שירה | שירים חדשים מאת לי ממן, שלומית נעים נאור ומורן אריה

לי ממן

לרונית מטלון, לזכרה.

1. אותו הספר

הַצְּרִיף הִתְרַחֵק וְהִמְרִיא. אֵין בְּרֵרָה אֶלָּא
לַחְזֹר שׁוּב וָשׁוּב אֶל הַכֹּל
אֶל אוֹתוֹ הַדָּבָר
בִּשְׁלַל זְמַנִּים בִּשְׁלַל הִתְחַלְּפֻיּוֹת
(אוֹתוֹ הַסֵּפֶר. אוֹתוֹ הַסֵּפֶר. אוֹתוֹ הַסֵּפֶר)
לְהַצִּיב אֶת הַזִּכְרוֹנוֹת בְּשַׁעַר הַדִּמְיוֹן
לֹא כְּמוֹ פְּסָלִים
לֹא כְּמוֹ פְּרָחִים עַל קֶבֶר
לְהַכְנִיס אֵיזוֹ תְּזוּזָה
שֶׁתַּפְעִיל

אֲבָל בֻּבַּת הַסְּמַרְטוּטִים שֶׁל הַזִּכָּרוֹן הִיא רַק יָד
שֶׁאֲנִי מַעֲבִירָה מוּל פָּנַי בִּתְנוּעוֹת מֻמְחָזוֹת
שֶׁל דִּבּוּר חַי.
הִיא עַצְמָהּ אֵינָהּ דִּבּוּר
הִיא עַצְמָהּ אֵינָהּ פֶּה
וְלֹא תּוּכַל לִהְיוֹת

(בַּלַּיְלָה אַחֲרֵי שֶׁמַּתְתְּ
יָשַׁבְנוּ לְמַטָּה בַּקָּפֶה. אָמַרְתִּי לָךְ:
מִישֶׁהוּ עוֹד יִכְתֹּב עַל זֶה רוֹמָן
גָּדוֹל כְּפִי שֶׁהָיִית.
לְכָל הַדְּמֻיּוֹת בּוֹ הוּא יִקְרָא
רוֹנִית)

2. אז איך נודע לך שהיא מתה
(תשובה לשאלה שאיש לא שאל)

הָלַכְתִּי בָּרְחוֹב וְחִפַּשְׂתִּי אוֹתָהּ מִתּוֹךְ הֶרְגֵּל
(לֹא עָזַר כַּמָּה שֶׁשִּׁנַּנְתִּי:
מֵתָה. בְּבֵית הַקָּפֶה,
בְּאֹפֶק הָרְחוֹב אוּלַי
הִיא דַּוְקָא כֵּן)
וְעַל כָּל אַחַת בְּתִּסְפֹּרֶת אוֹ הֲלִיכָה קְצָת דּוֹמָה
אוֹ בְּמִשְׁקְפֵי שֶׁמֶשׁ גְּדוֹלִים הִשְׁהֵיתִי אֶת הַמַּבָּט
וּלְיֶתֶר בִּטָּחוֹן בָּדַקְתִּי מִי אוֹחֶזֶת בִּקְצֵה הָרְצוּעָה
אִם רָאִיתִי כֶּלֶב שֶׁמַּזְכִּיר
(הַכַּלְבָּה שֶׁלָּהּ חַיָּה, הִיא מֵתָה. מָה קָשֶׁה פֹּה
כָּל כָּךְ לְהָבִין)
וְהִשְׁתָּאֵיתִי מוּל הַמִּלָּה הַזּוֹ שֶׁלֹּא הִצְטָרְפָה אֵלֶיהָ בִּכְלָל
וּבְכָל זֹאת צָרִיךְ הָיָה לְאַחוֹת בֵּינֵיהֶן, לְהָבִיא אוֹתָן
בִּבְרִית כְּפוּיָה שֶׁאִישׁ לֹא יַתִּיר
(אֲבָל כֵּיצַד מְבִיאִים כָּרֵת בִּבְרִית)

וְגַם אָז לֹא יָדַעְתִּי.
אֵיךְ אֶפְשָׁר כָּזֶה דָּבָר
לְהַקִּיף בִּכְלָל בַּמַּחְשָׁבָה כְּשֶׁהָאֵין
כֹּה יֶשְׁנוֹ, כְּשֶׁיָּדוֹ עוֹדֶנָּה
מֻנַּחַת חַמָּה עַל לִבִּי
(אֲבָל לֹא, לֹא
אֵינֶנָּה אֲנִי אוֹמֶרֶת לָךְ)

כָּךְ זֶה נִמְשַׁךְ יָמִים רַבִּים. מִלִּים חֲלוּלוֹת
לְלֹא הֵד נֶחְבְּטוּ מִקִּיר אֶל קִיר
דְּבַר מוֹתָהּ נֶעֱרַם מִדֵּי בֹּקֶר בַּפֶּתַח
כְּמוֹ עִתּוֹן מְגֻלְגָּל שֶׁאִישׁ לֹא קָרָא

עַד שֶׁבֹּקֶר אֶחָד, בַּחֹדֶשׁ הָרְבִיעִי לְלֵדַת בִּתִּי
נִגַּר הַדָּם הָרִאשׁוֹן
וְלָקַח אִתּוֹ אֶת הֶחָלָב וְכָךְ
כָּךְ יָדַעְתִּי
אֵין מֶקַח וְאֵין עִם מִי –
אֵינֶנָּה

לי ממן היא משוררת ועורכת. ספר הביכורים שלה, 'למה הדבר דומה', ראה אור בהוצאת ידיעות ספרים ב-2017, וזיכה אותה בפרס שרת התרבות למשוררים בראשית דרכם.

שלומית נעים נאור

ח"י שנים למותו של אבא

אֵלֶּה חַיְשָׁנִים שֶׁמְּאוֹתְתִים שֶׁאַבָּא הָיָה כָּאן
וְאֵינוֹ עוֹד;
הֶעָרוֹת בִּכְתַב יָדוֹ בְּשׁוּלֵי הַסֵּפֶר
דְּמוּתוֹ צוֹעֶדֶת אָחוֹר בְּזָוִית הָעַיִן
חִיּוּכוֹ הַמָּתוֹק
קוֹלוֹ הַנִּשְׁכָּח
כֻּלָּם חַיְשָׁנִים פְּזוּרִים בְּרַחֲבֵי הַבַּיִת
הַמְדַוְּחִים שֶׁאֵין לָךְ
אַבָּא,
אוֹת חַיִּים לֹא נִגְלָה בִּסְרִיקוֹת הַמַּכָּ"ם וּבְמִרְשְׁמֵי הָאֻכְלוּסִין
וְלֹא בַּמְּכוֹנִית הַמִּתְרַחֶקֶת בָּהּ הִשְׁתַּקְּפָה דְּמוּתוֹ
חִפּוּשׂ בָּאִינְטֶרְנֶט מַעֲלֶה חֶרֶס תָּפֵל
בְּלִי מֶלַח.

אֵין.

שריר תפוס

לאדמיאל

הַשְּׁרִיר שֶׁל הַתְּפִלָּה נִתְפַּס
וַאֲנִי לֹא יוֹדַעַת אֵיךְ לַחֲזֹר
אֶל הַסִּדּוּר
אֶל שְׁמַע אֶל וְאָהַבְתָּ אֶל וְהַשְׁכִּיבֵנוּ

בָּרַדְיוֹ אָמְרוּ שֶׁיְּרוּשָׁלַיִם תֵּכֶף נֶהְפֶּכֶת
אֶמְצָא לִי כַּדּוּר פּוֹרֵחַ, אוּלַי לְוָיָתָן
אֲחַפֵּשׂ גְּאֻלָּה בְּאַרְצוֹת הַתַּן
אֲנִי מְנַסָּה לָנוּס
מַשֶּׁהוּ פֹּה יִקְרֶה
מַשֶּׁהוּ רַע כְּבָר קָרָה
אֲנִי מְנִיפָה יָדַיִם אֶל עַל
מְשַׁסָּה נְחָשִׁים
אֲנִי צוֹעֶקֶת:
אַתָּה שׁוֹמֵעַ אוֹתִי?
אַתָּה אוֹהֵב אוֹתִי?
תֵּדַע אֱלֹהִים שֶׁלִּי
אֲנִי עַכְשָׁו הוֹלֶכֶת לִישֹׁן
וְאַתָּה צָרִיךְ לִפְעֹל
זָקֵן עַרְבִי רָעֵב בִּקֵּשׁ הַיּוֹם מִבִּתִּי לֶאֱכֹל דְּבַר־מָה
סוֹנְיָה מֵתָה
הַיַּיִן מַחְמִיץ
וּמָה אַתָּה עוֹשֶׂה בָּעוֹלָם מָה

•
מַה יָּשַׁנְתִּי שֶׁכָּכָה נַעֲשָׂה לְגוּפִי.

לֹא יָדַעְתִּי מַה נַּעֲשָׂה בְּגוּפִי כְּשֶׁהֻרְדַּמְתִּי מַכְשִׁירִים מַכְשִׁירִים נִכְנְסוּ אֶל גּוּפִי וְקִבְּעוּ אֵיבָרִים לְאֵיבָרִים וְנֶחְתְּכוּ מִבִּפְנִים בִּפְנִים וְנִפְרְשָׂה הָרֶשֶׁת וְהוּזְזוּ הַשְּׁכָבוֹת מִשָּׁם לְשָׁם וּמִשָּׁם לְשָׁם וְהֻדַּק מַה שֶּׁהֻדַּק אֲלֵיהֶם בְּסִכּוֹת סִכּוֹת נִצְבַּט בִּצְבָת בִּצְבָת עֲשׂוּיָה בָּשָׂר אֶל בָּשָׂר נִצְבַּט
וְנִשְׁכְּחוּ גּוּפִים גּוּפֵי זָרִים זָרִים בְּתוֹכִי פְּנִימָה בְּתוֹךְ תוֹכִי פְּנִימָה
לֹא גָּלוּי וְלֹא יָדוּעַ מַה נַּעֲשָׂה בִּי מִשָּׁעָה שֶׁהֻרְדַּמְתִּי וְעַד שָׁעָה שֶׁהִתְעוֹרַרְתִּי אֲפִלּוּ רֶגַע אֶחָד

מַה יָּשַׁנְתִּי שֶׁכָּכָה נַעֲשָׂה לְגוּפִי

שלומית נעים נאור היא אשת חינוך ומשוררת. ספרה הראשון, 'אין לדבר סוף', ראה אור בהוצאת פרדס בתשע"ו וזכה בפרס שרת התרבות, במענק מפעל הפיס ובפרס הליקון על שם רמי דיצני. בעלת תואר ראשון בספרות עברית ופילוסופיה מהאוניברסיטה העברית ותואר שני בכתיבה יוצרת מאוניברסיטת גוריון. כיום עמיתה בבית הספר מנדל למנהיגות חינוכית.

מורן אריה

•
מַשֶּׁהוּ מִמֶּנִּי קוֹרֵא אֵלֶיךָ, מַשֶּׁהוּ בְּךָ אֵינוֹ עוֹנֶה. סְלָעִים מִתְחַכְּכִים בְּדִירָה צְפוּפָה, אֲנַחְנוּ מַתְפִּיחִים אֶת בּוּעַת הַחַמְצָן מֵעַל לְרָאשֵׁינוּ וְשׁוֹתִים מֵאוֹתָהּ כּוֹס. נַעֲשָׂה מַעֲשֶׂה; לֹא בָּרוּר אִם מְדֻבָּר בְּמַעֲשֶׂה מַאֲבָק אוֹ הַשְׁלָמָה, רַק שֶׁנִּמְחֲצָה נְמָלָה בֵּין גּוּפִי לְגוּפְךָ.

•
חֲלוֹם עַל יֶלֶד שֶׁלֹּא נוֹלַד, עַל תִּינוֹק שֶׁתָּבַע בְּאֶגְרוֹפִים עִקְּשִׁים, זְעִירִים, שֶׁלֹּא לְהִוָּלֵד. כְּאִלּוּ יָדַע מִי תַּעֲמֹד שָׁם סְתוּרָה, חֹמֶר מְדֻלְדָּל, מְבַלְבֶּלֶת תָּדִיר בֵּין עֲצָמִים לְגוּפִים; הֲרֵי רָצִיתִי לְהִזְדַּקֵּק לְמִישֶׁהוּ, לִשְׁכֹּחַ שֶׁכָּל מַה שֶׁיֵּשׁ בִּרְשׁוּתִי הֵם כִּיסִים שֶׁאֵינָם רְחָבִים דַּיָּם, צֶלֶם לְלֹא צֵל. כֹּל הַמִּפְרָשִׂים מְתוּחִים, זֶה נָכוֹן, אֲבָל כֵּיצַד לְהַשְׁרִישׁ אֶת מִי שֶׁיּוּכַל לִגְמֹעַ, לִרְאוֹת בְּלִי רְטִיָּה. זֶה הַיֵּאוּשׁ הָאַלִּים שֶׁפּוֹלֵשׁ, מְדַבֵּר, וַאֲנִי עוֹנָה; מְמַלֵּאת פִּי אֲדָמָה.

•
עָמַדְנוּ כָּךְ לְאֹרֶךְ שָׁנִים, מִשְּׁנֵי קְצוֹתָיו שֶׁל הָאוֹקְיָנוֹס, יַצִּיבִים בְּתוֹךְ הַמַּיִם, גְּבוֹהִים וּנְמוּכִים, נִצְמַדְנוּ, הִתְנוֹדַדְנוּ כֻּלָּנוּ כְּאֶחָד עִם כֹּל שֶׁטֶף, לֹא אִפְשַׁרְנוּ לְאַף אֶחָד לִפֹּל, לְהִשָּׁמֵט, לְאַף פְּסִיק לִטְבֹּעַ, עַד שֶׁהִתְנַפֵּץ הַמַּפָּץ, הוּא טִלְטֵל אֶת הַשַּׁלְשֶׁלֶת שֶׁהָיִינוּ, כְּבָלִים כְּבָלִים, וְחֻלְיָה אַחַת הִתְנַתְּקָה מִכֶּם, אִי שֶׁהוּא אֲנִי, נִפְרַדְתִּי מֵהַמַּיִם.

•
הַמֶּרְחָק בֵּין אֲבִי לְבֵינִי הוּא הַמֶּרְחָק שֶׁבֵּין הַיָּד לַכְּפָפָה, בֵּין הַקֶּרֶס לַשָּׂפָה, הוּא הַמֶּרְחָק שֶׁבֵּין שִׁכְבַת הָאָבָק לְמִפְתָּן הֶחָלָל, עָלָיו מֻנַּחַת שֶׁמֶשׁ. הַמֶּרְחָק בֵּין אֲבִי לְבֵינִי מִתְרַחֵשׁ בֵּין הֶחָזֶה לַחֻלְצָה, הוּא הַבּוּשָׁה הַנֶּאֱחֶזֶת בַּלְּחָיַיִם, הוּא הַמֶּרְחָק בֵּין הַנּוֹף הַמְּקֻעְקָע עַל כְּתֵפוֹ הַיְּמָנִית אֶל הַנּוֹף הָאַחֵר, זֶה שֶׁאֵינוֹ נִרְאָה.

•
חוֹמָה מְנֻמֶּרֶת פְּצָעִים, גַּב שֶׁנִּקְוָה וְנִקְוָה עַד שֶׁהִתְקַשָּׁה. וְהִנֵּה אַתָּה; לַהַב מְגֹאָל בִּדְבַשׁ, קְצֵה הָעֲלִילָה, שְׁרִיר שֶׁכֻּלּוֹ שְׁרִיר, רַךְ.

•
אֲנִי מִתְכַּהָה וּמִטַּשְׁטֶשֶׁת. אֶפְשָׁר לוֹמַר: סֵפֶר גְּלוּיוֹת מֶסְמֻרְטָט, נוֹפִים מֻדְפָּסִים בְּשָׁחֹר לָבָן.
אֶפְשָׁר לוֹמַר: בְּכֹל שָׁעָה עֲגֻלָּה נִפְרֶקֶת עוֹד חֻלְיָה בְּעַמּוּד הַשִּׁדְרָה.

עִם כַּף רֶגֶל כְּלוּאָה בֵּין הַסְּלָעִים, אֲנִי מַבִּיטָה בַּמַּיִם מִתְרַחֲקִים.