מאת ירון כהן

 

מנפלאות הפול המצרי בחאן יונס

היה קיר הבלוקים החשוף. והיה קרע בקיר. והייתה יד שחומה מושטת, צלחת חרסינה, פול, שמן זית. פלח בצל צחור. היו המדים שלי, ירוקים, דוהים כעלי הזית של העץ העקור ליד קיר המסעדה. והיה ילד, עומד על מפולת הקיר ואישוני עיניו דוהרים, מעשנים כצמיג הטרקטור שחישף בסמטה.

עכשיו אני מסיט את גופי מדרכו של גלגל האש המסתער אל פאתי העיר, ומול מבטך הזך, המבקש פשר, במטבח הדירה שחודשה לא מכבר, שעשן מיתמר בחלונה במרחק, אני מספר לך על פלאי הפול המצרי הכתוש בחאן יונס, מפגיז אותו בשמן זית כבוש ורוגם אותו ברסיסי פטרוזילה. מקרב אל שינייך פיתה קרועה ועינייך נוצצות כשאת רוכנת אליי ואומרת: נשיקה לפני שמתחילים עם הבצל.

 

ידידות של כלב

לפנות ערב חזרתי בהליכה על הכביש המוביל מתחנת הגבול. לימיני השתרע הים. לשמאלי גבהו והתחדדו רכסי הרים צחיחים ככל שרחקו פסגותיהם אל המערב.

במרחק מה לפניי שוטטה להקת כלבים. מדי פעם היו נעצרים ועומדים כחוככים בדעתם; מרחרחים את הרוח, מביטים על סביבותיהם, וזה על זה. היו זוקפים את אוזניהם ומטים את זנבותיהם, ואחר נפנים כאחד ושועטים הלאה.

נזכרתי בחברי ילדותי כשהיינו משוטטים כאן בין הגבעות.

נלך? היינו אומרים, והולכים. לא נזקקנו ליעד ברור או למשימה, ולא התיראנו מפני השעמום. כמו הכלבים האלה, היינו שועטים קדימה ובולעים את הרוח. ללא אומר היינו נעצרים כאיש אחד ומתגלגלים לתוך שוחה, מתפלשים בה, ואחר כך, ללא כל סימן מוסכם מטפסים מתוכה והולכים הלאה, סקרנים ומשתאים זה אל זה ואל פראותו של הנוף.

הרוח גולשת במורד המדרונות המלוהטים. בתנודת משבה הקל היא נושאת זיכרונות רבים מכפי שיוכלו לעמוס כל המילים שאכתוב אי פעם.

תוך שאני אחוז בשרעפיי, היה מבטי נעוץ בכלב שהוביל את הלהקה. כלב גדול בעל שיער פרווה קצר בצבע חום-חלודה, ראש מרובע, וזנב עבה שהזדקר בגאווה כלפי מעלה. כאילו חש בעניין שהוא מעורר בי, הסתובב וניגש אליי. עיניו החכמות וניע זנבו המרומז הציעו לי משהו. בעקבותיו באו שאר הכלבים והתקבצו סביבי, מגביהים אליי את ראשם ומביטים בי שמוטי לשון, כאומרים: רוץ איתנו, אנחנו – רק לרוח אנחנו רעבים.

 

זַעַף

פעם הכרתי אישה קודרת שלא יכלה להפסיק להתקדר. גם לצידי היא המשיכה להתקדר עד שהפכה לחשרת ענני פחם בחורף הזועף שהיו חיי. הכרנו זה את זו מבעד לזכוכית מזוינת של גאווה מנוכרת. האישה הזאת, היא ישבה עם קדרותה הזקופה מאחורי הזכוכית המזוינת שלה, עם הסיגריה הדולקת בפה, ועם רובה הציד שלה על ירכיה הפשוקות. את הרובה הייתה פורקת מדי יום, ומיד שבה ודורכת. היא דאגה לכך שאראה אותה מטעינה אותו בכדורי דום-דום קטלניים משונני שפתיים. היא דאגה לכך שלא אשכח את המראה הזה. עם הרובה קצוץ הקנה היא גוננה על שתי בנותיה, ועל החיים הפגועים שלה. יום אחד היא כתבה פתק. את הפתק הדביקה בכף ידה לזכוכית המזוינת כדי שאוכל לקרוא:

"אם לא טוב לך, אתה יכול לעוף עם החיים המזוינים שלך מהחיים המזוינים שלי".

לא הייתי צריך יותר מזה כדי לארוז את הגאווה הקשיחה שלי וללכת להתכרבל בין זרועותיה של מישהי רכה יותר. אחת שאין סביבה גדרות זעף דוקרניות, ואין לה סימנים של כניסת קליעים לתוך שדיה המצולקים. הבעיה, שבתור אחד שמאז ומתמיד רגיל להסתובב בסערות גשם חורפיות, ולחיות חיים רטובים מתחת למטריות גאווה דולפות, אני לא יכול להפסיק להתגעגע אל האישה הקודרת ההיא עם החיים הדפוקים. היא כנראה עוד מחכה מאחורי הזכוכית המזוינת שלה, עם סיגריה רטובה בפה, עם רובה הציד שלה על הברכיים, ועם שתי הילדות שלה שמביטות אליי מאחורי כתפיה מתוך תהומות של רצינות קודרת.

 

מחשבות על בית

הבנייה

בזמן שאתה עומד על חלקת אדמה ומחשב איך תבנה עליה את ביתך, עליך לקחת בחשבון נוסף על תנאי הקרקע, הנוף, והאקלים, את הכוח הכמוס. זהו אותו כוח סמוי אבל חזק, המתנגד לבנייה.

למעשה, על פי חוקי הבנייה המקובלים אינך נדרש כלל לתת את דעתך על הכוח הסמוי. עצם מעשה הבנייה לוחץ ודוחס אותו לתוך נקודה מזערית שתשאר אצורה ככוח כמוס בליבת המבנה.

שם ימתין להתרופפות, או לסימן של חולשה כדי להתפרץ ולהחריב את הבניין מתוכו.

הבית

כשאני הולך בשביל הלוקח אותי אל ביתי אני רואה מולי בית כפי שראיתי אותו מאז ומתמיד; חזית, שני חלונות, ודלת. צינור גומי מוטל בחצר, ונורה חיצונית קבועה מעל משקוף הדלת.

לא מבצר, כי אם מגן שאגפיו חשופים.

הבית משמש לי מגן כשאני נזקק למפלט מפני ידידיי, ומפני אחרים שאין בכוונתם לעולל לי כל רע. אלה מופיעים תמיד מצד החזית ומקישים בנימוס על הדלת. בפניהם אין קושי להגיף את התריסים, להתכרבל בנוחות על הכורסה, ולהיעלם לתוך ספר.

אבל מפני המערימים שרוצים להרע אין בכוחו של הבית להגן. אני חייב אפוא לחזק תמיד את האגפים, ולבצר את העורף, וגם אז הבית עוד יהיה פרוץ לכל רוח.

השביל

כשאני משקיף מבעד לחלון אל השביל המוליך מביתי אני יכול לראות שאצה לו הדרך להגיע אל אלפי מקומות סוד נסתרים. אבל כשאני פוסע עליו הוא מוביל אותי תמיד לאותו מקום מואר חסר תוחלת.

החצר

עוברים ושבים מביטים לתוך החצר ואומרים: "לא חבל? רק לחשוב על כל מה שאפשר היה לעשות בחצר הזאת."

אמת; דברים רבים ומופלאים אפשר לעשות בחצר, אלא שהזמן לכך עוד לא הבשיל.

אבל העוברים והשבים נעצרים מאחורי הגדר ומשיחים ביניהם. הם מתוודעים זה לזה באמצעות החצר, וחשים קרבה מכוח דעתם המשותפת על השטח המבוזבז. מהבעת פניהם הלא מרוצה ומתנועות ידיהם אפשר להבין שהם אינם נכונים לקבל זאת.

הם מודדים בצעדים מתוחים את החצר לאורכה. מדברים זה אל זה ומהנהנים בהסכמה תוך שהם מעיפים מבטים לעבר חלוני.

לפני רגע עוד היו עוברים ושבים אקראיים, עכשיו הם מלוכדים ומגבשים בצוותא את רעיונותיהם.

 

אמן

השעה הייתה קרובה לחצות והרחוב היה חשוך. הבחנתי בו רק כשהזדקף בפתאומיות מתוך מכולת האשפה שלתוכה רכן.
אחז בידו משהו ששלף מהמכולה ועיניו התנוצצו בחשכה.
"מה!" אמר בחדות, אם כי לא בתוקפנות.
"כלום. הפתעת אותי."
"מפתיע אותך שאחד כמוני מחטט בזבל?"
נסיתי להבחין בחשכה למה הוא מתכוון ב'אחד כמוני'.
"לא…" התחלתי להגיד, אבל הוא קטע אותי;
"אני לא יכול לעבוד," הטיח בי. "אני אמן! אם אני עובד אני לא יכול לעשות אמנות."
כשאמר את זה שמתי לב שהוא באמת נראה כמו אמן. פנים רזות, עיניים משולהבות, שיער ארוך מתולתל, שבחשכת הרחוב אי אפשר היה לדעת אם הוא כהה או בהיר.
"מה האמנות שלך," שאלתי.
"האמנות שלי זה לנשום," אמר והרים את החולצה, להראות לי איך הוא נושם.

 

ספר הביכורים של ירון כהן, 'שמש אחרונה', ראה אור בסדרת 'מקומי' בהוצאת כרמל בשנת 2017.

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 19

   

   

   

   

 

מאת יונית נעמן

 

אות קין, צבע עור. חונט אותנו כחליפת נצח, המבשרת אותנו לעולם באשר נלך. צבע עור אות קין, חורץ גורלות ואורחות קיום. מאז שגמרתי לקרוא אותו, באבחה, הספר הזה לא יוצא לי מהראש, כולל החידה המעיקה שאיתה הוא משלח את קוראיו לתהיות מייסרות. בלי ספויילרים, סופו המדמם של הרומן חוצָה את הקו לנלה לרסן כמו פורם את קווי העלילה ורוקם אותם מחדש, בתפרים גסים יותר, צובע את התובנות שנצברו לאורכו בצבעים עזים, בלתי מתפשרים ומכאיבים, כל כך מכאיבים.

הרומן של לרסן, שפורסם לראשונה בניו יורק ב-1929, מתאר מפגש מחודש של איירין רדפילד עם חברת ילדותה קלייר קנדרי, בשיקגו ובניו יורק בשנות העשרים של המאה העשרים, במציאות של הפרדה גזעית. הרומן נפתח כשאיירין מקבלת מכתב מקלייר בתחושות מעורבות של זעם ועלבון, שנתיים לאחר מפגש מקרי ביניהן בשיקגו. קבלת המכתב מציתה באיירין שלל זיכרונות ילדות על קלייר והיא נעה בין העבר הרחוק לעבר הקרוב למכתב האחוז בידיה, כשהיא מנסחת לעצמה את עמדתה הרגשית כלפי קלייר. קלייר מביעה רצון לשוב ולהיפגש, ממש "תשוקה איומה, פראית" לראות שוב את איירין ולחדש באמצעותה את האחיזה בחיים שהשאירה מאחור, כשנאחזה זה מכבר בנוחות "בחיים החיוורים האלה שלי".

המפגש בין השתיים, הרה אסון מראשיתו, מסתיים בטרגדיה. לא רק בשל הרומן הניצת בין קלייר לבעלה של איירין, כי אם – בעיקר – בשל העובדה שקלייר בהירת העור חיה את חייה כלבנה, ומסתירה מבעלה ג'ון בלו הגזען את הגנאלוגיה שלה, את היותה בעלת "דם שחור". הקשר המתחדש לאחר אותה פגישה אקראית על גג מלון דרייטון שבראשיתו נעצה קלייר באיירין עיניים חקרניות, עד שזו החלה לחשוש שהלבנה היפהפייה מזהה שהיא שחורה, נשא איום של פירוק על שתי המשפחות, בגלל הסודות האיומים שעתידים להתגלות ולהמיט חורבן. ובכל זאת, שתים-עשרה שנים אחרי שנפרדו כנערות, עם מות אביה האלכוהוליסט של קלייר, חזרו השתיים אחת לחיי השנייה, האחת חיה חיי נוחות ספוגי שקר והשנייה, שיכולה טכנית "לעבור" כלבנה, חיה בהארלם עם בן זוגה הרופא וילדיה, מעורה ופעילה בקהילה השחורה.
אחד ההישגים הגדולים של לרסן ברומן הזה הוא העמקות הפסיכולוגית שבאמצעותה היא מיטיבה ללכוד את הטלטלה הדואלית המפלחת את נפשה של איירין ביחסה לקלייר. מצד אחד היא נמשכת בעבותות אל יופיה, אל המנוע הפנימי הנאמן לעצמו בלבד, הגחמנות והחן הכובש את כל סובביה, ומצד שני היא בזה לאנוכיות שלה, מקנאה ביכולת שלה להשיג את כל מה שהיא רוצה ומתעבת את הבחירה המסוכנת שלה בחיי כזב עם גזען לבן, בחירה שהשתמעויותיה על חייה של איירין או של כל אישה שחורה שלא יכולה לעבור כלבנה ברורות ונוקבות. הקִרבה של חברות ילדות מומרת תדיר בתחושת זרות. "למען האמת," היא חושבת, "הן היו זרות. זרות באורחות חייהן ובאמצעי הקיום שלהן. זרות בתשוקותיהן ובשאיפותיהן. זרות אפילו בתודעה הגזעית שלהן. החומה שחצצה ביניהן הייתה כה גבוהה, כה רחבה, כה מוצקה, כאילו קלייר לא נשאה בתוכה את הנים הזה של הדם השחור. למען האמת, החומה אף הייתה גבוהה יותר, רחבה יותר ומוצקה יותר; כי לקלייר ארבו סכנות שאחרים, שלא נשאו עמם סודות מרעישים או מסוכנים כאלה לא הכירו או העלו על הדעת."

נלה לרסן מצליחה לתאר את דקויות הקיום הגזעי במציאות של הפרדה גזעית, לא מתוך הגזע כי אם מתוך הגבולות שלו, ניסיון הטשטוש והמחיקה שלו, ההתכחשות אליו, מתוך חוויית המעבר אל הצד השני של המתרס ותועפות המצוקה שקיום כזה משית על הסובייקט העובר. בעוד טא נהסי קואטס, שספרו החשוב בין העולם וביני תורגם לאחרונה לעברית, מתאר את סכנת המוות הגלומה בגוף השחור המתהלך במציאות גזענית, נלה לרסן פותחת צוהר לאסוניות הטמונה בהתגלות, בחשיפת השקר, בהתערטלות הכפויה מהיומרה להלך כאחד האדם הלבן, במציאות גזענית שרואה בשחור את שורש כל הרע. כמובן, הסיבוך העלילתי הנרקם לנגד עינינו מעלה שאלות משמעותיות על מהות הגזע ועל חלקן של התרבות, ההיסטוריה, הביולוגיה והחברה בהבנייה שלו. הוא מייחד מקום נרחב לפרפורמנס, לפרקטיקות הגזעיות ומעודד חשיבה על איך ובמה ניכר הגזע, כיצד מתנהגת אישה שחורה, איך "יודעים" שמישהו הוא שחור או לבן, ועם זאת הוא לא מכחד מאיתנו את אמיתות הקיום, ולא טוען שאפשר לברוח מהאפידרמיס, מההתנהגות הבלתי רצונית של הפיגמנטים.

כי בסופו של דבר, מה שחשף את איירין כ"שחורה" לג'ון בלו, בעלה של קלייר, היה העובדה שהסתובבה בהארלם שלובת זרוע עם חברה שחורה שאיתרע מזלה ואין באפשרותה לעבור כלבנה. החברה, כשהיא מבינה את פשר מבע האכזבה וההפתעה על פניו של בלו, מתנצלת על שהרסה לאיירין את ההתחזות. "אני לא מאמינה שאי פעם אתחזה ללבנה," משיבה לה איירין, "אלא אם כן לשם הנוחות, במסעדות, בשביל כרטיסים לתאטרון ודברים כאלה. אף פעם לא לצורך חברתי, אני מתכוונת, אלא באופן מזדמן. עברת עכשיו על פני האיש היחיד שהופעתי לפניו כאישה לבנה." גם הגישה הפרגמטית שמציגה איירין היא גישה פריבילגית של מי שהפיגמנטים שלה מתירים לה לבחור. וכאן, אל החלל הזה, נכנסות במלוא העוז התודעה והמחויבות הפוליטית. אנחנו מכירים ממחוזותינו אנו מזרחים שהביולוגיה שלהם מאפשרת להם להתחזות לאשכנזים, להעלים את הסממנים העדתיים ולהיעשות "ישראלי" ללא מקדם נחיתות. המעבר עשוי להצריך שינוי קל של שם המשפחה, התאמה או כוונון של מבטא, אורחות לבוש, סגנון חיים והופ – עול רחיים יורד מהצוואר ואפשר לנשום. האומנם אפשר לנשום? לעיתים דווקא אלה שעוברים כל כך בהצלחה נחשפים למלוא ריקבונה של הגזענות כשנשאיה משתפים אותם בתובנות על מזרחים, בבלי דעת. "אני לא מסתייג מהם," אומר ג'ון בלו לאשתו ולשתי חברות הילדות שלה, "אני שונא אותם… הם עושים לי צמרמורת, השדים השחורים המבחילים." שלוש נשים בעלות דם שחור יושבות מולו ומתכווצות באימה, בהשפלה שאין לה תכלה, בזעזוע, ונאלצות להעמיד פנים שהשדים השחורים המבחילים הם עניין רחוק, שאינו נוגע להן כלל וכלל.

גם ללא השיעור הפוליטי וההיסטורי, הרומן הזה הוא מתנה של ממש לקוראי העברית. הוא מציע קריאה משובחת על טבע האדם, על סדרים חברתיים, על שמרנות ופריצת גבולות, על מערכות יחסים ועל מורכבויות הקיום הזוגי, הבורגני, המעמדי. ראויים לציון התרגום המעולה של תמר משמר ואחרית הדבר מאירת העיניים שכתבה, שממקמת את הרומן בקונטקסט של תנועת ה"הרלם רנסנס" שאליה השתייכה לרסן, המגמות התרבותיות שהתפתחו בה ויחסיה עם הבורגנות השחורה והבורגנות הלבנה.

ממש בימים אלה, מדינת היהודים 2018 מתעתדת לגרש לעינויים ולמוות עשרות אלפי בנות ובני אדם שנולדו בצד הלא הנכון כלומר השחור של הגלובוס. לא שהיינו צריכים את הפליטים של סודן ואריתריאה כדי ללמוד דבר או שניים על נחת זרועה הגזענית של ישראל ואנשיה כלפי כל מה שאינו יהודי, לבן, צבר, יפה בלורית ותואר, מלח הארץ. הרומן היפה הזה נכתב ופורסם לפני שקמה התנועת לזכויות האזרח באמריקה, לפני מרטין לותר קינג ומלקולם אקס וגם לפני שתורת הגזע במובנה האידיאולוגי צמחה לממדי מפלצת ביבשת הלבנה ששעבדה, חירבה, השיתה מוות וקורבנות במשך מאות רבות בכל רחבי הגלובוס. משנות העשרים של המאה העשרים נלה לרסן מספרת לנו סיפור אימה שאין לנו הזכות להסב ממנו את מבטנו.

 

יונית נעמן, משוררת ומסאית, עורכת אתר "העוקץ" וסדרת "מכתוב" לתרגומי ספרות ערבית בת זמננו.

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 19

   

   

   

   

 

לי ממן

לרונית מטלון, לזכרה.

1. אותו הספר

הַצְּרִיף הִתְרַחֵק וְהִמְרִיא. אֵין בְּרֵרָה אֶלָּא
לַחְזֹר שׁוּב וָשׁוּב אֶל הַכֹּל
אֶל אוֹתוֹ הַדָּבָר
בִּשְׁלַל זְמַנִּים בִּשְׁלַל הִתְחַלְּפֻיּוֹת
(אוֹתוֹ הַסֵּפֶר. אוֹתוֹ הַסֵּפֶר. אוֹתוֹ הַסֵּפֶר)
לְהַצִּיב אֶת הַזִּכְרוֹנוֹת בְּשַׁעַר הַדִּמְיוֹן
לֹא כְּמוֹ פְּסָלִים
לֹא כְּמוֹ פְּרָחִים עַל קֶבֶר
לְהַכְנִיס אֵיזוֹ תְּזוּזָה
שֶׁתַּפְעִיל

אֲבָל בֻּבַּת הַסְּמַרְטוּטִים שֶׁל הַזִּכָּרוֹן הִיא רַק יָד
שֶׁאֲנִי מַעֲבִירָה מוּל פָּנַי בִּתְנוּעוֹת מֻמְחָזוֹת
שֶׁל דִּבּוּר חַי.
הִיא עַצְמָהּ אֵינָהּ דִּבּוּר
הִיא עַצְמָהּ אֵינָהּ פֶּה
וְלֹא תּוּכַל לִהְיוֹת

(בַּלַּיְלָה אַחֲרֵי שֶׁמַּתְתְּ
יָשַׁבְנוּ לְמַטָּה בַּקָּפֶה. אָמַרְתִּי לָךְ:
מִישֶׁהוּ עוֹד יִכְתֹּב עַל זֶה רוֹמָן
גָּדוֹל כְּפִי שֶׁהָיִית.
לְכָל הַדְּמֻיּוֹת בּוֹ הוּא יִקְרָא
רוֹנִית)

 

2. אז איך נודע לך שהיא מתה
(תשובה לשאלה שאיש לא שאל)

הָלַכְתִּי בָּרְחוֹב וְחִפַּשְׂתִּי אוֹתָהּ מִתּוֹךְ הֶרְגֵּל
(לֹא עָזַר כַּמָּה שֶׁשִּׁנַּנְתִּי:
מֵתָה. בְּבֵית הַקָּפֶה,
בְּאֹפֶק הָרְחוֹב אוּלַי
הִיא דַּוְקָא כֵּן)
וְעַל כָּל אַחַת בְּתִּסְפֹּרֶת אוֹ הֲלִיכָה קְצָת דּוֹמָה
אוֹ בְּמִשְׁקְפֵי שֶׁמֶשׁ גְּדוֹלִים הִשְׁהֵיתִי אֶת הַמַּבָּט
וּלְיֶתֶר בִּטָּחוֹן בָּדַקְתִּי מִי אוֹחֶזֶת בִּקְצֵה הָרְצוּעָה
אִם רָאִיתִי כֶּלֶב שֶׁמַּזְכִּיר
(הַכַּלְבָּה שֶׁלָּהּ חַיָּה, הִיא מֵתָה. מָה קָשֶׁה פֹּה
כָּל כָּךְ לְהָבִין)
וְהִשְׁתָּאֵיתִי מוּל הַמִּלָּה הַזּוֹ שֶׁלֹּא הִצְטָרְפָה אֵלֶיהָ בִּכְלָל
וּבְכָל זֹאת צָרִיךְ הָיָה לְאַחוֹת בֵּינֵיהֶן, לְהָבִיא אוֹתָן
בִּבְרִית כְּפוּיָה שֶׁאִישׁ לֹא יַתִּיר
(אֲבָל כֵּיצַד מְבִיאִים כָּרֵת בִּבְרִית)

וְגַם אָז לֹא יָדַעְתִּי.
אֵיךְ אֶפְשָׁר כָּזֶה דָּבָר
לְהַקִּיף בִּכְלָל בַּמַּחְשָׁבָה כְּשֶׁהָאֵין
כֹּה יֶשְׁנוֹ, כְּשֶׁיָּדוֹ עוֹדֶנָּה
מֻנַּחַת חַמָּה עַל לִבִּי
(אֲבָל לֹא, לֹא
אֵינֶנָּה אֲנִי אוֹמֶרֶת לָךְ)

כָּךְ זֶה נִמְשַׁךְ יָמִים רַבִּים. מִלִּים חֲלוּלוֹת
לְלֹא הֵד נֶחְבְּטוּ מִקִּיר אֶל קִיר
דְּבַר מוֹתָהּ נֶעֱרַם מִדֵּי בֹּקֶר בַּפֶּתַח
כְּמוֹ עִתּוֹן מְגֻלְגָּל שֶׁאִישׁ לֹא קָרָא

עַד שֶׁבֹּקֶר אֶחָד, בַּחֹדֶשׁ הָרְבִיעִי לְלֵדַת בִּתִּי
נִגַּר הַדָּם הָרִאשׁוֹן
וְלָקַח אִתּוֹ אֶת הֶחָלָב וְכָךְ
כָּךְ יָדַעְתִּי
אֵין מֶקַח וְאֵין עִם מִי –
אֵינֶנָּה

 

לי ממן היא משוררת ועורכת. ספר הביכורים שלה, 'למה הדבר דומה', ראה אור בהוצאת ידיעות ספרים ב-2017, וזיכה אותה בפרס שרת התרבות למשוררים בראשית דרכם.

 

שלומית נעים נאור

ח"י שנים למותו של אבא

אֵלֶּה חַיְשָׁנִים שֶׁמְּאוֹתְתִים שֶׁאַבָּא הָיָה כָּאן
וְאֵינוֹ עוֹד;
הֶעָרוֹת בִּכְתַב יָדוֹ בְּשׁוּלֵי הַסֵּפֶר
דְּמוּתוֹ צוֹעֶדֶת אָחוֹר בְּזָוִית הָעַיִן
חִיּוּכוֹ הַמָּתוֹק
קוֹלוֹ הַנִּשְׁכָּח
כֻּלָּם חַיְשָׁנִים פְּזוּרִים בְּרַחֲבֵי הַבַּיִת
הַמְדַוְּחִים שֶׁאֵין לָךְ
אַבָּא,
אוֹת חַיִּים לֹא נִגְלָה בִּסְרִיקוֹת הַמַּכָּ"ם וּבְמִרְשְׁמֵי הָאֻכְלוּסִין
וְלֹא בַּמְּכוֹנִית הַמִּתְרַחֶקֶת בָּהּ הִשְׁתַּקְּפָה דְּמוּתוֹ
חִפּוּשׂ בָּאִינְטֶרְנֶט מַעֲלֶה חֶרֶס תָּפֵל
בְּלִי מֶלַח.

אֵין.

 

שריר תפוס

לאדמיאל

הַשְּׁרִיר שֶׁל הַתְּפִלָּה נִתְפַּס
וַאֲנִי לֹא יוֹדַעַת אֵיךְ לַחֲזֹר
אֶל הַסִּדּוּר
אֶל שְׁמַע אֶל וְאָהַבְתָּ אֶל וְהַשְׁכִּיבֵנוּ

בָּרַדְיוֹ אָמְרוּ שֶׁיְּרוּשָׁלַיִם תֵּכֶף נֶהְפֶּכֶת
אֶמְצָא לִי כַּדּוּר פּוֹרֵחַ, אוּלַי לְוָיָתָן
אֲחַפֵּשׂ גְּאֻלָּה בְּאַרְצוֹת הַתַּן
אֲנִי מְנַסָּה לָנוּס
מַשֶּׁהוּ פֹּה יִקְרֶה
מַשֶּׁהוּ רַע כְּבָר קָרָה
אֲנִי מְנִיפָה יָדַיִם אֶל עַל
מְשַׁסָּה נְחָשִׁים
אֲנִי צוֹעֶקֶת:
אַתָּה שׁוֹמֵעַ אוֹתִי?
אַתָּה אוֹהֵב אוֹתִי?
תֵּדַע אֱלֹהִים שֶׁלִּי
אֲנִי עַכְשָׁו הוֹלֶכֶת לִישֹׁן
וְאַתָּה צָרִיךְ לִפְעֹל
זָקֵן עַרְבִי רָעֵב בִּקֵּשׁ הַיּוֹם מִבִּתִּי לֶאֱכֹל דְּבַר־מָה
סוֹנְיָה מֵתָה
הַיַּיִן מַחְמִיץ
וּמָה אַתָּה עוֹשֶׂה בָּעוֹלָם מָה

 

•
מַה יָּשַׁנְתִּי שֶׁכָּכָה נַעֲשָׂה לְגוּפִי.

לֹא יָדַעְתִּי מַה נַּעֲשָׂה בְּגוּפִי כְּשֶׁהֻרְדַּמְתִּי מַכְשִׁירִים מַכְשִׁירִים נִכְנְסוּ אֶל גּוּפִי וְקִבְּעוּ אֵיבָרִים לְאֵיבָרִים וְנֶחְתְּכוּ מִבִּפְנִים בִּפְנִים וְנִפְרְשָׂה הָרֶשֶׁת וְהוּזְזוּ הַשְּׁכָבוֹת מִשָּׁם לְשָׁם וּמִשָּׁם לְשָׁם וְהֻדַּק מַה שֶּׁהֻדַּק אֲלֵיהֶם בְּסִכּוֹת סִכּוֹת נִצְבַּט בִּצְבָת בִּצְבָת עֲשׂוּיָה בָּשָׂר אֶל בָּשָׂר נִצְבַּט
וְנִשְׁכְּחוּ גּוּפִים גּוּפֵי זָרִים זָרִים בְּתוֹכִי פְּנִימָה בְּתוֹךְ תוֹכִי פְּנִימָה
לֹא גָּלוּי וְלֹא יָדוּעַ מַה נַּעֲשָׂה בִּי מִשָּׁעָה שֶׁהֻרְדַּמְתִּי וְעַד שָׁעָה שֶׁהִתְעוֹרַרְתִּי אֲפִלּוּ רֶגַע אֶחָד

מַה יָּשַׁנְתִּי שֶׁכָּכָה נַעֲשָׂה לְגוּפִי

 

שלומית נעים נאור היא אשת חינוך ומשוררת. ספרה הראשון, 'אין לדבר סוף', ראה אור בהוצאת פרדס בתשע"ו וזכה בפרס שרת התרבות, במענק מפעל הפיס ובפרס הליקון על שם רמי דיצני. בעלת תואר ראשון בספרות עברית ופילוסופיה מהאוניברסיטה העברית ותואר שני בכתיבה יוצרת מאוניברסיטת גוריון. כיום עמיתה בבית הספר מנדל למנהיגות חינוכית.

 

מורן אריה

•
מַשֶּׁהוּ מִמֶּנִּי קוֹרֵא אֵלֶיךָ, מַשֶּׁהוּ בְּךָ אֵינוֹ עוֹנֶה. סְלָעִים מִתְחַכְּכִים בְּדִירָה צְפוּפָה, אֲנַחְנוּ מַתְפִּיחִים אֶת בּוּעַת הַחַמְצָן מֵעַל לְרָאשֵׁינוּ וְשׁוֹתִים מֵאוֹתָהּ כּוֹס. נַעֲשָׂה מַעֲשֶׂה; לֹא בָּרוּר אִם מְדֻבָּר בְּמַעֲשֶׂה מַאֲבָק אוֹ הַשְׁלָמָה, רַק שֶׁנִּמְחֲצָה נְמָלָה בֵּין גּוּפִי לְגוּפְךָ.

•
חֲלוֹם עַל יֶלֶד שֶׁלֹּא נוֹלַד, עַל תִּינוֹק שֶׁתָּבַע בְּאֶגְרוֹפִים עִקְּשִׁים, זְעִירִים, שֶׁלֹּא לְהִוָּלֵד. כְּאִלּוּ יָדַע מִי תַּעֲמֹד שָׁם סְתוּרָה, חֹמֶר מְדֻלְדָּל, מְבַלְבֶּלֶת תָּדִיר בֵּין עֲצָמִים לְגוּפִים; הֲרֵי רָצִיתִי לְהִזְדַּקֵּק לְמִישֶׁהוּ, לִשְׁכֹּחַ שֶׁכָּל מַה שֶׁיֵּשׁ בִּרְשׁוּתִי הֵם כִּיסִים שֶׁאֵינָם רְחָבִים דַּיָּם, צֶלֶם לְלֹא צֵל. כֹּל הַמִּפְרָשִׂים מְתוּחִים, זֶה נָכוֹן, אֲבָל כֵּיצַד לְהַשְׁרִישׁ אֶת מִי שֶׁיּוּכַל לִגְמֹעַ, לִרְאוֹת בְּלִי רְטִיָּה. זֶה הַיֵּאוּשׁ הָאַלִּים שֶׁפּוֹלֵשׁ, מְדַבֵּר, וַאֲנִי עוֹנָה; מְמַלֵּאת פִּי אֲדָמָה.

•
עָמַדְנוּ כָּךְ לְאֹרֶךְ שָׁנִים, מִשְּׁנֵי קְצוֹתָיו שֶׁל הָאוֹקְיָנוֹס, יַצִּיבִים בְּתוֹךְ הַמַּיִם, גְּבוֹהִים וּנְמוּכִים, נִצְמַדְנוּ, הִתְנוֹדַדְנוּ כֻּלָּנוּ כְּאֶחָד עִם כֹּל שֶׁטֶף, לֹא אִפְשַׁרְנוּ לְאַף אֶחָד לִפֹּל, לְהִשָּׁמֵט, לְאַף פְּסִיק לִטְבֹּעַ, עַד שֶׁהִתְנַפֵּץ הַמַּפָּץ, הוּא טִלְטֵל אֶת הַשַּׁלְשֶׁלֶת שֶׁהָיִינוּ, כְּבָלִים כְּבָלִים, וְחֻלְיָה אַחַת הִתְנַתְּקָה מִכֶּם, אִי שֶׁהוּא אֲנִי, נִפְרַדְתִּי מֵהַמַּיִם.

•
הַמֶּרְחָק בֵּין אֲבִי לְבֵינִי הוּא הַמֶּרְחָק שֶׁבֵּין הַיָּד לַכְּפָפָה, בֵּין הַקֶּרֶס לַשָּׂפָה, הוּא הַמֶּרְחָק שֶׁבֵּין שִׁכְבַת הָאָבָק לְמִפְתָּן הֶחָלָל, עָלָיו מֻנַּחַת שֶׁמֶשׁ. הַמֶּרְחָק בֵּין אֲבִי לְבֵינִי מִתְרַחֵשׁ בֵּין הֶחָזֶה לַחֻלְצָה, הוּא הַבּוּשָׁה הַנֶּאֱחֶזֶת בַּלְּחָיַיִם, הוּא הַמֶּרְחָק בֵּין הַנּוֹף הַמְּקֻעְקָע עַל כְּתֵפוֹ הַיְּמָנִית אֶל הַנּוֹף הָאַחֵר, זֶה שֶׁאֵינוֹ נִרְאָה.

•
חוֹמָה מְנֻמֶּרֶת פְּצָעִים, גַּב שֶׁנִּקְוָה וְנִקְוָה עַד שֶׁהִתְקַשָּׁה. וְהִנֵּה אַתָּה; לַהַב מְגֹאָל בִּדְבַשׁ, קְצֵה הָעֲלִילָה, שְׁרִיר שֶׁכֻּלּוֹ שְׁרִיר, רַךְ.

•
אֲנִי מִתְכַּהָה וּמִטַּשְׁטֶשֶׁת. אֶפְשָׁר לוֹמַר: סֵפֶר גְּלוּיוֹת מֶסְמֻרְטָט, נוֹפִים מֻדְפָּסִים בְּשָׁחֹר לָבָן.
אֶפְשָׁר לוֹמַר: בְּכֹל שָׁעָה עֲגֻלָּה נִפְרֶקֶת עוֹד חֻלְיָה בְּעַמּוּד הַשִּׁדְרָה.

עִם כַּף רֶגֶל כְּלוּאָה בֵּין הַסְּלָעִים, אֲנִי מַבִּיטָה בַּמַּיִם מִתְרַחֲקִים.

 

מורן אריה, ילידת 1986 (תל אביב). בוגרת תואר ראשון באמנות וחינוך במדרשה בית ברל. עסקה בעיתונות ובהוראת אמנות וכיום עוסקת בכתיבה ובניהול תוכן. טקסטים פרי עטה פורסמו בין השאר ב"הליקון", "עתון 77", "שבו", "מאזניים", מדור הספרים של Ynet ובמות מקוונות נוספות. ספרה הראשון זכה בפרס קק"ל על שם י"ל גולדברג ועתיד לראות אור במהלך 2018 בהוצאת הליקון.

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 19