ביקורת | על "סימנים כחולים" מאת אמילי מואטי

"חופש הבחירה של איריס ניכר בכל עמוד ועמוד. למשל התעקשותה על העובדה שנאנסה ואי-נכונותה אפילו להקשיב לשאלות כמו 'למה הלכת?', 'למה לא ברחת?', 'למה נכנסת למקום כזה בכלל?'" דורית שילה על רומן הביכורים מאת אמילי מואטי

לילך בר-עמי, "ספר, סופר, סיפור, מספר", מתוך המיצב 'ההר הוליד ארנב', טכניקה מעורבת ומגזרות נייר, 80X40 ס"מ, 2012

.

"האישה אינה חופשית, האישה היא החופש" / מאת דורית שילה

.

בכל שנה, כשהחורף מפנה את מקומו לאביב, מגיע בקורס שלי באוניברסיטה השלב שבו אני מלמדת על הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית. זה מתאים בדיוק למזג האוויר – הפריחה, השמיים הכחולים וכל הדיבורים האלה על חופש וחירות. אני מתחילה בסארטר, ממשיכה בקאמי ומסיימת בדה בובואר. הרעיון שהקיום קודם למהות מדבר אליי ואני שמחה להציג אותו בפני הסטודנטים על אף פגמיו, שכן אין דבר שמשעמם אותי היום יותר מלקרוא ולנתח תאוריות בנות עשרות ומאות שנים על טבעו האחיד של האדם: יצור פוליטי, יצור מוסרי, יצור חברתי, רע מנעוריו, טוב מנעוריו, ואילו הרעיון שלאדם יש החירות לעצב את מהותו ובעצם את חייו ויש לו אחריות לא רק כלפי עצמו אלא גם כלפי אחרים נראה לי נכון גם אם סארטר בעצמו לא המציא שום דבר. 'האדם אינו חופשי,' יאמר סארטר, 'האדם הוא החופש', משפט בומבסטי שמחולל בחדר הכיתה בדיוק את סוג הדרמה שאני כל כך מחבבת. כל זה באמת טוב ויפה, עד שמגיע השיעור המוקדש לדה בובואר ובו אני מדמיינת אותה בעיני רוחי צועדת אל עבר סארטר, העומד בגבו אליה, וביד קלה טופחת על כתפו. הוא מסתובב לעברה והיא אומרת לו: הגבר הוא החופש, מעניין מאוד (בשפה הצרפתית, כמו בשפות אחרות, המילה "גבר" נטמעה לחלוטין במילה "אדם" או "בן-אנוש"), אבל איפה האישה בכל זה? ומה בנוגע למיעוטים? והאישה בחברת מיעוט?

לסארטר – כותב בינוני מאוד בעיניי – לא הייתה תשובה ממשית לזה. גם לקאמי – הסופר המבריק – לא כל כך. השאלה לא העסיקה אותם. החברה היא בדמותו של הגבר, הרפואה התקדמה דרך מחקרי גופו של הגבר והפילוסופיה מפצחת את מהותו של הגבר. כך היה וכך עכשיו ומי אנחנו שנשבור לכולם את קו המחשבה ולמה שנרצה בכלל. לקאמי אני סולחת לא מפני שהיה כישרוני אלא מפני שהוא הכישרון. אף אחד בדורו לא הצליח לכתוב כמוהו, אמן הלקוניות, משפטים פשוטים, חודרים, תחביר לא מסובך אבל בעל נוכחות ועוצמה שקשה מאוד להביא לידי ביטוי בתרגום (הדבר הקשה ביותר לתרגום בעיניי הוא השלמות שבפשטות. אפשר רק לקרוא ולהתפעל).

בספרו הזר בנה קאמי את דמותו של מרסו, האדם האבסורדי, האקזיסטנציאליסטי, שלא מוכן להיכנע לתכתיבי החברה, מוסדותיה ושקריה אפילו במחיר חייו. הוא עד כדי כך החופש, שהוא יכול לטייל בחוף הים ולירות למוות באיש אחר בלי כל סיבה. רבות כבר נכתב על אותו מרסו ועל השמש שסינוורה אותו כשרצח את הערבי חסר השם, אבל לאיש לא הייתה תשובה מדוע נטל חיים של אחר, וכל הרעיון הוא שאין תשובה. האדישות והניכור הם המפתח להבנת ההתנערות הטוטאלית של מרסו מהחברה. מהפעם הראשונה שקראתי את הספר היה לי ברור שלקאמי חשובה יותר המרידה של מרסו, החי ללא כל ערעור, מרידה בחוקריו, בבית המשפט, בעצם בכל מוסד אפשרי של החברה, מאשר מעשה הרצח עצמו, ועל כן לא הזדעזעתי מאדישותו של הגיבור מהרצח מעשה ידיו. מבחינת קאמי, הדרך היחידה להתמודד עם עולם לא חופשי היא להיהפך לחופשי כל כך, שכל הקיום שלך הוא מעשה של מרד. הרצח הוא רק תואנה, אנקדוטה כדי להוכיח עמדה פילוסופית.

גם במרכז ספר הביכורים של אמילי מואטי, סימנים כחולים, יש רצח שטכנית הוא אפיזודה קצרה מאוד בעלילה. יש גם רוצחת שחיה בניכור מוחלט, שאינה מביעה חרטה על מעשיה ואינה מוכנה אף לא לרגע להיכנע לסיפור שהחברה (מערכת המשפט, העיתונות, משפחתה) מספרת עליה. זאת הסיבה שמרסו, גיבור הזר, עלה וצף לא פעם לאורך הקריאה שלי, ונקודות הדמיון והשוני בין שני הרומנים חושפות את העובדה הכואבת: אם אתה גבר אתה יכול לככב כגיבור של רומן מופת, קלאסיקה של ממש, להיתלות בתאוריות פילוסופיות ולהתנצח איתן על פני חיבורים וספרים שלמים. אם את אישה, את לא יכולה לחיות את חייך על פי אמונתך כמו מרסו המורד, "הגבר האותנטי", כי יש מסגרות שצריכים להכניס אותך אליהן. ואף אחד לא היה כותב את מרסו כאישה.

איריס, גיבורת סימנים כחולים, עברה לגור בפריז בתקווה ששם תוכל לברוח מחייה הקשים בישראל, למצוא פרצה במבוי הסתום שאליו נקלעה בגיל כה צעיר עם סיפור חיים כה קשה, שכלל התעללות מינית בילדותה. בפריז היא פוגשת גבר ולרגע חושבת שתוכל להתאהב, והוא אונס אותה. את העובדות היבשות של סיפור המעשה אנחנו מבינים כבר מהעמודים הראשונים; את הנפח, את העומק, את האופן שבו הפכה איריס לאישה שהיא, מואטי חושפת לאט-לאט, במיומנות רבה.

כל התנהלותה של איריס, מהדף הראשון ועד הדף האחרון, היא התנהלות של אישה שבחרה בדרכה ולא בדרך שבחרו עבורה. חופש הבחירה של איריס ניכר בכל עמוד ועמוד, גם בפרקים שבהם מגוללת מואטי את העוולות שנעשו לה. למשל התעקשותה על העובדה שנאנסה ואי-נכונותה אפילו להקשיב לשאלות כמו 'למה הלכת?', 'למה לא ברחת?', 'למה נכנסת למקום כזה בכלל?', או למשל חוסר רצונה לשתף פעולה עם חוקריה או עם העיתונאים כל עוד הם מנסים לתרץ את מעשיה בכל מיני סיבות שאינן הסיבה היחידה והטהורה לרצח הגבר שאנס אותה, השחית את חייה ומבחינתה אינו יכול להמשיך להתקיים; כל אותן תזות שעוברות טוב מסך – היא אישה מוחלשת, היא קורבן של החברה כי חושבים שהיא חשפנית, כי איבדה את שפיותה, כי שקעה בדיכאון אחרי לידה. איריס עומדת בפרץ ולא מוותרת על האמת, גם לא למען הסיכוי להקלה בעונשה. היא עומדת מול כולם נחרצת: אני קורבן כי אנסו אותי וכי עשו לי עוול, לא כי אני אישה מוחלשת או כי אני ממלאת משבצת בדימוי שיש לכם עליי. האדישות שהיא מפגינה אינה נובעת מרצון לכתוב פרוזה כדי שאפשר יהיה להצדיק עמדה פילוסופית. האדישות כביכול שהיא מפגינה אינה ריקה מכל תוכן אנושי ואינה נובעת מניכור שאינו מעוגן בעלילה; למעשה מדובר באישה נאמנה למי שהיא, למה שהיא יצרה מחייה, בלי לנסות לרמות לא את עצמה ולא את הסביבה כדי להקל את עונשה או לשנות את דעתם של אחרים עליה. זאת אישה שהמדבר שפורח בתוכה הוא האמת הבלתי מתפשרת ששולחת לעזאזל את כל תכתיבי החברה והמערכת.

הכוח בספר אינו השפה. מואטי לא כותבת בעברית בוהקת, מצוחצחת, שנועדה להרשים ולומר לקורא 'תראה כמה אני יפה'. מואטי משתמשת בשפה קולחת ובהירה כאמצעי ולא כמטרה. אמנם הטקסט לא מיד "מתניע", ומורגש פער בין הדפים הראשונים לשאר הספר, אך השליטה שלה בסיפור העלילה ניכרת ואין קצוות שבורחים או משתרבבים. גם אין האצה לקראת הסוף כדי להגיע לאיזשהו פתרון, מעשה אופנתי מאוד בסיפורת של ימינו. זהו סיפור מהודק שמסתיים בדיוק במקום שצריך, בתוך המצב עצמו, בלי קתרזיס, אבל עם תקווה שהכוח של הגיבורה נוסכת בקוראת: "[…] לא חסרו לה הרחובות הבלתי נגמרים והדאגות, לא חסרו לה החיפוש והנשימה המתקצרת נוכח מה שאולי מצאה, והיא לא התגעגעה לשקרים ששיקרה ולהעמדת הפנים. היא רק רצתה לפעמים להיות לבדה, כמו בימים שלפני התינוק פול, להיות לבדה ולבהות במשהו, לשמוע מוזיקה או להיות לחלוטין חסרת מעש כמה שעות רצופות – זאת המנחה שפריז העניקה לה, בדידות צחה ומנקה, בדידות שאין בה העמדת פנים או כורח להידמות למשהו שאת לא, עד שהגיע ההיריון הזה שהפך אותה ללא מתפקדת ואחריו התינוק שהתעקש להיוולד כאילו מישהו חיכה לו או שאולי מרוב העמדת פנים גם הוא, הקטן, שהתהווה במעמקי הרחם שלה, הסיק שהיא אכן חיכתה לו שיבוא ויהפוך את הייסורים שלה לתופת אמיתי."

מואטי אף מגדילה לעשות ופעמיים בספר היא מציעה לגיבורה שלה מוצא מהשממה הנפשית שהיא חיה בה, שתי נקודות שבהן הקוראת יכולה לחשוב שהנה אולי היא תציץ החוצה ותתעורר בלוטת הרגש שיָבשה בגופה. פעם אחת ביחסה אל בנה, פרי האונס, ופעם שנייה במפגש עם רב קהילה בצרפת שבא לפגוש אותה בכלאה ומעורר את מיניותה. אך בשני המקרים למואטי אין אשליות בקשר לאיריס שלה. היא יודעת שמה שמת מת ואין שום סיבה לספר סיפורים או לדאוג לקתרזיס כי כך העולם מצפה מאישה: שתגלה רגשות אימהיים מטבע היותה אישה ושתשאף לאהבת גבר. שני דברים שעבור אישה בימינו, כמו גם בעברנו, נחשבים הכרחיים כדי להיות קיימת ולמלא את חובתך לעולם. הניצנים האלה מציצים אל הקורא מבין הדפים ומתקפלים מהר מאוד. לא באלימות, לא בהפגנתיות, אלא פשוט כי לפי מואטי ניצנים לא יכולים להתפתח במדבר, גם אם פילוסופים גדולים משקים אותם. הקוראת עוברת עם איריס את כל השלבים שבהם איריס הנחושה מתגלה לסביבה: למה הלכת, למה התפשטת, למה לא צעקת, למה לא ברחת, לא את לא מקשיבה לעורכי הדין, למה את לא עונה לחוקרים, למה את משלחת את הילד, למה את לא אומרת שאת מסכנה, למה למה למה למה שבעצם מרכיבים מדריך להתנהגות הנכונה. איריס הצעירה, שנתקלה רק בקשיים מצעירותה, מפגינה חוסן מעורר השתאות לקולות הלוחצים מבחוץ ונשארת נאמנה לסיפור שלה. אף אחד לא מצליח לערער אותו או להכפיף אותו לסימני שאלה או לסטיגמות. והנאמנות הזאת לסיפור האמיתי מחזקת ומראה שבעצם איריס האישה אולי לעולם לא תהיה חופשית בכלאה, אבל אין ספק שאיריס היא החופש.

 

אמילי מואטי, 'סימנים כחולים', תכלת הוצאה לאור, 2018.

 

» לרשימות נוספות של דורית שילה במוסך: "ביתה אשר נחרב", על 'תשאלי' ללאה איני; "ריקוד עם האופל", על 'פרקי מכונות' לסלין אסייג; "בואו נסכים שלא להסכים", פרק מסדרת רשימות על ביקורת וקריאה.

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

תגיות

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה ▪ אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכזת מערכת: יעל אברבוך ▪ מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן ▪ גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו