מיוחד | מִקבץ ספרותי על גלות, פליטוּת, עקירה ונדודים

חוויית הגלות שאין לה שיעור. כן, גלות כמוה כחלום בלהות

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות
25.01.2018
איור: אמיתי סנדי, מתוך 'בכל צבעי הקשת', ספר הצביעה של עמותת אליפלט

וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ. כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם ויקרא יט 33–34

בַּחוּץ לֹא יָלִין גֵּר דְּלָתַי לָאֹרַח אֶפְתָּח איוב לא 32  

קראתי עיתונים בכפייתיות וצפיתי בטלוויזיה (עד שמכרתי אותה) כדי לראות מה קורה בבית. ומה שקרה שם היה מוות. גם את המילה הזאת חיפשתי ומצאתי: "פעולת המיתה או עוּבדת המיתה; קץ החיים; ההפסקה הסופית והבלתי הפיכה של הפעולות ותהליכי החיים של החי או הצומח."  

מתוך 'איש משום מקום', אלכסנדר הֵמון (עם עובד, 2004), מאנגלית: סמדר מילוא.
אלכסנדר הֵמון, סופר, יליד קוראטיה, 1964. בן לאב ממוצא אוקראיני ולאם בוסנית-סרבית. בעת ביקורו בארה"ב בשנת 1992 פרצו מהומות בסרייבו עירו, ונבצר ממנו לשוב אליה. חי בשיקגו וכותב באנגלית.
   

* * *  

האדם צריך לחיות / לאה גולדברג

הָאָדָם צָרִיךְ לִחְיוֹת בְּאֵיזֶה מָקוֹם שֶׁהוּא, אֲפִילוּ בְּבַיִת מְכֹעַר מְאֹד צָרִיךְ לִחְיוֹת הָאָדָם – עִם גַּג וְרִצְפָּה וְחַלּוֹן, כִּי אֵיפֹה יִחְיֶה הָאָדָם?

כּךְ אָמְרָה לִי אֶבֶן אַחַת בֶּהָרִים אֶבֶן אִלֶּמֶת אָמְרָה וַאֲנִי הִרְכַּנְתִּי רֹאשִׁי.  

מן המחזור "על האבנים", בתוך 'לאה גולדברג: שירים ג" (ספרית פועלים, 1973), בעריכת טוביה ריבנר.
   

* * *  

מי שיש לו בית יושב בתוך ביתו וקורא בהגדה ומי שאין לו בית מצטרף למי שיש לו בית ומיסב עמו. […] הוסיפה אשתי ואמרה כל זמן שאדם מתיירא שמא יוציאוהו מדירתו אין ישיבתו ישיבה. ניענעתי לה ראשי ואמרתי נכון הדבר, בית שאפשר להוציאנו משם אינו ביתנו.  

מן הסיפור "הבית", בתוך 'סמוך ונראה', שמואל יוסף עגנון (שוקן, 1950).
   

* * *  

מנוחה / אלזה לסקר-שילר

אֲנִי רוֹצָה לִנְדֹּד עִם אָדָם שָׁקֵט מֵעַל לְהָרֵי מוֹלַדְתִּי, גּוֹעָה בִּבְכִי מֵעַל לְגֵיאָיוֹת, מֵעַל לָאֲוִיר הַמִּשְׂתָּרֵעַ.

בְּכָל מָקוֹם נִרְכָּנִים אֲרָזִים וּמְפַזְּרִים נִצָּנִים.

אַךְ כְּתֵפִי שְׁחוּחָה מַטָּה מִמַּשָּׁא הַכָּנָף. אֲחַפֵּשׁ יָדַיִם נִצְחִיּוֹת, שְׁקֵטוֹת: אֲנִי רוֹצָה לִנְדֹּד עִם מוֹלַדְתִּי.  

מתוך 'אלזה לסקר שילר: שירים' (עקד, 1969), מגרמנית: יהודה עמיחי.
   

* * *  

[…] בדיוק אז השתנו חיי מן היסוד. חייתי בגלות או איך שלא קוראים לזה, החלפתי ארצות כמו נעליים. ביצעתי את המופע הזה, "נפילת החומה", בחיי האישיים, ועם הזמן נעשיתי גמישה עד קנאה.

[…] מה יכולתי לענות? שגלות, או לפחות זאת שאני חוויתי – מתוך לאות גוברת – היא מצב שאין לו שיעור? שגלות היא מצב שאפשר אמנם לתארו בעובדות מדידות – כמו חתימות בדרכון, נקודות ציון גיאוגרפיות, מרחקים, כתובות ארעיות, ניסיון לקבל אשרת כניסה במהלכים ביורוקרטיים שונים, כסף שהוצא על קניית תיקי נסיעות חדשים לבקרים – אלא שתיאור כזה הוא כמעט חסר משמעות. שגלות היא סיפורם של הדברים שאנו מותירים מאחור, רכישה ונטישה של מייבשי שיער, של מכשירי רדיו קטנים וזולים, של קומקומי קפה. שגלות היא החלפת הוולטאז' והקילוהרץ, חיים עם מַתאֵם, כדי שלא להישרף. שגלות היא סיפור של הדירות השכורות הזמניות, של הבקרים הראשונים לבדנו, כשאנו פורשים בדממה את מפת העיר, מוצאים בה את שם הרחוב שלנו, מסמנים צלב קטן בעיפרון (כחוזרים על תולדות הכובשים הגדולים, ורק במקום דגל – צלב קטן). עובדות קטנות ומוצקות אלה – החותָמות בדרכון – מצטברות והולכות ומתישהו נעשות ערב-רב של קווים בלתי-קריאים. רק אז הן מתחילות לרשום את המפה הפנימית, הדמיונית. ורק אז הן רושמות במדויק את חוויית הגלות שאין לה שיעור. כן, גלות כמוה כחלום בלהות. לפתע, בדיוק כמו בחלום, מופיעים במציאות פנים ששכחנו, שאולי מעולם לא פגשנו, אבל נדמה לנו שאנו מכירים מאז ומעולם, מרחבים שאנו בוודאי רואים בפעם הראשונה אבל נדמה לנו שכבר היינו כאן פעם.  

מתוך 'מוזיאון הכניעה ללא תנאי', דוברבקה אוגרשיץ' (עם עובד, 2009), מקרואטית: דינה קטן-בן ציון.
דוברבקה אוגרשיץ', סופרת יוגוסלבית עטורת פרסים, נקטה גישה אנטי-לאומנית עם פרוץ המלחמה בבלקן, הוכרזה בוגדת, וב-1993 נאלצה לצאת לגלות.
   
* * *
 

המנון ילדי העובדים הזרים / רוני סומק

אֲנַחְנוּ יְלָדִים עִם שְׂעַר צֶמֶר פְּלָדָה, הָרֵי גַּעַשׁ בִּשְׁמוּרַת הָעַיִן וְלָשׁוֹן הַנִּזְהֶרֶת מִלְּגַלְגֵּל סְלָעִים קָשִׁים מֵהַשָּׂפָה שֶׁל הַתּוֹרָה. אֲנַחְנוּ, שֶׁגָּדַלְנוּ בֵּין כִּתְמֵי הַמֶּלֶט שֶׁעַל חֻלְצַת אַבָּא לְבֵין סְמַרְטוּטֵי סְפּוֹנְגָ'ה שֶׁל אִמָּא, שֶׁנִּקְּתָה לָכֶם אֶת חַדְרֵי הַבַּיִת וְלָנוּ אֶת חַדְרֵי הַלֵּב, לֹא נִשְׁכַּח אַף פַּעַם אֵיךְ בַּשִּׁיר שֶׁל בְּיָאלִיק, שֶׁלִּמַּדְתֶּם אוֹתָנוּ בַּגַּן, בָּכָה פֶּרַח שֶׁנֶּעֱקַר מֵהַגִּנָּה, וְאֵיךְ צִיַּרְנוּ לִכְבוֹדוֹ מִמְחָטוֹת שֶׁמָּחוּ מִגִּבְעוֹלוֹ אֶת טַל הַבֹּקֶר. אָז, לֹא יָדַעְנוּ שֶׁאֵלֶּה יִהְיוּ הַמִּמְחָטוֹת שֶׁלָּנוּ.  

מתוך 'נקמת הילד המגמגם', רוני סומק (זמורה-ביתן, 2017).
   

* * *  

הם היו ממש נחמדים כשהִרשו לנו להיפרד מאבא בשדה התעופה לפני שהעלו אותו למטוס. "אם אתם רוצים להישאר ביחד," אמר אחד משני הציידים שליוו אותו, "מצִדנו זה בסדר." הוא קרץ לחבר שלו והמשיך: "בבקשה, תצטרפו אליו ותחזרו הביתה. הכרטיס על חשבוננו." הוא אמר הביתה, ולא ניסה אפילו להסתיר את החיוך. אחר כך הוא הציע לי פתאום בקבוק מים, אבל אמרתי לא, בלי טובות. מה זאת אומרת תחזרו הביתה?! בשביל לחזור הביתה אני לא צריכה מטוס. מקסימום אוטובוס. הבית שלי זה כאן, בתל אביב, העיר שבה נולדתי. ב"איכילוב", אם אתם רוצים לדעת בדיוק. הציידים שתקו. מַדי התכלת הנקיים והמגוהצים שלהם בהקו בשמש. על השרוול היה קשור להם סרט עם מגן דוד כחול. ואז הצייד השני, בלונדיני רזה שנראה בעצמו כמו ילד, הוריד את העיניים הכחולות שלו לריצפה ואמר בשקט: "עכשיו אתם יכולים להיפרד ממנו". * "כולם מגרשים את כולם כשזה נוח להם," אמר אז אבא שנהיה פתאום רציני נורא, "הראשון היה אלוהים. מי גירש את אדם וחווה מגן־עדן?" העיניים שלו נהיו עצובות. "ומאז ככה זה נמשך. נדמה לך שהגעת לגן־עדן ופתאום הכול משתנה. ובעצם, מה בני אדם רוצים? בסך הכול לחיות. זה עצוב."  

מתוך 'אנה והציידים', ראובן מירן (נהר ספרים, 2009).
   

* *

* * *
 

וְאַל תַּעֲמֹד עַל הַפֶּרֶק לְהַכְרִית אֶת פְּלִיטָיו וְאַל תַּסְגֵּר שְׂרִידָיו בְּיוֹם צָרָה. עובדיה א 14      

תוכן עניינים – גיליון מס' 19

                 

תגיות

תגובות על כתבה זו

טוען כתבות נוספות loading_anomation