עץ נופל ביער – שירה | להחלים את המתים

"לאורכו של היומן נוקפים הימים, ומיום ליום מתגברת תחושת מלכודת שבסופה ממתין קץ. איזה קץ מבשרת אוריה? קיצו של אהובה, קיצה שלה, קץ המילים?" חגית חוף על 'צבאים' ליהודית אוֹריה

Orpheus, Martiros Sarian

מאת חגית חוף

 

הרשימה מוקדשת לפרופסור רות רייכלברג, מורתנו האהובה לספרות משווה. טרם הלכה לעולמה, לימדה רות את יהודית ואותי את שפת הגעגוע אל הבלתי ניתן להשגה.

הָיִיתִי רוֹצָה לְהַאֲמִין,
שֶׁכְּתִיבָתִי
מְנַצַּחַת אֶת הַבַּרְבָּרִים
וּמַחְלִימָה אֶת הַמֵּתִים
וּמַשְׁגִּיחָה

(צבאים, עמ' 37)

 

ספר שיריה השלישי של יהודית אוֹריה, צבאים, ראה אור בהוצאת פרדס בשנת 2016. הרשימה המובאת בזאת צוללת אל החטיבה השנייה בו, הנושאת את שם הספר. חטיבה זו היא יומן שירי מתוארך שכתבה המשוררת לאורך שנה וארבעה חודשים, מה-21 ביולי 2003 ועד ה-2 בנובמבר 2004.

היומן כולו נכתב אל אהובה. את החיבור אליו משבצת אוריה בדימויים של כאב ומוות ששוזרים בו מסתורין ויופי. בכתיבתה מקבצת המשוררת אל חיי היום-יום פיסות תרבות, מוזיקה, מיתולוגיה וספרות מכל קצות תבל ובתוך כך מפרקת את חיי השגרה לכדי חוויה פולחנית.

אוריה מהלכת בשיריה כבת בית בעולמות שמעבר לכאן. היא מובילה אותנו בין בתי שיר שהם בו בזמן מוארים, מטושטשים ואפלים. לאורכו של היומן נוקפים הימים, ומיום ליום מתגברת תחושת מלכודת שבסופה ממתין קץ. איזה קץ מבשרת אוריה? קיצו של אהובה, קיצה שלה, קץ המילים? ואולי היא מבשרת את קיצו של כל רגע ורגע שכבר נכתב, טרם ייוולד רגע חדש ויתפוס את מקומו.

היומן נפתח במילים: "חשבתי עליך כמו פרץ דם, זעקת שיר, זעקת שבר כיופי עצום, הדמון השחור, בובה שחורה, הבובה השחורה שלי. סיפרתי לך על האישה הסינית שאולצה להינשא לבובת עץ, שרתי את אורפאו נגרו, עם הרמקול, בקולות ההפוכים, זמיר המים ששר בלעדי ומלבדי" (עמ' 59).

כבר בראשית היומן עולה דמותו של אורפאוס מהמיתולוגיה היוונית. על פי המיתוס איבד אורפאוס, ראש למשוררים ולמוזיקאים, את אהובתו הנימפה אורידיקה מנשיכת נחש ביום כלולותיהם. אבלו היה כבד מנשוא והוא ירד בעקבותיה לַשְאול כדי לנסות לפדותה מן המתים. בדרכו מטה ריכך אורפאוס בנגינתו את לב שומרי הרפאים ואת לב הכלבים האימתניים, הִפנט את אלי השאול וקיבל מהם רשות להשיב אליו את אהובתו המתה. האלים, כצפוי, הציבו תנאי: בדרכם החוצה ועד הגיעם מעלה, אל לו לאורפאוס להסב פניו אחור, ואם יביט באהובתו – יאבדה לעד. אורפאוס צעד לארץ החיים ואורידיקה בעקבותיו. משדרכו רגליו בארץ החיים, הסב ראשו אחור ופרש זרועותיו לחבקה. או אז חזה באהובתו נעלמת לנצח.

אורפאוס המשיך את חייו בנגינה, אלא שמאותו רגע ואילך בקע ניגונו מתהומות אובדן וכאב. הוא יצר ניגונים שלא היו שניים להם בזַכּוּתם ובאינסופיותם.

אורפאוס היה מן הבודדים שנכנסו לארץ המתים ושבו ממנה בשלום. מאז שובו ולאורך הדורות מרחפת בעולם היצירה השאלה: האם הסב ראשו אחור בכוונה תחילה? האם ביקש לאבד את אורידיקה מפני שהעדיף על פניה את יצירתו האלמותית? האם ידע כי הכאב והאובדן שיחווה הם שיעניקו ליצירתו את הסגולה להלך בין העולמות עד עצם היום הזה?

קריאה ראשונה ביומן "צבאים" מעלה את המחשבה כי זוהי מהות שירתה של אוריה. אהובה של הכותבת נוטה למות, אך עוד לפני האובדן היא כבר משתפת אותו ואותנו בתוכניותיה לפדות אותו מן המתים. היא הופכת את אהובה למושא געגועיה עוד בחייו, ביודעה שכדי להיות נאמנה לאינסוף שבשירתה, תיאלץ לשוב ולאבדו.

אלא שבניגוד לנגינתו של אורפאוס, שירתה של אוריה אינה מקוננת על האובדן. היא אינה משלימה עם צו האלים, אלא מתריסה ומשלחת את שירתה לשוב ולפדות את אהובה. אוריה מלהטטת בדימויים עזים בין מחוזות ההווה ובין יקומים שהיו וכלו. בכל פעם שנדמה כי דבר מה בחייה עומד להיות בר-קיימא, היא בוחנת אותו, מתמסרת אליו ובועלת אותו, רק כדי שתוכל לשוב ולאבדו.

ביומן השירי נחשפת בפני הקורא ה'מפה' של אוריה למעבר בין העולמות: "אני קוראת את נורית זרחי, ואני בגן העדן […] בלילה. אצבעונית על גביע הפרח הנולד מן הכאב. הגבר הוא אורידיקה מינית יפהפיה, עלמה הבורחת כקרן […]" (עמ' 63).

שיריה של זרחי, כמו גם יצירות אחרות המאוזכרות ביומנה, משמשים כמרכבה בין יקומים. השיר מוביל את הכותבת היישר לגן עדן, אך מיד עם הגיעה לשם אופף אותה כאב שמהפֵּך את גן העדן לשאול, היא מפנה פניה אחור כאורפאוס והופכת את אהובה לאורידיקה נעלמה.

מן הקריאה המצטברת עולה אוריה כמשוררת של מעברים. נהיר כי היא יודעת שמעברים מוּעדים לעד, כי שם תיטיב לאבד. היא כותבת שירה שמייחלת לאובדן, אשר יאיר את מה שהיא מחפשת בעיקשות: המקום שבו נבראת היצירה, אותה יצירה "שיש לעקוב אחריה בלי להפריע את זינוקה להאיר מקומות אחרים" (עמ' 63). נדמה שהמעברים הם הוויה הכרחית – ובה בעת בלתי נסבלת, ורק לשיר הפתרונים כיצד ניתן לשרוד בה. שירה כגון זו אינה יכולה להיכתב על שולחן כתיבה רגיל, והכותבת פותחת בפנינו שער לאָטליֶה שלה: "שולחן הכתיבה שלי ניצב באמצע השפה, הניצבת/ ומשתרשרת מטבור אלוהים היוקד,/ ואני איני יודעת כלום,/ אני שוכחת" (עמ' 127). שולחן הכתיבה ניצב בדיוק במקום שאליו נכסף כל משורר להציץ: באמצע השפה, במקום שבו נבראת הלשון טרם תתפצל ללשונות רבים.

הטקסטים של אוריה נושאים בתוכם תחושה הרת גורל ונכתבים כצו עליון. נראה כי כל מה שהיא חווה נועד לפענח את אהבתה, לצייר את חייו של אהובה ולהתכונן למותו הקרב. השאלה המרחפת "מי יחיה ומי ימות, מי ייזכר ומי יישכח" מתחדדת לאפשרות חדשה: מי ימות על מנת לשוב ולחיות, לשוב ולמות?

אצל אוריה "עזה כמוות אהבה". את תנופת הקריאה מלווה ידיעה מנקרת: כשימות האהוב תמות איתו אהבתה האינסופית, זו שהפכה לשירה. המסקנה ההכרחית היא, אם כן, כי מושא אהבתה מנוע מלהישאר בעולם הזה כבשר ודם, אלא רק כמילות שיר.

בשיריה מבקשת אוריה ללכת שלב אחד רחוק יותר מאורפאוס. כמוהו היא מבקשת לגבור על המוות, לפדות את יקיריה ולמנוע את הפרידה הממשמשת ובאה מאהובה החולה. אך שלא כמו אצל אורפאוס, היא אינה מסתפקת בהימלטות מן המוות אל החיים או מן החיים אל המוות; היא מחפשת בשיריה אחר המקום האחד שחף ממוות, המקום שבו ניתן "להחלים את המתים": "אצלי שלא כמו אצל יהודית קציר, כבר אין מוות. רק הווה./ בדידותו של השר למרחקים ארוכים" (עמ' 66). בהווה אהובה חי והיא דבקה בו כבתרופה נוגדת כיליון. עוד הלאה ביומנה נראה כי מותו ממשמש ובא. כעת עליה להזדרז, היא חייבת לפדות אותו מן המוות באמצעות משיכת ההווה אל האינסוף: "מיטתך היא צ'לו בו אנו שוכבים// השקט שאצבעך/ על גבי יוצרת// צללים/ שעות/ ארוכות// קצה חיוכך// ספפו אומרת,/ שהמוות הוא סקנדל" (עמ' 112). כאן רותמת המשוררת את אהבתה למרכבת ההווה של ספפו, מגייסת למלחמתה בזמן החולף את המשוררת יוצאת הדופן, אשר דמותה ושיריה שרדו דורות רבים כל כך.

מיום ליום ומעמוד לעמוד אוריה צורפת את הזמן הפועם לזהב ה'אין זמן'. היא שבה וחותרת להפר את הפירוד בין בריאה לחורבן, בין קץ לראשית. זוהי מלאכה תובענית, מפחידה, ואוריה מהלכת במקום בודד ולא ידוע. כדי לדבוק במסע היא זקוקה למי שיאיר לה את השביל, ולשם כך היא מזמנת את היודעים את הדרך: הצבאים.

במיתולוגיות רבות סמלו הצבאים את היכולת לעבור בין עולמות, בין עולם החיים ועולם המתים. פְלידָאִיס, אלת הבקר והפריון במיתולוגיה הקלטית, מופיעה בדמות צביה. ארטמיס, אלת הציד ביוון העתיקה, משוטטת בטבע הפראי בחברת צבי, ומלבושה עשוי עור צבאים. דיאנה, אלה מהתקופה הרומנטית של ראשית ימי הביניים, מגולמת כצביה פראית המוליכה את בני האדם לחוויות מיסטיות. במיתולוגיות צפוניות לוקחת דיאנה את גיבוריה המועדפים אל מותם "בהרים הנסתרים", אל וַלְהָאלָה, היכל המתים של האל אודין. חרף סכנת המוות המשוררת נשענת על כוחם של הצבאים לנוע במרחבי הביניים. היא נעה בעקבותיהם, מטה אליהם את אוזנה כפי שנהגו הכורים במכרות הפחם להאזין לשירת הקנרית, אותה ציפור שהייתה חדלה לשיר ולחיות כאשר אדי הגז במכרה היו רעילים. עוד מתכתב הדימוי עם שיר השירים, "דומה דודי לצבי או לעופר איילים", ועם אהבתה הנשגבת של המשוררת לאהובה. תפקידם של הצבאים בספר מרכזי כל כך, שהחטיבה והספר כולו נקראים בשמם.

"אני הולכת/ אל/ תחתית/ הפירמידה/ אל הנקודה/ האחת/ אחת/ אני מזהה אותה במבטך// אני לא פנויה. אף לא לאכילה. לחברות. לדיבור", כותבת המשוררת (עמ' 75). ברגע האחד הזה שבו היא מזהה במבטו את מה שהיא מחפשת כל חייה, היא מגישה לו את ה'שָקוֹנָה לצביה' – שיר אהבה שנכתב מתוך איחוד שלם. השקונה הוא ריקוד פולחן ספרדי עתיק ויש בו תנועות שמקרבות אל ה'מֵעֵבֶר'. בשקונה מפענחת אוריה עוד נדבך מן הטמיר, המסתורי, שאחריו היא תרה לאורך הספר כולו. כשהיא מחוללת היא בטוחה יותר מפני הפיתוי: "אסור להביט אחורה, הבטה אחורה ממיתה את המיתר הלא/ נראה שרעד בלבבי, אסור להביט במילים הנולדות. האש/ כבתה. בתוכי שוכן מקדש שאין אליו גישה אלא לפרקים" (עמ' 120). כשהיא מחוללת, היא מחוללת מציאות: "אני אוחזת ברתמה/ ומאיצה בסוס העננים,/ מצחי ההרה גשם/ נושק ונפרד ממצחך// אבל אני רואה/ את גורי השמש האדומים// שאתה מוליד מן השמש/ ואת קצה הלבנה שלך" (עמ' 84).

השקונה, המוקדש לצביה, הוא מסע שכולו תנופה ותנועה בין זמנים וממדים. הצביה מלווה את אהוביה אל ממלכת המוות, וכמותה המשוררת, אלא שהמשוררת מסרבת להותיר את אהובה מאחור ולשוב בלעדיו. "ואני לוקחת את/ חסד/ אלוהים/ את היד המושטת לי, המפתח הניתן/ לי בחמדה/ ופותח אותי בחמדה// ומשחרר את הצביה אליו" (עמ' 80–81). בשירה של אוריה, אם כן, האהבה הגדולה בין בני הזוג משחררת את הצביה, ומאפשרת לה עצמה להעז: "הבכי שלי מצייר את אלוהים/ הוא שפחת האלוהים// אני מעִזה לכתוב את אלוהים/ אני מעזה לאהוב אותך// אני מעזה לבכות/ אני מעזה להיות אני// ואפילו המרכז של הרוח, אני מעזה להיות המקום// ולא לברוח" (עמ' 93). האם תצליח המשוררת לדבוק בתעוזתה ולהישאר במקום? להיות המקום? האם תעמוד בפיתוי שלא לברוח אל המעברים? והרי הבריחה היא המניעה את שירתה.

בייאושה מנסה המשוררת להיחלץ מהמבוך ופונה אל המת הראשון שנענה לה – אביה האהוב: "אני אכתוב, והצבאים של אהבת אבי ירדפו אחרי וישביעו אותי. ואני אכתוב את שתיקתם" (עמ' 69). המשוררת ניצבת ללא אפשרות בחירה: אהובה עודנו בחיים, לפיכך ההווה חייב להיכתב, שאם לא כן תאבדוֹ. בד בבד מתבהרת הידיעה כי ברגע שאותיות מצורפות למילים והופכות לשיר – אחת דינן למות. אוריה ואהובה מגלים את קוצר ידם להחיות את ההווה והם שבים לקוות לתשועה באמצעות הצבאים. הצבאים שותקים והיא מבקשת "לכתוב את שתיקתם". האם בשתיקתם יורו לה את הדרך? האם בשתיקה טמון הסוד, איך לכתוב שיר בלי לאבד את כוונתו?

אוריה, כרבים מאחיה המשוררים, מבינה כי שיר שנכתב מחיֶה בתוכו רק חלק זעיר מהשלם שהתבקש בעולם להיות השיר, אך הצורך – הניסיון הסיזיפי – להבריח את הגבול הנצחי שבין החיים והמתים הוא חלק מהותי בפעולת הכתיבה. ברגע שהתאחדה עם אהובה "החל עידן חדש –/ במעבר אתה נושב/ אלי// להיוולד" (עמ' 88).

המשוררת מבכה את רובו של השיר, שנותר מחוץ למילה, ומחפשת אותו. היא כותבת ללא הרף ופעם אחר פעם חשה את מה שנותר בחוץ: "הדיו הלבן של השקט ממנו נולדתי הוא אמי./ הוא רעי עמו אני יוצאת לשתות קפה בלילות./ הדיו הלבן של לדתי./ אני תינוקת לבנה, הגחה מן האפס, שאין לו המשך./ אני מדמיינת את אהבתו, מדמיינת להמשיך את הבלתי ניתן/ להתמשך./ מדמיינת את רציפות הבלתי רציף, הרצף הוא מֵעֵבֶר לַמוֶת/ ממנו באתי./ דילגתי על השחור הזה, של צבאים אפלים. צבאים אפלים,/ מדליקים את השמש בקרניהם./ צבאים משום מקום – באים. תמיד באים. ומתחילים/ את אלוהים. כך התינוקת באה לעולם שוב ושוב, היא קרן/ השפע של מלאכי המעין, הצבאים שהפכו לבן באמצע האור./ כך הייתי באמצע החסד, כך הייתי תמיד. ואני דיו לבן/ ואני הדיוק" (עמ' 133).

חוויה כזו אפשר לכתוב רק בדיו לבנה על דף לבן: היא תיוולד בכל רגע שוב ושוב. בדיו לבנה תגיע השירה למחוזות ההווה ואולי כך יוסרו המחיצות. אולי זו הדרך היחידה להסיג את הגבולות שנחרצים בכתיבה, זו שלנצח נידונה ללכוד רק חלק מן השלם ומכאן מוגבלותה. אולי כך ניתן לדלג על שתיקת הצבאים האפלים, להגיע אל קיום חדש שבו הן היא והן הצבאים – לבנים. האם הדיו הלבנה ביטלה את כל הגבולות, את הרווח שבין המילים, את הרווחים שבין האותיות ואת החלל הריק שבו מתקיים כל מה שלא נכתב?

עכשיו כל שנותר למשוררת, ולנו בעקבותיה, הוא ללכת לשם: "בת הקול למדתנו שאיננו מתים. ישנו השקט/ נאמן הוא עלינו הוא מלאות הוא מבורך" (עמ' 133). בדיו הלבנה בוראים שירה, בשקט מחלימים את המתים. יום אחר יום בלשה הכותבת ביומנה אחר הסוד הגדול וברגע שבו גילתה אותו – שילחה את הצביה ואיבדה אותו, כפי שהיא עומדת לאבד את אהובה. היא יודעת כעת שאי אפשר עוד להביט מעבר לפרגוד ולהישאר קיימת.

או אז היא חולמת על אהבתה לאיש מוזר בדמות היצ'קוק, והעלילה ממשיכה עד אשר "מישהו יורה בשני צבאים אל תוך החנות" (עמ' 137). אוריה כותבת שיר שהורג גם את השליחים, הצבאים, מורי הדרך בין העולמות. הם נקלעו לסכנה ואפילו הם לא שרדו אותה. מות הצבאים הוא רגע בלתי נתפס.

על שום מה ירתה שירתה של המשוררת במורי הדרך שלה? מדוע הרגה את הצבאים, שהם לב הספר ושמו? האם הובילה לכך הידיעה שאליה נחשפה, הידיעה שאישרה בת הקול? האם הייתה הידיעה גדולה ממידת שירתה ומכוחה להפּך את הגורל? האם לא יכלה לשאת את הכאב והעדיפה ששירתה תחיה מתוך שתיקה?

השאלות הללו נותרות תלויות ועומדות, מרעידות את הלב.

זהו ספר שירים של משוררת מפוכחת, שמחפשת כל ימיה את שמעבר למקום, לזמן, לסדר ולגבולות המילה או ההיגיון. עבורה, פירוד בין העולמות הוא מחוץ לתחום. היא מבינה עוד שבאהבתה ובשיריה היא עצמה משמשת חיץ, אך אינה יכולה לאבד את שירתה. "לעולם לא אעזוב את שירי/ המסויד לבן – הוא העולם –/ השקט – שוהה שם –/ שם אני חיה/ על הגג" (עמ' 116) על הגג, בנקודת המפגש בין שמיים וארץ, במקום שהוא תווך: "בין אי-הלב שאין אליו גישה, והדף הריק" (עמ' 120).

 

אני מודה לאוריה קדרי על עזרתה בהכנת הרשימה.

 

יהודית אוריה, 'צבאים', פרדס, 2016.
חגית חוף היא משוררת, אנליטיקאית יונגיאנית וחוקרת ספרות, כותבת רשימות וביקורות בתחומה ומנחה סדנאות כתיבה.

 

הספר ראה אור בהוצאת פרדס

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן:

להרשמה לניוזלטר המוסך

תגיות

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה ▪ אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכזת מערכת: יעל אברבוך ▪ מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן ▪ גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו