הילוך ראשון | "אֵלִי", סיפור ביכורים מאת ענת שפיצן

"בכל אחד מחלונות הבניין היה חור. החורים נפערו באותו מקום בכל חלון, בצד שמאל למטה. אמרו שיודעים מי עשה את החורים. אמרו שזה אלי מהכיתה המקבילה." סיפור על אהבת נעורים, התחזות ואכזבה

Lovers under the moon, Serge Sudeikin

מאת ענת שפיצן

 

הרופא דיבר מעל ראשי ואמר לאימא שלי: "הילדה זקוקה למשקפיים. היא חייבת להרכיב אותם כל הזמן, אחרת בבית הספר היא לא תראה מה כתוב על הלוח."
שאלתי עד מתי אני אצטרך את המשקפיים האלה.

"זה לכל החיים," הוא ענה. שבוע אחר כך אימא סיפרה שהרופא יצא מהמרפאה בערב. מכונית פגעה בו מול המרפאה. הוא נהרג מיד.

קנו לי משקפיים בעלי מסגרת פלסטיק ורודה. הם כיסו חלק גדול מהפנים ומדי פעם גלשו על האף והתחככו בחלק העליון של הלחיים. מתחת למסגרת הצטברה זיעה וצצו פצעונים. פצעונים צמחו על הלחיים, על המצח, על האף.

*

הגוף גם הוא השתנה, אבל לא גבהתי. האגן והירכיים התרחבו. השדיים החלו לצמוח. בחנות החזיות פשטתי את החולצה בתא המדידה, ומיד הצמדתי אותה לחזה. המוכרת נכנסה לתא. הורתה לי להסיט את החולצה. היא הביטה בחזה העירום ואמרה: "את נורא שמנה ויש לך חזה נורא נורא קטן. אני מקווה שאוכל למצוא לך משהו."

*

בדרך לבית הספר ראיתי ילדים מתגודדים מתחת לקיר הגימנסיה ומביטים מעלה. בכל אחד מחלונות הבניין היה חור. החורים נפערו באותו מקום בכל חלון, בצד שמאל למטה. אמרו שיודעים מי עשה את החורים. אמרו שזה אלי מהכיתה המקבילה. הוא הגיע בערב לבית הספר והשליך אבן לכל אחת מהכיתות. מאותו יום חיפשתי את אלי בהפסקות. לבשתי חולצות כפתורים רחבות ובהפסקות הלכתי בגבי אל הקיר כי הבנים נהגו לעבור ליד הבנות, לטפוח על גבן ולשאול "מה נשמע?". אחר כך העבירו את היד לאורך הגב, להרגיש אם הן לובשות משהו מתחת לחולצה.

מגרם המדרגות הפתוח יכולתי לראות את מגרש הכדורסל. בדרך כלל אלי שיחק שם. פעם אחת לאחר שקלע סל הוא נעמד באמצע המגרש, כופף ברכיים, הניח ידיים על הירכיים וצעק, "אני צלף, צלף, קליעה טובה." השיער שלו היה פרוע, הפנים האדימו, עיניו פנו אל המדרגות, כאילו הוא מסתכל בי, כאילו הוא כורע לפניי, צועק למעני.

בשיעור היסטוריה הבטתי מהחלון. ראיתי את צמרות הברושים ואת גדר הרשת הגבוהה שסביב בית הספר וחשבתי על אלי. הנזיפה של המורה הפתיעה אותי. המורה כעס. הוציא אותי באמצע השיעור. בחצר שיחק רק ילד אחד, אלי. הוא כדרר וזרק את הכדור, קלע סל אחרי סל. נעמדתי קרוב אליו. הוא הסתובב אליי ושאל אם אני רוצה לקלוע. אמר שאעמוד עם הגב לסל ואזרוק לאחור. עמדתי עם הגב לסל ועצמתי עיניים. זרקתי את הכדור בכוח. אלי קרא: "קלעת סל!" פקחתי עיניים והבטתי בו.

*

בחורף הייתה חצר בית הספר ריקה. שלוליות גדולות נקוו במגרש הכדורסל. עליתי למסדרון של כיתה ו' המקבילה, הכיתה שלו. עברתי ליד הדלת הפתוחה, מתוך הכיתה עלה ריח של בדים לחים ותפוזים. הצצתי פנימה. הוא עמד על שולחן המורה, בין השולחן ללוח היו פתוחות מטריות צבעוניות. הוא סובב מעליו מטרייה פרחונית ושר "לא רוצים לישון, רוצים להשתגע, אנחנו נפוצץ את השכונה."

חיפשתי בספר הטלפונים את שם המשפחה שלו. בין אלפי השמות מצאתי שלאבא שלו קוראים יוסף ולאימא שלו רחל, גיליתי שהם גרים ברחוב מקביל לדרך שבה הלכתי יום יום לבית הספר. בדרך כלל הייתי רגילה ללכת דרך גן הצפרדע, לעבור ליד צריף הנשיא ולצאת לגימנסיה מול הקיוסק של נעים. שיניתי את המסלול, הלכתי לבית הספר דרך הרחוב שלו. האטתי כשעברתי ליד הבית שבו גר, הבטתי מעבר לגדר אל החצר. לא פגשתי אותו מעולם בדרך לבית הספר. יום אחד ראיתי את אימא שלו ואת אחותו הקטנה יוצאות מהשער. הלכתי כמה צעדים אחריהן. לשתיהן היה שיער ארוך בהיר. מדי פעם הרימה אימא שלו יד והניפה את השיער לאחור. השיער שלי לא אָרך, הגיע רק מעט מתחת לאוזניים. למרות זאת בבית ניסיתי לעשות את אותה התנועה מול המראה. אבא שלי צחק, אמר שאני ממש גברת מגונדרת, עומדת שעות מול הראי, עוד מעט אבקש שפתון, אתחיל להתאפר ואלך בגרבי ניילון.

*

לפני פורים ירד שלג. לבשתי ג'ינס ומעליו טרנינג. מעל הגופייה לבשתי חולצה ומעליה סוודר ומעיל חום מרופד בפרווה סינתטית. חבשתי את כובע הצמר של אימא. לבשתי את הכפפות השחורות של אבא. אימא הורידה מהבוידעם את נעלי ההרים שלה. נעלתי אותן. בין הנעליים לערדליים גרבתי שקיות ניילון. חבשתי את הכובע של המעיל מעל כובע הצמר. תחבתי את הידיים לכיסים. הלכתי לאט על המדרכה. הרגליים שקעו בשלג עד הקרסוליים. הניילונים רשרשו בכל צעד. שלג כיסה את המגרשים, הצטבר על הגדרות, יצר תלולית על ראש פסל הצפרדע הניצב בגן הציבורי. מכוניות לא נסעו. מבוגרים וילדים הלכו באמצע הכביש. ילדים בכובעים צבעוניים נופפו לשלום. אנשים לא מוכרים הניעו בראשם וחייכו אליי.

כדור שלג פגע בי. הפניתי ראש. הסרתי את הכובע של המעיל והבטתי. ילד עמד מעבר לכביש. כובע צמר כיסה לו את המצח. המעיל שלבש היה גדול עליו. הוא קרא: "הֵיי". זה היה אלי. הוא התכופף, הרים חופן שלג וגלגל אותו לכדור בין כפות ידיו, ואז שמתי לב שיש איתו שני ילדים מהכיתה המקבילה: החבר הטוב שלו, חנן, שאהב לצייר טנקים, ויוני, שאהב לשחק כדורגל. זרקתי לעברם כדור שלג. הכדור נפל קרוב אליהם. הם צחקו המשיכו ללכת. הלכתי בעקבותיהם לאורך הגן הציבורי, ומשם אל הצומת, ומשם לעמק המצלבה.

המשטחים שבין עצי הזית הלבינו. הסלעים הזדקרו מתוך השלג. אלי והחברים שלו ירדו לעמק ואני אחריהם. ירדתי במדרון ההר, בין הסלעים. השלג הגיע עד הקרסוליים. אחר כך שקעו הרגליים עד הברכיים. באמצע הירידה הוא עצר. נופף בידיים, קפץ אל השלג והתגלגל על צידו כמה גלגולים. הסרתי את הכובע של המעיל, הסרתי את כובע הצמר. זרקתי אותו למעלה ותפסתי. דם זרם אל פניי. לחיי להטו. פתחתי את כפתורי המעיל. הסרתי את הכפפות ותחבתי את הידיים בערמת שלג. רציתי לרוץ אבל הרגליים שקעו בשלג כמעט עד המפשעה. הוא חזר לאחור, הושיט לי יד. שלג רך התחיל לרדת. אלי הטה את ראשו לאחור ופער את פיו, גם אני הטיתי את ראשי ובלעתי פתיתים. השלג התחזק. הפתיתים הצליפו בפנים, העיניים צרבו, האף קפא. אלי עלה חזרה לכביש. חנן ויוני עלו איתו, ואני השתרכתי מאחור.

*

בפורים המורה לוין הביט בילדים המחופשים ואמר, יש ילדות סתם, ויש ילדות שנולדו להיות מלכות, ולא משנה למה יתחפשו, הן תמיד יהיו מלכות. מבטו חלף על פני ילדי הכיתה ונעצר בקרן היפה. היא התחפשה לביטניקית ובאה במכנסי ג'ינס משופשפים וקרועים וגיטרה תלויה הכתף. קרן הטתה מעט את הראש והחזירה למורה מבט. נעצתי בה עיניים, בגומות החן, בשיער הארוך שהגיע עד מתחת לשדיים, בשפתיים האדמדמות, בעור החלק של הלחיים שהוורידו, בהטיית הראש. נסיכה בג'ינס קרוע.

גם אלי קרע חורים במכנסיים, הדביק ריבועי לבד לחולצה, חתך את השרוולים, לכלך את הפנים בצבע חום, חבש כובע שחור קרוע. הוא הלך בחצר בית הספר ופשט יד. אני לא התחפשתי. בשפתון ציירתי לי לב על הלחי. עברתי לידו והוא פנה אליי ואמר בקול רועד: "תני משהו לילד רעב." היו לי בכיס סוכריות חמוצות ממשלוח המנות. זרקתי כמה סוכריות לידו המושטת. הוא הביט לתוך ידו המלאה סוכריות והשתחווה.

בסוף השנה קניתי מחברת סליל עם כריכה אפורה. בדף הראשון כתבתי:

"אלי אלי אלי שלי,
אותך כל כך כל כך אהבתי,
את בלוריתך הזהובה
ואת עיניך התכולות."

אימא מצאה את מחברת השירים והראתה לאבא. מצאתי את המחברת על השולחן בחדר האורחים.

*

בשבת בבוקר סשה בא לביקור. הוא ואבא שלי ישבו במטבח ושתו וודקה. אבא מזג משקה לכוסית נקייה והושיט לי, "תטעמי, כדאי לך." קירבתי את הכוס לאף. שניהם נעצו בי מבט. הטיתי את ראשי לאחור, כמו שראיתי אותם עושים, והיגרתי במהירות את כל המשקה לפי. הטעם היה מר. המשקה צרב את הגרון. סשה פרץ בצחוק: "הגברת יודעת לשתות." אבא הרים כוסית, "לחיי הבלורית הזהובה." שתקתי. הפניתי לו גב והתחלתי ללכת. הוא קרא אחריי, "ילדים, גם אני אוהב לכתוב."

*

אבא סיפר לי שהחתולים המסתובבים בחצר הם צאצאים של חתולי פרא. רואים את זה לפי הפסים על גופם ולפי הטבעות על הזנב. לקראת סוף החורף החלו החתולים ליילל בקולות רמים, רדפו זה אחרי זה, קפצו מעל שיחים, מעל גדרות, לפעמים היה אחד החתולים מזנק על חתולה, נועץ את שיניו בעורפה, נצמד אליה ומרעיד את חלקו התחתון של הגוף. החתולה לא יכלה לברוח. חששתי שאם אביט לחתול ישר בעיניים הוא יזנק עליי.

*

הייתי בת יחידה אבל אבא קרא לי "ילדים". לפעמים ביקש שאושיט לו יד. היה שולח את אצבעות ידו הארוכות, הדקות והחיוורות למרכז השקערורית בכף ידי, בוחש בתנועות סיבוב קלילות ומדקלם שיר שהמציא: "טַבָּחִית לִכְלוּכִית / דַּיְסָה מְבַשֶּׁלֶת / בַּסֻּכָּר מְתַבֶּלֶת, / חֶמְאָה מוֹסִיפָה, / לְאוֹרְחִים מְחַכָּה. / לְאוֹרְחֶיהָ מְחַלֶּקֶת / שִׁכְחָה, פֵּאָה וָלֶקֶט, / אַךְ לַזֶּרֶת לֹא יַזִּיק / אִם לַבֹּהֶן לֹא יַסְפִּיק."

בסיום הדקלום הריץ את אצבעותיו במעלה זרועי. אני הצמדתי בכוח את הזרוע לבית השחי. פלטתי צחקוקים מקוטעים והתפתלתי להשתחרר מאחיזתו, והוא המשיך לדקלם:

"בֹּהֶן בֹּהֶן, מַהֲרִי, / בַּמַּרְפֵּק אַל תֵּעָצְרִי / כִּי מִתַּחַת בֵּית הַשֶּׁחִי / תִּמְצְאִי גַּם צְחוֹק גַּם בֶּכִי."

*

בחופש הגדול נסעתי לדודה הני בדימונה. הדודה שאלה אם יש לי חבר. שיקרתי ואמרתי שכן, קוראים לו אלי. סיפרתי שיש לו עיניים כחולות והוא שחקן כדורסל. היא שאלה למה אני לא כותבת לו. נתנה לי מחברת שורות. כתבתי מכתב על אחד הדפים, אחר כך תלשתי והעתקתי בכתב יד מעוגל לדף חדש. כתבתי לו שקוראים לי יעקב (באמת, אבא סיפר לי שלפני שנולדתי הוא היה בטוח שייוולד לו בן ותכנן לקרוא לי יעקב על שם סבא שלי). כתבתי שחברים סיפרו לי עליו. אמרו שהוא ספורטאי ושחקן כדורסל. סיפרתי שאני אוהב לשחק סטַנגָה. שאלתי במה משחקים בירושלים ואם מכירים אצלם את המשחק הזה. המצאתי שיש לי אח תינוק ואחות קטנה בת שלוש, שלאחי קוראים אביב ולאחות – נורית. שאלתי אם גם לו יש אחים ואחיות. וסיימתי במשפט "אתה יכול לענות לי לכתובת שעל המעטפה."

כל יום ירדתי לראות אם הגיע מכתב ממנו. מנעול התיבה היה שבור. בוקר אחד מצאתי בתיבה מכתב שעל המעטפה שלו נכתב באדום "התראה לפני ניתוק". החזרתי את המכתב לתיבה הפרוצה. למחרת מצאתי בתיבה גלויה מאבא שלי. "מה שלום המשוררת?" הוא שאל. בפעם אחרת הציצה מתוכה חוברת טרזן. הני אמרה שאוכל לקרוא אותה אבל שאזהר לא לקמט, כי שלמה בעלה מתרגז אם מקמטים את החוברות שלו.

אחרי שבועיים הגיע מכתב. על המעטפה נכתב בעיפרון באותיות עקומות: "ליעקב". הכנסתי את המכתב לכיס המכנסיים. עליתי במדרגות והמכתב בכיסי. הרגשתי אותו נוגע בירך. הנחתי יד על הכיס, שהיה תפוח מעט. דודה הני עמדה ליד השיש במטבח, קילפה גזר. "למה לא נשארת לשחק למטה?" שאלה, "כל הזמן את מתלוננת שאין לך עם מי לשחק, ועכשיו אני שומעת ילדים בחצר."
מהחלון נראו ראשיהן של שלוש ילדות משחקות חבל. הן משחקות על שביל בטון שעובר ליד חלקת חצר חשופה. הקרקע אינה חומה כמו בירושלים, אלא חולית, צהבהבה. שיחים קירחים צומחים בין הבניינים, מכוסים שכבת אבק. מדי פעם הילדות צועקות זו אל זו. יום קודם הלכתי בחצר והן שיחקו באותו המקום. נעמדתי בצד והבטתי בהן. הילדה עם הצמה הארוכה הסתובבה אליי לרגע, אחר כך הסבה את פניה וגלגלה את החבל בכוח רב יותר. הלכתי משם. היה נדמה לי שאני שומעת ילדה לוחשת: "מקרה סוציאלי אבוד".

ברגע שנגעתי במכתב הכול נעלם: הילדוֹת, החבל החובט בפראות בבטון, שורת בתי השיכון, השיחים המאובקים.

את המכתב פתחתי בשירותים. ישבתי על האסלה וקראתי: "שלום יעקב, בירושלים משחקים סטנגה אבל אני אוהב לשחק כדורסל. עכשיו בחופש הגדול אני גם מתאמן בשחייה בבריכת ירושלים. יש לי אחות קטנה שקוראים לה הגר, היא בכיתה ב', ויש לי אח גדול. קוראים לו בני והוא בכיתה ח'.

מי נתן לך את הכתובת שלי? מי אמר לך שאני מצוין בכדורסל?"

בערב הנחתי את המכתב בין דפי חוברת הטרזן. אל בין עצי הג'ונגל השתרבבו המילים: כדורסל, שחייה, בריכת ירושלים.

*
הסטתי את השעוונית שעל שולחן המטבח, תלשתי דף ממחברת שורות והתחלתי לכתוב: "שלום אלי, שמעתי עליך מחבר שלי. יש לו בת דודה. היא גרה בירושלים. קוראים לה ענת והיא לומדת בשכבה שלך בבית הספר. אתה מכיר אותה?"

הוספתי וכתבתי שאצלנו בדימונה יש משחקים של בנים כמו כדורגל וכדורסל, יש משחקים של בנות כמו חבל וקלאס, ויש משחקים שבנים ובנות משחקים יחד. כתבתי שבזמן האחרון התחילו לשחק אצלנו "אמת או חובה". אם אתה בוחר "חובה" אתה חייב לעשות מה שאומרים לך, למשל, לעמוד על כיסא ולהגיד בקול "אני טיפש", או לצאת לרחוב ולבקש ממבוגר שיקנה לך ארטיק בקיוסק, ואפילו לעשות משהו מסוכן, לרוץ במהירות לכביש בלי להסתכל ימינה ושמאלה, ויכולים להגיד לך גם לתת נשיקה לילדה ואפילו לגעת לה בציצי. ואם אתה בוחר "אמת" אתה חייב לענות על מה שישאלו אותך, לגלות את האמת, יכולים לשאול אותך אם ראית פעם את אבא שלך מנשק את אימא שלך, או שאתה צריך לגלות את מי אתה אוהב. שאלתי את אלי אם גם בירושלים משחקים את המשחק הזה.

*

לפני שהגיע מכתב התשובה אבא שלי בא להחזיר אותי לירושלים. ישבתי ליד החלון וגלגלתי בראש את מילות הקסם: כדורסל, שחייה, בריכת ירושלים. שמרתי את המכתב בכיס המכנסיים. הבטתי במשטחים של הנגב ונגעתי במכתב, הוא כבר התקמט, שוליו התרככו. בסיבובים לירושלים מיששתי מדי פעם את המכתב, וגם כשהתקרבנו לעיר, צמוד לוואדי שמתרחב ונפער. הרגשתי שגם הלב שלי מתרחב ונפער כשחשבתי שאני כבר מתקרבת לאלי. דמיינתי שהוא יושב במושב לידי, ראיתי בדמיוני איך אני עוצמת עיניים ומטה אליו ראש ואיך הוא מטה אליי ראש, ואנחנו נרדמים כשהראשים שלנו צמודים זה לזה.

*

ביקשתי שיקנו לי כדורסל. הלכתי ברחוב עם הכדור החדש והשתדלתי להניע את הרגליים בצעד מרושל, כמו אלי. החזקתי את הכדור מתחת לזרוע ולא הרפיתי ממנו, לא זרקתי באוויר ולא כדררתי, חששתי שלא אצליח לתפוס אותו, פחדתי שיתגלגל לכביש.

התאמנתי בבית. נעלתי נעלי התעמלות ורצתי לאורך המסדרון, ממנו עברתי לחדר האורחים, משם לחדר האוכל, למטבח ושוב למסדרון. עשיתי כמה וכמה סיבובים. רצתי במהירות, בזמן הריצה זרקתי את הכדור ותפסתי אותו או כדררתי. השלכתי את הכדור אל הקיר ותפסתי אותו. פעם אחת הטלתי את הכדור בכוח והכדור חזר אליי והכה בפנים, המשקפיים נפלו ואחת העדשות נשברה.

*

עשיתי עדשות מגע במרפאה החדשה שהקימו במקום מרפאת העיניים של הרופא המת. הבטתי במראה – בלי המשקפיים הפנים נראו ארוכים ומבוגרים יותר, הריסים הצטיירו בבירור וגם הגבות המקושתות. צבטתי את הלחיים והן האדימו. ליקקתי את השפתיים והן הבריקו. הטיתי ראש והבטתי על עצמי מהצד. בבואתי הזכירה לי את קרן היפה.

שיניתי תסרוקת. עשיתי שביל באמצע, השער גלש משני צידי הראש עד הכתפיים. לבשתי מכנסי ג'ינס אמיתיים. כמה ימים לפני תחילת הלימודים החלקתי על גדרות כדי לשפשף אותם מאחור. מלפנים, מעל הברכיים, שפשפתי בעזרת אבן. בחלק הקדמי של הירכיים נוצרו אזורים בהירים. הייתה לי חולצת סריג חדשה, הדוקה. המותניים נראו צרים בחולצה והשדיים גדולים יותר.

הלכתי לבית הספר בלי משקפיים. הייתי הראשונה בשכבה שהשתמשה בעדשות מגע. ילדים מהכיתה שלי ומהכיתה המקבילה באו לראות אותי. גם אלי בא. וככה אני עומדת שם במרכז מגרש הכדורסל שבאמצע חצר בית הספר. העיניים צורבות בגלל העדשות וקשה לי לפקוח אותן. המשטח הצהוב של המגרש מחזיר אור. מסנוור. אבל איני עוצמת עיניים. אני מטה את ראשי לאחור ומסתכלת עליו. אף פעם לא עמדתי כל כך קרוב אליו. אני מרגישה את הריח שלו, בייגלה מלוח מעורב במנטה. אני מביטה עליו ולא זזה. מריחה את הבייגלה עם המנטה ולא זזה. והוא מביט לי ישר לתוך העיניים. אומר שהוא רואה את העדשות, יש עיגול שקוף מסביב לאישון. וגם אני מביטה לו לתוך העיניים. רואה שיש כתמים זהובים בתוך העיגול הכחול שמסביב לאישונים שלו.

*

ביום ההולדת של קרן היפה שיחקנו "אמת או חובה". המסיבה הייתה בחצר הבית שלה, ישבנו במעגל על החלק המרוצף ליד המדשאה. במרכז המעגל גלגלנו בקבוק חלב ריק. הבקבוק עצר ופיית הבקבוק הצביעה על אלי. הוא בחר "חובה". קרן אמרה לו שילך על הידיים. אלי עשה גלגלון. סיים אותו בעמידת ידיים והמשיך ללכת על ידיו מסביב למדשאה, רגליו זקופות למעלה. החולצה שלו הופשלה, הגומי של התחתונים הלבנים נחשף וגם פיסת בטן חיוורת. כשחזר לעמוד על הרגליים כולם מחאו כפיים. אני עמדתי קפואה. כפות ידיי היו קרות.

לפני שיעור התעמלות התלבשתי בשירותים. נכנסתי לחדר ההלבשה לבושה בבגדי הספורט. חדר ההלבשה היה מלא בנות לבושות למחצה. קרן היפה עמדה במרכז החדר בחזייה פרחונית ובתחתונים פרחוניים. אבא שלה הביא לה מחוץ לארץ. היא אמרה: "אני חייבת לספר משהו. אבל זה סוד. אל תגלו לאף אחד. ילד אחד שלח לי פתק. מי? לא משנה. ספורטאי. בלונדיני. בפתק שאל אם אני רוצה להיות חברה שלו. הוא לא נתן לי בעצמו את הפתק. חבר שלו מסר לי. עניתי שאני לא רוצה חבר עכשיו. אני עוד לא מוכנה לזה. מקווה שהוא לא נעלב."

"מי זה היה?" שאלתי.

בו ברגע אמרתי לעצמי שלא אכפת לי מאלי, דמיינתי שהוא הולך לפניי לאורך החומה של בית הנשיא, מכדרר כדורסל. הכדור מתגלגל לכביש. הוא מזנק אחרי הכדור. מכונית מגיעה משמאל. היא פוגעת בו. הוא שרוע על הכביש. אני מגיעה מיד. קופצת מהמדרכה לכביש, אוספת את המעיים שנשפכים על הכביש ומכניסה אותם חזרה לבטן שלו.

 

ענת שפיצן היא עורכת ומתרגמת מאיטלקית. בין תרגומיה יצירות מאת איטאלו קאלווינו וג'ורג'ו באסאני. ערכה את סיפורי הדקמרון. מלמדת עריכת לשון הספרות בחוג ללשון באוניברסיטה העברית. בוגרת תוכנית הלימודים לכתיבה בבית הספר לאמנויות המילה. זהו סיפורה הראשון למבוגרים.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן:

 

להרשמה לניוזלטר המוסך

תגיות

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה ▪ אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכזת מערכת: יעל אברבוך ▪ מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן ▪ גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו