידיו של גרמני, חייל לשעבר, שומר בלבד, מעולם לא השתתף בעצמו ברצח, ואיש עסקים מצליח, שתיערך ב-23 באוגוסט לציון חתימת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, היא הזדמנות היסטורית, הזדמנות לתיקון ולפיוס. הנה, לאחר הסכמי שיתוף הפעולה הצבאי והסכמי השילומים הגיעה עיתו של הפיוס התרבותי, ומי מתאימים יותר מנציגיה הרשמיים של ישראל, המדינה הצעירה והאנרגטית שהוקמה בעקבות הטרגדיה הנוראית של העם היהודי, לייצג את העם כולו. ואיזה מקום יתאים יותר לארוחה מאשר צרפת, המדינה שהצליחה להתאושש מהכיבוש הקשה וכיום יחסיה עם גרמניה הם מופת לשיתוף פעולה, ואפילו לידידות בין מדינות. "היכול להיות סמל רב עוצמה מזה לתקווה?" סיים פוגר את מכתבו בשאלה רטורית, אולם מכתבו לא זכה למענה, אפילו לא לסירוב מנומס. גם הפגישה שקבע עם מנהל סניף הבנק שלו, השלוחה הפריזאית של רוטשילד אנד קו, לא עלתה יפה. "אנחנו מעריכים מאוד את פעילותו של הר פוגר אצלנו," אמר מנהל הסניף, "ואני מבטיח לכבודו שמשפחת רוטשילד אינה נוטרת לו כל טינה על מה שעשה או לא עשה בזמן המלחמה, אך זהו ארגון עסקי ומשפחת רוטשילד מעדיפה שלא להשתתף בארוחה, נאצלות ככל שיהיו כוונותיו של הר פוגר."

פוגר כבר ראה בעיני רוחו את הארוחה השלמה, גפילטע פיש עם עיגולי גזר למנה ראשונה, מרק עוף עם קרעפלאך במילוי בשר הכנפיים הרך, כבד קצוץ ורגל קרושה כמנות ביניים ואחר כך בריסקט וצימעס, ולקינוח – קומפוט. על הצ'ולנט החליט לוותר. הרי החמין הוא ארוחה שלמה בפני עצמו וככל שהוא עומד לבדו כך גדל זוהרו, וגם, יש להודות, חודש אוגוסט אינו המתאים ביותר לתבשילי קדרה כבדים. כשעצם את עיניו בלילה ראה את עיגולי השומן מעל מרק העוף, ובבוקר התעורר ובפיו עומד הטעם השומי העז של הגאלער, ואורחים אין. וחודש אוגוסט מתקרב ועוד מעט ארבעים שנה לארוחה הנפלאה שהכינה פולינה מולוטוב לכבוד יואכים פון ריבנטרופ.

בלית ברירה נאלץ פוגר לוותר על השתתפותם של נציגי היהדות העולמית בארוחת הפיוס, גם נציגים רוסים התקשה למצוא, וקהל האורחים היה אותו קהל קבוע – כמה שפים מידידיו, שני היסטוריונים, עורך כתב עת קולינרי, ספקים וכמה לקוחות נבחרים. נו מילא, אמר לעצמו פוגר, גם בארוחה ההיא, לבד מפולינה מולוטוב, לא הייתה נפש יהודייה, ובתוך תוכו הצטער שמכל אורחיו רק הוא לבדו ידע להעריך כראוי את המאכלים.
לשולחן הוגשו צלחות המנה הראשונה ובהן פרוסות דג ממולא, על גבן עיגולי גזר, לצידן מעט חזרת ארגמנית, עשויה בדיוק במידת החריפות שתדגיש את מתיקות הדג ולא תעיב על טעמו. המפה הלבנה הבהיקה, הנרות הדולקים נצנצו בפמוטים, החלות הקלועות כמעט שהתפקעו, והרמן פוגר נשא דברים:

 

אורחים נכבדים, יקיריי,
זהו לילה היסטורי. לפני יותר משלושים שנה, כשעמדתי רועד מקור בביתן השמירה הקפוא, לא העליתי בדעתי שיום יבוא ומאכלים יהודיים יחממו את קיבתי. לפני עשר שנים, כשערכתי בארמון בקינגהאם את סעודת ההכתרה של הקיסרית ויקטוריה, לא חשבתי שארוחה כלשהי תעלה על אותו אירוע, ודאי לא דג ממולא בנוסח יהודי. כשנברתי באלפי ספרי בישול ותעודות היסטוריות לא דימיתי בנפשי שתגליתי הגדולה ביותר תבוא לי בזכותם של משרת בריטי ואמן פאזלים. אסון גדול פקד את אירופה לפני ארבעים שנה, אסון שאנחנו אחראים לו. גם אנו שעמדנו בביתני השמירה ושירתנו בנאמנות את מדינתנו הגדולה, גם אנו שותפים לאסון הגדול שאירע. לאן נעלמו היהודים? לאן נעלמה המבשלת שמטעמיה המתיקו את ילדותו של יואכים הקטן? מה עלה בגורל ילדיה? נדמה בנפשנו כי הצליחו לשרוד את המלחמה הנוראה והעבירו את מורשת אימם לילדיהם. גם אם כך אירע, כיום הם ודאי חיים במדינת ישראל או אולי בארצות הברית, וכבר אינם פה איתנו היום. כוונותיו של פון ריבנטרופ היו טובות, אך טעות גדולה טעה בן עירי, וגם עמיתו הנכבד, גיבור המלחמה הסובייטי ויאצ'סלב מולוטוב. בעומדי היום לפניכם אני שואל את עצמי ואתכם כיצד יכלו שני אלה, אוהבי עמם וארצם, לחלק ביניהם את ארצם של אלה שעל מאכליהם התרפקו." פוגר הרים את קולו, וכרסו הקטנה, אותה התעגלות בחזית חגורתו, רטטה מהתרגשות. "לפני חודשיים חוויתי התגלות. לא התגלות כשל פאולוס, לא בבוהק ולא במכת ברק נגלה אליי האל, אלא לאט-לאט, תרווד ועוד תרווד, מצקת ועוד מצקת, דג טחון ועוד דג טחון, קמעא-קמעא נגלתה לי תרבות שלמה, תרבות שאנחנו עצמנו מחקנו. זו אינה סעודת אבל, זוהי סעודה של התחדשות, של תחייה. ההיסטוריה חוזרת על עצמה כטרגדיה וכתיקון. הנה אנחנו לוקחים על עצמנו למלא את מקומה של המטפלת המתה ושל בני עמה. הנה מגיע הדג הממולא, ואני מקווה – לא, אני בטוח – שגם אתם תלכו שבי בקסמם של בישולי היהודים. בתיאבון, אל תחששו להוסיף מהחזרת, גירדתי אותה הבוקר בעצמי. וזהירות מהעצמות הקטנות."

 

כשהתעורר בבוקר, בירך הרמן פוגר את עצמו על הצלחה מוחלטת. בשוכבו ער במיטתו, קורי השינה עדיין בעיניו, העלה בזיכרונו את הטעמים וחזר בליבו על תשואות האורחים. אך כשהתיישב לארוחת הבוקר הקלה, עוד בטרם טעם את הביצה הרכה, ידע בוודאות גמורה שהטעם שיעמוד בפיו מעתה ועד סוף ימיו, צפוי זה זמן רב בעצם האירוניה שבו, יהיה טעם האפר.

 

מוטי פוגל הוא עורך, מבקר ספרות ומנחה סדנאות קריאה. רשימה פרי עטו על ביקורת הספרות, "שלוש תכונות נמצאות בביקורת מעולה", פורסמה בגיליון מס' 14 של המוסך.

 .

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "סוגרת", מאת אורית גרוס

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

ביקורת | על "סימנים כחולים" מאת אמילי מואטי

"חופש הבחירה של איריס ניכר בכל עמוד ועמוד. למשל התעקשותה על העובדה שנאנסה ואי-נכונותה אפילו להקשיב לשאלות כמו 'למה הלכת?', 'למה לא ברחת?', 'למה נכנסת למקום כזה בכלל?'" דורית שילה על רומן הביכורים מאת אמילי מואטי

לילך בר-עמי, "ספר, סופר, סיפור, מספר", מתוך המיצב 'ההר הוליד ארנב', טכניקה מעורבת ומגזרות נייר, 80X40 ס"מ, 2012

.

"האישה אינה חופשית, האישה היא החופש" / מאת דורית שילה

.

בכל שנה, כשהחורף מפנה את מקומו לאביב, מגיע בקורס שלי באוניברסיטה השלב שבו אני מלמדת על הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית. זה מתאים בדיוק למזג האוויר – הפריחה, השמיים הכחולים וכל הדיבורים האלה על חופש וחירות. אני מתחילה בסארטר, ממשיכה בקאמי ומסיימת בדה בובואר. הרעיון שהקיום קודם למהות מדבר אליי ואני שמחה להציג אותו בפני הסטודנטים על אף פגמיו, שכן אין דבר שמשעמם אותי היום יותר מלקרוא ולנתח תאוריות בנות עשרות ומאות שנים על טבעו האחיד של האדם: יצור פוליטי, יצור מוסרי, יצור חברתי, רע מנעוריו, טוב מנעוריו, ואילו הרעיון שלאדם יש החירות לעצב את מהותו ובעצם את חייו ויש לו אחריות לא רק כלפי עצמו אלא גם כלפי אחרים נראה לי נכון גם אם סארטר בעצמו לא המציא שום דבר. 'האדם אינו חופשי,' יאמר סארטר, 'האדם הוא החופש', משפט בומבסטי שמחולל בחדר הכיתה בדיוק את סוג הדרמה שאני כל כך מחבבת. כל זה באמת טוב ויפה, עד שמגיע השיעור המוקדש לדה בובואר ובו אני מדמיינת אותה בעיני רוחי צועדת אל עבר סארטר, העומד בגבו אליה, וביד קלה טופחת על כתפו. הוא מסתובב לעברה והיא אומרת לו: הגבר הוא החופש, מעניין מאוד (בשפה הצרפתית, כמו בשפות אחרות, המילה "גבר" נטמעה לחלוטין במילה "אדם" או "בן-אנוש"), אבל איפה האישה בכל זה? ומה בנוגע למיעוטים? והאישה בחברת מיעוט?

לסארטר – כותב בינוני מאוד בעיניי – לא הייתה תשובה ממשית לזה. גם לקאמי – הסופר המבריק – לא כל כך. השאלה לא העסיקה אותם. החברה היא בדמותו של הגבר, הרפואה התקדמה דרך מחקרי גופו של הגבר והפילוסופיה מפצחת את מהותו של הגבר. כך היה וכך עכשיו ומי אנחנו שנשבור לכולם את קו המחשבה ולמה שנרצה בכלל. לקאמי אני סולחת לא מפני שהיה כישרוני אלא מפני שהוא הכישרון. אף אחד בדורו לא הצליח לכתוב כמוהו, אמן הלקוניות, משפטים פשוטים, חודרים, תחביר לא מסובך אבל בעל נוכחות ועוצמה שקשה מאוד להביא לידי ביטוי בתרגום (הדבר הקשה ביותר לתרגום בעיניי הוא השלמות שבפשטות. אפשר רק לקרוא ולהתפעל).

בספרו הזר בנה קאמי את דמותו של מרסו, האדם האבסורדי, האקזיסטנציאליסטי, שלא מוכן להיכנע לתכתיבי החברה, מוסדותיה ושקריה אפילו במחיר חייו. הוא עד כדי כך החופש, שהוא יכול לטייל בחוף הים ולירות למוות באיש אחר בלי כל סיבה. רבות כבר נכתב על אותו מרסו ועל השמש שסינוורה אותו כשרצח את הערבי חסר השם, אבל לאיש לא הייתה תשובה מדוע נטל חיים של אחר, וכל הרעיון הוא שאין תשובה. האדישות והניכור הם המפתח להבנת ההתנערות הטוטאלית של מרסו מהחברה. מהפעם הראשונה שקראתי את הספר היה לי ברור שלקאמי חשובה יותר המרידה של מרסו, החי ללא כל ערעור, מרידה בחוקריו, בבית המשפט, בעצם בכל מוסד אפשרי של החברה, מאשר מעשה הרצח עצמו, ועל כן לא הזדעזעתי מאדישותו של הגיבור מהרצח מעשה ידיו. מבחינת קאמי, הדרך היחידה להתמודד עם עולם לא חופשי היא להיהפך לחופשי כל כך, שכל הקיום שלך הוא מעשה של מרד. הרצח הוא רק תואנה, אנקדוטה כדי להוכיח עמדה פילוסופית.

גם במרכז ספר הביכורים של אמילי מואטי, סימנים כחולים, יש רצח שטכנית הוא אפיזודה קצרה מאוד בעלילה. יש גם רוצחת שחיה בניכור מוחלט, שאינה מביעה חרטה על מעשיה ואינה מוכנה אף לא לרגע להיכנע לסיפור שהחברה (מערכת המשפט, העיתונות, משפחתה) מספרת עליה. זאת הסיבה שמרסו, גיבור הזר, עלה וצף לא פעם לאורך הקריאה שלי, ונקודות הדמיון והשוני בין שני הרומנים חושפות את העובדה הכואבת: אם אתה גבר אתה יכול לככב כגיבור של רומן מופת, קלאסיקה של ממש, להיתלות בתאוריות פילוסופיות ולהתנצח איתן על פני חיבורים וספרים שלמים. אם את אישה, את לא יכולה לחיות את חייך על פי אמונתך כמו מרסו המורד, "הגבר האותנטי", כי יש מסגרות שצריכים להכניס אותך אליהן. ואף אחד לא היה כותב את מרסו כאישה.

איריס, גיבורת סימנים כחולים, עברה לגור בפריז בתקווה ששם תוכל לברוח מחייה הקשים בישראל, למצוא פרצה במבוי הסתום שאליו נקלעה בגיל כה צעיר עם סיפור חיים כה קשה, שכלל התעללות מינית בילדותה. בפריז היא פוגשת גבר ולרגע חושבת שתוכל להתאהב, והוא אונס אותה. את העובדות היבשות של סיפור המעשה אנחנו מבינים כבר מהעמודים הראשונים; את הנפח, את העומק, את האופן שבו הפכה איריס לאישה שהיא, מואטי חושפת לאט-לאט, במיומנות רבה.

כל התנהלותה של איריס, מהדף הראשון ועד הדף האחרון, היא התנהלות של אישה שבחרה בדרכה ולא בדרך שבחרו עבורה. חופש הבחירה של איריס ניכר בכל עמוד ועמוד, גם בפרקים שבהם מגוללת מואטי את העוולות שנעשו לה. למשל התעקשותה על העובדה שנאנסה ואי-נכונותה אפילו להקשיב לשאלות כמו 'למה הלכת?', 'למה לא ברחת?', 'למה נכנסת למקום כזה בכלל?', או למשל חוסר רצונה לשתף פעולה עם חוקריה או עם העיתונאים כל עוד הם מנסים לתרץ את מעשיה בכל מיני סיבות שאינן הסיבה היחידה והטהורה לרצח הגבר שאנס אותה, השחית את חייה ומבחינתה אינו יכול להמשיך להתקיים; כל אותן תזות שעוברות טוב מסך – היא אישה מוחלשת, היא קורבן של החברה כי חושבים שהיא חשפנית, כי איבדה את שפיותה, כי שקעה בדיכאון אחרי לידה. איריס עומדת בפרץ ולא מוותרת על האמת, גם לא למען הסיכוי להקלה בעונשה. היא עומדת מול כולם נחרצת: אני קורבן כי אנסו אותי וכי עשו לי עוול, לא כי אני אישה מוחלשת או כי אני ממלאת משבצת בדימוי שיש לכם עליי. האדישות שהיא מפגינה אינה נובעת מרצון לכתוב פרוזה כדי שאפשר יהיה להצדיק עמדה פילוסופית. האדישות כביכול שהיא מפגינה אינה ריקה מכל תוכן אנושי ואינה נובעת מניכור שאינו מעוגן בעלילה; למעשה מדובר באישה נאמנה למי שהיא, למה שהיא יצרה מחייה, בלי לנסות לרמות לא את עצמה ולא את הסביבה כדי להקל את עונשה או לשנות את דעתם של אחרים עליה. זאת אישה שהמדבר שפורח בתוכה הוא האמת הבלתי מתפשרת ששולחת לעזאזל את כל תכתיבי החברה והמערכת.

הכוח בספר אינו השפה. מואטי לא כותבת בעברית בוהקת, מצוחצחת, שנועדה להרשים ולומר לקורא 'תראה כמה אני יפה'. מואטי משתמשת בשפה קולחת ובהירה כאמצעי ולא כמטרה. אמנם הטקסט לא מיד "מתניע", ומורגש פער בין הדפים הראשונים לשאר הספר, אך השליטה שלה בסיפור העלילה ניכרת ואין קצוות שבורחים או משתרבבים. גם אין האצה לקראת הסוף כדי להגיע לאיזשהו פתרון, מעשה אופנתי מאוד בסיפורת של ימינו. זהו סיפור מהודק שמסתיים בדיוק במקום שצריך, בתוך המצב עצמו, בלי קתרזיס, אבל עם תקווה שהכוח של הגיבורה נוסכת בקוראת: "[…] לא חסרו לה הרחובות הבלתי נגמרים והדאגות, לא חסרו לה החיפוש והנשימה המתקצרת נוכח מה שאולי מצאה, והיא לא התגעגעה לשקרים ששיקרה ולהעמדת הפנים. היא רק רצתה לפעמים להיות לבדה, כמו בימים שלפני התינוק פול, להיות לבדה ולבהות במשהו, לשמוע מוזיקה או להיות לחלוטין חסרת מעש כמה שעות רצופות – זאת המנחה שפריז העניקה לה, בדידות צחה ומנקה, בדידות שאין בה העמדת פנים או כורח להידמות למשהו שאת לא, עד שהגיע ההיריון הזה שהפך אותה ללא מתפקדת ואחריו התינוק שהתעקש להיוולד כאילו מישהו חיכה לו או שאולי מרוב העמדת פנים גם הוא, הקטן, שהתהווה במעמקי הרחם שלה, הסיק שהיא אכן חיכתה לו שיבוא ויהפוך את הייסורים שלה לתופת אמיתי."

מואטי אף מגדילה לעשות ופעמיים בספר היא מציעה לגיבורה שלה מוצא מהשממה הנפשית שהיא חיה בה, שתי נקודות שבהן הקוראת יכולה לחשוב שהנה אולי היא תציץ החוצה ותתעורר בלוטת הרגש שיָבשה בגופה. פעם אחת ביחסה אל בנה, פרי האונס, ופעם שנייה במפגש עם רב קהילה בצרפת שבא לפגוש אותה בכלאה ומעורר את מיניותה. אך בשני המקרים למואטי אין אשליות בקשר לאיריס שלה. היא יודעת שמה שמת מת ואין שום סיבה לספר סיפורים או לדאוג לקתרזיס כי כך העולם מצפה מאישה: שתגלה רגשות אימהיים מטבע היותה אישה ושתשאף לאהבת גבר. שני דברים שעבור אישה בימינו, כמו גם בעברנו, נחשבים הכרחיים כדי להיות קיימת ולמלא את חובתך לעולם. הניצנים האלה מציצים אל הקורא מבין הדפים ומתקפלים מהר מאוד. לא באלימות, לא בהפגנתיות, אלא פשוט כי לפי מואטי ניצנים לא יכולים להתפתח במדבר, גם אם פילוסופים גדולים משקים אותם. הקוראת עוברת עם איריס את כל השלבים שבהם איריס הנחושה מתגלה לסביבה: למה הלכת, למה התפשטת, למה לא צעקת, למה לא ברחת, לא את לא מקשיבה לעורכי הדין, למה את לא עונה לחוקרים, למה את משלחת את הילד, למה את לא אומרת שאת מסכנה, למה למה למה למה שבעצם מרכיבים מדריך להתנהגות הנכונה. איריס הצעירה, שנתקלה רק בקשיים מצעירותה, מפגינה חוסן מעורר השתאות לקולות הלוחצים מבחוץ ונשארת נאמנה לסיפור שלה. אף אחד לא מצליח לערער אותו או להכפיף אותו לסימני שאלה או לסטיגמות. והנאמנות הזאת לסיפור האמיתי מחזקת ומראה שבעצם איריס האישה אולי לעולם לא תהיה חופשית בכלאה, אבל אין ספק שאיריס היא החופש.

 

אמילי מואטי, 'סימנים כחולים', תכלת הוצאה לאור, 2018.

 

» לרשימות נוספות של דורית שילה במוסך: "ביתה אשר נחרב", על 'תשאלי' ללאה איני; "ריקוד עם האופל", על 'פרקי מכונות' לסלין אסייג; "בואו נסכים שלא להסכים", פרק מסדרת רשימות על ביקורת וקריאה.

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך