"קולי בקולך", אהרן אפלפלד בעיניה ובליבה של מתרגמת ספריו

"אני תיאו המשתוקק לעשן ולצעוד חזרה הביתה בלי לדעת מה ימצא שם אחרי המלחמה. אני מדלן שיכולתה לחוש בנוכחותו של מרטין גוברת על כל מצוקות המחנה, כי לאהבה עוצמה בלתי נראית." ולרי זֶנאטי, מתרגמת ספריו של אפלפלד לצרפתית, ברשימה אינטימית ועזה על ספרים, רעיונות וחברות

ולרי זנאטי ואהרן אפלפלד בעת צילומי הסרט 'קדיש יתום'

מאת ולרי זנאטי

מצרפתית: דורית שילה

.

והיה הערב ההוא בשטרסבורג ב-2004 שבו תרגמתי אותך לראשונה לפני אנשים. לשאלה הראשונה ענית כפי שתענה עוד עשרות פעמים: "אני נולדתי בצ'רנוביץ באלף תשע מאות שלושים ושתיים".

קולי בקע ותרגם אותך לצרפתית: Je suis né à Czernowitz en 1932

ומשהו בתוכי לחש "גם אני נולדתי בצ'רנוביץ באלף תשע מאות שלושים ושתיים".

מאותו הרגע קולותינו נשזרו זה בזה. שלי הותאם לשלך, לקצב שלו, להיסוסים, לרכות, לשאיפה לדיוק, לאירוניה, שפה חדשה נולדה בתוכי, השפה שלך. עוד אגלה שאני נושאת אותה, והיא שנשאה אותי אל מה שראו עיניך, אל הרי הקרפטים, לבית שהיה שלך, למחנה, ליער. שפה שנפרשה על פני כל אירופה, מרומניה ועד חופי איטליה, חצתה את הים התיכון ואת הזמן, דיברה את הנער האילם שהיית בגיל שלוש-עשרה וחצי (הגיל שבו הגעת לפלשתינה-א"י), שפה שלתוכה החלקתי את הנערה האילמת בת השלוש-עשרה וחצי שהייתי (הגיל שבו הגעתי לישראל).

עשרות מפגשים, יחד. אני אוהבת לרכון אל אוזנך ולתרגם את השאלות, הכל-כך צרפתיות – כך תאמר – שהתחביר שלהן מקפץ באוויר ויורד בסלטה משולשת. שאלות שבהן העיתונאי פורש תיאוריה שלמה הקושרת את הספר שלך לברונו שולץ, מצטטת את לוינס ועוטפת את הכול בהגיג על הספרות הישראלית העכשווית. כעת אתה רוכן ולוחש לאוזני, "זה מאוד יפה כל זה, אבל תגידי, מה בדיוק השאלה?", ואני ממציאה משהו שאפשר להסיק ממנו את כל מה שנאמר עכשיו. אבל ידעתי שכך או כך הייתה לך הדרך שלך לענות אם הרגשת שגוררים אותך למקום שאינו שלך או שאין לך שום רצון להיות בו. לא מתוך כוונה רעה, אלא שאת המילים היוצאות מפיך הזמן והמחשבה צריכים ללטש, הן חייבות לעבור את מבחן ההתבוננות; כך גם כתבי היד שלך היו נחים במגירה במשך ארבע או חמש שנים לפני שהוצאת אותם משם, חתכת, שיפרת, תיקנת, עד שהמוזיקה העולה מהם השביעה את רצונך, הגיעה קרוב ככל האפשר למה שעמד מול עיניך, קרוב ככל האפשר למנגינה שלך. אתה איש נדיב המדבר באריכות, אבל בעודי כותבת את השורות אלה אני מבינה שכשהיינו על הבמה מעולם לא נתת לאף מילה לחמוק ממך, מעולם לא אמרת משהו שהיית עלול להתחרט עליו אחר כך, והשליטה המוחלטת הזאת במילים היוצאות ממך מדהימה אותי.

כשאנו יורדים מהבמה אני אוהבת שאומרים לי, כמה רכות יש בלחישות האלה באוזן, כל כך יפה לראות אתכם יחד. אתה אוהב לבוא לצרפת, אתה אוהב את חנויות הספרים שלנו, שאינן דומות לסופרמרקטים, את תוכניות הרדיו שלנו, המקדישות זמן להאזין לך, מקום שבו אתה מרגיש שקראו אותך. אהבת את המפגשים עם קוראיך הנלהבים, הרצים לקראתך בשמחה כמו היית קדוש חילוני, דמעות בעיניהם, חיוכים ושברי סיפורים בפיהם. הם הפקידו אצלך מעט מסיפור חייהם, את הדבר הזה בתוכם שקושר אותם אליך, אסירי תודה. נהגתי לאיית בשבילך את שמותיהם עבור ההקדשות. ואתה היית מישיר אליהם את מבטך, אוסף את ידם בידך באהדה ובסקרנות, ולפעמים שואל ישירות: Are you Jewish?i

וכאן זומנו לשיחה סבא שיהדותו התגלתה אחרי מותו, סבתא שלא פצתה פיה על מה שהתרחש לפני 1945, בני משפחה שנולדו כמוך בצ'רנוביץ, יהודים נודדים מסלוניקי, מבוהמיה, מאודסה, מקזבלנקה, מלודג' או מאלג'יר. והייתה גם המבוכה של מי שאינם יהודים. לא, ממש לא. אני חושדת בך ששאלת את השאלה הזאת כדי לזמן את הרעד הזה, את המבט המופתע, המתנצל, כי בשאלות שהתחבטת בהן שוב ושוב, לצד השאלה "איך להיות יהודי?" התקיימה גם השאלה כיצד לעמוד מול אי-יהדות.

היום אני יודעת. אני יודעת מדוע שמרת מרחק מהקלחת. מדוע לא אהבת מחלוקות ומריבות, מדוע מעולם לא ביקשת לשכנע או להיות משוכנע, מדוע סגרת את הדלת, כדבריך, בפני הרעש שעושה העולם. כששאלו אותך עיתונאים מה לדעתך ישראל צריכה לעשות, ענית – "אתם יודעים, אני עצמי לא ממש יודע מה אני צריך לעשות בכל בוקר". פערת עיניים או צחקת כאחד שיודע, והשתתקת.

השתיקה הזאת. השתיקה הזאת היא מקלטי היחיד מאז שהשתתקת אתה. הדפים הלבנים האלה שאני משחירה עכשיו. רק בה אפשר להתקיים, ואתה הבנת יום אחד שבה אתה רוצה לגור. לא רצית יותר להיאבק במי שאתה, והד הזוועות היה כה גדול עד שהיה זקוק לארבעים וחמישה ספרים וחיים שלמים – מוקדשים לשתיקה הזאת – כדי לחפש בתוכך את העולם החבוי הזה ולתת לו נוכחות, צורה, פנים, קול, חיים.

ביקשת להרחיב את גבולות הזמן של חייך, של אותן שנים שהיו מנת חלקך. נהגת לומר, "צריך להצליח להתכנס בתוך עצמך כדי להגיע לשלוחה של עצמך". זעזועים רבים ועמוקים עברו עליך מיום הולדתך ועד שנתך הארבע-עשרה, וגם לאחר מכן כמובן. זעזועים ראשונים שעליהם בנית חיים שלמים המהרהרים ב"מראות החיים שבתוכך". תרתָ אחר שפה בת שלושת אלפים שנה; היית זקוק למוזיקה הראשונית הזאת, הארכאית, לקולם של אנשי התנ"ך. מתוך השפה היהודית הזאת שקולה מעולם לא נדם גם כשלא דיברו בה עוד – כך אמרתָ – יכולת לחזור לאדמת אירופה שניסתה להשתיק אותה. אולי זאת הסיבה שמי שהקשיב לקולך הרגיש כאילו הוא מגיע ממרחקים. היית בן שמונה, היית בן שלושת אלפים שנה. באורח פלא הצלחת למצוא את הפרוזודיה המתמשכת על אף הקטיעות הגלויות לעין. מצאת את קולך בשפה שלחשה הרבה לפניך ושרצית לקוות שתמשיך אחריך.

הימים במחיצתך שלחו אותי לנפתולי הזמן שחלף משנת 1932 ועד שנת לידתי. הזמן הזה שלפני קיומי. ימים שלא הכרנו, ימים שהענקת לנו כמתנה יקרת ערך, והם רעשו בעוצמה רבה בשנות ילדותנו. אבל היות שהספרות, כדבריך, "הינה מתקיימת בעצמה ואינה כאן כדי להדגים את ההיסטוריה, כי אין לה יומרה תיאורטית והיא נשענת על הסובייקטיביות שלה", לימדת אותנו שהחירות הגדולה ביותר היא הסירוב להסתגר במרחבים הבוערים שקבעו התליינים. צריך לחיות ולצלוח את החיים באותו אופן שבו כתבת את ספריך: ראשית דבר להתעניין באנשים, במצבם, בשפלותם, באמביוולנטיות שלהם, בתקוותיהם. כשכתבת את ייסוריו של ארנסט בלומנפלד הנאבק בשפה המלאכותית שטבעו בו הקומוניסטים, כשנלחמת עם ברונו ברומהארט כדי להציע לניצולים להקשיב לתנ"ך ולבאך, כשבכית בגופה של עמליה החרדה מפני חשכת החורף, עמדה לפניך שאלה אחת – "על מנת להכיר איש או אישה, צריך לדעת איך הוא או היא אהבו את הוריהם".

משום מה (אחד הצירופים החביבים עליך) כשאני כותבת את ספריי שלי, אני חיה במשך כמה חודשים עם מה שמכונה הדמויות שלי, וכשאני מסיימת את הכתיבה הן עוזבות אותי ואני מקווה שאחרים מלבדי יאהבו אותן. כשאני מתרגמת את ספריך, הדמויות שלך נכנסות לתוכי, צעד אחר צעד, וכאשר המלאכה מסתיימת הן לא עוזבות אותי עוד, ונעשות חלק ממני. אני אירנה המקלפת לארנסט תפוח ומתבוננת בו כותב. דמעות בעיניה כשהוא משפץ כל משפט, מעתיק אותו, ממלמל, מזמם לעצמו. אני ארנסט המבין שיוכל לכתוב רק אם יביט אל הבאר השחורה של ילדותו. אני עמליה המהרהרת בצבעי האש העזים המתפשטים עד קצהו האפל של העמק, ושדיה כבדי הנעורים מבקשים ליטוף. אני גד האוחז בידו כוס יי"ש סליבוביץ ומטביע את יגונו ב"שיקוי האלוהי". אני ברונו ברומהארט, שהגדם שלו פועם ורוחש, קושר אותו לאהוביו, זעמו לא שותק לעולם, מיואש מפני שהזוועות לא שינו דבר. אני ריטה שקיוותה שבנה לא ידמה כל כך לאביו, שחולמת על שמש, חולות וקלילות, שבפונדק חשבו שהיא זונה. אני ארווין הבורח לשינה, שנולד מחדש באיטליה והולך לאיבוד תחת השמש הישראלית, נודד בתוך שפה שאינה שפתו ושואל את עצמו, "מדוע אני כאן?". אני אדם שאמו הבטיחה לו לבוא לאספו בערב מהיער, אתה תומאס שאמו הבטיחה לו את אותו הדבר, אנחנו הילדים האלה הנשענים זה על זה כדי לטפס על העצים ולשרוד בקן שהם בונים לעצמם. אני אדמונד מוכה האשם על שנטש את הוריו ברציף התחנה, אל מול רכבת הגירוש, ונס על נפשו. אני קמיל, הפרטיזן בעל המבט הלוהט והמילים המסתוריות, ש"הדממה האדומה" שלו מתפרשת אחרי מותו ורודפת אותי עוד היום. אני יאנק הנודד עם סרגיי העיוור ומלמד את עצמי לנצח את הפחד. אני תיאו המשתוקק לעשן ולצעוד חזרה הביתה בלי לדעת מה ימצא שם אחרי המלחמה. אני מדלן שיכולתה לחוש בנוכחותו של מרטין גוברת על כל מצוקות המחנה, כי לאהבה עוצמה בלתי נראית. אני מרינה הגורבת את גרבוני המשי, צוחקת ושותה, ויותר מכולם, אני הוגו בחדרה של מרינה.

איתך, ועוד.
ולרי זנאטי

 

ולרי זֶנאטי, סופרת, תסריטאית ומתרגמת ישראלית-צרפתייה. פרסמה עד היום ספרים רבים לבני נוער ופרוזה למבוגרים. ספרה האחרון, 'ז'קובּ ז'קובּ', היה לרב-מכר בצרפת, זכה לשבחי הביקורת, זכה בפרסים וראה אור בעברית ב-2017 (הוצאת הקיבוץ המאוחד, מצרפתית: רמה איילון). ולרי זנאטי תרגמה אחד-עשר מספריו של אהרן אפלפלד לצרפתית והייתה עימו בקשרי חברות אמיצים. בשנת 2015 צולם הסרט התיעודי 'קדיש יתום', הסוקר את עבודתו, חייו, והגותו של אפלפלד ואת יחסיהם המיוחדים.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן:

להרשמה לניוזלטר המוסך

תגיות

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה ▪ אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכזת מערכת: יעל אברבוך ▪ מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן ▪ גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו