ביקורת | שירה מגולחת למשעי

"דברת אינו הד פאסיבי למשוררת אהובה, למסורת אהובה, הוא מוביל את ה'גולדברגיות' שבו, לא רק אל מה שמותר לאהוב ואל מה שמותר לנגוע בו, אלא גם אל מה שמותר לכתוב – אל שירת הגוף והמין." אורית נוימאיר פוטשניק על 'מלאך ראשון' ליאיר דברת

Patrocles, Jacques-Louis David

מאת אורית נוימאיר פוטשניק

 

מַלְאָכִים לֹא מִתְגַּלְּחִים,
וְיֵשׁ לָהֶם זַיִן עֲנָק

("ג'וני", י, עמ' 30)

השירה של יאיר דברת דווקא מגולחת למשעי. אין בה תלתל סורר אחד, אין מילה שלא במקומה. מתוך ההקפדה הזו, מתוך הסדר המופתי, מתוך ההרמוניות המושלמות, פורצת זעקת נעורים מרדנית, פראית ופולחת מאין כמותה. יאיר דברת מזמין אותנו להתבונן בזין הזקור, החשוף, בעור העדין הרגיש והכל כך פגיע הזה, לחשוב עליו באופן שאיננו מורגלים בו. השבריריות, העדינות והפגיעות אינן מונגדות לגבריות המובהקת הפועמת בשירים הללו. הן שרויות בה, ביופי, בטבעיות, ללא מאמץ.

הספר מלא באהבת נעורים נכזבת, בתשוקה מייסרת, חסרת סיכוי. אבל הקורא בשירים לא מרגיש שהוא מוזמן להיזכר בנעוריו שלו, בשיברון הלב שלו, בין בכאב רווי סנטימנטליות ובין בנוסטלגיה, השירה של דברת חפה מסנטימנטליות ומנוסטלגיה. דברת מציע לנו הצעה נדירה: את שיברון הלב ההיולי, הראשוני עצמו.

לאורך כל הספר אנו מביטים באהוב ונכספים אל גופו דרך עיניו המלטפות של הדובר:

מִן הָאַף עַד לַזְּרוֹעַ,
מִכֵּף אֱלֵי כֵף,
מִן הַזְּרוֹעַ עַד פְּקֹעַ
אוֹהֵב מְרַחֵף
בְּגֶדֶר הָעוֹר,
בְּמוֹרַד הַצַּוָּאר
מִדִּקַירַת הַשְּׂאוֹר
וְעַד בֶּטֶן הָהָר.

("נדודים", עמ' 9)

המבע והמבט הם גולדברגיים וגולדברג חוזרת ומופיעה באופן בלתי נמנע בהמשך השיר הזה ובהמשך הספר. אבל דברת אינו הד פאסיבי למשוררת אהובה, למסורת אהובה, הוא מוביל את ה"גולדברגיות" שבו, לא רק אל מה שמותר לאהוב ואל מה שמותר לנגוע בו, אלא גם אל מה שמותר לכתוב – אל שירת הגוף והמין, המין הגברי כל כך: הזִקפה, הבעילה ההומוסקסואלית, הגניחה, השפיכה. כל אלה מובאים לפנינו חשופים ויפים להלל. בסונטות האהב"ה שלו, המתכתבות ישירות עם סונטות האהב"ה של גודלברג (וגם עם כליל הסונטות "פצעי אוהב" לאנה הרמן), הקורא יכול לחוש ממש בחיטובי הגוף של האהוב המפוסלים ביד אמן מיכאלאנג'לית, לחוש ממש בכאבי העיניים המשתוקקות והמעריצות. אבל הדובר אינו רק נער מאוהב ומעריץ. הוא גם חושף בפנינו ללא שמץ סנטימנטליות רומנטית את מחירה של העמדה המעריצה, המזוכיסטית – המחיר שאצל דברת, בניגוד לקודמותיו, אינו רק שיברון לב, אלא כישלון מיני גברי מפורש:

אַךְ הוּא רָצָה מִדַּי, רָצָה מִדַּי
וְלֹא עָזְרוּ לוֹ לְטִיפוֹת יָדַי
וְהוּא רָצָה, כָּל-כָּךְ רָצָה וְכָךְ

נוֹתַר עַל הַמִּטָּה מִשֶּׁנּוֹכַח
לָדַעַת שֶׁמִּזְּמַן הוּא בִּלְעָדַי.

("Amores – סונטות אהב"ה בעקבות לאה גולדברג", ח, עמ' 58)

מחזור שירים מופלא ועז מגולל את סיפור אהבתו של הדובר לג'וני ("ג'וני", עמ' 21–32). ג'וני הוא מהות גברית יצוקה ובה בעת ערפילית. אנחנו חשים בו היטב, אבל מתקשים מאוד לאחוז בו. הוא כל הזמן חומק.

אֲנִי הוֹלֵךְ לִכְתֹּב אֶת ג'וֹנִי
בְּתוֹךְ אִבְחָה אַחַת,
ג'וֹנִי – לְהַסְתִּיר אֶת מַהוּתוֹ.
ג'וֹנִי שֶׁטִּיֵּל בַּשְּׂדֵרָה עִם הַלַּיְלָה
בְּהִילוּך מִתְחַנְחֵן

מיהו ג'וני?

ג'וֹנִי – הוּא לֹא הָיָה שַׂבַּ"כְּנִיק,
ג'וֹנִי – לֹא קָרְאוּ לוֹ יוֹנָתָן,

הדובר מספר לנו מיהו אינו ג'וני. הדובר מוסר לנו שג'וני אינו הרודף וגם לא הנרדף. אבל סיפור האהבה הזה הוא המרדף עצמו, ללא רודף, ללא נרדף, ואנחנו מצויים כבר בעומקו של המרדף ונסחפים עם הדובר אל תחושת הסכנה:

ג'וֹנִי לֹא הָיָה
סַכָּנָה, זֶה אֲנִי לֹא הָיִיתִי
בְּסֵדֶר

מתוך המרדף הזה, ההתחמקות הבלתי פוסקת מכל אחיזה ומהות, מופיעים פתאום אלונים, הריסות כפר ערבי, תפאורה למשחק המחבואים, משחק הצללים של ג'וני:

בֵּין אַלּוֹנֵי הַחֻרְשָׁה
כְּפָר פָלַסְטִינִי מִקְרִי
וְעֲרָבִים מִזְדַּחֲלִים
בֵּין אַלּוֹנֵי הַחֻרְשָׁה.

עוֹד כְּשֶׁהָיִיתִי נַעַר
ג'וֹנִי סִלֵּק אֶת כֻּלָּם
בְּאַגָּן מְלֻכְלָךְ

אולי ג'וני כן היה שב"כניק. אולי הוא מערביי הכפר המסולקים? ג'וני לא נותן לאיש לאחוז בו, גם לא לאהובו. ג'וני אינו הרודף ואינו הנרדף – הוא שניהם. דברת אינו משורר פוליטי במובן השגור. הוא אינו זועק ואינו חוצב להבות. הוא מדלג בחן מעל הצורך להיות פוליטי ולהגן ולייצג את המיעוט ההומוסקסואלי. הוא כותב שירי אהבה שיופיים פנימי ומוזיקלי, שאינם מנסים לרגע לרצות את האוזן ההטרוסקסואלית, לייפות, לפייס, להחביא את המעשה המיני האנאלי והאוראלי בין גברים. הוא אינו רותם את הווירטואוזיות השירית שלו ולו פעם אחת כדי ליפייף ולהסתיר (מה שרבים כל כך עשו לפניו גם בלי להיות הומואים), על מעשה זה הוא ראוי לקרדיט פוליטי, אף שאינו מבקש אותו לעצמו. אבל כאן, בשורות אלה, הוא פונה פתאום אל הטרגדיה הפלסטינית והכפר שנחרב, אולי בידי ג'וני אהובו, אולי באותו הכוח המהולל האצור בחלציו, מעלה בו "ריח שנכרת". האם ניתן לקרוא כאן את ההקבלה בין הגדיעה הפלסטינית לכרת היהודי? האם מתגנבת לכאן ההתפנקות הטמונה בהשוואה זו? זהו אולי המקום היחיד שבו ייתכן שדברת נופל קורבן להערצת גבריות כוחנית ומילטריסטית, גבריות שעד לרגע זה הצליח להתחמק מכוחה הדומיננטי בעולם שאנו חיים בו, לטובת קול ומבט אחרים לחלוטין. זהו אולי המקום היחיד שבו דברת נסחף להערצת "הפרא האציל" הגברי ולהיקסמות מינית מההרס שהוא מחולל.

אבל הגבריות הכוחנית והמליטריסטית, תפארת הישראליות, חיש מהר תושם ללעג ולקלס – במחזור "שירים לאהוב ציוני" (עמ' 75–85). המחזור כולו הוא מחוות מדויקות ליצירות מוכרות המוקדשות לדמויות מרכזיות בתרבות העברית. דברת כותב לי"ח ברנר בקולו של אלן גינסברג המשוטט בסופרמרקט (גינסברג פונה במקור לוולט ויטמן), כותב שיר זימה פרוע ליוסף טרומפלדור במבנה המדויק של שיר תל-חי לזאב ז'בוטינסקי, כותב ליאיר שטרן בקולו של יאיר הורביץ. הוא מוסיף עוד שיר משלו לשירי "כשתבוא לשכב איתי" של יונה וולך:

כְּשֶׁתָּבוֹא לִשְכַּב אִתִּי
תָּבוֹא כְּמוֹ בָּרוּךְ גּוֹלְדְשְׁטֵין

אֲנִי אֶהְיֶה יְהוּדִי נֶהֶנְתָן
אֶהְיֶה פַלַסְטִינִי קָטָן
אֶהְיֶה חֲשׂוּךְ מַרְפֵּא
דּוֹקְטוֹר, אַתָּה תַּעֲנֹד סְטֶתוֹסְקוֹפּ כְּתַכְשִׁיט
וְלִבִּי יַהֲלֹם

הוא כותב מחדש את "הו רב-חובל!" של וולט ויטמן, שיר שתרגומו המוכר (והמושר) ביותר לעברית הוא של נעמי שמר, והמניע לתרגומו מחדש ולהלחנתו היה רצח רבין. דברת גם כותב לרבין – שיר זימה פרוע, כמו לטרומפלדור. כאן מופיעים אצל דברת לראשונה הסרקאזם, הלעג, הזעם, שנראים במבט ראשון כה זרים לשירת האהבה שלו. בלשון בוטה, מדויקת ומושחזת הוא צולף בדמות החייל העברי הנערץ והקשוח, במצ'ואיזם הישראלי, בכוחנות ובאלימות, הוא משתמש בהומופוביה הציונית כנגד עצמה. זו הפעם הראשונה לאורך הספר, שכל כולו היה מוקדש עד כה לאהבה, שאנחנו מתפנים לחשוב על ההומופוביה הזאת, על האלימות האופפת אותנו כל הזמן. גולת הכותרת של מחזור זה היא, לעניות דעתי, המחווה ל"מכל העמים" של אלתרמן, המוקדשת לראי"ה קוק (לטעמי אולי בחוסר צדק מסוים; אולי היה מוטב להקדיש לבן ולא לאב). אינני סבורה שיש צורך להכביר מילים מעל במה זו על מה שעשתה הקורבניות הישראלית לאלימות הישראלית. בוודאי אין בכך צורך כשלפנינו ההתכתבות של דברת עם אלתרמן המהדהד בתוך ראשינו:

כִּי אַתָּה אִמַּנְתָּנוּ, הִנְחַלְתָּ רוֹבִים
לְהַרְעִים מוּל כִּסֵּא כְּבוֹדֶךָ,
וְלִרְדֹּף וּלְהַכֹּות וְלִשְׁבֹּות עֲרָבִים
כִּי אֵין עוֹד רַחֲמָן מִלְּבַדֶּךָ!

וּלְךָ הַגּוֹזֵם עֲרָבִים כִּצְמָחִים,
לְךָ הַשְּׁבוּעָה הַנִּצַּחַת –
נִשְׁבַּעְנוּ בְּשֵׁם כָּל קִבְרֵי הָאַחִים:
עוֹד תִּרְאֶה שֶׁהָאָרֶץ מֻבְטַחַת!"

 

יאיר דברת, 'מלאך ראשון', הקיבוץ המאוחד, 2017.
אורית נוימאיר פוטשניק, ילידת תל אביב 1973. בעלת תואר שני בפיזיקה. משוררת ומתרגמת שירה. שירים ותרגומים פרי עטה התפרסמו בגיליונות 'הו!', 'מאזניים' ו'המוסך'.

הספר ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד

תוכן עניינים – גיליון מס' 19

   

   

   

   

 

שירה | שירים חדשים מאת לי ממן, שלומית נעים נאור ומורן אריה

הַכַּלְבָּה שֶׁלָּהּ חַיָּה, הִיא מֵתָה. מָה קָשֶׁה פֹּה כָּל כָּךְ לְהָבִין

Arman Manookian, Hawaiian Landscape, 1928

לי ממן

לרונית מטלון, לזכרה.

1. אותו הספר

הַצְּרִיף הִתְרַחֵק וְהִמְרִיא. אֵין בְּרֵרָה אֶלָּא
לַחְזֹר שׁוּב וָשׁוּב אֶל הַכֹּל
אֶל אוֹתוֹ הַדָּבָר
בִּשְׁלַל זְמַנִּים בִּשְׁלַל הִתְחַלְּפֻיּוֹת
(אוֹתוֹ הַסֵּפֶר. אוֹתוֹ הַסֵּפֶר. אוֹתוֹ הַסֵּפֶר)
לְהַצִּיב אֶת הַזִּכְרוֹנוֹת בְּשַׁעַר הַדִּמְיוֹן
לֹא כְּמוֹ פְּסָלִים
לֹא כְּמוֹ פְּרָחִים עַל קֶבֶר
לְהַכְנִיס אֵיזוֹ תְּזוּזָה
שֶׁתַּפְעִיל

אֲבָל בֻּבַּת הַסְּמַרְטוּטִים שֶׁל הַזִּכָּרוֹן הִיא רַק יָד
שֶׁאֲנִי מַעֲבִירָה מוּל פָּנַי בִּתְנוּעוֹת מֻמְחָזוֹת
שֶׁל דִּבּוּר חַי.
הִיא עַצְמָהּ אֵינָהּ דִּבּוּר
הִיא עַצְמָהּ אֵינָהּ פֶּה
וְלֹא תּוּכַל לִהְיוֹת

(בַּלַּיְלָה אַחֲרֵי שֶׁמַּתְתְּ
יָשַׁבְנוּ לְמַטָּה בַּקָּפֶה. אָמַרְתִּי לָךְ:
מִישֶׁהוּ עוֹד יִכְתֹּב עַל זֶה רוֹמָן
גָּדוֹל כְּפִי שֶׁהָיִית.
לְכָל הַדְּמֻיּוֹת בּוֹ הוּא יִקְרָא
רוֹנִית)

 

2. אז איך נודע לך שהיא מתה
(תשובה לשאלה שאיש לא שאל)

הָלַכְתִּי בָּרְחוֹב וְחִפַּשְׂתִּי אוֹתָהּ מִתּוֹךְ הֶרְגֵּל
(לֹא עָזַר כַּמָּה שֶׁשִּׁנַּנְתִּי:
מֵתָה. בְּבֵית הַקָּפֶה,
בְּאֹפֶק הָרְחוֹב אוּלַי
הִיא דַּוְקָא כֵּן)
וְעַל כָּל אַחַת בְּתִּסְפֹּרֶת אוֹ הֲלִיכָה קְצָת דּוֹמָה
אוֹ בְּמִשְׁקְפֵי שֶׁמֶשׁ גְּדוֹלִים הִשְׁהֵיתִי אֶת הַמַּבָּט
וּלְיֶתֶר בִּטָּחוֹן בָּדַקְתִּי מִי אוֹחֶזֶת בִּקְצֵה הָרְצוּעָה
אִם רָאִיתִי כֶּלֶב שֶׁמַּזְכִּיר
(הַכַּלְבָּה שֶׁלָּהּ חַיָּה, הִיא מֵתָה. מָה קָשֶׁה פֹּה
כָּל כָּךְ לְהָבִין)
וְהִשְׁתָּאֵיתִי מוּל הַמִּלָּה הַזּוֹ שֶׁלֹּא הִצְטָרְפָה אֵלֶיהָ בִּכְלָל
וּבְכָל זֹאת צָרִיךְ הָיָה לְאַחוֹת בֵּינֵיהֶן, לְהָבִיא אוֹתָן
בִּבְרִית כְּפוּיָה שֶׁאִישׁ לֹא יַתִּיר
(אֲבָל כֵּיצַד מְבִיאִים כָּרֵת בִּבְרִית)

וְגַם אָז לֹא יָדַעְתִּי.
אֵיךְ אֶפְשָׁר כָּזֶה דָּבָר
לְהַקִּיף בִּכְלָל בַּמַּחְשָׁבָה כְּשֶׁהָאֵין
כֹּה יֶשְׁנוֹ, כְּשֶׁיָּדוֹ עוֹדֶנָּה
מֻנַּחַת חַמָּה עַל לִבִּי
(אֲבָל לֹא, לֹא
אֵינֶנָּה אֲנִי אוֹמֶרֶת לָךְ)

כָּךְ זֶה נִמְשַׁךְ יָמִים רַבִּים. מִלִּים חֲלוּלוֹת
לְלֹא הֵד נֶחְבְּטוּ מִקִּיר אֶל קִיר
דְּבַר מוֹתָהּ נֶעֱרַם מִדֵּי בֹּקֶר בַּפֶּתַח
כְּמוֹ עִתּוֹן מְגֻלְגָּל שֶׁאִישׁ לֹא קָרָא

עַד שֶׁבֹּקֶר אֶחָד, בַּחֹדֶשׁ הָרְבִיעִי לְלֵדַת בִּתִּי
נִגַּר הַדָּם הָרִאשׁוֹן
וְלָקַח אִתּוֹ אֶת הֶחָלָב וְכָךְ
כָּךְ יָדַעְתִּי
אֵין מֶקַח וְאֵין עִם מִי –
אֵינֶנָּה

 

לי ממן היא משוררת ועורכת. ספר הביכורים שלה, 'למה הדבר דומה', ראה אור בהוצאת ידיעות ספרים ב-2017, וזיכה אותה בפרס שרת התרבות למשוררים בראשית דרכם.

 

שלומית נעים נאור

ח"י שנים למותו של אבא

אֵלֶּה חַיְשָׁנִים שֶׁמְּאוֹתְתִים שֶׁאַבָּא הָיָה כָּאן
וְאֵינוֹ עוֹד;
הֶעָרוֹת בִּכְתַב יָדוֹ בְּשׁוּלֵי הַסֵּפֶר
דְּמוּתוֹ צוֹעֶדֶת אָחוֹר בְּזָוִית הָעַיִן
חִיּוּכוֹ הַמָּתוֹק
קוֹלוֹ הַנִּשְׁכָּח
כֻּלָּם חַיְשָׁנִים פְּזוּרִים בְּרַחֲבֵי הַבַּיִת
הַמְדַוְּחִים שֶׁאֵין לָךְ
אַבָּא,
אוֹת חַיִּים לֹא נִגְלָה בִּסְרִיקוֹת הַמַּכָּ"ם וּבְמִרְשְׁמֵי הָאֻכְלוּסִין
וְלֹא בַּמְּכוֹנִית הַמִּתְרַחֶקֶת בָּהּ הִשְׁתַּקְּפָה דְּמוּתוֹ
חִפּוּשׂ בָּאִינְטֶרְנֶט מַעֲלֶה חֶרֶס תָּפֵל
בְּלִי מֶלַח.

אֵין.

 

שריר תפוס

לאדמיאל

הַשְּׁרִיר שֶׁל הַתְּפִלָּה נִתְפַּס
וַאֲנִי לֹא יוֹדַעַת אֵיךְ לַחֲזֹר
אֶל הַסִּדּוּר
אֶל שְׁמַע אֶל וְאָהַבְתָּ אֶל וְהַשְׁכִּיבֵנוּ

בָּרַדְיוֹ אָמְרוּ שֶׁיְּרוּשָׁלַיִם תֵּכֶף נֶהְפֶּכֶת
אֶמְצָא לִי כַּדּוּר פּוֹרֵחַ, אוּלַי לְוָיָתָן
אֲחַפֵּשׂ גְּאֻלָּה בְּאַרְצוֹת הַתַּן
אֲנִי מְנַסָּה לָנוּס
מַשֶּׁהוּ פֹּה יִקְרֶה
מַשֶּׁהוּ רַע כְּבָר קָרָה
אֲנִי מְנִיפָה יָדַיִם אֶל עַל
מְשַׁסָּה נְחָשִׁים
אֲנִי צוֹעֶקֶת:
אַתָּה שׁוֹמֵעַ אוֹתִי?
אַתָּה אוֹהֵב אוֹתִי?
תֵּדַע אֱלֹהִים שֶׁלִּי
אֲנִי עַכְשָׁו הוֹלֶכֶת לִישֹׁן
וְאַתָּה צָרִיךְ לִפְעֹל
זָקֵן עַרְבִי רָעֵב בִּקֵּשׁ הַיּוֹם מִבִּתִּי לֶאֱכֹל דְּבַר־מָה
סוֹנְיָה מֵתָה
הַיַּיִן מַחְמִיץ
וּמָה אַתָּה עוֹשֶׂה בָּעוֹלָם מָה

 


מַה יָּשַׁנְתִּי שֶׁכָּכָה נַעֲשָׂה לְגוּפִי.

לֹא יָדַעְתִּי מַה נַּעֲשָׂה בְּגוּפִי כְּשֶׁהֻרְדַּמְתִּי מַכְשִׁירִים מַכְשִׁירִים נִכְנְסוּ אֶל גּוּפִי וְקִבְּעוּ אֵיבָרִים לְאֵיבָרִים וְנֶחְתְּכוּ מִבִּפְנִים בִּפְנִים וְנִפְרְשָׂה הָרֶשֶׁת וְהוּזְזוּ הַשְּׁכָבוֹת מִשָּׁם לְשָׁם וּמִשָּׁם לְשָׁם וְהֻדַּק מַה שֶּׁהֻדַּק אֲלֵיהֶם בְּסִכּוֹת סִכּוֹת נִצְבַּט בִּצְבָת בִּצְבָת עֲשׂוּיָה בָּשָׂר אֶל בָּשָׂר נִצְבַּט
וְנִשְׁכְּחוּ גּוּפִים גּוּפֵי זָרִים זָרִים בְּתוֹכִי פְּנִימָה בְּתוֹךְ תוֹכִי פְּנִימָה
לֹא גָּלוּי וְלֹא יָדוּעַ מַה נַּעֲשָׂה בִּי מִשָּׁעָה שֶׁהֻרְדַּמְתִּי וְעַד שָׁעָה שֶׁהִתְעוֹרַרְתִּי אֲפִלּוּ רֶגַע אֶחָד

מַה יָּשַׁנְתִּי שֶׁכָּכָה נַעֲשָׂה לְגוּפִי

 

שלומית נעים נאור היא אשת חינוך ומשוררת. ספרה הראשון, 'אין לדבר סוף', ראה אור בהוצאת פרדס בתשע"ו וזכה בפרס שרת התרבות, במענק מפעל הפיס ובפרס הליקון על שם רמי דיצני. בעלת תואר ראשון בספרות עברית ופילוסופיה מהאוניברסיטה העברית ותואר שני בכתיבה יוצרת מאוניברסיטת גוריון. כיום עמיתה בבית הספר מנדל למנהיגות חינוכית.

 

מורן אריה


מַשֶּׁהוּ מִמֶּנִּי קוֹרֵא אֵלֶיךָ, מַשֶּׁהוּ בְּךָ אֵינוֹ עוֹנֶה. סְלָעִים מִתְחַכְּכִים בְּדִירָה צְפוּפָה, אֲנַחְנוּ מַתְפִּיחִים אֶת בּוּעַת הַחַמְצָן מֵעַל לְרָאשֵׁינוּ וְשׁוֹתִים מֵאוֹתָהּ כּוֹס. נַעֲשָׂה מַעֲשֶׂה; לֹא בָּרוּר אִם מְדֻבָּר בְּמַעֲשֶׂה מַאֲבָק אוֹ הַשְׁלָמָה, רַק שֶׁנִּמְחֲצָה נְמָלָה בֵּין גּוּפִי לְגוּפְךָ.


חֲלוֹם עַל יֶלֶד שֶׁלֹּא נוֹלַד, עַל תִּינוֹק שֶׁתָּבַע בְּאֶגְרוֹפִים עִקְּשִׁים, זְעִירִים, שֶׁלֹּא לְהִוָּלֵד. כְּאִלּוּ יָדַע מִי תַּעֲמֹד שָׁם סְתוּרָה, חֹמֶר מְדֻלְדָּל, מְבַלְבֶּלֶת תָּדִיר בֵּין עֲצָמִים לְגוּפִים; הֲרֵי רָצִיתִי לְהִזְדַּקֵּק לְמִישֶׁהוּ, לִשְׁכֹּחַ שֶׁכָּל מַה שֶׁיֵּשׁ בִּרְשׁוּתִי הֵם כִּיסִים שֶׁאֵינָם רְחָבִים דַּיָּם, צֶלֶם לְלֹא צֵל. כֹּל הַמִּפְרָשִׂים מְתוּחִים, זֶה נָכוֹן, אֲבָל כֵּיצַד לְהַשְׁרִישׁ אֶת מִי שֶׁיּוּכַל לִגְמֹעַ, לִרְאוֹת בְּלִי רְטִיָּה. זֶה הַיֵּאוּשׁ הָאַלִּים שֶׁפּוֹלֵשׁ, מְדַבֵּר, וַאֲנִי עוֹנָה; מְמַלֵּאת פִּי אֲדָמָה.


עָמַדְנוּ כָּךְ לְאֹרֶךְ שָׁנִים, מִשְּׁנֵי קְצוֹתָיו שֶׁל הָאוֹקְיָנוֹס, יַצִּיבִים בְּתוֹךְ הַמַּיִם, גְּבוֹהִים וּנְמוּכִים, נִצְמַדְנוּ, הִתְנוֹדַדְנוּ כֻּלָּנוּ כְּאֶחָד עִם כֹּל שֶׁטֶף, לֹא אִפְשַׁרְנוּ לְאַף אֶחָד לִפֹּל, לְהִשָּׁמֵט, לְאַף פְּסִיק לִטְבֹּעַ, עַד שֶׁהִתְנַפֵּץ הַמַּפָּץ, הוּא טִלְטֵל אֶת הַשַּׁלְשֶׁלֶת שֶׁהָיִינוּ, כְּבָלִים כְּבָלִים, וְחֻלְיָה אַחַת הִתְנַתְּקָה מִכֶּם, אִי שֶׁהוּא אֲנִי, נִפְרַדְתִּי מֵהַמַּיִם.


הַמֶּרְחָק בֵּין אֲבִי לְבֵינִי הוּא הַמֶּרְחָק שֶׁבֵּין הַיָּד לַכְּפָפָה, בֵּין הַקֶּרֶס לַשָּׂפָה, הוּא הַמֶּרְחָק שֶׁבֵּין שִׁכְבַת הָאָבָק לְמִפְתָּן הֶחָלָל, עָלָיו מֻנַּחַת שֶׁמֶשׁ. הַמֶּרְחָק בֵּין אֲבִי לְבֵינִי מִתְרַחֵשׁ בֵּין הֶחָזֶה לַחֻלְצָה, הוּא הַבּוּשָׁה הַנֶּאֱחֶזֶת בַּלְּחָיַיִם, הוּא הַמֶּרְחָק בֵּין הַנּוֹף הַמְּקֻעְקָע עַל כְּתֵפוֹ הַיְּמָנִית אֶל הַנּוֹף הָאַחֵר, זֶה שֶׁאֵינוֹ נִרְאָה.


חוֹמָה מְנֻמֶּרֶת פְּצָעִים, גַּב שֶׁנִּקְוָה וְנִקְוָה עַד שֶׁהִתְקַשָּׁה. וְהִנֵּה אַתָּה; לַהַב מְגֹאָל בִּדְבַשׁ, קְצֵה הָעֲלִילָה, שְׁרִיר שֶׁכֻּלּוֹ שְׁרִיר, רַךְ.


אֲנִי מִתְכַּהָה וּמִטַּשְׁטֶשֶׁת. אֶפְשָׁר לוֹמַר: סֵפֶר גְּלוּיוֹת מֶסְמֻרְטָט, נוֹפִים מֻדְפָּסִים בְּשָׁחֹר לָבָן.
אֶפְשָׁר לוֹמַר: בְּכֹל שָׁעָה עֲגֻלָּה נִפְרֶקֶת עוֹד חֻלְיָה בְּעַמּוּד הַשִּׁדְרָה.

עִם כַּף רֶגֶל כְּלוּאָה בֵּין הַסְּלָעִים, אֲנִי מַבִּיטָה בַּמַּיִם מִתְרַחֲקִים.

 

מורן אריה, ילידת 1986 (תל אביב). בוגרת תואר ראשון באמנות וחינוך במדרשה בית ברל. עסקה בעיתונות ובהוראת אמנות וכיום עוסקת בכתיבה ובניהול תוכן. טקסטים פרי עטה פורסמו בין השאר ב"הליקון", "עתון 77", "שבו", "מאזניים", מדור הספרים של Ynet ובמות מקוונות נוספות. ספרה הראשון זכה בפרס קק"ל על שם י"ל גולדברג ועתיד לראות אור במהלך 2018 בהוצאת הליקון.

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 19

   

   

   

   

 

פרוזה | הֶמְלין של הזקנים

"הוא חייך ללא הרף, אבל לא אלינו. הראש שלו נטה הצידה בכל פעם שהאזין למה שלחשה לו האוזנייה הזעירה באוזנו, ודיבר בקול שקט שקט כשענה אל המיקרופון הקטנטן המוצמד לצווארון החולצה, כמו לוחש לחש קסמים." סיפור מסתורין מאת מעין רוגל, על בית אבות שמתרוקן יום אחד מיושביו

Tom Waterhouse, For Better Or For Worse

מאת מעין רוגל

 

שלושה ימים אחרי שנעלם עוד האמנו שנמצא את סבא. הדירה הקטנה שלו בבית האבות הייתה לבסיס האם. עשינו משמרות, הנכדים, הילדים, הכלות והחתנים. בכל פעם שלושה או ארבעה מאיתנו. דאגתי לבוא כל יום. לכפר על כל הביקורים אצל סבא שדחיתי שוב ושוב. לא יכולתי לשאת את הדירה הזו, הדירה שאליה עבר אחרי שסבתא הלכה לעולמה, באותו בית אבות ממש. אותה קברנו ואותו העבירו – כמו שמעבירים את כל האלמנים והאלמנות הטריים – לדירה קטנה יותר. חדר שינה שהיה לא יותר מתא התבודדות נזירי, סלון, מרפסת שכל רוחבה שני צעדים. מטבחון ששימש רק להכנת קפה, או לסידור עוגיות חמאה דניות על גבי צלחות זכוכית של פעם. לא נותרו עוד הרבה צלחות זכוכית כאלה, שכבר אי אפשר לקנות, רק שתיים או שלוש מסט של עשרים וארבע. כבר שנים שהן נשמטות ומתנפצות, קוצבות את חייו. אבל נותרו עוד שתיים, או שלוש. ועדיין, הנה, דירת החדר שלו ריקה, והריח שלו, של טבק מקטרות מתוק, של אפטר-שייב טוב של פעם, בלי כל השטויות האלה של פרחים ופירות שדוחפים היום לאפטרשייבים, ובעיקר – ריח של התפוררות הגוף (רמז ריח של שתן, ריח זיעה של זקנים, הבל פה של חניכיים שלא נועדו להחזיק מעמד שנים רבות כל כך), הלך ודהה מיום ליום. ביום השלישי היה הריח נוכח רק בחדר השינה שלו. לשם אף אחד מאיתנו לא רצה להיכנס.

בית האבות סער. כל דירות האלמנים והאלמנות היו למפקדות משפחתיות הומות צעירים מודאגים, עסוקים, מדברים, מתאמים. מעולם לא היה בית האבות שוקק כל כך.

ביום הראשון יכולנו לראות מי עוד דאג להיות בקשר עם זקניו, מי היו הנכדים והנכדות, הילדים והילדות, המסורים מספיק, אלה שמתקשרים כל יום. הם היו אלו שביום הראשון התייצבו בבית האבות כבר לקראת הצהריים, כשהבינו שהקשר הקבוע הזה ניתק, שחסרה להם הפתיחה האיטית הזו של היום. אלו שהגיעו רק ביום השלישי, כשבית האבות עצמו התקשר אליהם, הגיעו עם הבושה מרוחה על פניהם כמו שאריות עוגת שוקולד שאכלו בסתר.

למטה, במכולת הזעירה של בית האבות, שהייתה מלאה כולה באינספור סוגים של עוגיות יבשות, טובות לטבילה בקפה או תה, אמרה מישהי את מה שחשבנו כולנו. החולצה הפרחונית שלה הייתה דקה, עדינה, נראתה כאילו היא עומדת בכל רגע להיקרע, וחשבתי – כמה נכון שבאנגלית יש מילה נפרדת לחולצה של גברים וחולצה של נשים. היא אמרה – אם היו נשארים המטפלים כמו פעם זה לא היה קורה.

יומיים לפני שנעלם באנו לחגוג לסבא יום הולדת שמונים ושבע. הגענו בהרכב מלא, וחשבתי, אני זוכרת שחשבתי, הנה, זה פוטר אותי מביקורים לפחות לשלושה חודשים, וידעתי שלא אבוא לפחות חצי שנה אם לא יותר. הנינים של סבא שיחקו בדשא, שניים מהם רק למדו ללכת והיו מרוכזים כל כולם בתרגול, ולכן סחבו את הוריהם מפינה לפינה, בהידוס מאושר ולא יציב. הזבובים הביעו יותר עניין בפירות ובעוגות מאשר מישהו מאיתנו, ואנחנו רק ישבנו, כולנו, על כיסאות הפלסטיק של בית האבות, עם בקבוקי בירה מזיעים, ודיברנו. דיברנו על מכוניות חדשות, ונזכרנו באיזה קיץ אצל סבא וסבתא כשניסינו לחפור מנהרה בגינה עד לבית השכן, וצחקנו כשהקטנים שרו ורקדו, וסבא ישב על הכיסא שלו, למרגלותיו צלחות חד-פעמיות עם עוגות ופירות שלא נגע בהן, וחייך. הוא חייך ללא הרף, אבל לא אלינו. הראש שלו נטה הצידה בכל פעם שהאזין למה שלחשה לו האוזנייה הזעירה באוזנו, ודיבר בקול שקט שקט כשענה אל המיקרופון הקטנטן המוצמד לצווארון החולצה, כמו לוחש לחש קסמים.

"אני לא אוהבת את זה," אמא שלי אמרה. "אני רוצה לשמוע מה זה אומר לו, המטפל הווירטואלי הזה שלו. אני לא אוהבת את זה בכלל. גם כן רעיון מטומטם."

"תביא רגע לשמוע," אחיה ספק ביקש כשכבר שלף לסבא את האוזנייה מהאוזן, אבל המטפל הווירטואלי של סבא השתתק. העברנו את האוזנייה הזעירה מאחד לשני. היא הייתה מכוסה שעוות אוזניים, חלקלקה כמו איבר פנימי. לא ניסיתי להאזין. "תקשיבי, לא שומעים כלום," ציווה דוד שלי. אבל לא הקשבתי.

לבסוף החזרנו לסבא את האוזנייה. ומיד הוא חייך. עוד סוד בינו לבין הקול הלוחש באוזנו. אולי זה היה הקול של סבתא. רציתי להאמין שכך היה. נתתי למבט שלי לנדוד אל שאר המשפחות והזקנים שבגינה. כולם היו מחויכים, רגועים מאוד, מטים ראש אל הלחישות שבאוזנם, מהלכים ברחבי הגינה עם מקל ההליכה הדיגיטלי שלהם, זרועותיו של המטפל הווירטואלי הלוחש. איש הסוד שלהם. הם היו מאושרים.

אולי בגלל זה יצאתי בכזו תחושה של אימה מחגיגות יום ההולדת של סבא. יש משהו לא טבעי בזקנים רבים כל כך ומאושרים כל כך.

רק קומה אחת עוד הייתה מאוכלסת בזקנים אחרי שסבא נעלם. קומת הזוגות. הדירות הכפולות, המרווחות יותר. ביום הרביעי עצרה שם המעלית במקרה ויצאתי ממנה. ראיתי אותם מציצים אליי דרך חרכי הדלתות. הנה, ככה היו צריכים להיות זקנים – מהוססים, מבוהלים מעט, מסוגרים. זה היה בוקר באמצע שבוע, ללא מבקרים. רק אנשי צוות בית האבות עברו בין הדלתות ובמסדרונות, מנסים לשמור על שגרה. בקומות האחרות כבר נכחה המשטרה, וכמה כתבים מנומנמים המתינו בלובי. סיכמנו בינינו, בתוך המשפחה, שלא נדבר. לא עם אלה ולא עם אלה.

ככל הנראה, כך הסבירו לנו אנשי הביטחון של בית האבות באסיפה שארגנו בלובי, הם יצאו כולם יחד. כל הזקנים, באישון לילה. הסברה היא שמשהו קרה עם התוכנה של המטפלים הווירטואליים. כך נראה להם. אולי פריצה. בכל מקרה, לא מצליחים לאתר אותם כרגע. שום סימן מהם. המשטרה מעורבת בעניין, כמובן. והם מאמינים שאין טעם שנמתין בבית האבות. האישה שראיתי במכולת, שוב עם חולצה דקיקה ורכה שהסוותה היטב את קימוריה קמה ודיברה. "שמענו שראו אותם ליד צפת," היא אמרה. ומיד דמיינתי אותם, נחיל זקנים, מקלות ההליכה שלהם מושטים קדימה, כמחושים עשויים עץ ומתכת, מחייכים כולם, נעים לאט לאט, כמו זחל קדמוני, דרך סמטאות האבן העתיקות.

אחר כך התקפלנו. ארזנו את הכלים החד-פעמיים, את המאפים המתוקים, הבורקס, בקבוקי המשקה. וחשבתי, בעצם, שכך בדיוק הסתיימה השבעה של סבתא. במעשיות הזאת, באריזה, בארגזי קרטון דקים עם מאפים אכולים למחצה ליד הפח הגדול. "ומה אם לא ימצאו אותם? נשאיר ככה את הדירה שלו? את כל הדברים?" בת דודה שלי שאלה, ואף אחד לא ענה לה. ממילא לא נשארו עוד הרבה חפצים. כמה עבר כבר אפשר לדחוף לדירת חדר וחצי בבית אבות? וכך יצאנו, אנחנו, ויתר המשפחות. זרם דומם של אנשים שאינם יודעים בבירור אם הם חשים צער או הקלה. "אנחנו נמצא אותם," הבטיחה מנהלת בית האבות, "הם לא יכולים להגיע רחוק כל כך, מישהו יראה אותם בסוף. וכמובן, גם התוכנה…" אבל לא הקשבנו לה, והקול שלה דהה מאחורינו. הלכנו, והשארנו את בית האבות דומם שוב.

ודאי ימצאו אותם בסוף. ודאי מישהו מהם יחלה, ודאי יהיה להם צורך באוכל, וכמה כבר יכולים לעזור המטפלים הווירטואליים האלה כשזה מגיע לעניינים פיזיים גרידא? ולאן כבר היו יכולים להיעלם כמה עשרות זקנים? ובו בזמן חשבתי שוודאי לא ימצאו אותם, ובסוף יקראו לנו אל הדירה של סבא, לקחת את הארגזים הבודדים של חפציו, וישכנו שם זקנים חדשים, אלמנים ואלמנות טריים, עם קול מתוק שלוחש להם באוזן. או אולי יוותרו על הניסוי ויחזירו את המטפלים הפיליפיניים, היקרים, עם השפה שלהם שמהדהדת במקום ששתיקת הזקנים נוכחת כל כך.

וכל הדרך הביתה חשבתי על סבא, בתוך להק הזקנים האבודים, מחייך, הולך לאט, ומקשיב לקול של סבתא לוחש לו באוזן, באהבה ורכות ששמרה תמיד רק לו, "עוד מעט, יענקל, תכף מגיעים."

 

מעין רוגל, סופרת, תסריטאית ומפתחת חוויות סיפור אימרסיביות. ראו אור ספריה 'היינו יכולות לנסוע' (2011), 'יער' (2015), 'גם קופים נופלים מעצים' (2018).

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 19

   

   

   

   

 

מיוחד | מִקבץ ספרותי על גלות, פליטוּת, עקירה ונדודים

חוויית הגלות שאין לה שיעור. כן, גלות כמוה כחלום בלהות

איור: אמיתי סנדי, מתוך 'בכל צבעי הקשת', ספר הצביעה של עמותת אליפלט

וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ.
כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם
וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם
(ויקרא יט 33–34)

בַּחוּץ לֹא יָלִין גֵּר
דְּלָתַי לָאֹרַח אֶפְתָּח
(איוב לא 32)

.

קראתי עיתונים בכפייתיות וצפיתי בטלוויזיה (עד שמכרתי אותה) כדי לראות מה קורה בבית. ומה שקרה שם היה מוות. גם את המילה הזאת חיפשתי ומצאתי: "פעולת המיתה או עוּבדת המיתה; קץ החיים; ההפסקה הסופית והבלתי הפיכה של הפעולות ותהליכי החיים של החי או הצומח."

מתוך 'איש משום מקום', אלכסנדר הֵמון (עם עובד, 2004), מאנגלית: סמדר מילוא.
אלכסנדר הֵמון, סופר, יליד קוראטיה, 1964. בן לאב ממוצא אוקראיני ולאם בוסנית-סרבית. בעת ביקורו בארה"ב בשנת 1992 פרצו מהומות בסרייבו עירו, ונבצר ממנו לשוב אליה. חי בשיקגו וכותב באנגלית.

,

* * *

,

האדם צריך לחיות / לאה גולדברג

הָאָדָם צָרִיךְ לִחְיוֹת
בְּאֵיזֶה מָקוֹם שֶׁהוּא,
אֲפִילוּ בְּבַיִת מְכֹעַר מְאֹד
צָרִיךְ לִחְיוֹת הָאָדָם –
עִם גַּג וְרִצְפָּה וְחַלּוֹן,
כִּי אֵיפֹה יִחְיֶה הָאָדָם?

כּךְ אָמְרָה לִי אֶבֶן אַחַת
בֶּהָרִים
אֶבֶן אִלֶּמֶת אָמְרָה
וַאֲנִי הִרְכַּנְתִּי רֹאשִׁי.

,

מן המחזור "על האבנים", בתוך 'לאה גולדברג: שירים ג" (ספרית פועלים, 1973), בעריכת טוביה ריבנר.

,

* * *

,

מי שיש לו בית יושב בתוך ביתו וקורא בהגדה ומי שאין לו בית מצטרף למי שיש לו בית ומיסב עמו. […] הוסיפה אשתי ואמרה כל זמן שאדם מתיירא שמא יוציאוהו מדירתו אין ישיבתו ישיבה. ניענעתי לה ראשי ואמרתי נכון הדבר, בית שאפשר להוציאנו משם אינו ביתנו.

מן הסיפור "הבית", בתוך 'סמוך ונראה', שמואל יוסף עגנון (שוקן, 1950).

,

* * *

,

מנוחה / אלזה לסקר-שילר

אֲנִי רוֹצָה לִנְדֹּד עִם אָדָם שָׁקֵט
מֵעַל לְהָרֵי מוֹלַדְתִּי,
גּוֹעָה בִּבְכִי מֵעַל לְגֵיאָיוֹת,
מֵעַל לָאֲוִיר הַמִּשְׂתָּרֵעַ.

בְּכָל מָקוֹם נִרְכָּנִים אֲרָזִים
וּמְפַזְּרִים נִצָּנִים.

אַךְ כְּתֵפִי שְׁחוּחָה מַטָּה
מִמַּשָּׁא הַכָּנָף.
אֲחַפֵּשׁ יָדַיִם נִצְחִיּוֹת, שְׁקֵטוֹת:
אֲנִי רוֹצָה לִנְדֹּד עִם מוֹלַדְתִּי.

 

מתוך 'אלזה לסקר שילר: שירים' (עקד, 1969), מגרמנית: יהודה עמיחי.

,

* * *

,

[…] בדיוק אז השתנו חיי מן היסוד. חייתי בגלות או איך שלא קוראים לזה, החלפתי ארצות כמו נעליים. ביצעתי את המופע הזה, "נפילת החומה", בחיי האישיים, ועם הזמן נעשיתי גמישה עד קנאה.

[…] מה יכולתי לענות? שגלות, או לפחות זאת שאני חוויתי – מתוך לאות גוברת – היא מצב שאין לו שיעור? שגלות היא מצב שאפשר אמנם לתארו בעובדות מדידות – כמו חתימות בדרכון, נקודות ציון גיאוגרפיות, מרחקים, כתובות ארעיות, ניסיון לקבל אשרת כניסה במהלכים ביורוקרטיים שונים, כסף שהוצא על קניית תיקי נסיעות חדשים לבקרים – אלא שתיאור כזה הוא כמעט חסר משמעות. שגלות היא סיפורם של הדברים שאנו מותירים מאחור, רכישה ונטישה של מייבשי שיער, של מכשירי רדיו קטנים וזולים, של קומקומי קפה. שגלות היא החלפת הוולטאז' והקילוהרץ, חיים עם מַתאֵם, כדי שלא להישרף. שגלות היא סיפור של הדירות השכורות הזמניות, של הבקרים הראשונים לבדנו, כשאנו פורשים בדממה את מפת העיר, מוצאים בה את שם הרחוב שלנו, מסמנים צלב קטן בעיפרון (כחוזרים על תולדות הכובשים הגדולים, ורק במקום דגל – צלב קטן). עובדות קטנות ומוצקות אלה – החותָמות בדרכון – מצטברות והולכות ומתישהו נעשות ערב-רב של קווים בלתי-קריאים. רק אז הן מתחילות לרשום את המפה הפנימית, הדמיונית. ורק אז הן רושמות במדויק את חוויית הגלות שאין לה שיעור. כן, גלות כמוה כחלום בלהות. לפתע, בדיוק כמו בחלום, מופיעים במציאות פנים ששכחנו, שאולי מעולם לא פגשנו, אבל נדמה לנו שאנו מכירים מאז ומעולם, מרחבים שאנו בוודאי רואים בפעם הראשונה אבל נדמה לנו שכבר היינו כאן פעם.

מתוך 'מוזיאון הכניעה ללא תנאי', דוברבקה אוגרשיץ' (עם עובד, 2009), מקרואטית: דינה קטן-בן ציון.
דוברבקה אוגרשיץ', סופרת יוגוסלבית עטורת פרסים, נקטה גישה אנטי-לאומנית עם פרוץ המלחמה בבלקן, הוכרזה בוגדת, וב-1993 נאלצה לצאת לגלות.

,

* * *

,

המנון ילדי העובדים הזרים / רוני סומק

אֲנַחְנוּ יְלָדִים עִם שְׂעַר צֶמֶר פְּלָדָה,
הָרֵי גַּעַשׁ בִּשְׁמוּרַת הָעַיִן
וְלָשׁוֹן הַנִּזְהֶרֶת מִלְּגַלְגֵּל סְלָעִים קָשִׁים
מֵהַשָּׂפָה שֶׁל הַתּוֹרָה.
אֲנַחְנוּ, שֶׁגָּדַלְנוּ בֵּין כִּתְמֵי הַמֶּלֶט שֶׁעַל חֻלְצַת אַבָּא
לְבֵין סְמַרְטוּטֵי סְפּוֹנְגָ'ה שֶׁל אִמָּא, שֶׁנִּקְּתָה לָכֶם
אֶת חַדְרֵי הַבַּיִת וְלָנוּ אֶת
חַדְרֵי הַלֵּב,
לֹא נִשְׁכַּח אַף פַּעַם אֵיךְ בַּשִּׁיר שֶׁל בְּיָאלִיק, שֶׁלִּמַּדְתֶּם
אוֹתָנוּ בַּגַּן, בָּכָה פֶּרַח שֶׁנֶּעֱקַר מֵהַגִּנָּה,
וְאֵיךְ צִיַּרְנוּ לִכְבוֹדוֹ מִמְחָטוֹת
שֶׁמָּחוּ מִגִּבְעוֹלוֹ אֶת טַל הַבֹּקֶר.
אָז, לֹא יָדַעְנוּ שֶׁאֵלֶּה יִהְיוּ
הַמִּמְחָטוֹת שֶׁלָּנוּ.

 

מתוך 'נקמת הילד המגמגם', רוני סומק (זמורה-ביתן, 2017).

,

* * *

,

הם היו ממש נחמדים כשהִרשו לנו להיפרד מאבא בשדה התעופה לפני שהעלו אותו למטוס. "אם אתם רוצים להישאר ביחד," אמר אחד משני הציידים שליוו אותו, "מצִדנו זה בסדר." הוא קרץ לחבר שלו והמשיך: "בבקשה, תצטרפו אליו ותחזרו הביתה. הכרטיס על חשבוננו." הוא אמר הביתה, ולא ניסה אפילו להסתיר את החיוך. אחר כך הוא הציע לי פתאום בקבוק מים, אבל אמרתי לא, בלי טובות. מה זאת אומרת תחזרו הביתה?! בשביל לחזור הביתה אני לא צריכה מטוס. מקסימום אוטובוס. הבית שלי זה כאן, בתל אביב, העיר שבה נולדתי. ב"איכילוב", אם אתם רוצים לדעת בדיוק. הציידים שתקו. מַדי התכלת הנקיים והמגוהצים שלהם בהקו בשמש. על השרוול היה קשור להם סרט עם מגן דוד כחול. ואז הצייד השני, בלונדיני רזה שנראה בעצמו כמו ילד, הוריד את העיניים הכחולות שלו לריצפה ואמר בשקט: "עכשיו אתם יכולים להיפרד ממנו".
*
"כולם מגרשים את כולם כשזה נוח להם," אמר אז אבא שנהיה פתאום רציני נורא, "הראשון היה אלוהים. מי גירש את אדם וחווה מגן־עדן?" העיניים שלו נהיו עצובות. "ומאז ככה זה נמשך. נדמה לך שהגעת לגן־עדן ופתאום הכול משתנה. ובעצם, מה בני אדם רוצים? בסך הכול לחיות. זה עצוב."

מתוך 'אנה והציידים', ראובן מירן (נהר ספרים, 2009).

,

* * *

 

וְאַל תַּעֲמֹד עַל הַפֶּרֶק לְהַכְרִית אֶת פְּלִיטָיו וְאַל תַּסְגֵּר שְׂרִידָיו בְּיוֹם צָרָה.

עובדיה א 14

 

 

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 19