ביקורת | שירה מגולחת למשעי

"דברת אינו הד פאסיבי למשוררת אהובה, למסורת אהובה, הוא מוביל את ה'גולדברגיות' שבו, לא רק אל מה שמותר לאהוב ואל מה שמותר לנגוע בו, אלא גם אל מה שמותר לכתוב – אל שירת הגוף והמין." אורית נוימאיר פוטשניק על 'מלאך ראשון' ליאיר דברת

Patrocles, Jacques-Louis David

מאת אורית נוימאיר פוטשניק

 

מַלְאָכִים לֹא מִתְגַּלְּחִים,
וְיֵשׁ לָהֶם זַיִן עֲנָק

("ג'וני", י, עמ' 30)

השירה של יאיר דברת דווקא מגולחת למשעי. אין בה תלתל סורר אחד, אין מילה שלא במקומה. מתוך ההקפדה הזו, מתוך הסדר המופתי, מתוך ההרמוניות המושלמות, פורצת זעקת נעורים מרדנית, פראית ופולחת מאין כמותה. יאיר דברת מזמין אותנו להתבונן בזין הזקור, החשוף, בעור העדין הרגיש והכל כך פגיע הזה, לחשוב עליו באופן שאיננו מורגלים בו. השבריריות, העדינות והפגיעות אינן מונגדות לגבריות המובהקת הפועמת בשירים הללו. הן שרויות בה, ביופי, בטבעיות, ללא מאמץ.

הספר מלא באהבת נעורים נכזבת, בתשוקה מייסרת, חסרת סיכוי. אבל הקורא בשירים לא מרגיש שהוא מוזמן להיזכר בנעוריו שלו, בשיברון הלב שלו, בין בכאב רווי סנטימנטליות ובין בנוסטלגיה, השירה של דברת חפה מסנטימנטליות ומנוסטלגיה. דברת מציע לנו הצעה נדירה: את שיברון הלב ההיולי, הראשוני עצמו.

לאורך כל הספר אנו מביטים באהוב ונכספים אל גופו דרך עיניו המלטפות של הדובר:

מִן הָאַף עַד לַזְּרוֹעַ,
מִכֵּף אֱלֵי כֵף,
מִן הַזְּרוֹעַ עַד פְּקֹעַ
אוֹהֵב מְרַחֵף
בְּגֶדֶר הָעוֹר,
בְּמוֹרַד הַצַּוָּאר
מִדִּקַירַת הַשְּׂאוֹר
וְעַד בֶּטֶן הָהָר.

("נדודים", עמ' 9)

המבע והמבט הם גולדברגיים וגולדברג חוזרת ומופיעה באופן בלתי נמנע בהמשך השיר הזה ובהמשך הספר. אבל דברת אינו הד פאסיבי למשוררת אהובה, למסורת אהובה, הוא מוביל את ה"גולדברגיות" שבו, לא רק אל מה שמותר לאהוב ואל מה שמותר לנגוע בו, אלא גם אל מה שמותר לכתוב – אל שירת הגוף והמין, המין הגברי כל כך: הזִקפה, הבעילה ההומוסקסואלית, הגניחה, השפיכה. כל אלה מובאים לפנינו חשופים ויפים להלל. בסונטות האהב"ה שלו, המתכתבות ישירות עם סונטות האהב"ה של גודלברג (וגם עם כליל הסונטות "פצעי אוהב" לאנה הרמן), הקורא יכול לחוש ממש בחיטובי הגוף של האהוב המפוסלים ביד אמן מיכאלאנג'לית, לחוש ממש בכאבי העיניים המשתוקקות והמעריצות. אבל הדובר אינו רק נער מאוהב ומעריץ. הוא גם חושף בפנינו ללא שמץ סנטימנטליות רומנטית את מחירה של העמדה המעריצה, המזוכיסטית – המחיר שאצל דברת, בניגוד לקודמותיו, אינו רק שיברון לב, אלא כישלון מיני גברי מפורש:

אַךְ הוּא רָצָה מִדַּי, רָצָה מִדַּי
וְלֹא עָזְרוּ לוֹ לְטִיפוֹת יָדַי
וְהוּא רָצָה, כָּל-כָּךְ רָצָה וְכָךְ

נוֹתַר עַל הַמִּטָּה מִשֶּׁנּוֹכַח
לָדַעַת שֶׁמִּזְּמַן הוּא בִּלְעָדַי.

("Amores – סונטות אהב"ה בעקבות לאה גולדברג", ח, עמ' 58)

מחזור שירים מופלא ועז מגולל את סיפור אהבתו של הדובר לג'וני ("ג'וני", עמ' 21–32). ג'וני הוא מהות גברית יצוקה ובה בעת ערפילית. אנחנו חשים בו היטב, אבל מתקשים מאוד לאחוז בו. הוא כל הזמן חומק.

אֲנִי הוֹלֵךְ לִכְתֹּב אֶת ג'וֹנִי
בְּתוֹךְ אִבְחָה אַחַת,
ג'וֹנִי – לְהַסְתִּיר אֶת מַהוּתוֹ.
ג'וֹנִי שֶׁטִּיֵּל בַּשְּׂדֵרָה עִם הַלַּיְלָה
בְּהִילוּך מִתְחַנְחֵן

מיהו ג'וני?

ג'וֹנִי – הוּא לֹא הָיָה שַׂבַּ"כְּנִיק,
ג'וֹנִי – לֹא קָרְאוּ לוֹ יוֹנָתָן,

הדובר מספר לנו מיהו אינו ג'וני. הדובר מוסר לנו שג'וני אינו הרודף וגם לא הנרדף. אבל סיפור האהבה הזה הוא המרדף עצמו, ללא רודף, ללא נרדף, ואנחנו מצויים כבר בעומקו של המרדף ונסחפים עם הדובר אל תחושת הסכנה:

ג'וֹנִי לֹא הָיָה
סַכָּנָה, זֶה אֲנִי לֹא הָיִיתִי
בְּסֵדֶר

מתוך המרדף הזה, ההתחמקות הבלתי פוסקת מכל אחיזה ומהות, מופיעים פתאום אלונים, הריסות כפר ערבי, תפאורה למשחק המחבואים, משחק הצללים של ג'וני:

בֵּין אַלּוֹנֵי הַחֻרְשָׁה
כְּפָר פָלַסְטִינִי מִקְרִי
וְעֲרָבִים מִזְדַּחֲלִים
בֵּין אַלּוֹנֵי הַחֻרְשָׁה.

עוֹד כְּשֶׁהָיִיתִי נַעַר
ג'וֹנִי סִלֵּק אֶת כֻּלָּם
בְּאַגָּן מְלֻכְלָךְ

אולי ג'וני כן היה שב"כניק. אולי הוא מערביי הכפר המסולקים? ג'וני לא נותן לאיש לאחוז בו, גם לא לאהובו. ג'וני אינו הרודף ואינו הנרדף – הוא שניהם. דברת אינו משורר פוליטי במובן השגור. הוא אינו זועק ואינו חוצב להבות. הוא מדלג בחן מעל הצורך להיות פוליטי ולהגן ולייצג את המיעוט ההומוסקסואלי. הוא כותב שירי אהבה שיופיים פנימי ומוזיקלי, שאינם מנסים לרגע לרצות את האוזן ההטרוסקסואלית, לייפות, לפייס, להחביא את המעשה המיני האנאלי והאוראלי בין גברים. הוא אינו רותם את הווירטואוזיות השירית שלו ולו פעם אחת כדי ליפייף ולהסתיר (מה שרבים כל כך עשו לפניו גם בלי להיות הומואים), על מעשה זה הוא ראוי לקרדיט פוליטי, אף שאינו מבקש אותו לעצמו. אבל כאן, בשורות אלה, הוא פונה פתאום אל הטרגדיה הפלסטינית והכפר שנחרב, אולי בידי ג'וני אהובו, אולי באותו הכוח המהולל האצור בחלציו, מעלה בו "ריח שנכרת". האם ניתן לקרוא כאן את ההקבלה בין הגדיעה הפלסטינית לכרת היהודי? האם מתגנבת לכאן ההתפנקות הטמונה בהשוואה זו? זהו אולי המקום היחיד שבו ייתכן שדברת נופל קורבן להערצת גבריות כוחנית ומילטריסטית, גבריות שעד לרגע זה הצליח להתחמק מכוחה הדומיננטי בעולם שאנו חיים בו, לטובת קול ומבט אחרים לחלוטין. זהו אולי המקום היחיד שבו דברת נסחף להערצת "הפרא האציל" הגברי ולהיקסמות מינית מההרס שהוא מחולל.

אבל הגבריות הכוחנית והמליטריסטית, תפארת הישראליות, חיש מהר תושם ללעג ולקלס – במחזור "שירים לאהוב ציוני" (עמ' 75–85). המחזור כולו הוא מחוות מדויקות ליצירות מוכרות המוקדשות לדמויות מרכזיות בתרבות העברית. דברת כותב לי"ח ברנר בקולו של אלן גינסברג המשוטט בסופרמרקט (גינסברג פונה במקור לוולט ויטמן), כותב שיר זימה פרוע ליוסף טרומפלדור במבנה המדויק של שיר תל-חי לזאב ז'בוטינסקי, כותב ליאיר שטרן בקולו של יאיר הורביץ. הוא מוסיף עוד שיר משלו לשירי "כשתבוא לשכב איתי" של יונה וולך:

כְּשֶׁתָּבוֹא לִשְכַּב אִתִּי
תָּבוֹא כְּמוֹ בָּרוּךְ גּוֹלְדְשְׁטֵין

אֲנִי אֶהְיֶה יְהוּדִי נֶהֶנְתָן
אֶהְיֶה פַלַסְטִינִי קָטָן
אֶהְיֶה חֲשׂוּךְ מַרְפֵּא
דּוֹקְטוֹר, אַתָּה תַּעֲנֹד סְטֶתוֹסְקוֹפּ כְּתַכְשִׁיט
וְלִבִּי יַהֲלֹם

הוא כותב מחדש את "הו רב-חובל!" של וולט ויטמן, שיר שתרגומו המוכר (והמושר) ביותר לעברית הוא של נעמי שמר, והמניע לתרגומו מחדש ולהלחנתו היה רצח רבין. דברת גם כותב לרבין – שיר זימה פרוע, כמו לטרומפלדור. כאן מופיעים אצל דברת לראשונה הסרקאזם, הלעג, הזעם, שנראים במבט ראשון כה זרים לשירת האהבה שלו. בלשון בוטה, מדויקת ומושחזת הוא צולף בדמות החייל העברי הנערץ והקשוח, במצ'ואיזם הישראלי, בכוחנות ובאלימות, הוא משתמש בהומופוביה הציונית כנגד עצמה. זו הפעם הראשונה לאורך הספר, שכל כולו היה מוקדש עד כה לאהבה, שאנחנו מתפנים לחשוב על ההומופוביה הזאת, על האלימות האופפת אותנו כל הזמן. גולת הכותרת של מחזור זה היא, לעניות דעתי, המחווה ל"מכל העמים" של אלתרמן, המוקדשת לראי"ה קוק (לטעמי אולי בחוסר צדק מסוים; אולי היה מוטב להקדיש לבן ולא לאב). אינני סבורה שיש צורך להכביר מילים מעל במה זו על מה שעשתה הקורבניות הישראלית לאלימות הישראלית. בוודאי אין בכך צורך כשלפנינו ההתכתבות של דברת עם אלתרמן המהדהד בתוך ראשינו:

כִּי אַתָּה אִמַּנְתָּנוּ, הִנְחַלְתָּ רוֹבִים
לְהַרְעִים מוּל כִּסֵּא כְּבוֹדֶךָ,
וְלִרְדֹּף וּלְהַכֹּות וְלִשְׁבֹּות עֲרָבִים
כִּי אֵין עוֹד רַחֲמָן מִלְּבַדֶּךָ!

וּלְךָ הַגּוֹזֵם עֲרָבִים כִּצְמָחִים,
לְךָ הַשְּׁבוּעָה הַנִּצַּחַת –
נִשְׁבַּעְנוּ בְּשֵׁם כָּל קִבְרֵי הָאַחִים:
עוֹד תִּרְאֶה שֶׁהָאָרֶץ מֻבְטַחַת!"

 

יאיר דברת, 'מלאך ראשון', הקיבוץ המאוחד, 2017.
אורית נוימאיר פוטשניק, ילידת תל אביב 1973. בעלת תואר שני בפיזיקה. משוררת ומתרגמת שירה. שירים ותרגומים פרי עטה התפרסמו בגיליונות 'הו!', 'מאזניים' ו'המוסך'.

הספר ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד

תוכן עניינים – גיליון מס' 19

   

   

   

   

 

תגיות

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה ▪ אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכזת מערכת: יעל אברבוך ▪ מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן ▪ גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו