ביקורת | דורית שילה על 'תשאלי' ללאה איני

גם ב"תשאלי" של לאה איני וגם "בבית אשר נחרב" של רובי נמדר נחרבים בתים. אך בעוד שאנדרו כהן, גיבור ספרו של נמדר, ניצב מול הסמל של חורבן של בית מקדש, ובכך מבסס ומנכיח את התהליך הדקדנטי הפרטי שלו, הרי שגיבורת ספרה, נטולת השם, של איני אינה זקוקה לכל זה.

סילו 2, שרון רשב"ם פרופ

"ביתהּ אשר נחרב" / דורית שילה

ספרה החדש והיפה של לאה איני הוא כביכול ספר על בית. בית רגיל, שצריך היה לקחת בשבילו משכנתה, שתלו בו תקוות, שחשבו עליו טובות. אך מהר מאוד מגלה הקורא שהבית הזה הוא לא ה"איש הטוב" בסיפור; הוא אפילו לא אנטי גיבור אפל ומושך, אלא משיח שקר, פשוטו כמשמעו, והספר מדבר בעצם על התפכחותה של אשה שרצתה להאמין ביכולתו של המקום שבו היא גרה לשמור עליה ותש כוחה.

כשלאה איני כותבת על בית היא לא כותבת רק על הקירות, על אף שלאלה יש תפקיד חשוב ודרמטי בעלילה שכן הם קורסים מהר מאוד אל תוך עצמם ונופלים על ראשם של בני הבית. איני מכניסה לתוך הבית של הגיבורה חסרת השם שלה את סכום כל חלקי חייהּ: היא עצמה, בעלה, בתה, עבודתה (עד כאן אין זה חורג מהנורמלי), אולם גם את תרבותה, השקפות-עולמה, יהדותה, ישראליותה, ובעיקר את האאוטסיידריות הנצחית של הגיבורה. המשפחה הקטנה (אשה, בעל, ילדה) החליטה לעבור לפרברים ולקנות שם בית כדי להרחיב את המשפחה עם כל מטען הציפיות שהחלטה כזאת גוררת אותה. תקוותיהם נתבדו. הם נשארו בבית לבדם אבל דבקו בו, והוא מצדו גמל להם רעה תחת טובה לאורך כל דפי הספר, "אך היתה זו רק ההתחלה. בהתרגש עלינו מספר ימי מבול שהחליט להעמיד במבחן את סיבולת ביתנו בעת קצרה מזו שזכתה לה התיבה התנ"כית, מפלתנו נראתה ודאית. שבת אחת קמנו אל נזילת מים שקלחה כמזרקה הפוכה ממנורת התקרה שבפינת האוכל שלנו אל קערת התפוזים שבלב שולחן האוכל, ומשם המשיכה בדרכה במפלי מים שהתנפצו לאלפי רסיסים וניתזו לכל עבר… כמו הקירות, הבנו עתה, גם מכסה הכנף הימנית של התריס החשמלי שלנו בסלון, שפנה לערוגה, מעולם לא תוכנן ונבנה כראוי. ממדיו היו קטנים ביחס לגודל המקום שיועד לו, וגם הוא היה עשוי מ…ביסקוויט! צחקה הילדה. על אף שהפעם צחקה מניסיון".

הפגיעה המתמשכת והאכזבה ההולכת וגדלה מיכולתו של הבית לתפקד כבית נורמלי שאינו מתפרק, הופכות את גיבורת הספר לסטוקרית של בתים. כמו אשה הכמהה לזוהר, שמדפדפת דרך קבע בצהובונים ומחפשת תמונות של ידוענים מאושרים, כמו מאהבת העוקבת אחר מושא תשוקתה – פעם היה זה ברחוב והיום במחוזות הרשת – כך איני שולחת את הגיבורה שלה לעקוב אחרי בתים או דירות בשיטוטים ליליים לפני שהיא חוזרת לאין-בית שלה. גם במעט ימי החופשה שלה בצרפת (לא מעבודה היא צריכה מנוחה אלא להתרחק מהאין-בית שלה) היא עוקבת אחר דירה להשכרה, מסתתרת בחשכה עד שהיא מתפנה ממבקרים ופולשת פנימה. כשהיא נתקלת במתווך הדירות שתופס אותה על חם, כדי להסביר את עצמה היא קוראת לעצמה "פליטה". המתווך הצרפתי ממוצא ערבי מוצא את ההגדרה הזאת יותר מחצופה ושולח אותה לעזה כדי לראות מה זה פליטים באמת. אבל איני יודעת שגיבורת סיפורה היא פליטה אמתית גם אם במקום שממנו היא באה, ישראל, היא שייכת למחנה של החזקים. הבית שלה פלט אותה החוצה. אף אחד, אומלל או מסכן יותר ממנה, לא יוכל לקחת ממנה את הבית שחרב לה, הפיזי והמטפורי.

במהלך הקריאה בספר לא יכולתי שלא לחשוב על ספר מצוין אחר: "הבית אשר נחרב" של רובי נמדר (זמורה ביתן 2013). ההשוואה כמו נעשית מאליה, אך שני הספרים לא נעמדים זה מול זה, אלא האחד נשזר בשני כמו יין ויאנג, הניגודים המשלימים שאינם יוצרים דבר מוחלט.

גם בספרה של איני וגם בזה של נמדר נחרבים בתים. אך בעוד שאנדרו כהן, גיבור הספר "הבית אשר נחרב", ניצב מול הסמל של חורבן של בית מקדש, של האבל על אובדן קודש הקודשים, ובכך מבסס ומנכיח את התהליך הדקדנטי הפרטי שלו, של גופו ודעתו, הרי שגיבורת ספרה של איני, נטולת השם, אינה זקוקה לכל זה. לא הדביר, האש, או ריח חיות שרופות על המזבח יגרמו לה להבין שמשהו לא רגיל ולא צפוי מתרחש כאן והופך את חייה על פיהם. מספיק שהרצפות בקומה השנייה בביתה שנקנה בכספה האחרון של משפחתה הקטנה יזוזו ממקומן, שהחשמל יקצר ושהרטיבות תִפשה בקירות פעם אחר פעם כדי שעיניה ייפקחו. אמנם לא מיד, ובעייפות וצער גדולים מאוד, אבל החורבן יישאר פרטי ושָקט כמו בשבעה של משפחה מצומצמת שאין בה אפילו בני דודים.

האנשת הבית אצל איני נשמעת כמו קולו של היין המושך כלפי מטה, באטיות, אל הצד החשוך של המילה "בית" שאמורה להיות מילה מיטיבה, אל ירח אפל שמלווה את שיטוטי גיבורת הספר ברחבי השכונה כשהיא בולשת אחר בתים של אחרים. אפשר למצוא גם נגיעות של אלוזיות תנ"כיות, כמו מכת הצפרדעים, אבל היא מתרחשת אצל השכנה, כאילו אומרת איני לקוראיה מפורשות: הבתים של כולנו חרבים, כל אחד בדרכו שלו, אין דרך להינצל כשהאדמה שעליה בתינו נבנים היא מקולקלת. לעומת איני, פותח נמדר בספרו "הבית שנחרב", בדרמה מידית שרק הולכת ומתעצמת. לא מדובר בפרבר קטן שבו הגינות המטופחות, המתחרות זו בזו, מסתירות את האומללות, הבדידות והשטחיות, אלא ביְשות עירונית שראויה ליראת שמים "נפתחו שערי השמים מעל לעיר הגדולה ניו יורק וכל שבעת הרקיעים נגלו מבעדם". והדרמה שמתחילה בפסקה הראשונה של הספר הולכת ומתעצמת ובאופן הדרגתי מחללת את גופו של אנדרו, ומקדשת אותו, ומושכת אותו אל גובהי היאנג, המוארים, המביטים מעלה ומתחברים אל הגבריות. כשבית המקדש נחרב, חרבים אתו המסורת היהודית ואנדרו כהן עצמו. גופו הבריא שעד כה לא הכזיב כשל ומוחו מתעתע בו.

אך גבר כריזמטי ומצליח אינו יכול להשלים עם חורבנו לאורך זמן. הוא לא ישאל שאלות, הוא יהפוך למעין איוב ויקבל את חייו אט אט בחזרה ועם בונוסים: מינוי חדש ונחשק בעבודה, בת תלד לו נכד, אולי לו עצמו ייוולד בן זקונים, ואת החורבן שחווה הוא ינסה כמובן להדחיק, כפי שגבר כמוהו סביר שיעשה. אולם נמדר לא מוותר לאנדרו. הוא לא רק מספר יודע כל; הוא גם יודע אמת: מה שחרב לא יכול באמת להיבנות מחדש וכך הספר נחתם: "נכון היתה לו שנה קשה, קשה מאוד, אבל הדברים התחילו איכשהו לחזור למסלולם… החזיונות והחלומות שרדפו אותו במהלך החורף, האביב והקיץ של שנת 2001 לא ישובו לפקוד אותו עוד ויישכחו לאיטם ככל שיחלפו השנים … הכול ישוב לקדמותו, הכול ישוב להיות כמו שהיה, כמעט. רק לחישה תישמע במקום שבו היה הבית אשר נחרב".

לעומת אנדרו כהן, שימשיך בחייו על אף החורבן כאילו לא קרה דבר, הגיבורה של איני יודעת שלה אין הפריבילגיה הזאת. אחרי חיפושים חוזרים ונשנים אחר בית יציב ומשרה ביטחון ואין ספור מפחי נפש היא מבינה שלא מארבעת הקירות תבוא הישועה. הבית שלה נבנה במקום אַכזב כי משהו בבסיסו רקוב ושקרני והתפקיד שלה כאשה, כדיירת שנפלטה החוצה, הוא לא להפסיק לשאול ולא להסכים לקבל את הפגעים והנגעים כאילו היו האמת שלה. לא לשבת על שברים של בית מטולא ולומר שהכל בסדר. ובפרץ כתיבה פתאומי שאינו מתאים לאופי גיבורת הספר, אשת המדע, היא כותבת, "המקום מכסה עליכן בתלולית יומית כאילו הייתן פֶּרֶש, ותו לא…. באמת מין שתלטן וחצוף שכזה, מה לו גבולות וענווה? למה לו שבריריותה של החירות?! הבו לו פחד, שבט וכתר והרכין בפניהם את ראשו… וכל מחצלת יכולה לעוף אם מחככים עליה חזור וחכך את הסירוב לחיות בבית חרב … לא, אינך יודעת מהו הפוליטי לאשורו. עד עכשיו. אבל האלוהים נמצא בשאלה. בבקשה, המשיכי לשאול. המשיכי לסרב."

"תשאלי", ספרה החדש והייחודי של לאה איני הוא סיפור מקומי. אפשר לערוך בו קריאה ראשונית של ארץ שגוזלת מבנותיה ובניה את ביתם על ידי תרבות השקר, הגזל, והחפיף ואי-לקיחת אחריות. גם הרובד הפוליטי והמסרים החברתיים לא נמצאים עמוק מתחת לפני השטח. הם שם. איני מפגישה את קוראיה עם גיבורה שהמדינה שלה הפכה אותה לפליטה ולחסרת בית וכך תישאר כל עוד היא מכריחה מיליונים מבני עם אחר להישאר פליטים לנצח. איני, בשפתה היפה הנקייה, ברגישותה הבלתי נדלית וחדות מבטה, כתבה ספר שמצליח להפוך את הבלתי נסבל, את התלוש, את המעורער למוקד של עצמאות ועוצמה. הכוח של האשה נמצא בשאלה, בהסתייגות, בסירוב. רק מתוכו היא תוכל לבנות לעצמה בית.

 

הספר "תשאלי" ראה אור בהוצאת דביר.

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 4

אמנית מלווה: שרון רשב"ם פרופ


     
     
     
     

כתובת למשלוח יצירות: [email protected]

לגיליונות הקודמים:

המוסך: גיליון מס' 3

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 2 – מיוחד ליום השואה

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 1

שירה מולחנת – "שיר הרוך הגדול של העיר" ליודית שחר, בביצוע גל זיו

"לבצוע רוך לחמים נפרשים עד תוך"

יודית שחר. צילום: איריס נשר

שיר הרוך הגדול של העיר / יודית שחר

בַּשִיר הַזה אֵינְרוֹךְ
למרות שיצאתי במסע
ארוך לנגוס גויָבות רוך
בערב הלום סתיו,
ללוֹק רוך מלח
מטיח מתקלף בקיר מַאפיר,
בַּשיר הזה אֵינְרוֹךְ
ואין עיר

בַּשיר הזה אֵינְרוֹךְ,
שאלתי לכסוף קשקשי רוך
דגים מפרפרים,
לבצוע רוך לחמים נפרשים
עד תוך,
שהרי אני הבשר אני הרוח,
מהיכן צמחה בי היוהרה?
בשיר הזה אין רוֹך

והייתי מבקשת תן בִּי רוֹך,
אין בִּירוֹך,
האין זו בקשה צנועה
לקצת רוֹך כשאינך

בשיר הזה אֵינְרוֹךְ
אֵינְעִיר
אֵינְאִישָה

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 4

אמנית מלווה: שרון רשב"ם פרופ


     
     
     
     

לגיליונות הקודמים:

המוסך: גיליון מס' 3

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 2 – מיוחד ליום השואה

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 1

וידאו-שירה: "שְׁעוֹת הַשֶּׁמֶש" לעדי תשרי

בּוֹס יָקָר, שָׁלוֹם / אֲבַקֵּשׁ שֶׁתְּשַׁחְרֵר אוֹתִי הַיּוֹם בִּשְׁעוֹת הַשֶּׁמֶשׁ / לָשֶׁבֶת עִם זְקֵנִים עַל הַסַּפְסָל – המשוררת והקולנוענית עדי תשרי משלבת תחומי יצירה

עדי תשרי. צילם: צלם דותן גור

מאת ריקי כהן

עד לא מכבר, שירה בעברית זכתה למבחר מצומצם של ייצוג ביצירות פרשניות בוידאו או אנימציה. אלו הרווחות ברשת ומהוות יצירה אמנותית בפני עצמה מחד, וחושפות את השירה לקהל רחב יותר מאידך. בשנים הספורות האחרונות יש התפתחויות מעניינות בשדה הזה מצד יוצרי קולנוע, ובראשם יאיר קדר, שכתב וביים סרטים דוקומנטריים חשובים ומבריקים על ביאליק, זלדה, יונה וולך, לאה גולדברג, ברנר, רחל, ועוד. במסגרת הסרטים האלו יצר קדר מטפורות קולנועיות ודימויים ויזואליים שהשתמשו בשירים אמנם אבל גם נימקו את קיומם בשפה מובחנת במדיום, והמחישו את כוחו של קדר כקולנוען. בזירה אחרת, הסרטונים הפואטיים של תאגיד "כאן", המציגים נרטיב ויזואלי אסוציאטיבי לשיר נבחר, כשהמשורר/ת המקריא/ה ניצבים במרכזו, הם בשורה יצירתית וחיובית, כולל ההפצה שלהם ברשתות החברתיות.

לרוב המשוררים, כידוע, אין משאבים ליצור עבור השירה שלהם סרטונים מושקעים. הנפוצים בעיקר הם סרטונים בהם מקריאים בערבי שירה והשקות וגם אם רמתם הטכנית סבירה, למעטים בעולם ישנה הסבלנות להקשיב למשורר/ת העומד/ת ומקריא שירה בסרטון. אלא אם כן היא פרפורמרית יוצאת מן הכלל, כמו למשל, נעם פרתום, שפרצה להכרה כשצילמה סרטונים ביתיים שלה קוראת משיריה, קולה המצוין והמוזיקלי ונוכחותה החושנית והמתריסה הפכו אותם למופצים בהמונים, ואותה לאייקון שירה עכשווי.

היוצרת עדי תשרי זוכה לשלב את שני התחומים האמנותיים, שירה וקולנוע: כמשוררת, שיריה פורסמו בכתבי עת, "מטעם", "מעיין" ו"עיתון77", ספרה הראשון, "אדן", יצא ב2014 בהוצאת "גוונים", והיא עומדת לפני הוצאת ספרה השני, "דורבנות", בהוצאת עיתון77, וגם כקולנוענית ותסריטאית בוגרת החוג לקולנוע באוניברסיטת ת"א. קליפ השירה שלה, "שעות השמש", לשיר מספרה הבא, הוא יצירה משותפת שלה ושל הבמאי דותן גור והוא זכה בעיטור בחירת השופטים בפסטיבל סרטי שירה באירלנד. תשרי גם משמשת בו כשחקנית, מיומנות שרכשה במהלך לימודיה. הסרטון שיצרה מציג אילוסטרציה הדוקה למתרחש בשיר, ללא הרחקה באמצעות מטפורות מסיחות, לכן הוא קודם כל משרת את השיר, הפיוט הקולנועי נאמן למילים, המוצגות כאן מתחת לסרטון.

Sun Hours from Dotan Gur on Vimeo.

 

שְׁעוֹת הַשֶּׁמֶשׁ

בּוֹס יָקָר, שָׁלוֹם

אֲבַקֵּשׁ שֶׁתְּשַׁחְרֵר אוֹתִי הַיּוֹם בִּשְׁעוֹת הַשֶּׁמֶשׁ

לָשֶׁבֶת עִם זְקֵנִים עַל הַסַּפְסָל

פּוֹשְׁטִים יָד, מַפְשִׁיטִים סִפּוּר

חַיִּים שְׁלֵמִים כְּמוֹ נָחָשׁ

דָּם חַם בּוֹעֵר בַּשֶּׁמֶשׁ

בַּלַּיְלָה כְּבָר לֹא יִבְעַר.

 

בּוֹסִית יְקָרָה, שָׁלוֹם

אֲבַקֵּשׁ לְשַׁחְרֵר אוֹתִי הַיּוֹם בִּשְׁעוֹת הַשֶּׁמֶשׁ

לְלַטֵּף כְּלָבִים בָּרְחוֹב

לִנְשֹׁךְ דָּגִים בַּיָּם

עָמֹק בְּנִשְׁמַת הָעֵינַיִם חַיִּים נִפְקָחִים

הָאִישׁוֹנִים שֶׁלָּנוּ יִהְיוּ כָּל כָּךְ רְחָבִים בַּלַּיְלָה

נִתְעַטֵּף בְּעַצְמֵנוּ וּנְכַבֶּה

כְּמוֹ שְׂרֵפָה

כְּמוֹ רוּחוֹת

עִם מַיִם קָרִים בַּוְּרִידִים בִּמְקוֹם

אֵשׁ

 

וַיְּהִי עֶרֶב וַיְּהִי בֹּקֶר,

יוֹם אֶחָד.

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 4

אמנית מלווה: שרון רשב"ם פרופ


     
     
     
     

לגיליונות הקודמים:

המוסך: גיליון מס' 3

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 2 – מיוחד ליום השואה

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 1

הצצה לתוך הספר "מהיטבאל", מאת עמוס מדר

"הַחוֹבָה הַדָּתִית הַמֻּטֶּלֶת עַל הַמִּלִּים / הִיא הַחוֹבָה לְהִנָּגֵף לְנֹכָח גּוּפוֹ שֶׁל הָאֵל / לְהִתְפַּצֵּחַ לְהִתְפּוֹצֵץ לְהִקָּרַע לְהִשָּׁסַע בֶּטֶן נִגְזֶרֶת בְּאִבְחָה / רֶגַע הַבֶּטֶן כְּשֶׁאַרְטֶמִיס חוֹבֶבֶת הַחִצִּים יוֹרָה בָּהּ אֶת הַחֵץ"

אני כאן, שרון רשב"ם פרופ

פרלמנט הנפש

אַחַר כָּךְ, בַּלַּיְלָה, חֲנוּט מַצָּעִים וְנִרְגָּע
אֲנִי שָׁב וּמְכַנֵּס, כִּמְעַט בְּעֶרְגָּה, אֶת הַצִּירִים
שֶׁל פַּרְלָמֶנְט הַנֶּפֶשׁ
וְשָׁם בְּשֶׁקֶט, בְּלִי צְעָקוֹת
כַּיָּאֶה לְבֵית הַנִּבְחָרִים, אֲנַחְנוּ מְזִיזִים
עַל הַלּוּחַ אֶת הַכֵּלִים וּמַעֲבִירִים
אֶת הַחֻקִּים הַחֲדָשִׁים שֶׁל הַיּוֹם שֶׁגָּוַע:

זְכוּת הַפְּרָט לְקִצְבָּה לֵילִית שֶׁל בְּדִידוּת לֹא מֻפְרַעַת
מִמֶּנָּה נִתָּן לְהִתְפַּרְנֵס;
חֹק יְסוֹד: עֲלִיבוּת הָאָדָם וּשְׁבִירוּתוֹ;
חֹפֶשׁ הָעִסּוּק בְּפֵרוּרִים;
חֵרוּת הַחִטּוּט בִּפְצָעִים שֶׁחָלָה עָלֵיהֶם הִתְיַשְּׁנוּת;
וְחֹפֶשׁ הַבִּטּוּי: זְכוּתוֹ שֶׁל הָאָדָם לִכְתֹּב דְּבָרִים
שֶׁאִישׁ לֹא יִקְרָא
עַד יוֹם מוֹתוֹ.

 

החובה הדתית המוטלת על המילים

מִי יִתֵּן אֵפוֹ וְיִכָּתְבוּן מִלָּי מִי יִתֵּן בַּסֵּפֶר וְיֻחָקוּ
בְּעֵט בַּרְזֶל וְעֹפָרֶת לָעַד בַּצּוּר יֵחָצְבוּן
וַאֲנִי יָדַעְתִּי גֹּאֲלִי חָי וְאַחֲרוֹן עַל עָפָר יָקוּם
וְאַחַר עוֹרִי נִקְּפוּ זֹאת וּמִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ
(איוב יט, 23–26)

הַחוֹבָה הַדָּתִית הַמֻּטֶּלֶת עַל הַמִּלִּים
הִיא הַחוֹבָה לְהִנָּגֵף לְנֹכָח גּוּפוֹ שֶׁל הָאֵל
לְהִתְפַּצֵּחַ לְהִתְפּוֹצֵץ לְהִקָּרַע לְהִשָּׁסַע בֶּטֶן נִגְזֶרֶת בְּאִבְחָה
רֶגַע הַבֶּטֶן כְּשֶׁאַרְטֶמִיס חוֹבֶבֶת הַחִצִּים יוֹרָה בָּהּ אֶת הַחֵץ

כְּדֵי שֶׁהַיַּהֲדוּת תּוּכַל סוֹף סוֹף לְהִמָּנַע מֵהַשְׁמָצַת כָּל מִי שֶׁמֵּבִין
שֶׁהָאֵל חַיָּב לִהְיוֹת גּוּף כְּמוֹ הַכֹּל
כִּי אַחֶרֶת אֵין אֶפְשָׁרוּת שֶׁל דִּבּוּר
דִּבּוּר הוּא מְאֹרָע שֶׁמִּתְרַחֵשׁ
בְּאֶמְצָעוּת מוֹלֶקוּלוֹת שֶׁל בָּשָׂר, רֹק, דָּם וַאֲוִיר
רוֹטְטוֹת יַחַד בְּהַרְמוֹנְיָה שֶׁל מַשְׁמָעוּת
כְּמוֹ מָחוֹל –
אִם הָאֵל לֹא הָיָה עָשׂוּי גּוּף, בָּשָׂר וְחָלָב, לֹא הָיוּ
גַּבּוֹתָיו הַכְּחֻלּוֹת שֶׁל זֶאוּס מְשׁוּחוֹת אַמְבְּרוֹזְיָה
וְהוּא לֹא יָכוֹל הָיָה לָגוּר עַל הַר, כְּמוֹ גַּם
לָשֶׁבֶת עַל כִּסֵּא קָדְשׁוֹ הָרָם וְהַנִּשָּׂא, לְהַרְאוֹת לְמֹשֶׁה
אֶת גַּבּוֹ, לְהוֹלִיד אֶת דְיוֹנִיסוּס וְיֵשׁוּעַ (וְיֵשׁ אוֹמְרִים
שֶׁגַּם הָרַבִּי מִלּוּבָּבִיץ' ז"ל)
וּלְהִשָּׁפֵךְ לְתוֹכִי מִתּוֹךְ עֵינַיִךְ הַבְּהִירוֹת

כְּמוֹ בְּאוֹתוֹ רֶגַע שֶׁבּוֹ הִנַּחְתְּ אֶת הָאֲגוּדָל הַיְמָנִי שֶׁלָּךְ בְּהֶסַּח הַדַּעַת עַל קְרוּם הַשְּׂחִיָּה שֶׁבֵּין
אֲגוּדַל יָמִין וְאֶצְבַּע יָמִין שֶׁלִּי וְהָיְתָה הַרְגָּשָׁה קָרָה כָּזוֹ בְּדִיּוּק שָׁם בַּהֲוָיַת הַקְּרוּם הַקְּדוֹשָׁה
וְהַנִּמְעָכִית בַּקוֹאוֹרְדִינָטוֹת הַמֶּרְחָבִיּוֹת הַמְּסֻיָּמוֹת שֶׁבָּהֶן הָיִינוּ בְּשָׂרִיּוֹת בְּיַחַד רְקָמוֹת
וַעֲצָמוֹת נִמּוֹחוֹת נִפְגָשׁוּ אֶפִּידֶרְמִיסִים נָשָׁקוּ

(לָכֵן גַּם הָיְתָה אֲהוּבָה עָלַי כָּל כָּךְ
הַהֲצָצָה בִּגְנֵבָה בִּשְׂפָתַיִךְ
שָׁעָה שֶׁהָיִית לוֹחֶשֶׁת אֶת בִּרְכַּת הַמָּזוֹן)

 

טהורה

תְּפִלַּת גּוּף שֶׁאָחֲזָה יָדֵךְ מֵעוֹלָמוֹת דְּתֹהוּ
הִתְקַיְּמָה כְּשֶׁכָּרַעְתְּ בְּיִסּוּרִים מְהֻדָּקִים
לָלֶדֶת לָאוֹר אֶת הָאֱנוֹשׁ שֶׁשְּׁמָהּ עֲדַיִן לֹא נִתַּן לָהּ
שֶׁהָיִינוּ קוֹרִין אוֹתָהּ 'אָנוּ'
שֶׁהָיִינוּ אוֹמְרִים תָּבוֹא זוֹ וּתְכַפֵּר עַל הֶפְרֵשׁ הַגּוּפִים
אֲבָל קִירוֹת הַחֶדֶר הַלָּבָן נִכְפּוּ עָלֵינוּ
אֲפוּפֵי זֵעָה מְשֻׁתֶּפֶת וּפְחָדִים נִפְרָדִים
אָמַרְתִּי יִהְיֶה כָּאן בְּיַחַד מֻחְלָט אָמַרְתִּי שֶׁגַּם אֲנִי
הִמְתַּקְתִּי לָנוּ שְׁקָרִים
וּכְבָר נֶהֶפְכָה לָךְ כַּף שְׂמֹאל לְאִצְטְרֻבַּל צְעָקוֹת מַאֲנָק
שֶׁל שְׁרִירִים הָיִיתִי אָזְלָה טְהוֹרָה וְרַק
עָטַפְתִּי לָךְ כַּף שְׂמֹאל בִּנְהָמָה וְעָשִׂינוּ פְּקַעַת גִּידִים
וְרַצְנוּ מַהֵר בַּוְּרִידִים לְחַפֵּשׂ אֶת הַיְצִיאָה רָאִינוּ
הַכֹּל בָּאוּ לְהַזְרִים מִמּוֹצָא הַנֶּפֶשׁ מַסִּיעִים
תְּפִילוֹת גּוּפִים עֲנָקִים נֶאֱנָקִים בְּמִסְדְרוֹנוֹת הַגּוּף וַעֲצָבָיו
נִסִּית לְסַכֵּם עַצְמֵךְ בְּתוֹכְכֵי אֶגְרוֹפִי הַשְּׂמָאלִי
שֶׁנִּגַּשׁ בְּיִרְאָה לַמְּלָאכָה יוֹדֵעַ כִּי יֵחָשֵׂף בְּמַעֲרֻמָּיו
וְעָשִׂיתִי מַעֲשֶׂה וּבָהִיתִי בָּךְ בִּדְמָעוֹת לִלְכֹּד
אֶת פִּתּוּלֵי הַיִּסּוּרִים בְּכָל הָעֵינַיִם שֶׁנָּתַן לִי אֱלֹהִים
בְּכָל הָעֵינַיִם
שֶׁנָּתַן לִי אֱלֹהִים

וְאָז כְּשֶׁנָּפַלְתְּ
וְגָעִית וְטָרַפְתְּ בְּיָדֵךְ אֶת יָדִי וְנָפַלְתִּי אִתָּךְ
וְכִמְעַט שֶׁהִצְלַחְתִּי לָבוֹא לְאָן אַתְּ צָרַחְתְּ

וְגוּפֵךְ שֶׁנִּפְתַּח
וְנָזַל וְיָלַד וְיָצַר וְכָרַע וּבֵרַךְ וּבָכָה וְרָעַד וְעָרַג
פָּרַץ וּפָרַח וְטָהַר וּמָתַק וְיָרַד וְטָבַל וְעָלָה וְנִסְתַּפַּג
אַרְגָמָן הוּא שָׁאַג בַּנִּשְׂגָּב

וּבָאָה אֶצְלִי הֲוָיַת הַיִּרְאָה הַמִּשְׁתָּאָה
מוּל הַיֹּפִי הֶחָדָשׁ שֶׁגִּלִּית לִי שָׁם
עֵירֹם וְעֶרְיָה
וְשִׁיר חָדָשׁ
וְגוּף הַגּוּף
שֶׁרָאִיתִי בְּעֵינֵי הַבָּשָׂר שֶׁלִּי שֶׁאַתְּ
בַּת אָדָם
כִּוַּנְתְּ תְּפִלּוֹת בְּהִירוֹת מִכָּל שֶׁיָּדַע הָאָדָם
וְהָיִית טְהוֹרָה הַרְחֵק מִכָּל שֶׁיּוּכְלוּ גְּבָרִים לְהַשִּׂיג
עָשִׂית אֱנוֹשׁ חַי יַלְדָּה שֶׁל אֶצְבָּעוֹת עוֹר וַעֲצָמוֹת וּמַבָּטִים
מְבֹהָלִים כִּזְרִיחָה

 

שבועה

קוֹנָם עָלַי זִכְרוֹן מַרְאֵה פָּנַיִךְ וְהַדְּיוֹ שֶׁבְּכָל מִכְתָּבַיִךְ הַמִּתְפּוֹרְרִים
וְכָל הַשִּׁירָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה וְכָל פְּסוּקָיו וְכָל תֵּבוֹתָיו
וְכָל אוֹתִיּוֹתָיו וְכָל נְקֻדּוֹתָיו וְכָל טְעָמָיו
וּשְׁמוֹתָיו וְצֵרוּפָיו וּרְמָזָיו וְסוֹדוֹתָיו
הַקְּדוֹשִׁים וְהַטְּהוֹרִים הַנּוֹרָאִים
וְכֹה יַעֲשֶׂה לִי אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִיף

אִם לֹא הָיִיתִי פּוֹעֵם בִּסְעָרָה כְּשֶׁהָיִית בָּאָה אֵלַי
מַפְנָה לִתְהוֹמוֹתַי אֶת זַרְקוֹר יֵשׁוּתֵךְ
וְשָׁב וּמְדַמֵּם פְּנִימָה לַמַּעֲמַקִּים, לְתוֹכְכֵי עַצְמִי
בַּאֲפֵלַת הֱיוֹתִי
כְּשֶׁהָיִית הוֹלֶכֶת לְדַרְכֵּךְ

אִם לֹא אָהַבְתִּי רַק אַחַת נוֹסֶפֶת כָּמוֹךְ:
חֵרוּתֵךְ

עמוס מדר, יליד 1983, הוא בעל תואר ראשון בפילוסופיה ובפסיכולוגיה ובוגר לימודי ישיבה. פרסם בעבר שירים בכתבי-עת שונים. ספר שיריו הראשון, 'מהיטבאל', יראה אור בקרוב בהוצאת 'הקיבוץ המאוחד'.

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 4

אמנית מלווה: שרון רשב"ם פרופ


     
     
     
     

לגיליונות הקודמים:

המוסך: גיליון מס' 3

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 2 – מיוחד ליום השואה

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 1