נסיעה קצרה | "האמנות שלי זה לנשום"

"הבעיה, שבתור אחד שמאז ומתמיד רגיל להסתובב בסערות גשם חורפיות, ולחיות חיים רטובים מתחת למטריות גאווה דולפות, אני לא יכול להפסיק להתגעגע אל האישה הקודרת ההיא עם החיים הדפוקים." חמישה סיפורים קצרים במיוחד מאת ירון כהן

Married Life, Roger de La Fresnaye

מאת ירון כהן

 

מנפלאות הפול המצרי בחאן יונס

היה קיר הבלוקים החשוף. והיה קרע בקיר. והייתה יד שחומה מושטת, צלחת חרסינה, פול, שמן זית. פלח בצל צחור. היו המדים שלי, ירוקים, דוהים כעלי הזית של העץ העקור ליד קיר המסעדה. והיה ילד, עומד על מפולת הקיר ואישוני עיניו דוהרים, מעשנים כצמיג הטרקטור שחישף בסמטה.

עכשיו אני מסיט את גופי מדרכו של גלגל האש המסתער אל פאתי העיר, ומול מבטך הזך, המבקש פשר, במטבח הדירה שחודשה לא מכבר, שעשן מיתמר בחלונה במרחק, אני מספר לך על פלאי הפול המצרי הכתוש בחאן יונס, מפגיז אותו בשמן זית כבוש ורוגם אותו ברסיסי פטרוזילה. מקרב אל שינייך פיתה קרועה ועינייך נוצצות כשאת רוכנת אליי ואומרת: נשיקה לפני שמתחילים עם הבצל.

 

ידידות של כלב

לפנות ערב חזרתי בהליכה על הכביש המוביל מתחנת הגבול. לימיני השתרע הים. לשמאלי גבהו והתחדדו רכסי הרים צחיחים ככל שרחקו פסגותיהם אל המערב.

במרחק מה לפניי שוטטה להקת כלבים. מדי פעם היו נעצרים ועומדים כחוככים בדעתם; מרחרחים את הרוח, מביטים על סביבותיהם, וזה על זה. היו זוקפים את אוזניהם ומטים את זנבותיהם, ואחר נפנים כאחד ושועטים הלאה.

נזכרתי בחברי ילדותי כשהיינו משוטטים כאן בין הגבעות.

נלך? היינו אומרים, והולכים. לא נזקקנו ליעד ברור או למשימה, ולא התיראנו מפני השעמום. כמו הכלבים האלה, היינו שועטים קדימה ובולעים את הרוח. ללא אומר היינו נעצרים כאיש אחד ומתגלגלים לתוך שוחה, מתפלשים בה, ואחר כך, ללא כל סימן מוסכם מטפסים מתוכה והולכים הלאה, סקרנים ומשתאים זה אל זה ואל פראותו של הנוף.

הרוח גולשת במורד המדרונות המלוהטים. בתנודת משבה הקל היא נושאת זיכרונות רבים מכפי שיוכלו לעמוס כל המילים שאכתוב אי פעם.

תוך שאני אחוז בשרעפיי, היה מבטי נעוץ בכלב שהוביל את הלהקה. כלב גדול בעל שיער פרווה קצר בצבע חום-חלודה, ראש מרובע, וזנב עבה שהזדקר בגאווה כלפי מעלה. כאילו חש בעניין שהוא מעורר בי, הסתובב וניגש אליי. עיניו החכמות וניע זנבו המרומז הציעו לי משהו. בעקבותיו באו שאר הכלבים והתקבצו סביבי, מגביהים אליי את ראשם ומביטים בי שמוטי לשון, כאומרים: רוץ איתנו, אנחנו – רק לרוח אנחנו רעבים.

 

זַעַף

פעם הכרתי אישה קודרת שלא יכלה להפסיק להתקדר. גם לצידי היא המשיכה להתקדר עד שהפכה לחשרת ענני פחם בחורף הזועף שהיו חיי. הכרנו זה את זו מבעד לזכוכית מזוינת של גאווה מנוכרת. האישה הזאת, היא ישבה עם קדרותה הזקופה מאחורי הזכוכית המזוינת שלה, עם הסיגריה הדולקת בפה, ועם רובה הציד שלה על ירכיה הפשוקות. את הרובה הייתה פורקת מדי יום, ומיד שבה ודורכת. היא דאגה לכך שאראה אותה מטעינה אותו בכדורי דום-דום קטלניים משונני שפתיים. היא דאגה לכך שלא אשכח את המראה הזה. עם הרובה קצוץ הקנה היא גוננה על שתי בנותיה, ועל החיים הפגועים שלה. יום אחד היא כתבה פתק. את הפתק הדביקה בכף ידה לזכוכית המזוינת כדי שאוכל לקרוא:

"אם לא טוב לך, אתה יכול לעוף עם החיים המזוינים שלך מהחיים המזוינים שלי".

לא הייתי צריך יותר מזה כדי לארוז את הגאווה הקשיחה שלי וללכת להתכרבל בין זרועותיה של מישהי רכה יותר. אחת שאין סביבה גדרות זעף דוקרניות, ואין לה סימנים של כניסת קליעים לתוך שדיה המצולקים. הבעיה, שבתור אחד שמאז ומתמיד רגיל להסתובב בסערות גשם חורפיות, ולחיות חיים רטובים מתחת למטריות גאווה דולפות, אני לא יכול להפסיק להתגעגע אל האישה הקודרת ההיא עם החיים הדפוקים. היא כנראה עוד מחכה מאחורי הזכוכית המזוינת שלה, עם סיגריה רטובה בפה, עם רובה הציד שלה על הברכיים, ועם שתי הילדות שלה שמביטות אליי מאחורי כתפיה מתוך תהומות של רצינות קודרת.

 

מחשבות על בית

הבנייה

בזמן שאתה עומד על חלקת אדמה ומחשב איך תבנה עליה את ביתך, עליך לקחת בחשבון נוסף על תנאי הקרקע, הנוף, והאקלים, את הכוח הכמוס. זהו אותו כוח סמוי אבל חזק, המתנגד לבנייה.

למעשה, על פי חוקי הבנייה המקובלים אינך נדרש כלל לתת את דעתך על הכוח הסמוי. עצם מעשה הבנייה לוחץ ודוחס אותו לתוך נקודה מזערית שתשאר אצורה ככוח כמוס בליבת המבנה.

שם ימתין להתרופפות, או לסימן של חולשה כדי להתפרץ ולהחריב את הבניין מתוכו.

הבית

כשאני הולך בשביל הלוקח אותי אל ביתי אני רואה מולי בית כפי שראיתי אותו מאז ומתמיד; חזית, שני חלונות, ודלת. צינור גומי מוטל בחצר, ונורה חיצונית קבועה מעל משקוף הדלת.

לא מבצר, כי אם מגן שאגפיו חשופים.

הבית משמש לי מגן כשאני נזקק למפלט מפני ידידיי, ומפני אחרים שאין בכוונתם לעולל לי כל רע. אלה מופיעים תמיד מצד החזית ומקישים בנימוס על הדלת. בפניהם אין קושי להגיף את התריסים, להתכרבל בנוחות על הכורסה, ולהיעלם לתוך ספר.

אבל מפני המערימים שרוצים להרע אין בכוחו של הבית להגן. אני חייב אפוא לחזק תמיד את האגפים, ולבצר את העורף, וגם אז הבית עוד יהיה פרוץ לכל רוח.

השביל

כשאני משקיף מבעד לחלון אל השביל המוליך מביתי אני יכול לראות שאצה לו הדרך להגיע אל אלפי מקומות סוד נסתרים. אבל כשאני פוסע עליו הוא מוביל אותי תמיד לאותו מקום מואר חסר תוחלת.

החצר

עוברים ושבים מביטים לתוך החצר ואומרים: "לא חבל? רק לחשוב על כל מה שאפשר היה לעשות בחצר הזאת."

אמת; דברים רבים ומופלאים אפשר לעשות בחצר, אלא שהזמן לכך עוד לא הבשיל.

אבל העוברים והשבים נעצרים מאחורי הגדר ומשיחים ביניהם. הם מתוודעים זה לזה באמצעות החצר, וחשים קרבה מכוח דעתם המשותפת על השטח המבוזבז. מהבעת פניהם הלא מרוצה ומתנועות ידיהם אפשר להבין שהם אינם נכונים לקבל זאת.

הם מודדים בצעדים מתוחים את החצר לאורכה. מדברים זה אל זה ומהנהנים בהסכמה תוך שהם מעיפים מבטים לעבר חלוני.

לפני רגע עוד היו עוברים ושבים אקראיים, עכשיו הם מלוכדים ומגבשים בצוותא את רעיונותיהם.

 

אמן

השעה הייתה קרובה לחצות והרחוב היה חשוך. הבחנתי בו רק כשהזדקף בפתאומיות מתוך מכולת האשפה שלתוכה רכן.
אחז בידו משהו ששלף מהמכולה ועיניו התנוצצו בחשכה.
"מה!" אמר בחדות, אם כי לא בתוקפנות.
"כלום. הפתעת אותי."
"מפתיע אותך שאחד כמוני מחטט בזבל?"
נסיתי להבחין בחשכה למה הוא מתכוון ב'אחד כמוני'.
"לא…" התחלתי להגיד, אבל הוא קטע אותי;
"אני לא יכול לעבוד," הטיח בי. "אני אמן! אם אני עובד אני לא יכול לעשות אמנות."
כשאמר את זה שמתי לב שהוא באמת נראה כמו אמן. פנים רזות, עיניים משולהבות, שיער ארוך מתולתל, שבחשכת הרחוב אי אפשר היה לדעת אם הוא כהה או בהיר.
"מה האמנות שלך," שאלתי.
"האמנות שלי זה לנשום," אמר והרים את החולצה, להראות לי איך הוא נושם.

 

ספר הביכורים של ירון כהן, 'שמש אחרונה', ראה אור בסדרת 'מקומי' בהוצאת כרמל בשנת 2017.

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 19

   

   

   

   

 

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה ▪ אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכזת מערכת: יעל אברבוך ▪ מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן ▪ גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו