פרוזה | הֶמְלין של הזקנים

"הוא חייך ללא הרף, אבל לא אלינו. הראש שלו נטה הצידה בכל פעם שהאזין למה שלחשה לו האוזנייה הזעירה באוזנו, ודיבר בקול שקט שקט כשענה אל המיקרופון הקטנטן המוצמד לצווארון החולצה, כמו לוחש לחש קסמים." סיפור מסתורין מאת מעין רוגל, על בית אבות שמתרוקן יום אחד מיושביו

Tom Waterhouse, For Better Or For Worse

מאת מעין רוגל

 

שלושה ימים אחרי שנעלם עוד האמנו שנמצא את סבא. הדירה הקטנה שלו בבית האבות הייתה לבסיס האם. עשינו משמרות, הנכדים, הילדים, הכלות והחתנים. בכל פעם שלושה או ארבעה מאיתנו. דאגתי לבוא כל יום. לכפר על כל הביקורים אצל סבא שדחיתי שוב ושוב. לא יכולתי לשאת את הדירה הזו, הדירה שאליה עבר אחרי שסבתא הלכה לעולמה, באותו בית אבות ממש. אותה קברנו ואותו העבירו – כמו שמעבירים את כל האלמנים והאלמנות הטריים – לדירה קטנה יותר. חדר שינה שהיה לא יותר מתא התבודדות נזירי, סלון, מרפסת שכל רוחבה שני צעדים. מטבחון ששימש רק להכנת קפה, או לסידור עוגיות חמאה דניות על גבי צלחות זכוכית של פעם. לא נותרו עוד הרבה צלחות זכוכית כאלה, שכבר אי אפשר לקנות, רק שתיים או שלוש מסט של עשרים וארבע. כבר שנים שהן נשמטות ומתנפצות, קוצבות את חייו. אבל נותרו עוד שתיים, או שלוש. ועדיין, הנה, דירת החדר שלו ריקה, והריח שלו, של טבק מקטרות מתוק, של אפטר-שייב טוב של פעם, בלי כל השטויות האלה של פרחים ופירות שדוחפים היום לאפטרשייבים, ובעיקר – ריח של התפוררות הגוף (רמז ריח של שתן, ריח זיעה של זקנים, הבל פה של חניכיים שלא נועדו להחזיק מעמד שנים רבות כל כך), הלך ודהה מיום ליום. ביום השלישי היה הריח נוכח רק בחדר השינה שלו. לשם אף אחד מאיתנו לא רצה להיכנס.

בית האבות סער. כל דירות האלמנים והאלמנות היו למפקדות משפחתיות הומות צעירים מודאגים, עסוקים, מדברים, מתאמים. מעולם לא היה בית האבות שוקק כל כך.

ביום הראשון יכולנו לראות מי עוד דאג להיות בקשר עם זקניו, מי היו הנכדים והנכדות, הילדים והילדות, המסורים מספיק, אלה שמתקשרים כל יום. הם היו אלו שביום הראשון התייצבו בבית האבות כבר לקראת הצהריים, כשהבינו שהקשר הקבוע הזה ניתק, שחסרה להם הפתיחה האיטית הזו של היום. אלו שהגיעו רק ביום השלישי, כשבית האבות עצמו התקשר אליהם, הגיעו עם הבושה מרוחה על פניהם כמו שאריות עוגת שוקולד שאכלו בסתר.

למטה, במכולת הזעירה של בית האבות, שהייתה מלאה כולה באינספור סוגים של עוגיות יבשות, טובות לטבילה בקפה או תה, אמרה מישהי את מה שחשבנו כולנו. החולצה הפרחונית שלה הייתה דקה, עדינה, נראתה כאילו היא עומדת בכל רגע להיקרע, וחשבתי – כמה נכון שבאנגלית יש מילה נפרדת לחולצה של גברים וחולצה של נשים. היא אמרה – אם היו נשארים המטפלים כמו פעם זה לא היה קורה.

יומיים לפני שנעלם באנו לחגוג לסבא יום הולדת שמונים ושבע. הגענו בהרכב מלא, וחשבתי, אני זוכרת שחשבתי, הנה, זה פוטר אותי מביקורים לפחות לשלושה חודשים, וידעתי שלא אבוא לפחות חצי שנה אם לא יותר. הנינים של סבא שיחקו בדשא, שניים מהם רק למדו ללכת והיו מרוכזים כל כולם בתרגול, ולכן סחבו את הוריהם מפינה לפינה, בהידוס מאושר ולא יציב. הזבובים הביעו יותר עניין בפירות ובעוגות מאשר מישהו מאיתנו, ואנחנו רק ישבנו, כולנו, על כיסאות הפלסטיק של בית האבות, עם בקבוקי בירה מזיעים, ודיברנו. דיברנו על מכוניות חדשות, ונזכרנו באיזה קיץ אצל סבא וסבתא כשניסינו לחפור מנהרה בגינה עד לבית השכן, וצחקנו כשהקטנים שרו ורקדו, וסבא ישב על הכיסא שלו, למרגלותיו צלחות חד-פעמיות עם עוגות ופירות שלא נגע בהן, וחייך. הוא חייך ללא הרף, אבל לא אלינו. הראש שלו נטה הצידה בכל פעם שהאזין למה שלחשה לו האוזנייה הזעירה באוזנו, ודיבר בקול שקט שקט כשענה אל המיקרופון הקטנטן המוצמד לצווארון החולצה, כמו לוחש לחש קסמים.

"אני לא אוהבת את זה," אמא שלי אמרה. "אני רוצה לשמוע מה זה אומר לו, המטפל הווירטואלי הזה שלו. אני לא אוהבת את זה בכלל. גם כן רעיון מטומטם."

"תביא רגע לשמוע," אחיה ספק ביקש כשכבר שלף לסבא את האוזנייה מהאוזן, אבל המטפל הווירטואלי של סבא השתתק. העברנו את האוזנייה הזעירה מאחד לשני. היא הייתה מכוסה שעוות אוזניים, חלקלקה כמו איבר פנימי. לא ניסיתי להאזין. "תקשיבי, לא שומעים כלום," ציווה דוד שלי. אבל לא הקשבתי.

לבסוף החזרנו לסבא את האוזנייה. ומיד הוא חייך. עוד סוד בינו לבין הקול הלוחש באוזנו. אולי זה היה הקול של סבתא. רציתי להאמין שכך היה. נתתי למבט שלי לנדוד אל שאר המשפחות והזקנים שבגינה. כולם היו מחויכים, רגועים מאוד, מטים ראש אל הלחישות שבאוזנם, מהלכים ברחבי הגינה עם מקל ההליכה הדיגיטלי שלהם, זרועותיו של המטפל הווירטואלי הלוחש. איש הסוד שלהם. הם היו מאושרים.

אולי בגלל זה יצאתי בכזו תחושה של אימה מחגיגות יום ההולדת של סבא. יש משהו לא טבעי בזקנים רבים כל כך ומאושרים כל כך.

רק קומה אחת עוד הייתה מאוכלסת בזקנים אחרי שסבא נעלם. קומת הזוגות. הדירות הכפולות, המרווחות יותר. ביום הרביעי עצרה שם המעלית במקרה ויצאתי ממנה. ראיתי אותם מציצים אליי דרך חרכי הדלתות. הנה, ככה היו צריכים להיות זקנים – מהוססים, מבוהלים מעט, מסוגרים. זה היה בוקר באמצע שבוע, ללא מבקרים. רק אנשי צוות בית האבות עברו בין הדלתות ובמסדרונות, מנסים לשמור על שגרה. בקומות האחרות כבר נכחה המשטרה, וכמה כתבים מנומנמים המתינו בלובי. סיכמנו בינינו, בתוך המשפחה, שלא נדבר. לא עם אלה ולא עם אלה.

ככל הנראה, כך הסבירו לנו אנשי הביטחון של בית האבות באסיפה שארגנו בלובי, הם יצאו כולם יחד. כל הזקנים, באישון לילה. הסברה היא שמשהו קרה עם התוכנה של המטפלים הווירטואליים. כך נראה להם. אולי פריצה. בכל מקרה, לא מצליחים לאתר אותם כרגע. שום סימן מהם. המשטרה מעורבת בעניין, כמובן. והם מאמינים שאין טעם שנמתין בבית האבות. האישה שראיתי במכולת, שוב עם חולצה דקיקה ורכה שהסוותה היטב את קימוריה קמה ודיברה. "שמענו שראו אותם ליד צפת," היא אמרה. ומיד דמיינתי אותם, נחיל זקנים, מקלות ההליכה שלהם מושטים קדימה, כמחושים עשויים עץ ומתכת, מחייכים כולם, נעים לאט לאט, כמו זחל קדמוני, דרך סמטאות האבן העתיקות.

אחר כך התקפלנו. ארזנו את הכלים החד-פעמיים, את המאפים המתוקים, הבורקס, בקבוקי המשקה. וחשבתי, בעצם, שכך בדיוק הסתיימה השבעה של סבתא. במעשיות הזאת, באריזה, בארגזי קרטון דקים עם מאפים אכולים למחצה ליד הפח הגדול. "ומה אם לא ימצאו אותם? נשאיר ככה את הדירה שלו? את כל הדברים?" בת דודה שלי שאלה, ואף אחד לא ענה לה. ממילא לא נשארו עוד הרבה חפצים. כמה עבר כבר אפשר לדחוף לדירת חדר וחצי בבית אבות? וכך יצאנו, אנחנו, ויתר המשפחות. זרם דומם של אנשים שאינם יודעים בבירור אם הם חשים צער או הקלה. "אנחנו נמצא אותם," הבטיחה מנהלת בית האבות, "הם לא יכולים להגיע רחוק כל כך, מישהו יראה אותם בסוף. וכמובן, גם התוכנה…" אבל לא הקשבנו לה, והקול שלה דהה מאחורינו. הלכנו, והשארנו את בית האבות דומם שוב.

ודאי ימצאו אותם בסוף. ודאי מישהו מהם יחלה, ודאי יהיה להם צורך באוכל, וכמה כבר יכולים לעזור המטפלים הווירטואליים האלה כשזה מגיע לעניינים פיזיים גרידא? ולאן כבר היו יכולים להיעלם כמה עשרות זקנים? ובו בזמן חשבתי שוודאי לא ימצאו אותם, ובסוף יקראו לנו אל הדירה של סבא, לקחת את הארגזים הבודדים של חפציו, וישכנו שם זקנים חדשים, אלמנים ואלמנות טריים, עם קול מתוק שלוחש להם באוזן. או אולי יוותרו על הניסוי ויחזירו את המטפלים הפיליפיניים, היקרים, עם השפה שלהם שמהדהדת במקום ששתיקת הזקנים נוכחת כל כך.

וכל הדרך הביתה חשבתי על סבא, בתוך להק הזקנים האבודים, מחייך, הולך לאט, ומקשיב לקול של סבתא לוחש לו באוזן, באהבה ורכות ששמרה תמיד רק לו, "עוד מעט, יענקל, תכף מגיעים."

 

מעין רוגל, סופרת, תסריטאית ומפתחת חוויות סיפור אימרסיביות. ראו אור ספריה 'היינו יכולות לנסוע' (2011), 'יער' (2015), 'גם קופים נופלים מעצים' (2018).

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 19

   

   

   

   

 

הַמּוּסָךְ: מוסף מקוון לשירה, לסיפורת, לביקורת ולמסה – גיליון מס' 19

חמישה סיפורים קצרים במיוחד מאת ירון כהן, בית אבות שמתרוקן מיושביו באופן מסתורי בסיפור מאת מעין רוגל, שירים פועמים מאת לי ממן לזכרה של רונית מטלון, מִקבץ מיוחד של פרוזה ושירה בנושאי גלות, פליטות, עקירה ונדודים, ועוד.

Bibliothek, Franz Sedlacek

המוסך נולד מתוך הרגשה נמשכת, משותפת לרבות ולרבים, כי יש צורך בתיקון עמוק בסצנת הספרות בישראל, שחלקים מרכזיים ומבוססים בה לוקים בכוחנות, במחיקת נשים יוצרות, בהעדפת פרובוקציות, אלימות ומדנים על פני איכות, בצמצום נמשך של במות לשירה עכשווית ושל השיח על אודותיה. מתוך הצורך הזה ערכנו ב-2016 את פסטיבל 'תיקון' האלטרנטיבי לשירה, בארבעה מוקדים ברחבי הארץ, ומתוך הכרה בנחיצותה של אלטרנטיבה קבועה ייסדנו את המוסך – מוסף מקוון דו-שבועי לשירה, לסיפורת, לביקורת ולמסה. המוסך ייערך על בסיס פתיחות, שוויון והומניזם, אתיקה המכירה בכך שמאחורי כל יצירה ניצבת נפש, ומעל לכול – התשוקה הפשוטה לספרות טובה.

רוצים לדעת מתי יוצא גיליון חדש? הירשמו לניוזלטר, והמוסך כבר יבוא אליכם!

ועוד דבר: בסוף החודש תסתיים ההרשמה למחזור השני של תכנית בוסתן של הספרייה, תכנית שהות אמן ייחודית, המפגישה בין יוצרים מקהילות שונות בארץ ותומכת ביצירה ספרותית חדשה. משוררות ומשוררים הכותבים בערבית או בעברית מוזמנים להגיש מועמדות כאן.

תוכן עניינים – גיליון מס' 19

   

   

   

   

 

הארכיון נחשף: החיים הסוערים של אסי דיין

גיבור ישראל, יוצר חד-פעמי ומייצר שערוריות – מי אתה אסי דיין?

משה דיין יחד עם שני בניו, אודי ואסי. התמונה צולמה ככל הנראה בשנות החמישים של המאה הקודמת

אנחנו מספרים לעצמנו סיפורים כדי להבין את העולם. בונים נרטיבים צלולים שבאמצעותם אנחנו מסכמים אנשים אחרים, כמו  את עצמנו, בכמה שורות פרוזה – נאלצתי להיאבק בדברים האלה והאלה כדי להשיג את זה ואת זה ולהגיע לכאן ולשם. מבט רציני יותר לחייו של כל אדם יגלה לנו שהעניינים מורכבים בהרבה, במיוחד כשהמבט הזה מופנה לדמות שמתהדרת בשורה ארוכה כל כך של תארים כמו אסי דיין.

ארכיון אסי דיין הופקד לאחרונה בידיי בנו, ליאור, בספרייה הלאומית. הצצה לחומרים שבארכיון מגלה שגם בתקופות הסוערות של חייו שמר דיין על ארכיון מסודר. ארכיונו מאפשר לנו להתחקות אחר האיש המוכשר והמסוכסך הזה בנקודות שונות של חייו.

 

אסי דיין כגיבור ישראל

1967: באותה השנה בה זכה אביו, משה דיין, לתהילת עולם בתור אחד מאדריכלי ניצחון ששת הימים, פרץ בנו אסי לתודעה הישראלית בזכות תפקידו הראשי בסרט "הוא הלך בשדות". לימים ראה דיין בדמותו הקולנועית, אורי לוחם הפלמ"ח, את כל הרע שבישראליות.

דיין סירב לנצל את מעמדו החדש בתור שחקן קולנוע נוצץ (המשחק, בין השאר, לצידה של אנג'ליקה יוסטון בסרט שביים אביה, ג'ון יוסטון) כדי לחמוק משירות צבאי – סדיר או מילואים, בתקופות רגיעה או מלחמה.

 

אסי דיין ואנג'ליקה יוסטון בת ה-16, שנת 1968

 

עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים התגייס דיין למילואים ולחם בגדוד מרגמות 332, שהיה גדוד מילואים בחטיבת צנחנים הסדירה. גם בשנת 1981 התגייס דיין למילואים ונשלח לאזור הקרבות – הפעם להילחם במלחמת לבנון הראשונה. במכתב מרגש ששלחה אליו יעל דיין, אנו יכולים לחוש בדאגה של אחות בכורה לגורל אחיה הלוחם.

"אסי חביבי," פותחת יעל דיין את המכתב, "לפי משאלת לבי  – כשהחבילה הזו תתפתל בכבישי ג'בל שוף כזה או אחר אתה כבר תהיה בדרך הביתה – היה די קשה לא לשמוע ממך כל הימים הכבדים האלו, וכששמענו ד"ש עקיפית והסתבר היכן בדיוק אתה – גם זו לא היתה סיבה לשמחה."

משה דיין יחד עם שני בניו, אודי ואסי. התמונה צולמה ככל הנראה בשנות החמישים של המאה הקודמת

הדאגה לשלומו פשטה במשפחת דיין כולה: "אולי תשמח לדעת שהצמדת ארבע (לפחות) נשים לטלפון – אהרונה והילדים, קרוליין, אמא בוושינגטון ואני כאן. לא עוזר כשיודעים ש  no news good news".

"העיקר שתחזור בריא ושלם", מציינת דיין את המובן מאליו (והחשוב ביותר) ומוסיפה "ואת ערכיות המלחמה ותכניה נבחון בסלון על כוסית עם הרבה קרח ואולי מאביטיחיך לכשיבשילו".

בהמשך המכתב חושפת יעל דיין פרט מעניין שמסביר מדוע מדובר במכתבהּ היחיד שנמצא בארכיון: "כמה שזכור לי לא כתבתי לך אף פעם מכתב – גם זה לא נחשב כל כך, מוטב בע"פ".

 

המכתב של יעל דיין לאחיה אסי

אסי דיין כתסריטאי ויוצר

קשה להפריז בחשיבותו של צה"ל כמוטיב קבוע בחייה של משפחת דיין, וכבנו של הרמטכ"ל ושר הביטחון המפורסם ביותר בתולדות ישראל וכיוצר ישראלי פורה כל כך – אך טבעי שאסי יתמודד איתו ביצירתו. נפנה עתה להתבונן בשני תסריטים שכתב אסי דיין, תסריטים השמורים בארכיון שהופקד בספרייה יחד עם שאר תסריטיו.

שני תסריטים אלו מייצגים שתי קצוות של התייחסות לצבא: האחד, תסריט לסרט שמעולם לא התרומם, והשני – לסרט שנחשב לפסגת יצירתו הקולנועית של דיין.

התסריט הראשון כבר הפך למיני אגדה של הקולנוע הישראלי – אגדת "גבעת חלפון אינה עונה 2". את סרט הקאלט שקדם לו ביים וצילם דיין תוך תשעה ימים בלבד. "אצלי אנשי ההפקה ידעו שמצלמים מהר וקצר והולכים הביתה מוקדם", היה המשפט הקבוע שדקלם דיין בכל פעם בה דיבר על הסרט.

במשך שנים סירב דיין להתייחס ברצינות לשלל ההצעות שהועלו על הפקת סרט המשך. רק בשנת 2006 התפנה לכתוב אותו באופן רציני ושיטתי. היה זה לאו דווקא ממניעים אמנותיים טהורים. "גבעת חלפון אינה עונה" המקורי נכתב כדי לרפד את חשבון הבנק, וכך גם הפעם – בזמן שהתפנה לחבר את סרט ההמשך – היה מצבו הכלכלי בכי רע.

הרעיון הכללי לסרט היה ברור לדיין, הייתה זו הכתיבה שהזדחלה והזדחלה. התסריט המשיך את עלילות הגששים עם טוויסט קומי גאוני – ויקטור חסון מתעורר אחרי 30 שנה מתרדמת שנגרמה בעקבות הסכם השלום המצרי-ישראלי, ומגלה כי בתו בכורתו אשר אהב נשואה לשנוא נפשו סרג'יו קונסטנסה. פטירתו של ישראל "פולי" פוליקאוב באוקטובר 2007 הביאה לגניזת הפרויקט כולו. אחרי הכל, סרג'יו היה הדמות האהובה ביותר על דיין בסרט.

 

הצצה לתסריט הסרט שלא היה, "גבעת חלפון אינה עונה 2"

 

התסריט השני שבחרנו לחשוף בפניכם הוא התסריט לסרט שכתב וביים דיין בשנת 1992, "החיים על פי אגפא".

הסרט מתאר את השסעים בישראל של שנות התשעים, כשהסכסוך הערבי-ישראלי הוא הנפיץ והאלים שבהם. הצלחת הסרט האפל והריאליסטי הזה אפשרה לדיין להשלים עם הביקורות הנוראות שקיבל עם יציאת גבעת חלפון המקורי. הצלחת הסרט הייתה בבחינת הוכחה ליכולתו ליצור קולנוע איכותי ובועט שאינו מתחנף לקהל.

 

התסריט שהיווה לדעת רבים את פסגת יצירתו, "החיים על פי אגפא"

 

אסי דיין כיהודי בשטעטל (כמעט)

הפלירט ההוליוודי של דיין לא הסתיים במשחקו בסרט "נאהבים לנצח" של ג'ון יוסטון. על אחד המכתבים המפתיעים בארכיון חתומה ברברה סטרייסנד, המודיעה בשפה אמריקנית-נימוסית-טיפוסית לדיין על אי קבלתו לסרט ינטל. לא ברור מהמכתב לאיזה תפקיד נבחן דיין, אך מה שכן בטוח הוא ש"ליהוק סרט הוא תמיד עבודה קשה, וינטל לא היה יוצא דופן. הקושי לא נח במציאת שחקנים מוכשרים המתאימים לתפקיד – זה היה קל – אלא בצורך לבחור בין השחקנים המצוינים שדיברנו איתם".

בכל מקרה, "היה זה תהליך ארוך", ועתה ביקשה סטרייסנד, "להודות לך על הזמן והעניין שגילית. הייתה לזה חשיבות רבה בעיניי, ואני מקווה שתהיה לנו הזדמנות לעבוד יחדיו בעתיד". מיותר לציין שהזדמנות זו לא נקרתה בפניהם.

 

למקרה שלא ידעתם, ליהוק סרט הוא תמיד עבודה קשה. המכתב של ברברה סטרייסנד לאסי דיין

אסי דיין כמעורר השערוריות הלאומי

ב-29 באפריל 1998 התבשר אסי דיין כי זכה בפרס שר החינוך והתרבות לבמאים ותסריטאים בתחום הקולנוע. החתום על המכתב היה ראש מינהל התרבות והאמנויות מיכה ינון.

פחות משלושה חודשים מקבלת המכתב המבשר על הזכייה, קיבל דיין מכתב נוסף – הפעם מכבוד שר החינוך התרבות והספורט יצחק לוי. האדיבות שבה התאפיין המכתב הראשון הוחלפה עתה באירוניה עוקצנית. "אמנם טקס חלוקת הפרסים אמור להתקיים רק מחר, יום ב', בירושלים, ואולם מהתבטאויותך הפומביות בימים אלה אנו למדים עד כמה קשה עליך – פיסית ונפשית – ההגעה לעיר הבירה. אשר על-כך, במטרה לחסוך ממך יגיעה מיותרת, סברנו כי עדיף שתתכבד ותשב בביתך ואת התעודה נעביר אליך הביתה.

(…)

אין אנו מתערבים בהחלטה של ועדת הפרס (מיום 22.4.98) להעניק לך את הפרס, ואמנם אנו עומדים בה, ואולם את הדבר הקטן הזה לפחות נבקש: שחרר אותנו מנוחותך הטורדנית בטקס".

 

מכתב ההזמנה הראשון

 

מכתב אי ההזמנה השני

 

גזרי העיתונים ששמר דיין מאותה תקופה חושפים את הסיפור מאחורי חילופי הטונים. שבוע לפני הטקס זכה דיין בפרס נוסף, פרס האוסקר הישראלי לשחקן הטוב ביותר לשנת 1998. בדברי התודה שלו, אמר דיין כי "מה שמתרחש במדינה, יותר חשוב ממה שקורה בקולנוע וצריך להחליף את השלטון. תעיפו אותו כבר. תעיפו אותו", והוסיף קללה עסיסית לחדד את זעמו.

כתבה נוספת ששמר דיין מלמדת ששם לא נגמרה הפרשייה. בניגוד להמלצת השר, דיין הגיע לקבל את הפרס בפסטיבל הקולנוע ה-15 בירושלים. הוא ניצל גם את נאום התודה הזה, הפעם כדי לאחל ליושב בראשות הממשלה, בנימין נתניהו, "שילך קיבינמט".

 

כתבה מעיתון הארץ, התפרסמה בתאריך ה-22 באוקטובר 1998

 

כתבות נוספות

אסי דיין: התמונות, המכתבים והשירים הגנוזים

מהמדבר הפוליטי אל הג'ונגל: משה דיין בווייטנאם

"ספר שרוליק": הפרויקט הסודי של דוש שלא הושלם מעולם

"רימון": הנשק הסודי שהקים השב"כ כדי לנגח את אויבי הממסד




הַמּוּסָךְ: מוסף מקוון לשירה, לסיפורת, לביקורת ולמסה – גיליון מס' 18

שמחות לחנוך מדור חדש – "נסיעה קצרה" – לפרגמנטים ולסיפורים קצרים מאוד, עם פרגמנט מאת אילנה וייזר-סנש. לצדו "אשת חיל", פרק מתוך יצירה בכתובים מאת שרה כוי, מיה טבת דיין על "הדלתא של חייך" ליקיר בן-משה, שירה קובנית מתורגמת, ועוד.

Dance Around the Golden Calf, Emil Nolde

המוסך נולד מתוך הרגשה נמשכת, משותפת לרבות ולרבים, כי יש צורך בתיקון עמוק בסצנת הספרות בישראל, שחלקים מרכזיים ומבוססים בה לוקים בכוחנות, במחיקת נשים יוצרות, בהעדפת פרובוקציות, אלימות ומדנים על פני איכות, בצמצום נמשך של במות לשירה עכשווית ושל השיח על אודותיה. מתוך הצורך הזה ערכנו ב-2016 את פסטיבל 'תיקון' האלטרנטיבי לשירה, בארבעה מוקדים ברחבי הארץ, ומתוך הכרה בנחיצותה של אלטרנטיבה קבועה ייסדנו את המוסך – מוסף מקוון דו-שבועי לשירה, לסיפורת, לביקורת ולמסה. המוסך ייערך על בסיס פתיחות, שוויון והומניזם, אתיקה המכירה בכך שמאחורי כל יצירה ניצבת נפש, ומעל לכול – התשוקה הפשוטה לספרות טובה.

רוצים לדעת מתי יוצא גיליון חדש? הירשמו לניוזלטר, והמוסך כבר יבוא אליכם!

 

 תוכן עניינים – גיליון מס' 18