מאת יונית נעמן
אות קין, צבע עור. חונט אותנו כחליפת נצח, המבשרת אותנו לעולם באשר נלך. צבע עור אות קין, חורץ גורלות ואורחות קיום. מאז שגמרתי לקרוא אותו, באבחה, הספר הזה לא יוצא לי מהראש, כולל החידה המעיקה שאיתה הוא משלח את קוראיו לתהיות מייסרות. בלי ספויילרים, סופו המדמם של הרומן חוצָה את הקו לנלה לרסן כמו פורם את קווי העלילה ורוקם אותם מחדש, בתפרים גסים יותר, צובע את התובנות שנצברו לאורכו בצבעים עזים, בלתי מתפשרים ומכאיבים, כל כך מכאיבים.
הרומן של לרסן, שפורסם לראשונה בניו יורק ב-1929, מתאר מפגש מחודש של איירין רדפילד עם חברת ילדותה קלייר קנדרי, בשיקגו ובניו יורק בשנות העשרים של המאה העשרים, במציאות של הפרדה גזעית. הרומן נפתח כשאיירין מקבלת מכתב מקלייר בתחושות מעורבות של זעם ועלבון, שנתיים לאחר מפגש מקרי ביניהן בשיקגו. קבלת המכתב מציתה באיירין שלל זיכרונות ילדות על קלייר והיא נעה בין העבר הרחוק לעבר הקרוב למכתב האחוז בידיה, כשהיא מנסחת לעצמה את עמדתה הרגשית כלפי קלייר. קלייר מביעה רצון לשוב ולהיפגש, ממש "תשוקה איומה, פראית" לראות שוב את איירין ולחדש באמצעותה את האחיזה בחיים שהשאירה מאחור, כשנאחזה זה מכבר בנוחות "בחיים החיוורים האלה שלי".
המפגש בין השתיים, הרה אסון מראשיתו, מסתיים בטרגדיה. לא רק בשל הרומן הניצת בין קלייר לבעלה של איירין, כי אם – בעיקר – בשל העובדה שקלייר בהירת העור חיה את חייה כלבנה, ומסתירה מבעלה ג'ון בלו הגזען את הגנאלוגיה שלה, את היותה בעלת "דם שחור". הקשר המתחדש לאחר אותה פגישה אקראית על גג מלון דרייטון שבראשיתו נעצה קלייר באיירין עיניים חקרניות, עד שזו החלה לחשוש שהלבנה היפהפייה מזהה שהיא שחורה, נשא איום של פירוק על שתי המשפחות, בגלל הסודות האיומים שעתידים להתגלות ולהמיט חורבן. ובכל זאת, שתים-עשרה שנים אחרי שנפרדו כנערות, עם מות אביה האלכוהוליסט של קלייר, חזרו השתיים אחת לחיי השנייה, האחת חיה חיי נוחות ספוגי שקר והשנייה, שיכולה טכנית "לעבור" כלבנה, חיה בהארלם עם בן זוגה הרופא וילדיה, מעורה ופעילה בקהילה השחורה.
אחד ההישגים הגדולים של לרסן ברומן הזה הוא העמקות הפסיכולוגית שבאמצעותה היא מיטיבה ללכוד את הטלטלה הדואלית המפלחת את נפשה של איירין ביחסה לקלייר. מצד אחד היא נמשכת בעבותות אל יופיה, אל המנוע הפנימי הנאמן לעצמו בלבד, הגחמנות והחן הכובש את כל סובביה, ומצד שני היא בזה לאנוכיות שלה, מקנאה ביכולת שלה להשיג את כל מה שהיא רוצה ומתעבת את הבחירה המסוכנת שלה בחיי כזב עם גזען לבן, בחירה שהשתמעויותיה על חייה של איירין או של כל אישה שחורה שלא יכולה לעבור כלבנה ברורות ונוקבות. הקִרבה של חברות ילדות מומרת תדיר בתחושת זרות. "למען האמת," היא חושבת, "הן היו זרות. זרות באורחות חייהן ובאמצעי הקיום שלהן. זרות בתשוקותיהן ובשאיפותיהן. זרות אפילו בתודעה הגזעית שלהן. החומה שחצצה ביניהן הייתה כה גבוהה, כה רחבה, כה מוצקה, כאילו קלייר לא נשאה בתוכה את הנים הזה של הדם השחור. למען האמת, החומה אף הייתה גבוהה יותר, רחבה יותר ומוצקה יותר; כי לקלייר ארבו סכנות שאחרים, שלא נשאו עמם סודות מרעישים או מסוכנים כאלה לא הכירו או העלו על הדעת."
נלה לרסן מצליחה לתאר את דקויות הקיום הגזעי במציאות של הפרדה גזעית, לא מתוך הגזע כי אם מתוך הגבולות שלו, ניסיון הטשטוש והמחיקה שלו, ההתכחשות אליו, מתוך חוויית המעבר אל הצד השני של המתרס ותועפות המצוקה שקיום כזה משית על הסובייקט העובר. בעוד טא נהסי קואטס, שספרו החשוב בין העולם וביני תורגם לאחרונה לעברית, מתאר את סכנת המוות הגלומה בגוף השחור המתהלך במציאות גזענית, נלה לרסן פותחת צוהר לאסוניות הטמונה בהתגלות, בחשיפת השקר, בהתערטלות הכפויה מהיומרה להלך כאחד האדם הלבן, במציאות גזענית שרואה בשחור את שורש כל הרע. כמובן, הסיבוך העלילתי הנרקם לנגד עינינו מעלה שאלות משמעותיות על מהות הגזע ועל חלקן של התרבות, ההיסטוריה, הביולוגיה והחברה בהבנייה שלו. הוא מייחד מקום נרחב לפרפורמנס, לפרקטיקות הגזעיות ומעודד חשיבה על איך ובמה ניכר הגזע, כיצד מתנהגת אישה שחורה, איך "יודעים" שמישהו הוא שחור או לבן, ועם זאת הוא לא מכחד מאיתנו את אמיתות הקיום, ולא טוען שאפשר לברוח מהאפידרמיס, מההתנהגות הבלתי רצונית של הפיגמנטים.
כי בסופו של דבר, מה שחשף את איירין כ"שחורה" לג'ון בלו, בעלה של קלייר, היה העובדה שהסתובבה בהארלם שלובת זרוע עם חברה שחורה שאיתרע מזלה ואין באפשרותה לעבור כלבנה. החברה, כשהיא מבינה את פשר מבע האכזבה וההפתעה על פניו של בלו, מתנצלת על שהרסה לאיירין את ההתחזות. "אני לא מאמינה שאי פעם אתחזה ללבנה," משיבה לה איירין, "אלא אם כן לשם הנוחות, במסעדות, בשביל כרטיסים לתאטרון ודברים כאלה. אף פעם לא לצורך חברתי, אני מתכוונת, אלא באופן מזדמן. עברת עכשיו על פני האיש היחיד שהופעתי לפניו כאישה לבנה." גם הגישה הפרגמטית שמציגה איירין היא גישה פריבילגית של מי שהפיגמנטים שלה מתירים לה לבחור. וכאן, אל החלל הזה, נכנסות במלוא העוז התודעה והמחויבות הפוליטית. אנחנו מכירים ממחוזותינו אנו מזרחים שהביולוגיה שלהם מאפשרת להם להתחזות לאשכנזים, להעלים את הסממנים העדתיים ולהיעשות "ישראלי" ללא מקדם נחיתות. המעבר עשוי להצריך שינוי קל של שם המשפחה, התאמה או כוונון של מבטא, אורחות לבוש, סגנון חיים והופ – עול רחיים יורד מהצוואר ואפשר לנשום. האומנם אפשר לנשום? לעיתים דווקא אלה שעוברים כל כך בהצלחה נחשפים למלוא ריקבונה של הגזענות כשנשאיה משתפים אותם בתובנות על מזרחים, בבלי דעת. "אני לא מסתייג מהם," אומר ג'ון בלו לאשתו ולשתי חברות הילדות שלה, "אני שונא אותם… הם עושים לי צמרמורת, השדים השחורים המבחילים." שלוש נשים בעלות דם שחור יושבות מולו ומתכווצות באימה, בהשפלה שאין לה תכלה, בזעזוע, ונאלצות להעמיד פנים שהשדים השחורים המבחילים הם עניין רחוק, שאינו נוגע להן כלל וכלל.
גם ללא השיעור הפוליטי וההיסטורי, הרומן הזה הוא מתנה של ממש לקוראי העברית. הוא מציע קריאה משובחת על טבע האדם, על סדרים חברתיים, על שמרנות ופריצת גבולות, על מערכות יחסים ועל מורכבויות הקיום הזוגי, הבורגני, המעמדי. ראויים לציון התרגום המעולה של תמר משמר ואחרית הדבר מאירת העיניים שכתבה, שממקמת את הרומן בקונטקסט של תנועת ה"הרלם רנסנס" שאליה השתייכה לרסן, המגמות התרבותיות שהתפתחו בה ויחסיה עם הבורגנות השחורה והבורגנות הלבנה.
ממש בימים אלה, מדינת היהודים 2018 מתעתדת לגרש לעינויים ולמוות עשרות אלפי בנות ובני אדם שנולדו בצד הלא הנכון כלומר השחור של הגלובוס. לא שהיינו צריכים את הפליטים של סודן ואריתריאה כדי ללמוד דבר או שניים על נחת זרועה הגזענית של ישראל ואנשיה כלפי כל מה שאינו יהודי, לבן, צבר, יפה בלורית ותואר, מלח הארץ. הרומן היפה הזה נכתב ופורסם לפני שקמה התנועת לזכויות האזרח באמריקה, לפני מרטין לותר קינג ומלקולם אקס וגם לפני שתורת הגזע במובנה האידיאולוגי צמחה לממדי מפלצת ביבשת הלבנה ששעבדה, חירבה, השיתה מוות וקורבנות במשך מאות רבות בכל רחבי הגלובוס. משנות העשרים של המאה העשרים נלה לרסן מספרת לנו סיפור אימה שאין לנו הזכות להסב ממנו את מבטנו.
יונית נעמן, משוררת ומסאית, עורכת אתר "העוקץ" וסדרת "מכתוב" לתרגומי ספרות ערבית בת זמננו.
תוכן עניינים – גיליון מס' 19
