בעבודה | קינה על אשפוז פסיכיאטרי

"מהלילה שלו הוא מבקש שכל השבעותיו לדלית תתקיימנה." קטע מתוך 'הרשתית', נובלה קולאז'ית בכתובים המקוננת שהות במרכז לבריאות הנפש לפני שלושים שנה

שי עבאדי, "אבינדב", טכניקה מעורבת על דיקט, 100X100 ס"מ, 2015

.

לְרפאה

מאת בעל הפרצוף

.

אלומות קטנות נאלמות ומתקבצות לקורבנות המזדמנים של דלית, לבנה שממנו סלדה. אכן תמוה הדבר, מדוע חשב שיוכל לעזור לה, לרפאה אחת ולתמיד מקלונה, להחליק בעדינות על ידה הבוערת מתוך המים? הן ידע שהיא חולה, אבל מה פירוש הדבר לגביו, את זאת לא ידע. בלילה שלו האחד האפל הנמשך לעד הוא הוֹזֶה שהיא מעין אלוהות סוטה אשר לה הכוח לפעול עליו באופן נחוש ועיוור; שהיא בוראת את העולם מתוך בורות ולהט, שהיא נציגתו עלי אדמות של כוח בוּר ומזיק המבקש לשלוט בו ולדכאו; שהיא בעלת קיום הדומה לנחש ושהיא בולעת את הנשמות החופשיות המרצדות הדומות לחזיר-בר המועלה קורבן, ואז דרך דם המחזור שלה מחזירה אותן לעולמה האפל דרך איבר מינה. כעֵד מבוהל של עצמו, מדוע ראה הבזקים שגרמו לו לראות, באמת לראות, שותפות בלתי צפויה איתה, אקראית באופן אלים? ביחס אליה חשב שגילה את הטווח של הבזק עדין ולא נגוע. אלה היו מחשבותיו באותו רגע: בתמיהה גדולה וסקרנית הוא הביט מניין הן יוצאות, עד היכן הן מתרוממות, ועד כמה זה יפה עוד יותר כשהן צונחות בחזרה, ואז נמוגות כהרף עין, מתחדשות באותו כוח בקילוח שבור עד הנפילה שלהן, וכך הלאה ללא לאות. הוא מדמיין שבתאורה הנכונה שתבוא כמו מעצמה מגורם זר ובלתי ידוע יוכל לרפאה על ידי הניצוץ הזעיר של המקריות האופטית, אבל בה-בעת הוא חש שהוא סגור ומסוגר מהעולם, שהוא נתון לעוצמה חובקת כֹל של צלילים צורמים, של זעקות שבר סדוקות שמעבר לכל ייאוש, תחינה או בקשה. הוא חש שהוא נתון לעוצמה חובקת כֹל של סדר תשלילי פגום.

השמיים זרועי הכוכבים אשר בהם התבונן כמהופנט כל הלילה מבעד לחלון הצר אשר נפתח כחוּרבה מתוך קירות המחלקה הביטו בו עכשיו במבט קפוא של עוצמה זרה וכורח. שמא למען רפואתה הנסתרת של דלית הוא קורא בספר הטהרות המוטל בקצה המסדרון, קורא בלהט מבוקר עד ערב ואינו מרפה מהספר? בזה הספר הוא יודע את החותם מסמא העיניים, על הגבוֹהוֹת והתהומות שלו; בזה הספר הוא נאחז בחוזקה שכן הבין שכל עוד הספר בידו, אזי י"ב שמות כתובים בחיקו ואיש לא יוכל להזיק לו או לדלית. למען רפואתה של דלית הוא רושם את שמה עשר פעמים על נחושת קלל אשר אותה יטיל אל תוך נהר מים זורמים (היא נכנסת לעיגול עם מאכלת עשויה ברזל וחורתת במשך ד' שעות את שמה הקדום על צווארה הפתוח לצדדים. היא אומרת שהיא נשלחה מן העוצמה, שהיא רחמנית ואכזרית, שהיא השמיעה הניתנת בכל עת, שהיא באה לאלו המהרהרים בה ומבקשת שלא יתכחשו לה). על כלי מתכת הוא מצייר את צורת החמה וצורת הלבנה בעיגול אשר ממנו נראו פלאות. מהלילה שלו הוא מבקש שכל השבעותיו לדלית תתקיימנה, ואם לא תתקיימנה הרי הוא מוחרם ומקולל ומנודה (בשעה שלא תשמע אדם מדבר היא יושבת בעיגול, שמה גחלים בחרסים קטנים ומקטירה בהם עצים אשר בעדם תראה בעיני רוחה שבעים ושש כיתות של שדים, הולכים בזה אחר זה באובדן דמות אל צעקה ומגפה. היא אומרת: אל תגרשוני מעל פניכם, אל תשנאוני בקולכם ושמיעתכם. אני ללא חטא, ושורש החטא גדל בתוכי. אני עקרה מלאת תוגה ורבים הם בניי, אני אִמו של אבי). הוא עושה חותם מִבְּדיל ושם צורת חתול בבדיל. בזכות השבעתה הוא חש שהוא הולך לאבדון, מושלך אל שאול תחתיות, מבהיל לו בהלה גדולה אשר מתירה את החותם (בשעה ד' בלילה היא נכנסת לעיגול נטול מוצא ובשם אִמָה הקדושה מתחילה להשביע גורלות באֵימה: אני המכובדת והמתועבת, אני הזונה החסודה, אני האישה והבתולה, אני האם והבת, אני איבריה של אִמי, אני המכינה את הלחם ושכלי פנימה, אני השפחה של מכונני). הוא יודע על קיומם של יסודות נעלמים, הוא טרוד בחשיפת אוצרות נעלמים; בקדחתנות שיא הוא מחפש כל הלילה אחר מכשיר פלאים אשר יעזור לו לפענח יסודות נעלמים חדשים, בעזרתו הוא תוהה מדוע משחיתים חריצים אפלים את תחזית השמש הנהדרת, שכן דווקא מקורם של קווים כהים אלה נשאר סתום עבורו, כך שבעיני רוחו הוא מדמה לראות את צלמה הדהוי של דלית מבעד לקרניים השבות על עקבותיהן, קרניים המחדירות אור אל תוך החומר, קרניים אחידות השופעות מנקודות אחדות של הגוף, קרניים מוחזרות או נשברות, נעות לכל כיוון, מתכנסות על קרקעית העין על מנת ליצור את דמות גופה של דלית על הרקמה העוטפת את העין, קרניים הנעות לאיטן מתוך תווך של זכוכית אל תוך האוויר, או שמא היה זה רק בדל אור מתפשט הנוטה להיות בתנועה ונופל על רשתית העין הנעזבת שלו.

הוא הלביש את העיניים והגן עליהן בקרומים דקיקים ביותר שאותם עשה שקופים כדי שאפשר יהיה לראות דרכם, אך גם ביקש את מוּצקוּת העין כדי שיוכל להכילה, להחזיק בה, אבל נוזל העין שלו מתנוון, האור אינו מצליח להתכנס על קרקעית העין הפגומה, כך שמתקבלת אצלו תמונה מטושטשת, מוזרה ומעוותת של צלם דמותה של דלית בעודה מתעברת ומוציאה את עוברה ברגע שזה אפשרי. מבעד לקרקעית העין הפגומה הוא ראה אותה לוקחת את הוולד הנפול, כותשת אותו באמצעות עלי אל תוך מכתשה ואז נִבְחלת מעצמה ומטעמו הבלול; או-אז היא נושפת אל תוך פניו המצומקים של העובר והוא הופך להיות מלאך אש (בקול מורם היא נכנסת לעיגול, יושבת בו בלב טוב וחזק ותקיף. היא יודעת שהם מבקשים לבוא אליה בדמיונות מגונות, שהם מבקשים להפחידה, אבל היא יושבת איתם ללא מורא, יושבת איתם לוחשת, גיבורה ומשביעה: אני העקרה ורבים הם בני, אני המיילדת וזאת שאינה יולדת, אני המרגוע לצירי לידתי, אני הקוראת ואני המקשיבה). ממקום כישופה בעיגול היא מחפשת אחר גולגולת כרותה. האם כבר הוגד לו דבר שיגעונה? היא אומרת שנחטפה הגולגולת, ושלפני זאת במו עיניה ראתה אותה מוטלת כרותה על הקרקע וכולה מְקַלַּחַת דם.

יש לו צפידת המוח הם אומרים, מחצית פניו איננה. זבובים סקרנים של שחר גוסס מגיעים לבדוק אם גופו של בנה הוא מקום טוב לביוץ, וריח רע הנפלט מגופו מגיע עד סף חדרה של דלית. אבוי לשיגעונה, איך נטרפה דעתה, איך דם אם שפוך מושך ביגון צלילים קודרים אל פי השאול. היא צרה צורות על חציה של הזוועה, דנה את דמה שלה למוות, מדברת ללא ללאות בשתי שפתיה המרוחקות מאוד זו מזו על מותו של בנה בטרם עת. לכן היא קוראת לרוחות אשר קמו מן המתים, היא קוראת למלאכים אשר נשלחו אליה – האם לעד תוּקד בה אש גופרית שתייסר את נפשה? בתחילה הם בודקים את האף והפה אבל בסוף מבייצים בפצעיו המדממים. מתוך הביצים בוקעות מעין תולעים אשר ניזונות מגופו של בנה; רק אז הם מסירים ממנו את הבגדים, פותחים לו את הראש, מוציאים את המוח, פותחים את עצמות הבטן והחזה וממשיכים בהוצאת התכולה של כל חלל הגוף, ואחר כך מחייטים את הגוף, מחזירים לה אותו כפי שראתה אותו לראשונה. הם מבחינים בריקבון שעכשיו רק בתחילתו, אבל הבקטריה שזוחלת בשקט מצמרר בתוך המעי תסריח בוודאות את כל הגוף עד עלות השחר. בזה אחר זה הם מגישים פינצטות, סכינים ומספריים ואז מתחילים לחתוך משני צידי הצוואר. הוא עיווה את פרצופו כאילו אינו יכול לראות דבר מכל זה ואפילו התריע בפניהם שאינו יכול לסבול עוד את המראה, שהוא הולך לחדר הסמוך שליד פתח המחלקה לשכב לצידה של דלית אשר מבצעת באופן מכאני סדרת פעולות קשות עם הפה הנעזרות בלשון. אבל אז הבחין שהם חותכים חתך ארוך שהגיע עד הבטן, מפרידים את העור מהשרירים, שוברים את עצמות בית החזה, פותחים אותו ומוציאים את כל האיברים הפנימיים לפי הסדר, מלמעלה למטה: הגרון, הלב, הריאות, הכבד והטחול (בתוך הריאות הם מבחינים בקלישות מסוימת, כלומר שיש בה רכות הדומה לספוג והיא מתאימה לקליטת אוויר). הם שקלו כל איבר ואיבר ואז גילחו את שערו של בנה המומי, הנפול, הביאו מסור חשמלי והחלו לנסר את הגולגולת בקו אופקי, פתחו את הראש והוציאו את המוח, שקלו אותו, לקחו דוגמית ועטפו בשקית.

שיער ראשה מגולח או גזוז? שינה טרופה מלאת חלומות והזיות, הירח כבר נֶחצה לשניים ואפרוריות שלפני עלות השחר מגיחה לפתח המחלקה הריקה, זוחלת בעסיסיות, בגועל וברחמים מגופו אכול תולעים שמנות. אבל הוא לא נדהם מזה, הוא אינו מופתע מהלילה האפרורי הזה, שכן ללא לאות, במעין גאוּת, זה חוזר על עצמו, והוא כבר יודע שריח קל של מוות אור-סגוּלי נודף מבעד לעור-בשרו, נידף לכל עבר עד לחדרה המסוגר של דלית, שמצוקה גופנית שהולכת וטופחת בראשו כל הלילה מונעת ממנו לחזור ולעשות את שנאסר עליו, כך שמבעד לרשתית העין הפגומה הוא רואה להבה היוצאת לה ממפרק היד, גורמת לידה לבעור ומיד להיעלם כהרף עין, ואז היא משתנה ומתנדפת… היא גולשת, היא בוערת… היא שוקעת לתוכו פנימה. הוא משביע שדים ורוחות בשמות קדושים וטהורים שיבואו וימלאו את רצונו לעזור לה, לרפאה מקלונו, מקלונה. הוא משביע אותם להיכנס לבקבוק ומשם למלא אחר מבוקשו ולענות לכל משאלותיו. הוא משביע אותם בשם אש על כל אש, בשמות מפורשים ששורפים הכול. מבעד לחלון המחלקה הצר, רחוק שנות אור מרקיע המעוטר בנצנוץ כוכבים זוהרים, הוא קורא בקול גדול למלך מוזהב שזוהר פניו דומות לשמש; הוא קורא בקול גדול למלך ירוק שזוהר פניו דומות ללבנה; הוא קורא בקול גדול למלך אדום שזוהר פניו דומות לדם; הוא קורא בקול גדול למלך לבן שזוהר פניו דומות לאור, הוא קורא בקול גדול למלך מיימוֹן השחור.

הוא מנהל מעקב יומי, רושם הכול בטורדנוּת כפייתית, רושם כל תנועה, כל חריגה שלה ממסלול ירחים קבוע של רישום תרופות, מגע אדם וחולי. הכול קבור אצלו (שמורות עיניו נעצמות מרוב עייפות), הכול קבור אצלו בפנקסי רשימותיו, ולכן שום תענוג או שעשוע אינו לוקח את ליבו זולת העניין הרציני, הבלתי ניתן לגישור, בדלית, בנצוץ החשמלי שלה אשר מדי יום הולך ונספג בתוכו. והוא סובל מכאבי ראש עזים, אשר בצדק או שלא בצדק הוא מייחס לרגשות העזים שדלית מעוררת בו. בנפש מתבהלת, בלוּע במרחב האינסופי של החללים שאינו מכיר ושאינם מכירים אותו, הוא מדמיין שבתאורה הנכונה שתבוא יוכל להתמודד עם השיגעון של דלית לתלוש את עיני הבובות כדי לראות מה מסתתר מאחורי עיניים אלה. וכך, בידיעה נוראה של צער העתיד לבוא, יוכל להפנות אליה את לוחות הדיו הכסופים, החשופים לאור יום, ולצלמה כתמונה אפורה מתוך צלם דמותה הצומחת ושוקעת אל תוך תמונתה פנימה, שרועה לכל אורך מיטתה, עורקיה חתוכים, ללא עזרה או מעצור דמה נוזל ממנה מבלי משים, מבטה חולף על פניו, נעוץ ונשאב אל מרחק הרה אסון. במבט חתוך לעברו אמרה: עיניים נוקבות כמו אלה של אלוהים יכולות לקרוא את כל רצף הדברים ביקום. אמרה: הניחו אותי בתוך מצבות אבן חלולות, הניחו אותי בלשונות אש המציגות בתוך תוכן מרקם אותיות. קרבו אליי, אתם היודעים אותי, אתם היודעים את איבריי, השפילו בתוככם את איבריי, הביטו בי, אתם המהרהרים בי. והוא, מדוע חש שדבר-מה חשוב, מהותי עבורו, אינו חורג משרשרת ארוכה ובלתי נמנעת של צירופי מקרים, נסיבות ארורות החורגות מתחום הבנתו? מדוע חשב שיוכל להניח למה שצף לצוף, להסתפק בהיזכרות נטולת מאמץ במה שקרה לו לפרקים? מדוע חשב שבאופטיקה המרצדת שלו, מבעד לאותה רשתית עין פגומה הרואה גוונים קודרים, קטועים, יוכל להכניע את החשכה כליל ולשרטט מבעדה בבואות חדות של מראה זה של דלית.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

וּבְעִבְרִית | אישה שכּל כולה נוכחות עיקשת: "ארוחת הערב" מאת איימי לואל

מחזור השירים "ארוחת הערב" בתרגום אורית נוימאיר פוטשניק, עם אחרית דבר מאת המתרגמת, לציון יום השנה למותה של לואל שחל החודש

מאיר אפלפלד, טבע דומם, שמן על בד, 65X50 ס"מ, 2017

.

איימי לואל

מאנגלית: אורית נוימאיר פוטשניק

 

ארוחת הערב

דגים

'וּבְכֵן?…' הֵם אָמְרוּ,
כּוֹסוֹת הַיַּיִן בִּידֵיהֶם מֻטּוֹת בַּעֲדִינוּת,
לוֹעֲגִים לְמַה שֶׁאֵין הֵם מְבִינִים.
'וּבְכֵן?…' אָמְרוּ שֵׁנִית,
בְּשַׁעֲשׁוּעַ מְחֻצָּף.
הַסַּכּוּ"ם נָצַץ עַל הַשֻּׁלְחָן
וְכוֹסוֹת הַיַּיִן הָאָדֹם
נִדְמוּ כַּדָּם אֲשֶׁר שָׁפַכְתִּי
לְמַעַן מַטָּרָה טִפְּשִׁית.

 

בשר ציד

הַגֶּ'נְטֶלְמֶן בַּשָּׂפָם הַמַּאֲפִיר
גִּחֵךְ בַּעֲצַלְתַּיִם מֵעַל לְצַלַּחְתוֹ.
לִבִּי הִמְרִיא בְּמַאֲמָץ
וְהִתְפָּרַצְתִּי מִמְּקוֹמִי,
הֻשְׁלַכְתִי לְפָנִים,
חָבַטְתִּי יָשָׁר קָדִימָה.
בַּחֲמַת זַעַם הֵטַחְתִּי בּוֹ אֶת כַּעֲסִי, אָדֹם-לוֹהֵט,
שֶׁהֶחְלִיק לוֹ עַל פָּנָיו, פְּנֵי הַשֶּׁטַח הַמְּלֻטָּשִׁים,
עַד שֶׁנִּרְתַּעְתִּי, מִתְנַשֶּׁמֶת,
לְאָחוֹר.

 

חדר הסבה

בְּשִׂמְלָה רַכָּה וַעֲדִינָה,
רְפוּיָה הִיא נִשְׁעֲנָה
אָחוֹרָה, עַל סַפָּה,
לַהֲבוֹת הָאָח מִשְׁתַּקְּפוֹת בַּעֲדָיֶיהָ,
אֲבָל לֹא בְּעֵינֶיהָ,
שֶׁצָּפוּ בְּעָשָׁן אָפֹר,
עֲשַׁן הַגֶּחָלִים הַנִּסְתָּרוֹת,
עֲשַׁן רִמְצֵי הַלֵּב.

 

קפה

הֵם יָשְׁבוּ בְּמַעְגָּל וְהַסְּפָלִים בִּידֵיהֶם.
אֶחָד הוֹסִיף סֻכָּר,
אֶחָד בָּחַשׁ בְּכַפִּית.
הִבַּטְתִּי בָּהֶם כִּבְמַעְגַּל רוּחוֹת,
לוֹגְמִים אֲפֵלָה מִתּוֹךְ סִפְלֵי חַרְסִינָה,
מוֹחִים בַּעֲדִינוּת כְּנֶגֶד הַגַּסּוּת
שֶׁלִּי, אִשָּׁה חַיָּה.

 

שיחה

הֵם לָקְחוּ אֶת נִשְׁמוֹת הַמֵּתִים
וְעָנְדוּ אוֹתָם עַל הֶחָזֶה, כְּעִטּוּרִים;
הַחֲפָתִים שֶׁלָּהֶם הַנְזָרִים,
הָיוּ אַבְנֵי חֵן מִתּוֹךְ קְבָרִים;
שׁוֹדְדֵי קְבָרִים, סוֹבְאִים מִמַּחְשְׁבוֹת מֵתִים;
בִּקַּשְׁתִּי אֶת הַלִּיקֵר הַיָּרֹק מֵהַמְּשָׁרֵת,
רַק כְּדֵי שֶׁיָּבוֹא
וְאֶתְנַחֵם בְּקִרְבָתוֹ הַחַיָּה.

 

אחת-עשרה בלילה

דֶּלֶת הַכְּנִיסָה הַקָּשָׁה, הַכְּבֵדָה
שֶׁל בֵּית הָרוּחוֹת נִטְרְקָה מֵאֲחוֹרַי.
הִצְמַדְתִּי רַגְלַי לַמִּדְרָכָה,
כְּדֵי לָחוּשׁ בָּהּ, מוּצָקָה תַּחְתַּי;
לִטַּפְתִּי אֶת הַמַּעֲקֶה.
אָחַזְתִּי בּוֹ, טִלְטַלְתִּי.
לָחַצְתִּי אֶת קָצֵהוּ הַמְּחֻדָּד
כְּנֶגֶד כַּפּוֹתַי.
הַכְּאֵב שֶׁבַּדְּקִירָה הִרְגִּיעַ
וְעָשִׂיתִי זֹאת שׁוּב וָשׁוּב,
עַד שֶׁנִּמְלֵאתִי חַבּוּרוֹת
וּבַלַּיְלָה כְּשֶׁהֵקַצְתִּי
בִּכְאֵב, צָחַקְתִּי.
כִּי רַק הַבָּשָׂר הַחַי יָכוֹל לִכְאֹב.

 

אחרית דבר

מאת אורית נוימאיר פוטשניק

תארי לעצמך ערב ספרותי שבו את קוראת שיר שהופיע זה לא כבר באסופת שירה חדשנית. תארי לעצמך שכל החבורה נמצאת שם. את מוכשרת, את משכילה, חדה, חריפה ושאפתנית, אבל את חריגה. כי בחבורה הזאת יש מלבדך רק עוד משוררת אחת (הנשים האחרות הן בנות זוג של בני החבורה). את חריגה כי את שמנה, כי את מרשה לעצמך לעשן, כי את באה בלוויית אישה. כולם יודעים מי היא בשבילך. אבל את מוכשרת, משכילה, חדה וחריפה וכבר זכית להכרה. חיכית לערב הזה. אבל הערב הופך לבדיחה על חשבון השיר שלך ועל חשבונך, ¬הצגה ארסית של מנהיג החבורה. אבל הארס והאלימות מוכחשים, לא יותר מבדיחה בין חברים. את יודעת אֶת תפקידך במשחק. את יודעת שעליך לכבוש את הכאב. את יודעת היטב איך להמשיך הלאה. אבל האם תצליחי לבסס את מעמדך כמשוררת? כאינטלקטואלית? את תצאי בראש מורם, אבל השאיפות שלך? הן לא יתכופפו בעקבות העלבון הזה ועוד רבים כמוהו?

איימי לואל לא התכופפה. כבר לפני מאה שנה היא הייתה כל מה שמחנכים אותנו לא להיות. עישנה סיגרים בפרהסיה, נשאה את גופה הגדול בגאון והייתה כל כולה נוכחות עיקשת. היא לא חששה לשאת דברים בפומבי, בעולם גברי ודורסני הרבה יותר מעולמנו, לא הסתירה את האינטלקט הענק שלה וחתרה בעוז למרכז הבמה הפואטית והאינטלקטואלית. ונגד אילו גלים אדירים היא חתרה. היא ספגה קיתונות של בוז ועלבונות רבים בשל העמידה העיקשת שלה, הגוף שלה, הנוכחות של בת זוגה, השחקנית עדה ראסל, בכל ארוחות הערב ומפגשי המשוררים.

איימי לואל נולדה למשפחה משכילה ומיוחסת מברוקלין, מסצ'וסטס. היא עצמה לא זכתה להשכלה גבוהה פורמלית כי במשפחתה זה נחשב לא יאה לנערות. לואל החלה לפרסם שירה בשנת 1910, וב-1912 יצא לאור קובץ שיריה הראשון: A Dome of Many-Coloured Glass. לואל כתבה סונטות נפלאות, חושניות ועדינות, אך בד בבד הייתה מראשוני החסידים של השירה החופשית והרבתה לכתוב כך. בביקורה באנגליה ב-1913 פגשה את עזרא פאונד. הוא השפיע עליה השפעה מכרעת וקירב אותה לחוגו בתחילת דרכה. בהדרגה הייתה לאחת הדמויות המובילות בתנועה האימג'יסטית ופאונד הפך עד מהרה למבקרה החריף והארסי, כשנתקל בסירובה לוותר על שאפתנותה, על דרכה ועל רעיונותיה שלה.

מלבד שירתה פרסמה לואל גם מחקרים ספרותיים (החשוב והידוע בהם הוא ביוגרפיה מונומנטלית של המשורר ג'ון קיטס), ותרגמה לאנגלית (דרך תרגומי עזר מילוליים) שירה סינית עתיקה ושירת הייקו יפנית. היא חלקה את חייה עם אהובתה, עדה ראסל, ורבים משיריה הוקדשו לה. איימי לואל מתה בגיל חמישים ואחת משבץ. שנה לאחר מותה הוענק לה פרס פוליצר לשירה.

מחזור השירים "ארוחת הערב" עוסק בחוסר היכולת לספוג את ההשפלה, בהכרח לספוג את ההשפלה, בחוסר הברירה של אישה יחידה וחריגה לנוכח זחיחותם של גברים. מחזור השירים הזה נכתב על טרקליני תחילת המאה הקודמת, אבל מי לא מכירה את הסיטואציה המתוארת? את הצורך לשמור על מראית עין מרוחקת ואדישה מול חברה גברית ומתנשאת, את הכישלון הידוע מראש לעשות זאת, את חוסר היכולת להבליג בקור רוח על העוינות המתחזה לרציונליות, את העלבון שמתעצם ולו בשל הכישלון לשמור על קור רוח. מחזור השירים הזה, שנכתב לפני למעלה ממאה שנה, עשוי לחשל נשים גם בימינו ולהגן עליהן ב'ארוחות ערב' כאלה.

 

אורית נוימאיר פוטשניק, ילידת תל אביב 1973. בעלת תואר שני בפיזיקה. משוררת ומתרגמת שירה. שירים ותרגומים פרי עטה התפרסמו בכתבי העת 'הו!', 'מאזניים' ו'המוסך'.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

פרוזה | דרישות התפקיד: לדעת לסגור

"שאלתי את עצמי אם מירה סוגרת את העיניים כשהיא ישנה, כי פעם שמעתי על אנשים שנרדמים בעיניים פקוחות. זה מבהיל, כי לא בטוחים אם הם חיים או מתים." סיפור מאת אורית גרוס

טובה לוטן, "זאבה", צבע תעשייתי על עץ, 36X21 ס"מ, 2011

.

סוגרת / אורית גרוס

.

"את יודעת לסגור, נכון?"

ככה התחילה שעת הקפה עם עדינה. היא ידעה שאני מחפשת עבודה קטנה שמכניסה קצת כסף. כמה שעות מחוץ לבית בשעות הבוקר רק יועילו למצב החדש שנוצר מאז שעופר יצא לפנסיה. חודשיים אחרי הפרישה שלו הבנתי שהוא לא מתכוון לזוז מכורסת הטלוויזיה המתכווננת שקיבל מהילדים וביקשתי מעדינה שאם תשמע על עבודה מתאימה, שתגיד לי. שתינו גרות באותו בניין, דלת מול דלת, והיא שומעת ויודעת הכול על כולם, לוח מודעות מהלך. בראש הבלונדיני שלה, שנראה קטן או מוגבל באחסון, רשום מי צריך מה, למי יש כמה, ולמה, מי מת ומי רק חולה, מי יוצא מהסופר בלי לעבור בקופה, מי בוגד, במי, מה השכנים בפנטהאוז קונים בדיוטי פרי. וגם למי יש עבודה להציע.

להבדיל ממני, היא גם זוכרת הכול. לא הייתי צריכה להזכיר לה שאני שבעה מטיפול בתינוקות, בילדים ובזקנים וגם לא מתלהבת לעמוד על הרגליים ולהיות נחמדה באיזו חנות שמוכרת כלי בית או בבוטיק לבגדי נשים. היא מכירה אותי, יודעת שאני לא בן־אדם שמחייך אל העולם בקלות. בראש שלי הסתובבה מחשבה ללוות אדם עיוור. גם לעבוד וגם לעשות משהו טוב: אקרא לו ספר או אצא איתו להליכה בשכונה או לקניות בסופר. אמרתי את זה לעדינה, והיא אמרה שאלה דברים שעושים בהתנדבות.

"לסגור מה? מה צריך לסגור?" שאלתי, והעפתי מבט על הסיר עם החומוסים שהתבשלו על אש קטנה.

עופר כרגיל ישב בכורסה שלו בסלון מרותק לפרופסור קרסו. בארוחת הצהריים שאנחנו אוכלים יחד אין לי ברירה אלא לשמוע איזו מחלה חדשה גילה שיש לו. ארבעים שנה במשטרה היה בריא, רק יצא משם נעשה חולה.
"סגירה במובן הכללי. עבודה."

"עבודה? בחיים לא שמעתי על כזאת עבודה. מה, כמו לסגור פגישות באיזה משרד או מרפאת שיניים?" לא הבנתי לאן היא חותרת.

"אני מכירה אותך כבר עשרים שנה, אף פעם לא יצאת מהבית בלי לנעול, ואף פעם לא שכחת סיר על הגז. אני חושבת שזה מספיק בשביל העבודה הזאת."

הסתכלתי איך עדינה נהנית מכל לגימה מהנס שהכנתי לה וחיכיתי שתגיד עוד משהו.

"משהו שמתאים לך. עבודה קטנה ונוחה, כמו שרצית. ארבע שעות כל יום, בלי הרבה נסיעות, ומשלמים טוב. אמרו שהעבודה היא רק לסגור דברים. פשוט לסגור."

"עדינה, אולי הכוונה שמי שעובד שם יסגור את הפה שלו?" חשבתי שהיא מציעה לי עבודה עם סיווג ביטחוני גבוה, משהו חשאי.

"נו, אז לך אין בעיה. דברנית גדולה את לא!" חייכה בהנאה.

השתתקתי, רק הראש המשיך. אולי בעבודה הזאת קורה משהו שאני לא אמורה לראות? מול העיניים רץ לי הסרט האנגלי ההוא על אישה מבוגרת, בערך בגילי, שהתחילה לגדל ולמכור צמחי מריחואנה בבית שלה. אין מצב. עדינה יודעת למי אני נשואה. כל עבודה חייבת להיות נקייה וחוקית. "טוב, אם כך אני מעולה בלסגור."

היא לגמה את הלגימה האחרונה מהקפה, התרכזה לרגע בפלאפון שלא זז ממנה. "שלחתי לך את הטלפון של אודי. דברי איתו. זה הבעל, הוא מחפש," אמרה.

מיד למחרת בבוקר התקשרתי.

לאודי היה קול בס, כמו של קריין חדשות. הוא מחפש אישה מבוגרת, "או בוגרת", תיקן את עצמו, רגועה, שיש לה סבלנות ולא ממהרת להתעצבן, ובאותה מידה לא מנסה לחנך אף אחד, שתגיע אליהם לשעות הבוקר חמישה ימים בשבוע. הדבר היחיד שמצפים ממנה הוא לסגור דברים, זה התפקיד. הוא משלם "בנדיבות", "כסף זה לא בעיה". הפתיעה אותי המילה הזאת – בנדיבות, ומיד הפתעתי את עצמי בחזרה כששאלתי כמה.

"60 לשעה, ואם צריך, גם יותר."

הרגשתי איך הגבות שלי קופצות לאמצע המצח ולא חוזרות למקום. אם עופר היה שם, הוא היה אומר לי להירגע, להסתיר התלהבות. אף פעם בחיים שלי, בשום עבודה, בצהרון, במשרד, במרכז לקשיש, לא הרווחתי סכום כזה לשעה אחת. בשבילי זאת קפיצת מדרגה. רשמתי הכול על פתק, שלא יתחרט ויגיד לי אחר כך שסגרנו על סכום אחר. הוא חזר ואמר כמה פעמים שזאת לא עבודה מאומצת, וגם לא מסובכת. "אולי קצת מוזרה," ככה הוא סיים, ולי היה נדמה שהוא התעייף, או אולי מיואש.

שעה אחרי השיחה נסעתי באוטובוס. עשר דקות לרחוב כצנלסון בגבעתיים. אודי פתח את הדלת, בן חמישים, אולי קצת יותר. שיער אפור, פנים שהזכירו לי את עופר כשהיה חוזר סחוט אחרי שעות ארוכות של חקירות. הוא הזמין אותי לסלון ושאל אם הנסיעה עברה בסדר ואם אני רוצה לשתות. "אני מציע שלפני שנדבר ניכנס ביחד למטבח. את תראי מה קורה ותביני."

הוא קם, ואני אחריו. "תזכרי שכל מה שאת צריכה לעשות הוא לסגור מה שאשתי פותחת."

נכנסנו למטבח שנראה כמו אחרי צונאמי. אפילו הנכדות שלי, בנות שמונה ועשר, כשאופות עוגיות לבד משאירות את המטבח הפוך, אבל לא ככה. ארונות ומגירות פתוחים, המקרר פתוח לרווחה, מים זורמים, והשיש מכוסה בכלים ובצנצנות. אודי סגר את המקרר ואת הברז וניגש אל אישה צנומה קצוצת שיער שעמדה ליד שני סירים מבעבעים.

"תכירי, זאת מירה." הוא הניח בשקט את היד על הכתף שלה.

היא הסתכלה אליי לשנייה, לא אמרה כלום וחזרה לסירים.

"היא לא סוגרת. זאת הבעיה," אמר, סגר את החלון, והניח מכסה על אחד מהסירים.

הסתכלתי עליו. הוא לא נראה לי מופתע בשום אופן.

"למה זה קורה לה?" מלמלתי, בשקט, כדי שלא תשמע.

הוא אמר שזה המצב, ושאין הסבר. "היא רק פותחת, לא סוגרת."

האישה נשארה במטבח, ואנחנו חזרנו לסלון.

אודי הסביר שהעבודה שלי היא להיות קרובה אליה, וכשהיא פותחת נגיד את המגירה של הסכינים – לסגור. פשוט ללכת אחריה. אם היא לקחה משהו מהמקרר, והדלת נשארה כמובן פתוחה, אז לסגור. זאת כל העבודה. וכמובן לא רק במטבח. כשהיא נכנסת לשירותים היא לא סוגרת את הדלת, וכשהיא מתלבשת – היא לא סוגרת כלום, בגדים לפעמים נושרים ממנה. היא יכולה לשבת בסלון, להוציא את האלבומים המשפחתיים, לפתוח את כולם, ואפילו אחד לא לסגור. "לאן שהיא הולכת, את אחריה. זה העיקרון בעבודה הזאת."

"היא יוצאת מהבית?" שאלתי אבל התכוונתי להגיד שבחיים לא שמעתי על דבר כזה.

"לא. הכול קורה כאן, בתוך הבית. ועוד משהו – היא לא תדבר אלייך, כאילו את לא קיימת. היא תעבור לידך, ואת לא שם. מהניסיון שלי עם אנשים שעבדו כאן, דווקא זה שיגע אותם, אני אומר לך מראש, שתדעי."

"היא יודעת לדבר?"

אודי חייך ואמר שהדבר היחיד שהיא לא פותחת זה את הפה.

לגמתי עוד לגימה, והוא שאל אם יש לי עוד שאלות.

"ילדים, יש לכם?"

"בת אחת, גילי, בתיכון. כבר שנה שנייה בפנימיה בקיבוץ בדרום, את בטח מכירה, הם מלמדים שם על טבע ואקולוגיה. עדיף ככה. בעוד שנה מתגייסת. כשהיא מגיעה הביתה פעם בשבועיים ובחופשות, גם היא סוגרת," חייך כאילו לעצמו.

לא היו לי עוד שאלות. שתקתי, והוא שאל אם זה יותר מדי, אם אני רוצה לחשוב על זה.

מיד אמרתי שאני חושבת שזה בסדר, שאני טובה בלסגור. בסוף לא התאפקתי ושאלתי ממתי זה ככה, ולמה.

הוא אמר: "מאז התאונה."

"מסכנה," אמרתי, ובלב חשבתי שהפציעה שלה גם קשה וגם מיוחדת.

לפני שנכנסתי הביתה עצרתי במטבח של עדינה. הפעם היא הכינה לי קפה, אמרתי לה שסגרתי עם אודי, וסיפרתי לה את כל הפרטים.

"תאונה? היא?" שאלה באדישות מופגנת.

"ככה הבנתי."

"שטויות," היא אמרה בביטחון. "מי שעבר תאונה זה הבן שלה. תאונת אימונים, התהפך עם הנגמ"ש. הוא לא אמר לך שמשרד הביטחון משלם עלייך? תדעי לך שזה כסף בטוח."

"איך את יודעת?" קצת התרגזתי שלא סיפרה לי קודם.

"החברה של הבת־דודה שלי היא קרובת משפחה שלהם." עדינה קמה, נשענה על הכיור והסתכלה עליי, כאילו מרחוק. "חשבתי שאם אני אספר לך, לא תרצי ללכת."

שתיתי בשקט ולא עניתי לה. פתאום שאלתי את עצמי אם מירה סוגרת את העיניים כשהיא ישנה, כי פעם שמעתי על אנשים שנרדמים בעיניים פקוחות. זה מבהיל, כי לא בטוחים אם הם חיים או מתים.

התחלתי לעבוד בסגירה ושבוע אחרי זה אודי נתן לי מפתח לדירה. הוא יוצא לעבודה לפני שאני מגיעה. אני תמיד מצלצלת בדלת לפני שאני פותחת, שמירה תדע שאני נכנסת. הראש שלה הכי סגור שאפשר – כספת נעולה, אין לי מושג מה קורה בו. הפנים שלה לא משתנות, קפואות כאלה, והעיניים הירוקות שלה כאילו מציצות דרך איזה חריץ. גם היא יכלה לעבוד במשטרה. לפעמים היא מתיישבת ליד השולחן במטבח עם כוס תה, ולמרות שהיא לא מוציאה מילה, נדמה לי שהיא מדברת עם מישהו. גם אני מצטרפת ושותה. זה לא כמו לשתות עם עדינה.

רק לדבר אחד לא התרגלתי בעבודה הזאת. לפעמים, כשגילי מגיעה הביתה, אני רואה איך היא מחבקת את אימא שלה, ובכל פעם שומעת את אותו משפט: "נו אימא, מתי כבר תסגרי ככה את הידיים, כמו שהיה פעם, ותחבקי אותי?"

הלב שלי נצבט. אני רוצה לקחת את הידיים של מירה ולסגור אותן מסביב לגוף של גילי, אבל זה לא קורה. אז אני פותחת את שלי, וגילי נכנסת פנימה, ואני סוגרת לחיבוק קצר, ופותחת.

 

אורית גרוס היא פסיכותרפיסטית ומטפלת בתנועה. פרסמה שלושה ספרי פרוזה: 'סיפורים מאחורי הגב' (כרמל, 2003), 'קליפות שקופות' (כרמל, 2006), 'רצפת חול' (הקיבוץ המאוחד, 2012). שותפה ליצירת המחול GO מאת הכוראוגרפית גלית ליס. הסיפור "סוגרת" הוא מתוך קובץ בכתובים.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

הילוך ראשון | לקט סיפורי ביכורים שהתפרסמו השנה במוסך

"מכונת הגריסה תהיה לי עדה לכמה שאני שם עליכם זין! תראי ורדה – אני לא עורך דין כמו האח שלי. אני לא מדבר עורכדינית."

ירדן וולפסון, "נוף מקייפ קוד", שמן על לוח, 30.5X23 ס"מ, 2011

.

אָנוּליקָה / לילך וולך

היא פערה קלות את הפה כדי לענות לשאלה. הרי נשאלה. הייתה יכולה לומר "1962, המורָה". או אפילו, אפילו, הייתה יכולה לומר "אני לא יודעת, המורה" – למרות שוודאי שידעה, היטב ידעה מה השנה לאדוננו – ולחזור ולשבת בכיסא העץ, שחרק ברגלו הסדוקה בכל פעם שהתרוממה ממנו, ועוד הרבה יותר בכל פעם שהתיישבה עליו. היא הייתה יכולה להתנצל על כאב כלשהו שפתאום פגע בה לכאורה, נניח כאב בטן דוקר; בדרך כלל זו הבטן שמכה בה משום מקום, כאילו שלחו בה חץ דקיק. להתנצל, ולצאת מהכיתה.

להמשך הקריאה הקליקו כאן

.

לילך וולך היא סטנדאפיסטית וכותבת.

 

————–

 

ורדה / ירון כץ

אם מכתבי זה מצא את דרכו אל מכונת הגריסה שלכם ברגע שראית את השם שלי מתנוסס עליו, אז שמכונת הגריסה תהיה לי עדה לכמה שאני שם עליכם זין!
תראי ורדה – אני לא עורך דין כמו האח שלי. אני לא מדבר עורכדינית.
אז אני רוצה להגיד לך בפשטות:
1. המכתב ששלחתם לי – ביטול ההשתתפות שלי בחגיגות השבעים – את יכולה לדחוף אותו – את יודעת לאיפה.
2. אני הולך להופיע על אפכם ועל חמתכם. ראס בין עינכום אני אופיע – ועם תגבור של כלי-קשת – הרביעייה של הרוסים שאתם מגרשים כל הזמן מהרחבה של בית-העם.

להמשך הקריאה הקליקו כאן

.

ירון כץ, גר בירושלים, למד אמנות ותיאטרון חזותי, כיום עובד בעבודה המאפשרת לו לכתוב ולנגן בגיטרה.

 

————–

 

באה אליו בטוב / אורית פראג

באה אל פינת הדשא לכיסא הצופה צפונה. דיברה אליך, היי נג'יב, אני מדברת אליך כי נוטה היום, כי צבעי ההרים במרקם הבזלת. אמרה, איך הם מכחילים ומתרככים, תראה, ראה את הבגד הצהוב הזה; ג'לבייה צהבהבה כמו אש. אתה יודע, כמו של המשוררת שלנו שתפרו לה בגד מאש, בגד מזהיר. ואצבעותיי תופסות בקצה הג'וינט רחוקה מהגחלת ולא ברור מי הבוערת, וצחקה על עצמה, כמה שאת מופרכת והאוויר נפתח עליה לאט לרווחה ואמרה שוב שאצבעותיי תופסות בקצה הג'וינט שדרור מספק לי לפעמים וככה משלים הכנסה בגזרת השמירה שלו. שעת האור החיוור כשהשקט כמו שובל של ריח באפי ומה הסיכוי שאשמע כאן את חריקות הצעדים שלך נג'יב? נניח שתגיע בגלל איזו פורענות בלתי צפויה. מצד צפון תבוא ותיפתח חלקת הגפנים ותגיח מתוכה ותמצא אותי בגפי בציפייה בהירה ונזהרת לך.

להמשך הקריאה הקליקו כאן

.

אורית פראג היא ספרנית. מנחת מעגלי-שיח על רעיונות וספרות ומרצה מעל במות שונות באזור הגליל העליון. בעבר ערכה את עיתון הקיבוצים "הדף הירוק". כותבת סיפורים קצרים.

 

————–

 

אמיליה / אלי חביב

זה היה הסרט השני שראה באותו שבוע, לבדו בקולנוע. משהו נוגה על רקדנית בלט ועל חלומות שקורסים. נדמה כאילו אלה הדברים היחידים שאנשים מתעסקים בהם היום ורק הרקדניות מתחלפות. היה קר בחוץ והוא התעטף היטב במעיל השחור שלו וטפח קלות על זרועותיו בידיו הנתונות בכפפות עור שחורות גם הן. זו הייתה מחווה שלא באמת הבין את טיבה אבל חיבב אותה מאוד. הוא הרגיש שהיא שייכת לזמן אחר ולמקום אחר וגם הוא השתוקק להשתייך לשם בעצמו. מסיבה זו ממש היה הולך לקולנוע לבדו. מלבד זאת הוא חשב שאהב אמנות.

להמשך הקריאה הקליקו כאן

.

אלי חביב הוא שחקן, תסריטאי, מחזאי ובמאי. כתב וביים בתיאטרון האינקובטור את ההצגה "מה שחשוב באמת" המועמדת לפרס קיפוד הזהב, והצגות נוספות.

 

 

————–

אֵלִי / ענת שפיצן

הרופא דיבר מעל ראשי ואמר לאימא שלי: "הילדה זקוקה למשקפיים. היא חייבת להרכיב אותם כל הזמן, אחרת בבית הספר היא לא תראה מה כתוב על הלוח."
שאלתי עד מתי אני אצטרך את המשקפיים האלה.
"זה לכל החיים," הוא ענה. שבוע אחר כך אימא סיפרה שהרופא יצא מהמרפאה בערב. מכונית פגעה בו מול המרפאה. הוא נהרג מיד.

להמשך הקריאה הקליקו כאן

.

ענת שפיצן היא עורכת ומתרגמת מאיטלקית. בין תרגומיה יצירות מאת איטאלו קאלווינו וג'ורג'ו באסאני. ערכה את סיפורי הדקמרון. מלמדת עריכת לשון הספרות בחוג ללשון באוניברסיטה העברית. בוגרת תוכנית הלימודים לכתיבה בבית הספר לאמנויות המילה. זהו סיפורה הראשון למבוגרים.

 

————–

 

חנה אוכלת המבורגר בהמבורג / עידו פלד

גיליתי שלג'ון קוראים חנה בבוקר אחרי ששכבתי איתו, באותו היום שבו נחטפה הבחורה מגוש עציון. הייתי אז חייל, ובזמן שחיכיתי לרכבת בלב המפרץ מצאתי את ג'ון בפייסבוק, בין החברים של אוּרי השמאלני. אז גיליתי שבכלל קוראים לו חנה.

להמשך הקריאה הקליקו כאן

.

עידו פלד, גדל במושב בית שערים, לומד לתואר שני ומלמד בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב. תרגומיו מגרמנית ומיוונית עתיקה התפרסמו ב"הו!" וב"הארץ".

 

————–

 

הדמעות / שחר מדמון

קיש-קיש, נקשה מרים רחל בנעליה על הרצפה. קיש-קיש, קיש-קיש קאש, כופפה גווה אל זליג הקטן הישוב על הרצפה ומחאה כפיים.
'אתה רואה? לא צריך צעצוע זה אצל חיים מנדל, הנה תראה.'
קיש-קיש, קיש-קיש קאש. זליג הקטן משך בשמלתה של מרים רחל והמשיך לבכות ולהצביע על נייר המקופל למטוס בידיו של אחיו הגדול.
'אבל אתה באמת לא צריך את המטוס. אני אקפל לך עוד אחד'. זליג היכה על הרצפה במחאה ומרים רחל משכה רגליה משם כנחלצת מביצה עמוקה ושולי שמלתה בידיה.

להמשך הקריאה הקליקו כאן

.

שחר מדמון הוא סטודנט לכתיבה יוצרת במכללת מנשר.

 

————–

 

יש לך פרצוף של אחת שתגיע לשמיים / מיכל יערה כרמי

אחרי שגמרתי לכתוב את התוכנית האסטרטגית ושלחתי אותה ללקוח, ירדתי לחוף הים. כמו בכל לילה, התנתק לי האינטרנט בטלפון, וגם המצית אבד לי בדרך. ליד הצומת התיישבתי על ספסל כדי לנסות לחבר שוב את האינטרנט. בקצה הספסל ישבה אישה ועישנה סיגריה. ביקשתי ממנה אש לג'וינט. שאלתי אם היא רוצה והעברתי לה את הסיגריה.

להמשך הקריאה הקליקו כאן

.

מיכל יערה כרמי, יועצת תקשורת ואסטרטגיה במאבקים חברתיים, משברים ושינויי תחיקה. מתגוררת בתל אביב. שוקדת בימים אלה על ספרה הראשון.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך