לי ממן

לרונית מטלון, לזכרה.

1. אותו הספר

הַצְּרִיף הִתְרַחֵק וְהִמְרִיא. אֵין בְּרֵרָה אֶלָּא
לַחְזֹר שׁוּב וָשׁוּב אֶל הַכֹּל
אֶל אוֹתוֹ הַדָּבָר
בִּשְׁלַל זְמַנִּים בִּשְׁלַל הִתְחַלְּפֻיּוֹת
(אוֹתוֹ הַסֵּפֶר. אוֹתוֹ הַסֵּפֶר. אוֹתוֹ הַסֵּפֶר)
לְהַצִּיב אֶת הַזִּכְרוֹנוֹת בְּשַׁעַר הַדִּמְיוֹן
לֹא כְּמוֹ פְּסָלִים
לֹא כְּמוֹ פְּרָחִים עַל קֶבֶר
לְהַכְנִיס אֵיזוֹ תְּזוּזָה
שֶׁתַּפְעִיל

אֲבָל בֻּבַּת הַסְּמַרְטוּטִים שֶׁל הַזִּכָּרוֹן הִיא רַק יָד
שֶׁאֲנִי מַעֲבִירָה מוּל פָּנַי בִּתְנוּעוֹת מֻמְחָזוֹת
שֶׁל דִּבּוּר חַי.
הִיא עַצְמָהּ אֵינָהּ דִּבּוּר
הִיא עַצְמָהּ אֵינָהּ פֶּה
וְלֹא תּוּכַל לִהְיוֹת

(בַּלַּיְלָה אַחֲרֵי שֶׁמַּתְתְּ
יָשַׁבְנוּ לְמַטָּה בַּקָּפֶה. אָמַרְתִּי לָךְ:
מִישֶׁהוּ עוֹד יִכְתֹּב עַל זֶה רוֹמָן
גָּדוֹל כְּפִי שֶׁהָיִית.
לְכָל הַדְּמֻיּוֹת בּוֹ הוּא יִקְרָא
רוֹנִית)

2. אז איך נודע לך שהיא מתה
(תשובה לשאלה שאיש לא שאל)

הָלַכְתִּי בָּרְחוֹב וְחִפַּשְׂתִּי אוֹתָהּ מִתּוֹךְ הֶרְגֵּל
(לֹא עָזַר כַּמָּה שֶׁשִּׁנַּנְתִּי:
מֵתָה. בְּבֵית הַקָּפֶה,
בְּאֹפֶק הָרְחוֹב אוּלַי
הִיא דַּוְקָא כֵּן)
וְעַל כָּל אַחַת בְּתִּסְפֹּרֶת אוֹ הֲלִיכָה קְצָת דּוֹמָה
אוֹ בְּמִשְׁקְפֵי שֶׁמֶשׁ גְּדוֹלִים הִשְׁהֵיתִי אֶת הַמַּבָּט
וּלְיֶתֶר בִּטָּחוֹן בָּדַקְתִּי מִי אוֹחֶזֶת בִּקְצֵה הָרְצוּעָה
אִם רָאִיתִי כֶּלֶב שֶׁמַּזְכִּיר
(הַכַּלְבָּה שֶׁלָּהּ חַיָּה, הִיא מֵתָה. מָה קָשֶׁה פֹּה
כָּל כָּךְ לְהָבִין)
וְהִשְׁתָּאֵיתִי מוּל הַמִּלָּה הַזּוֹ שֶׁלֹּא הִצְטָרְפָה אֵלֶיהָ בִּכְלָל
וּבְכָל זֹאת צָרִיךְ הָיָה לְאַחוֹת בֵּינֵיהֶן, לְהָבִיא אוֹתָן
בִּבְרִית כְּפוּיָה שֶׁאִישׁ לֹא יַתִּיר
(אֲבָל כֵּיצַד מְבִיאִים כָּרֵת בִּבְרִית)

וְגַם אָז לֹא יָדַעְתִּי.
אֵיךְ אֶפְשָׁר כָּזֶה דָּבָר
לְהַקִּיף בִּכְלָל בַּמַּחְשָׁבָה כְּשֶׁהָאֵין
כֹּה יֶשְׁנוֹ, כְּשֶׁיָּדוֹ עוֹדֶנָּה
מֻנַּחַת חַמָּה עַל לִבִּי
(אֲבָל לֹא, לֹא
אֵינֶנָּה אֲנִי אוֹמֶרֶת לָךְ)

כָּךְ זֶה נִמְשַׁךְ יָמִים רַבִּים. מִלִּים חֲלוּלוֹת
לְלֹא הֵד נֶחְבְּטוּ מִקִּיר אֶל קִיר
דְּבַר מוֹתָהּ נֶעֱרַם מִדֵּי בֹּקֶר בַּפֶּתַח
כְּמוֹ עִתּוֹן מְגֻלְגָּל שֶׁאִישׁ לֹא קָרָא

עַד שֶׁבֹּקֶר אֶחָד, בַּחֹדֶשׁ הָרְבִיעִי לְלֵדַת בִּתִּי
נִגַּר הַדָּם הָרִאשׁוֹן
וְלָקַח אִתּוֹ אֶת הֶחָלָב וְכָךְ
כָּךְ יָדַעְתִּי
אֵין מֶקַח וְאֵין עִם מִי –
אֵינֶנָּה

לי ממן היא משוררת ועורכת. ספר הביכורים שלה, 'למה הדבר דומה', ראה אור בהוצאת ידיעות ספרים ב-2017, וזיכה אותה בפרס שרת התרבות למשוררים בראשית דרכם.

שלומית נעים נאור

ח"י שנים למותו של אבא

אֵלֶּה חַיְשָׁנִים שֶׁמְּאוֹתְתִים שֶׁאַבָּא הָיָה כָּאן
וְאֵינוֹ עוֹד;
הֶעָרוֹת בִּכְתַב יָדוֹ בְּשׁוּלֵי הַסֵּפֶר
דְּמוּתוֹ צוֹעֶדֶת אָחוֹר בְּזָוִית הָעַיִן
חִיּוּכוֹ הַמָּתוֹק
קוֹלוֹ הַנִּשְׁכָּח
כֻּלָּם חַיְשָׁנִים פְּזוּרִים בְּרַחֲבֵי הַבַּיִת
הַמְדַוְּחִים שֶׁאֵין לָךְ
אַבָּא,
אוֹת חַיִּים לֹא נִגְלָה בִּסְרִיקוֹת הַמַּכָּ"ם וּבְמִרְשְׁמֵי הָאֻכְלוּסִין
וְלֹא בַּמְּכוֹנִית הַמִּתְרַחֶקֶת בָּהּ הִשְׁתַּקְּפָה דְּמוּתוֹ
חִפּוּשׂ בָּאִינְטֶרְנֶט מַעֲלֶה חֶרֶס תָּפֵל
בְּלִי מֶלַח.

אֵין.

שריר תפוס

לאדמיאל

הַשְּׁרִיר שֶׁל הַתְּפִלָּה נִתְפַּס
וַאֲנִי לֹא יוֹדַעַת אֵיךְ לַחֲזֹר
אֶל הַסִּדּוּר
אֶל שְׁמַע אֶל וְאָהַבְתָּ אֶל וְהַשְׁכִּיבֵנוּ

בָּרַדְיוֹ אָמְרוּ שֶׁיְּרוּשָׁלַיִם תֵּכֶף נֶהְפֶּכֶת
אֶמְצָא לִי כַּדּוּר פּוֹרֵחַ, אוּלַי לְוָיָתָן
אֲחַפֵּשׂ גְּאֻלָּה בְּאַרְצוֹת הַתַּן
אֲנִי מְנַסָּה לָנוּס
מַשֶּׁהוּ פֹּה יִקְרֶה
מַשֶּׁהוּ רַע כְּבָר קָרָה
אֲנִי מְנִיפָה יָדַיִם אֶל עַל
מְשַׁסָּה נְחָשִׁים
אֲנִי צוֹעֶקֶת:
אַתָּה שׁוֹמֵעַ אוֹתִי?
אַתָּה אוֹהֵב אוֹתִי?
תֵּדַע אֱלֹהִים שֶׁלִּי
אֲנִי עַכְשָׁו הוֹלֶכֶת לִישֹׁן
וְאַתָּה צָרִיךְ לִפְעֹל
זָקֵן עַרְבִי רָעֵב בִּקֵּשׁ הַיּוֹם מִבִּתִּי לֶאֱכֹל דְּבַר־מָה
סוֹנְיָה מֵתָה
הַיַּיִן מַחְמִיץ
וּמָה אַתָּה עוֹשֶׂה בָּעוֹלָם מָה

•
מַה יָּשַׁנְתִּי שֶׁכָּכָה נַעֲשָׂה לְגוּפִי.

לֹא יָדַעְתִּי מַה נַּעֲשָׂה בְּגוּפִי כְּשֶׁהֻרְדַּמְתִּי מַכְשִׁירִים מַכְשִׁירִים נִכְנְסוּ אֶל גּוּפִי וְקִבְּעוּ אֵיבָרִים לְאֵיבָרִים וְנֶחְתְּכוּ מִבִּפְנִים בִּפְנִים וְנִפְרְשָׂה הָרֶשֶׁת וְהוּזְזוּ הַשְּׁכָבוֹת מִשָּׁם לְשָׁם וּמִשָּׁם לְשָׁם וְהֻדַּק מַה שֶּׁהֻדַּק אֲלֵיהֶם בְּסִכּוֹת סִכּוֹת נִצְבַּט בִּצְבָת בִּצְבָת עֲשׂוּיָה בָּשָׂר אֶל בָּשָׂר נִצְבַּט
וְנִשְׁכְּחוּ גּוּפִים גּוּפֵי זָרִים זָרִים בְּתוֹכִי פְּנִימָה בְּתוֹךְ תוֹכִי פְּנִימָה
לֹא גָּלוּי וְלֹא יָדוּעַ מַה נַּעֲשָׂה בִּי מִשָּׁעָה שֶׁהֻרְדַּמְתִּי וְעַד שָׁעָה שֶׁהִתְעוֹרַרְתִּי אֲפִלּוּ רֶגַע אֶחָד

מַה יָּשַׁנְתִּי שֶׁכָּכָה נַעֲשָׂה לְגוּפִי

שלומית נעים נאור היא אשת חינוך ומשוררת. ספרה הראשון, 'אין לדבר סוף', ראה אור בהוצאת פרדס בתשע"ו וזכה בפרס שרת התרבות, במענק מפעל הפיס ובפרס הליקון על שם רמי דיצני. בעלת תואר ראשון בספרות עברית ופילוסופיה מהאוניברסיטה העברית ותואר שני בכתיבה יוצרת מאוניברסיטת גוריון. כיום עמיתה בבית הספר מנדל למנהיגות חינוכית.

מורן אריה

•
מַשֶּׁהוּ מִמֶּנִּי קוֹרֵא אֵלֶיךָ, מַשֶּׁהוּ בְּךָ אֵינוֹ עוֹנֶה. סְלָעִים מִתְחַכְּכִים בְּדִירָה צְפוּפָה, אֲנַחְנוּ מַתְפִּיחִים אֶת בּוּעַת הַחַמְצָן מֵעַל לְרָאשֵׁינוּ וְשׁוֹתִים מֵאוֹתָהּ כּוֹס. נַעֲשָׂה מַעֲשֶׂה; לֹא בָּרוּר אִם מְדֻבָּר בְּמַעֲשֶׂה מַאֲבָק אוֹ הַשְׁלָמָה, רַק שֶׁנִּמְחֲצָה נְמָלָה בֵּין גּוּפִי לְגוּפְךָ.

•
חֲלוֹם עַל יֶלֶד שֶׁלֹּא נוֹלַד, עַל תִּינוֹק שֶׁתָּבַע בְּאֶגְרוֹפִים עִקְּשִׁים, זְעִירִים, שֶׁלֹּא לְהִוָּלֵד. כְּאִלּוּ יָדַע מִי תַּעֲמֹד שָׁם סְתוּרָה, חֹמֶר מְדֻלְדָּל, מְבַלְבֶּלֶת תָּדִיר בֵּין עֲצָמִים לְגוּפִים; הֲרֵי רָצִיתִי לְהִזְדַּקֵּק לְמִישֶׁהוּ, לִשְׁכֹּחַ שֶׁכָּל מַה שֶׁיֵּשׁ בִּרְשׁוּתִי הֵם כִּיסִים שֶׁאֵינָם רְחָבִים דַּיָּם, צֶלֶם לְלֹא צֵל. כֹּל הַמִּפְרָשִׂים מְתוּחִים, זֶה נָכוֹן, אֲבָל כֵּיצַד לְהַשְׁרִישׁ אֶת מִי שֶׁיּוּכַל לִגְמֹעַ, לִרְאוֹת בְּלִי רְטִיָּה. זֶה הַיֵּאוּשׁ הָאַלִּים שֶׁפּוֹלֵשׁ, מְדַבֵּר, וַאֲנִי עוֹנָה; מְמַלֵּאת פִּי אֲדָמָה.

•
עָמַדְנוּ כָּךְ לְאֹרֶךְ שָׁנִים, מִשְּׁנֵי קְצוֹתָיו שֶׁל הָאוֹקְיָנוֹס, יַצִּיבִים בְּתוֹךְ הַמַּיִם, גְּבוֹהִים וּנְמוּכִים, נִצְמַדְנוּ, הִתְנוֹדַדְנוּ כֻּלָּנוּ כְּאֶחָד עִם כֹּל שֶׁטֶף, לֹא אִפְשַׁרְנוּ לְאַף אֶחָד לִפֹּל, לְהִשָּׁמֵט, לְאַף פְּסִיק לִטְבֹּעַ, עַד שֶׁהִתְנַפֵּץ הַמַּפָּץ, הוּא טִלְטֵל אֶת הַשַּׁלְשֶׁלֶת שֶׁהָיִינוּ, כְּבָלִים כְּבָלִים, וְחֻלְיָה אַחַת הִתְנַתְּקָה מִכֶּם, אִי שֶׁהוּא אֲנִי, נִפְרַדְתִּי מֵהַמַּיִם.

•
הַמֶּרְחָק בֵּין אֲבִי לְבֵינִי הוּא הַמֶּרְחָק שֶׁבֵּין הַיָּד לַכְּפָפָה, בֵּין הַקֶּרֶס לַשָּׂפָה, הוּא הַמֶּרְחָק שֶׁבֵּין שִׁכְבַת הָאָבָק לְמִפְתָּן הֶחָלָל, עָלָיו מֻנַּחַת שֶׁמֶשׁ. הַמֶּרְחָק בֵּין אֲבִי לְבֵינִי מִתְרַחֵשׁ בֵּין הֶחָזֶה לַחֻלְצָה, הוּא הַבּוּשָׁה הַנֶּאֱחֶזֶת בַּלְּחָיַיִם, הוּא הַמֶּרְחָק בֵּין הַנּוֹף הַמְּקֻעְקָע עַל כְּתֵפוֹ הַיְּמָנִית אֶל הַנּוֹף הָאַחֵר, זֶה שֶׁאֵינוֹ נִרְאָה.

•
חוֹמָה מְנֻמֶּרֶת פְּצָעִים, גַּב שֶׁנִּקְוָה וְנִקְוָה עַד שֶׁהִתְקַשָּׁה. וְהִנֵּה אַתָּה; לַהַב מְגֹאָל בִּדְבַשׁ, קְצֵה הָעֲלִילָה, שְׁרִיר שֶׁכֻּלּוֹ שְׁרִיר, רַךְ.

•
אֲנִי מִתְכַּהָה וּמִטַּשְׁטֶשֶׁת. אֶפְשָׁר לוֹמַר: סֵפֶר גְּלוּיוֹת מֶסְמֻרְטָט, נוֹפִים מֻדְפָּסִים בְּשָׁחֹר לָבָן.
אֶפְשָׁר לוֹמַר: בְּכֹל שָׁעָה עֲגֻלָּה נִפְרֶקֶת עוֹד חֻלְיָה בְּעַמּוּד הַשִּׁדְרָה.

עִם כַּף רֶגֶל כְּלוּאָה בֵּין הַסְּלָעִים, אֲנִי מַבִּיטָה בַּמַּיִם מִתְרַחֲקִים.

מורן אריה, ילידת 1986 (תל אביב). בוגרת תואר ראשון באמנות וחינוך במדרשה בית ברל. עסקה בעיתונות ובהוראת אמנות וכיום עוסקת בכתיבה ובניהול תוכן. טקסטים פרי עטה פורסמו בין השאר ב"הליקון", "עתון 77", "שבו", "מאזניים", מדור הספרים של Ynet ובמות מקוונות נוספות. ספרה הראשון זכה בפרס קק"ל על שם י"ל גולדברג ועתיד לראות אור במהלך 2018 בהוצאת הליקון.

תוכן עניינים – גיליון מס' 19

מאת מעין רוגל

שלושה ימים אחרי שנעלם עוד האמנו שנמצא את סבא. הדירה הקטנה שלו בבית האבות הייתה לבסיס האם. עשינו משמרות, הנכדים, הילדים, הכלות והחתנים. בכל פעם שלושה או ארבעה מאיתנו. דאגתי לבוא כל יום. לכפר על כל הביקורים אצל סבא שדחיתי שוב ושוב. לא יכולתי לשאת את הדירה הזו, הדירה שאליה עבר אחרי שסבתא הלכה לעולמה, באותו בית אבות ממש. אותה קברנו ואותו העבירו – כמו שמעבירים את כל האלמנים והאלמנות הטריים – לדירה קטנה יותר. חדר שינה שהיה לא יותר מתא התבודדות נזירי, סלון, מרפסת שכל רוחבה שני צעדים. מטבחון ששימש רק להכנת קפה, או לסידור עוגיות חמאה דניות על גבי צלחות זכוכית של פעם. לא נותרו עוד הרבה צלחות זכוכית כאלה, שכבר אי אפשר לקנות, רק שתיים או שלוש מסט של עשרים וארבע. כבר שנים שהן נשמטות ומתנפצות, קוצבות את חייו. אבל נותרו עוד שתיים, או שלוש. ועדיין, הנה, דירת החדר שלו ריקה, והריח שלו, של טבק מקטרות מתוק, של אפטר-שייב טוב של פעם, בלי כל השטויות האלה של פרחים ופירות שדוחפים היום לאפטרשייבים, ובעיקר – ריח של התפוררות הגוף (רמז ריח של שתן, ריח זיעה של זקנים, הבל פה של חניכיים שלא נועדו להחזיק מעמד שנים רבות כל כך), הלך ודהה מיום ליום. ביום השלישי היה הריח נוכח רק בחדר השינה שלו. לשם אף אחד מאיתנו לא רצה להיכנס.

בית האבות סער. כל דירות האלמנים והאלמנות היו למפקדות משפחתיות הומות צעירים מודאגים, עסוקים, מדברים, מתאמים. מעולם לא היה בית האבות שוקק כל כך.

ביום הראשון יכולנו לראות מי עוד דאג להיות בקשר עם זקניו, מי היו הנכדים והנכדות, הילדים והילדות, המסורים מספיק, אלה שמתקשרים כל יום. הם היו אלו שביום הראשון התייצבו בבית האבות כבר לקראת הצהריים, כשהבינו שהקשר הקבוע הזה ניתק, שחסרה להם הפתיחה האיטית הזו של היום. אלו שהגיעו רק ביום השלישי, כשבית האבות עצמו התקשר אליהם, הגיעו עם הבושה מרוחה על פניהם כמו שאריות עוגת שוקולד שאכלו בסתר.

למטה, במכולת הזעירה של בית האבות, שהייתה מלאה כולה באינספור סוגים של עוגיות יבשות, טובות לטבילה בקפה או תה, אמרה מישהי את מה שחשבנו כולנו. החולצה הפרחונית שלה הייתה דקה, עדינה, נראתה כאילו היא עומדת בכל רגע להיקרע, וחשבתי – כמה נכון שבאנגלית יש מילה נפרדת לחולצה של גברים וחולצה של נשים. היא אמרה – אם היו נשארים המטפלים כמו פעם זה לא היה קורה.

יומיים לפני שנעלם באנו לחגוג לסבא יום הולדת שמונים ושבע. הגענו בהרכב מלא, וחשבתי, אני זוכרת שחשבתי, הנה, זה פוטר אותי מביקורים לפחות לשלושה חודשים, וידעתי שלא אבוא לפחות חצי שנה אם לא יותר. הנינים של סבא שיחקו בדשא, שניים מהם רק למדו ללכת והיו מרוכזים כל כולם בתרגול, ולכן סחבו את הוריהם מפינה לפינה, בהידוס מאושר ולא יציב. הזבובים הביעו יותר עניין בפירות ובעוגות מאשר מישהו מאיתנו, ואנחנו רק ישבנו, כולנו, על כיסאות הפלסטיק של בית האבות, עם בקבוקי בירה מזיעים, ודיברנו. דיברנו על מכוניות חדשות, ונזכרנו באיזה קיץ אצל סבא וסבתא כשניסינו לחפור מנהרה בגינה עד לבית השכן, וצחקנו כשהקטנים שרו ורקדו, וסבא ישב על הכיסא שלו, למרגלותיו צלחות חד-פעמיות עם עוגות ופירות שלא נגע בהן, וחייך. הוא חייך ללא הרף, אבל לא אלינו. הראש שלו נטה הצידה בכל פעם שהאזין למה שלחשה לו האוזנייה הזעירה באוזנו, ודיבר בקול שקט שקט כשענה אל המיקרופון הקטנטן המוצמד לצווארון החולצה, כמו לוחש לחש קסמים.

"אני לא אוהבת את זה," אמא שלי אמרה. "אני רוצה לשמוע מה זה אומר לו, המטפל הווירטואלי הזה שלו. אני לא אוהבת את זה בכלל. גם כן רעיון מטומטם."

"תביא רגע לשמוע," אחיה ספק ביקש כשכבר שלף לסבא את האוזנייה מהאוזן, אבל המטפל הווירטואלי של סבא השתתק. העברנו את האוזנייה הזעירה מאחד לשני. היא הייתה מכוסה שעוות אוזניים, חלקלקה כמו איבר פנימי. לא ניסיתי להאזין. "תקשיבי, לא שומעים כלום," ציווה דוד שלי. אבל לא הקשבתי.

לבסוף החזרנו לסבא את האוזנייה. ומיד הוא חייך. עוד סוד בינו לבין הקול הלוחש באוזנו. אולי זה היה הקול של סבתא. רציתי להאמין שכך היה. נתתי למבט שלי לנדוד אל שאר המשפחות והזקנים שבגינה. כולם היו מחויכים, רגועים מאוד, מטים ראש אל הלחישות שבאוזנם, מהלכים ברחבי הגינה עם מקל ההליכה הדיגיטלי שלהם, זרועותיו של המטפל הווירטואלי הלוחש. איש הסוד שלהם. הם היו מאושרים.

אולי בגלל זה יצאתי בכזו תחושה של אימה מחגיגות יום ההולדת של סבא. יש משהו לא טבעי בזקנים רבים כל כך ומאושרים כל כך.

רק קומה אחת עוד הייתה מאוכלסת בזקנים אחרי שסבא נעלם. קומת הזוגות. הדירות הכפולות, המרווחות יותר. ביום הרביעי עצרה שם המעלית במקרה ויצאתי ממנה. ראיתי אותם מציצים אליי דרך חרכי הדלתות. הנה, ככה היו צריכים להיות זקנים – מהוססים, מבוהלים מעט, מסוגרים. זה היה בוקר באמצע שבוע, ללא מבקרים. רק אנשי צוות בית האבות עברו בין הדלתות ובמסדרונות, מנסים לשמור על שגרה. בקומות האחרות כבר נכחה המשטרה, וכמה כתבים מנומנמים המתינו בלובי. סיכמנו בינינו, בתוך המשפחה, שלא נדבר. לא עם אלה ולא עם אלה.

ככל הנראה, כך הסבירו לנו אנשי הביטחון של בית האבות באסיפה שארגנו בלובי, הם יצאו כולם יחד. כל הזקנים, באישון לילה. הסברה היא שמשהו קרה עם התוכנה של המטפלים הווירטואליים. כך נראה להם. אולי פריצה. בכל מקרה, לא מצליחים לאתר אותם כרגע. שום סימן מהם. המשטרה מעורבת בעניין, כמובן. והם מאמינים שאין טעם שנמתין בבית האבות. האישה שראיתי במכולת, שוב עם חולצה דקיקה ורכה שהסוותה היטב את קימוריה קמה ודיברה. "שמענו שראו אותם ליד צפת," היא אמרה. ומיד דמיינתי אותם, נחיל זקנים, מקלות ההליכה שלהם מושטים קדימה, כמחושים עשויים עץ ומתכת, מחייכים כולם, נעים לאט לאט, כמו זחל קדמוני, דרך סמטאות האבן העתיקות.

אחר כך התקפלנו. ארזנו את הכלים החד-פעמיים, את המאפים המתוקים, הבורקס, בקבוקי המשקה. וחשבתי, בעצם, שכך בדיוק הסתיימה השבעה של סבתא. במעשיות הזאת, באריזה, בארגזי קרטון דקים עם מאפים אכולים למחצה ליד הפח הגדול. "ומה אם לא ימצאו אותם? נשאיר ככה את הדירה שלו? את כל הדברים?" בת דודה שלי שאלה, ואף אחד לא ענה לה. ממילא לא נשארו עוד הרבה חפצים. כמה עבר כבר אפשר לדחוף לדירת חדר וחצי בבית אבות? וכך יצאנו, אנחנו, ויתר המשפחות. זרם דומם של אנשים שאינם יודעים בבירור אם הם חשים צער או הקלה. "אנחנו נמצא אותם," הבטיחה מנהלת בית האבות, "הם לא יכולים להגיע רחוק כל כך, מישהו יראה אותם בסוף. וכמובן, גם התוכנה…" אבל לא הקשבנו לה, והקול שלה דהה מאחורינו. הלכנו, והשארנו את בית האבות דומם שוב.

ודאי ימצאו אותם בסוף. ודאי מישהו מהם יחלה, ודאי יהיה להם צורך באוכל, וכמה כבר יכולים לעזור המטפלים הווירטואליים האלה כשזה מגיע לעניינים פיזיים גרידא? ולאן כבר היו יכולים להיעלם כמה עשרות זקנים? ובו בזמן חשבתי שוודאי לא ימצאו אותם, ובסוף יקראו לנו אל הדירה של סבא, לקחת את הארגזים הבודדים של חפציו, וישכנו שם זקנים חדשים, אלמנים ואלמנות טריים, עם קול מתוק שלוחש להם באוזן. או אולי יוותרו על הניסוי ויחזירו את המטפלים הפיליפיניים, היקרים, עם השפה שלהם שמהדהדת במקום ששתיקת הזקנים נוכחת כל כך.

וכל הדרך הביתה חשבתי על סבא, בתוך להק הזקנים האבודים, מחייך, הולך לאט, ומקשיב לקול של סבתא לוחש לו באוזן, באהבה ורכות ששמרה תמיד רק לו, "עוד מעט, יענקל, תכף מגיעים."

מעין רוגל, סופרת, תסריטאית ומפתחת חוויות סיפור אימרסיביות. ראו אור ספריה 'היינו יכולות לנסוע' (2011), 'יער' (2015), 'גם קופים נופלים מעצים' (2018).

תוכן עניינים – גיליון מס' 19