מאת מעין רוגל
שלושה ימים אחרי שנעלם עוד האמנו שנמצא את סבא. הדירה הקטנה שלו בבית האבות הייתה לבסיס האם. עשינו משמרות, הנכדים, הילדים, הכלות והחתנים. בכל פעם שלושה או ארבעה מאיתנו. דאגתי לבוא כל יום. לכפר על כל הביקורים אצל סבא שדחיתי שוב ושוב. לא יכולתי לשאת את הדירה הזו, הדירה שאליה עבר אחרי שסבתא הלכה לעולמה, באותו בית אבות ממש. אותה קברנו ואותו העבירו – כמו שמעבירים את כל האלמנים והאלמנות הטריים – לדירה קטנה יותר. חדר שינה שהיה לא יותר מתא התבודדות נזירי, סלון, מרפסת שכל רוחבה שני צעדים. מטבחון ששימש רק להכנת קפה, או לסידור עוגיות חמאה דניות על גבי צלחות זכוכית של פעם. לא נותרו עוד הרבה צלחות זכוכית כאלה, שכבר אי אפשר לקנות, רק שתיים או שלוש מסט של עשרים וארבע. כבר שנים שהן נשמטות ומתנפצות, קוצבות את חייו. אבל נותרו עוד שתיים, או שלוש. ועדיין, הנה, דירת החדר שלו ריקה, והריח שלו, של טבק מקטרות מתוק, של אפטר-שייב טוב של פעם, בלי כל השטויות האלה של פרחים ופירות שדוחפים היום לאפטרשייבים, ובעיקר – ריח של התפוררות הגוף (רמז ריח של שתן, ריח זיעה של זקנים, הבל פה של חניכיים שלא נועדו להחזיק מעמד שנים רבות כל כך), הלך ודהה מיום ליום. ביום השלישי היה הריח נוכח רק בחדר השינה שלו. לשם אף אחד מאיתנו לא רצה להיכנס.
בית האבות סער. כל דירות האלמנים והאלמנות היו למפקדות משפחתיות הומות צעירים מודאגים, עסוקים, מדברים, מתאמים. מעולם לא היה בית האבות שוקק כל כך.
ביום הראשון יכולנו לראות מי עוד דאג להיות בקשר עם זקניו, מי היו הנכדים והנכדות, הילדים והילדות, המסורים מספיק, אלה שמתקשרים כל יום. הם היו אלו שביום הראשון התייצבו בבית האבות כבר לקראת הצהריים, כשהבינו שהקשר הקבוע הזה ניתק, שחסרה להם הפתיחה האיטית הזו של היום. אלו שהגיעו רק ביום השלישי, כשבית האבות עצמו התקשר אליהם, הגיעו עם הבושה מרוחה על פניהם כמו שאריות עוגת שוקולד שאכלו בסתר.
למטה, במכולת הזעירה של בית האבות, שהייתה מלאה כולה באינספור סוגים של עוגיות יבשות, טובות לטבילה בקפה או תה, אמרה מישהי את מה שחשבנו כולנו. החולצה הפרחונית שלה הייתה דקה, עדינה, נראתה כאילו היא עומדת בכל רגע להיקרע, וחשבתי – כמה נכון שבאנגלית יש מילה נפרדת לחולצה של גברים וחולצה של נשים. היא אמרה – אם היו נשארים המטפלים כמו פעם זה לא היה קורה.
יומיים לפני שנעלם באנו לחגוג לסבא יום הולדת שמונים ושבע. הגענו בהרכב מלא, וחשבתי, אני זוכרת שחשבתי, הנה, זה פוטר אותי מביקורים לפחות לשלושה חודשים, וידעתי שלא אבוא לפחות חצי שנה אם לא יותר. הנינים של סבא שיחקו בדשא, שניים מהם רק למדו ללכת והיו מרוכזים כל כולם בתרגול, ולכן סחבו את הוריהם מפינה לפינה, בהידוס מאושר ולא יציב. הזבובים הביעו יותר עניין בפירות ובעוגות מאשר מישהו מאיתנו, ואנחנו רק ישבנו, כולנו, על כיסאות הפלסטיק של בית האבות, עם בקבוקי בירה מזיעים, ודיברנו. דיברנו על מכוניות חדשות, ונזכרנו באיזה קיץ אצל סבא וסבתא כשניסינו לחפור מנהרה בגינה עד לבית השכן, וצחקנו כשהקטנים שרו ורקדו, וסבא ישב על הכיסא שלו, למרגלותיו צלחות חד-פעמיות עם עוגות ופירות שלא נגע בהן, וחייך. הוא חייך ללא הרף, אבל לא אלינו. הראש שלו נטה הצידה בכל פעם שהאזין למה שלחשה לו האוזנייה הזעירה באוזנו, ודיבר בקול שקט שקט כשענה אל המיקרופון הקטנטן המוצמד לצווארון החולצה, כמו לוחש לחש קסמים.
"אני לא אוהבת את זה," אמא שלי אמרה. "אני רוצה לשמוע מה זה אומר לו, המטפל הווירטואלי הזה שלו. אני לא אוהבת את זה בכלל. גם כן רעיון מטומטם."
"תביא רגע לשמוע," אחיה ספק ביקש כשכבר שלף לסבא את האוזנייה מהאוזן, אבל המטפל הווירטואלי של סבא השתתק. העברנו את האוזנייה הזעירה מאחד לשני. היא הייתה מכוסה שעוות אוזניים, חלקלקה כמו איבר פנימי. לא ניסיתי להאזין. "תקשיבי, לא שומעים כלום," ציווה דוד שלי. אבל לא הקשבתי.
לבסוף החזרנו לסבא את האוזנייה. ומיד הוא חייך. עוד סוד בינו לבין הקול הלוחש באוזנו. אולי זה היה הקול של סבתא. רציתי להאמין שכך היה. נתתי למבט שלי לנדוד אל שאר המשפחות והזקנים שבגינה. כולם היו מחויכים, רגועים מאוד, מטים ראש אל הלחישות שבאוזנם, מהלכים ברחבי הגינה עם מקל ההליכה הדיגיטלי שלהם, זרועותיו של המטפל הווירטואלי הלוחש. איש הסוד שלהם. הם היו מאושרים.
אולי בגלל זה יצאתי בכזו תחושה של אימה מחגיגות יום ההולדת של סבא. יש משהו לא טבעי בזקנים רבים כל כך ומאושרים כל כך.
רק קומה אחת עוד הייתה מאוכלסת בזקנים אחרי שסבא נעלם. קומת הזוגות. הדירות הכפולות, המרווחות יותר. ביום הרביעי עצרה שם המעלית במקרה ויצאתי ממנה. ראיתי אותם מציצים אליי דרך חרכי הדלתות. הנה, ככה היו צריכים להיות זקנים – מהוססים, מבוהלים מעט, מסוגרים. זה היה בוקר באמצע שבוע, ללא מבקרים. רק אנשי צוות בית האבות עברו בין הדלתות ובמסדרונות, מנסים לשמור על שגרה. בקומות האחרות כבר נכחה המשטרה, וכמה כתבים מנומנמים המתינו בלובי. סיכמנו בינינו, בתוך המשפחה, שלא נדבר. לא עם אלה ולא עם אלה.
ככל הנראה, כך הסבירו לנו אנשי הביטחון של בית האבות באסיפה שארגנו בלובי, הם יצאו כולם יחד. כל הזקנים, באישון לילה. הסברה היא שמשהו קרה עם התוכנה של המטפלים הווירטואליים. כך נראה להם. אולי פריצה. בכל מקרה, לא מצליחים לאתר אותם כרגע. שום סימן מהם. המשטרה מעורבת בעניין, כמובן. והם מאמינים שאין טעם שנמתין בבית האבות. האישה שראיתי במכולת, שוב עם חולצה דקיקה ורכה שהסוותה היטב את קימוריה קמה ודיברה. "שמענו שראו אותם ליד צפת," היא אמרה. ומיד דמיינתי אותם, נחיל זקנים, מקלות ההליכה שלהם מושטים קדימה, כמחושים עשויים עץ ומתכת, מחייכים כולם, נעים לאט לאט, כמו זחל קדמוני, דרך סמטאות האבן העתיקות.
אחר כך התקפלנו. ארזנו את הכלים החד-פעמיים, את המאפים המתוקים, הבורקס, בקבוקי המשקה. וחשבתי, בעצם, שכך בדיוק הסתיימה השבעה של סבתא. במעשיות הזאת, באריזה, בארגזי קרטון דקים עם מאפים אכולים למחצה ליד הפח הגדול. "ומה אם לא ימצאו אותם? נשאיר ככה את הדירה שלו? את כל הדברים?" בת דודה שלי שאלה, ואף אחד לא ענה לה. ממילא לא נשארו עוד הרבה חפצים. כמה עבר כבר אפשר לדחוף לדירת חדר וחצי בבית אבות? וכך יצאנו, אנחנו, ויתר המשפחות. זרם דומם של אנשים שאינם יודעים בבירור אם הם חשים צער או הקלה. "אנחנו נמצא אותם," הבטיחה מנהלת בית האבות, "הם לא יכולים להגיע רחוק כל כך, מישהו יראה אותם בסוף. וכמובן, גם התוכנה…" אבל לא הקשבנו לה, והקול שלה דהה מאחורינו. הלכנו, והשארנו את בית האבות דומם שוב.
ודאי ימצאו אותם בסוף. ודאי מישהו מהם יחלה, ודאי יהיה להם צורך באוכל, וכמה כבר יכולים לעזור המטפלים הווירטואליים האלה כשזה מגיע לעניינים פיזיים גרידא? ולאן כבר היו יכולים להיעלם כמה עשרות זקנים? ובו בזמן חשבתי שוודאי לא ימצאו אותם, ובסוף יקראו לנו אל הדירה של סבא, לקחת את הארגזים הבודדים של חפציו, וישכנו שם זקנים חדשים, אלמנים ואלמנות טריים, עם קול מתוק שלוחש להם באוזן. או אולי יוותרו על הניסוי ויחזירו את המטפלים הפיליפיניים, היקרים, עם השפה שלהם שמהדהדת במקום ששתיקת הזקנים נוכחת כל כך.
וכל הדרך הביתה חשבתי על סבא, בתוך להק הזקנים האבודים, מחייך, הולך לאט, ומקשיב לקול של סבתא לוחש לו באוזן, באהבה ורכות ששמרה תמיד רק לו, "עוד מעט, יענקל, תכף מגיעים."
מעין רוגל, סופרת, תסריטאית ומפתחת חוויות סיפור אימרסיביות. ראו אור ספריה 'היינו יכולות לנסוע' (2011), 'יער' (2015), 'גם קופים נופלים מעצים' (2018).
תוכן עניינים – גיליון מס' 19
