עץ נופל ביער | "נים של דם שחור"

"נלה לרסן מצליחה לתאר את דקויות הקיום הגזעי במציאות של הפרדה גזעית, לא מתוך הגזע כי אם מתוך הגבולות שלו, ניסיון הטשטוש והמחיקה שלו, ההתכחשות אליו, מתוך חוויית המעבר אל הצד השני של המתרס ותועפות המצוקה שקיום כזה משית על הסובייקט העובר." יונית נעמן על 'חוצָה את הקו' מאת לנה לרסן

מתוך הסרט Imitation of life, 1959

מאת יונית נעמן

 

אות קין, צבע עור. חונט אותנו כחליפת נצח, המבשרת אותנו לעולם באשר נלך. צבע עור אות קין, חורץ גורלות ואורחות קיום. מאז שגמרתי לקרוא אותו, באבחה, הספר הזה לא יוצא לי מהראש, כולל החידה המעיקה שאיתה הוא משלח את קוראיו לתהיות מייסרות. בלי ספויילרים, סופו המדמם של הרומן חוצָה את הקו לנלה לרסן כמו פורם את קווי העלילה ורוקם אותם מחדש, בתפרים גסים יותר, צובע את התובנות שנצברו לאורכו בצבעים עזים, בלתי מתפשרים ומכאיבים, כל כך מכאיבים.

הרומן של לרסן, שפורסם לראשונה בניו יורק ב-1929, מתאר מפגש מחודש של איירין רדפילד עם חברת ילדותה קלייר קנדרי, בשיקגו ובניו יורק בשנות העשרים של המאה העשרים, במציאות של הפרדה גזעית. הרומן נפתח כשאיירין מקבלת מכתב מקלייר בתחושות מעורבות של זעם ועלבון, שנתיים לאחר מפגש מקרי ביניהן בשיקגו. קבלת המכתב מציתה באיירין שלל זיכרונות ילדות על קלייר והיא נעה בין העבר הרחוק לעבר הקרוב למכתב האחוז בידיה, כשהיא מנסחת לעצמה את עמדתה הרגשית כלפי קלייר. קלייר מביעה רצון לשוב ולהיפגש, ממש "תשוקה איומה, פראית" לראות שוב את איירין ולחדש באמצעותה את האחיזה בחיים שהשאירה מאחור, כשנאחזה זה מכבר בנוחות "בחיים החיוורים האלה שלי".

המפגש בין השתיים, הרה אסון מראשיתו, מסתיים בטרגדיה. לא רק בשל הרומן הניצת בין קלייר לבעלה של איירין, כי אם – בעיקר – בשל העובדה שקלייר בהירת העור חיה את חייה כלבנה, ומסתירה מבעלה ג'ון בלו הגזען את הגנאלוגיה שלה, את היותה בעלת "דם שחור". הקשר המתחדש לאחר אותה פגישה אקראית על גג מלון דרייטון שבראשיתו נעצה קלייר באיירין עיניים חקרניות, עד שזו החלה לחשוש שהלבנה היפהפייה מזהה שהיא שחורה, נשא איום של פירוק על שתי המשפחות, בגלל הסודות האיומים שעתידים להתגלות ולהמיט חורבן. ובכל זאת, שתים-עשרה שנים אחרי שנפרדו כנערות, עם מות אביה האלכוהוליסט של קלייר, חזרו השתיים אחת לחיי השנייה, האחת חיה חיי נוחות ספוגי שקר והשנייה, שיכולה טכנית "לעבור" כלבנה, חיה בהארלם עם בן זוגה הרופא וילדיה, מעורה ופעילה בקהילה השחורה.
אחד ההישגים הגדולים של לרסן ברומן הזה הוא העמקות הפסיכולוגית שבאמצעותה היא מיטיבה ללכוד את הטלטלה הדואלית המפלחת את נפשה של איירין ביחסה לקלייר. מצד אחד היא נמשכת בעבותות אל יופיה, אל המנוע הפנימי הנאמן לעצמו בלבד, הגחמנות והחן הכובש את כל סובביה, ומצד שני היא בזה לאנוכיות שלה, מקנאה ביכולת שלה להשיג את כל מה שהיא רוצה ומתעבת את הבחירה המסוכנת שלה בחיי כזב עם גזען לבן, בחירה שהשתמעויותיה על חייה של איירין או של כל אישה שחורה שלא יכולה לעבור כלבנה ברורות ונוקבות. הקִרבה של חברות ילדות מומרת תדיר בתחושת זרות. "למען האמת," היא חושבת, "הן היו זרות. זרות באורחות חייהן ובאמצעי הקיום שלהן. זרות בתשוקותיהן ובשאיפותיהן. זרות אפילו בתודעה הגזעית שלהן. החומה שחצצה ביניהן הייתה כה גבוהה, כה רחבה, כה מוצקה, כאילו קלייר לא נשאה בתוכה את הנים הזה של הדם השחור. למען האמת, החומה אף הייתה גבוהה יותר, רחבה יותר ומוצקה יותר; כי לקלייר ארבו סכנות שאחרים, שלא נשאו עמם סודות מרעישים או מסוכנים כאלה לא הכירו או העלו על הדעת."

נלה לרסן מצליחה לתאר את דקויות הקיום הגזעי במציאות של הפרדה גזעית, לא מתוך הגזע כי אם מתוך הגבולות שלו, ניסיון הטשטוש והמחיקה שלו, ההתכחשות אליו, מתוך חוויית המעבר אל הצד השני של המתרס ותועפות המצוקה שקיום כזה משית על הסובייקט העובר. בעוד טא נהסי קואטס, שספרו החשוב בין העולם וביני תורגם לאחרונה לעברית, מתאר את סכנת המוות הגלומה בגוף השחור המתהלך במציאות גזענית, נלה לרסן פותחת צוהר לאסוניות הטמונה בהתגלות, בחשיפת השקר, בהתערטלות הכפויה מהיומרה להלך כאחד האדם הלבן, במציאות גזענית שרואה בשחור את שורש כל הרע. כמובן, הסיבוך העלילתי הנרקם לנגד עינינו מעלה שאלות משמעותיות על מהות הגזע ועל חלקן של התרבות, ההיסטוריה, הביולוגיה והחברה בהבנייה שלו. הוא מייחד מקום נרחב לפרפורמנס, לפרקטיקות הגזעיות ומעודד חשיבה על איך ובמה ניכר הגזע, כיצד מתנהגת אישה שחורה, איך "יודעים" שמישהו הוא שחור או לבן, ועם זאת הוא לא מכחד מאיתנו את אמיתות הקיום, ולא טוען שאפשר לברוח מהאפידרמיס, מההתנהגות הבלתי רצונית של הפיגמנטים.

כי בסופו של דבר, מה שחשף את איירין כ"שחורה" לג'ון בלו, בעלה של קלייר, היה העובדה שהסתובבה בהארלם שלובת זרוע עם חברה שחורה שאיתרע מזלה ואין באפשרותה לעבור כלבנה. החברה, כשהיא מבינה את פשר מבע האכזבה וההפתעה על פניו של בלו, מתנצלת על שהרסה לאיירין את ההתחזות. "אני לא מאמינה שאי פעם אתחזה ללבנה," משיבה לה איירין, "אלא אם כן לשם הנוחות, במסעדות, בשביל כרטיסים לתאטרון ודברים כאלה. אף פעם לא לצורך חברתי, אני מתכוונת, אלא באופן מזדמן. עברת עכשיו על פני האיש היחיד שהופעתי לפניו כאישה לבנה." גם הגישה הפרגמטית שמציגה איירין היא גישה פריבילגית של מי שהפיגמנטים שלה מתירים לה לבחור. וכאן, אל החלל הזה, נכנסות במלוא העוז התודעה והמחויבות הפוליטית. אנחנו מכירים ממחוזותינו אנו מזרחים שהביולוגיה שלהם מאפשרת להם להתחזות לאשכנזים, להעלים את הסממנים העדתיים ולהיעשות "ישראלי" ללא מקדם נחיתות. המעבר עשוי להצריך שינוי קל של שם המשפחה, התאמה או כוונון של מבטא, אורחות לבוש, סגנון חיים והופ – עול רחיים יורד מהצוואר ואפשר לנשום. האומנם אפשר לנשום? לעיתים דווקא אלה שעוברים כל כך בהצלחה נחשפים למלוא ריקבונה של הגזענות כשנשאיה משתפים אותם בתובנות על מזרחים, בבלי דעת. "אני לא מסתייג מהם," אומר ג'ון בלו לאשתו ולשתי חברות הילדות שלה, "אני שונא אותם… הם עושים לי צמרמורת, השדים השחורים המבחילים." שלוש נשים בעלות דם שחור יושבות מולו ומתכווצות באימה, בהשפלה שאין לה תכלה, בזעזוע, ונאלצות להעמיד פנים שהשדים השחורים המבחילים הם עניין רחוק, שאינו נוגע להן כלל וכלל.

גם ללא השיעור הפוליטי וההיסטורי, הרומן הזה הוא מתנה של ממש לקוראי העברית. הוא מציע קריאה משובחת על טבע האדם, על סדרים חברתיים, על שמרנות ופריצת גבולות, על מערכות יחסים ועל מורכבויות הקיום הזוגי, הבורגני, המעמדי. ראויים לציון התרגום המעולה של תמר משמר ואחרית הדבר מאירת העיניים שכתבה, שממקמת את הרומן בקונטקסט של תנועת ה"הרלם רנסנס" שאליה השתייכה לרסן, המגמות התרבותיות שהתפתחו בה ויחסיה עם הבורגנות השחורה והבורגנות הלבנה.

ממש בימים אלה, מדינת היהודים 2018 מתעתדת לגרש לעינויים ולמוות עשרות אלפי בנות ובני אדם שנולדו בצד הלא הנכון כלומר השחור של הגלובוס. לא שהיינו צריכים את הפליטים של סודן ואריתריאה כדי ללמוד דבר או שניים על נחת זרועה הגזענית של ישראל ואנשיה כלפי כל מה שאינו יהודי, לבן, צבר, יפה בלורית ותואר, מלח הארץ. הרומן היפה הזה נכתב ופורסם לפני שקמה התנועת לזכויות האזרח באמריקה, לפני מרטין לותר קינג ומלקולם אקס וגם לפני שתורת הגזע במובנה האידיאולוגי צמחה לממדי מפלצת ביבשת הלבנה ששעבדה, חירבה, השיתה מוות וקורבנות במשך מאות רבות בכל רחבי הגלובוס. משנות העשרים של המאה העשרים נלה לרסן מספרת לנו סיפור אימה שאין לנו הזכות להסב ממנו את מבטנו.

 

'חוצה את הקו', נלה לרסן (עם עובד, 2017), מאנגלית: תמר משמר
יונית נעמן, משוררת ומסאית, עורכת אתר "העוקץ" וסדרת "מכתוב" לתרגומי ספרות ערבית בת זמננו.

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 19

   

   

   

   

 

פרוזה | הֶמְלין של הזקנים

"הוא חייך ללא הרף, אבל לא אלינו. הראש שלו נטה הצידה בכל פעם שהאזין למה שלחשה לו האוזנייה הזעירה באוזנו, ודיבר בקול שקט שקט כשענה אל המיקרופון הקטנטן המוצמד לצווארון החולצה, כמו לוחש לחש קסמים." סיפור מסתורין מאת מעין רוגל, על בית אבות שמתרוקן יום אחד מיושביו

Tom Waterhouse, For Better Or For Worse

מאת מעין רוגל

 

שלושה ימים אחרי שנעלם עוד האמנו שנמצא את סבא. הדירה הקטנה שלו בבית האבות הייתה לבסיס האם. עשינו משמרות, הנכדים, הילדים, הכלות והחתנים. בכל פעם שלושה או ארבעה מאיתנו. דאגתי לבוא כל יום. לכפר על כל הביקורים אצל סבא שדחיתי שוב ושוב. לא יכולתי לשאת את הדירה הזו, הדירה שאליה עבר אחרי שסבתא הלכה לעולמה, באותו בית אבות ממש. אותה קברנו ואותו העבירו – כמו שמעבירים את כל האלמנים והאלמנות הטריים – לדירה קטנה יותר. חדר שינה שהיה לא יותר מתא התבודדות נזירי, סלון, מרפסת שכל רוחבה שני צעדים. מטבחון ששימש רק להכנת קפה, או לסידור עוגיות חמאה דניות על גבי צלחות זכוכית של פעם. לא נותרו עוד הרבה צלחות זכוכית כאלה, שכבר אי אפשר לקנות, רק שתיים או שלוש מסט של עשרים וארבע. כבר שנים שהן נשמטות ומתנפצות, קוצבות את חייו. אבל נותרו עוד שתיים, או שלוש. ועדיין, הנה, דירת החדר שלו ריקה, והריח שלו, של טבק מקטרות מתוק, של אפטר-שייב טוב של פעם, בלי כל השטויות האלה של פרחים ופירות שדוחפים היום לאפטרשייבים, ובעיקר – ריח של התפוררות הגוף (רמז ריח של שתן, ריח זיעה של זקנים, הבל פה של חניכיים שלא נועדו להחזיק מעמד שנים רבות כל כך), הלך ודהה מיום ליום. ביום השלישי היה הריח נוכח רק בחדר השינה שלו. לשם אף אחד מאיתנו לא רצה להיכנס.

בית האבות סער. כל דירות האלמנים והאלמנות היו למפקדות משפחתיות הומות צעירים מודאגים, עסוקים, מדברים, מתאמים. מעולם לא היה בית האבות שוקק כל כך.

ביום הראשון יכולנו לראות מי עוד דאג להיות בקשר עם זקניו, מי היו הנכדים והנכדות, הילדים והילדות, המסורים מספיק, אלה שמתקשרים כל יום. הם היו אלו שביום הראשון התייצבו בבית האבות כבר לקראת הצהריים, כשהבינו שהקשר הקבוע הזה ניתק, שחסרה להם הפתיחה האיטית הזו של היום. אלו שהגיעו רק ביום השלישי, כשבית האבות עצמו התקשר אליהם, הגיעו עם הבושה מרוחה על פניהם כמו שאריות עוגת שוקולד שאכלו בסתר.

למטה, במכולת הזעירה של בית האבות, שהייתה מלאה כולה באינספור סוגים של עוגיות יבשות, טובות לטבילה בקפה או תה, אמרה מישהי את מה שחשבנו כולנו. החולצה הפרחונית שלה הייתה דקה, עדינה, נראתה כאילו היא עומדת בכל רגע להיקרע, וחשבתי – כמה נכון שבאנגלית יש מילה נפרדת לחולצה של גברים וחולצה של נשים. היא אמרה – אם היו נשארים המטפלים כמו פעם זה לא היה קורה.

יומיים לפני שנעלם באנו לחגוג לסבא יום הולדת שמונים ושבע. הגענו בהרכב מלא, וחשבתי, אני זוכרת שחשבתי, הנה, זה פוטר אותי מביקורים לפחות לשלושה חודשים, וידעתי שלא אבוא לפחות חצי שנה אם לא יותר. הנינים של סבא שיחקו בדשא, שניים מהם רק למדו ללכת והיו מרוכזים כל כולם בתרגול, ולכן סחבו את הוריהם מפינה לפינה, בהידוס מאושר ולא יציב. הזבובים הביעו יותר עניין בפירות ובעוגות מאשר מישהו מאיתנו, ואנחנו רק ישבנו, כולנו, על כיסאות הפלסטיק של בית האבות, עם בקבוקי בירה מזיעים, ודיברנו. דיברנו על מכוניות חדשות, ונזכרנו באיזה קיץ אצל סבא וסבתא כשניסינו לחפור מנהרה בגינה עד לבית השכן, וצחקנו כשהקטנים שרו ורקדו, וסבא ישב על הכיסא שלו, למרגלותיו צלחות חד-פעמיות עם עוגות ופירות שלא נגע בהן, וחייך. הוא חייך ללא הרף, אבל לא אלינו. הראש שלו נטה הצידה בכל פעם שהאזין למה שלחשה לו האוזנייה הזעירה באוזנו, ודיבר בקול שקט שקט כשענה אל המיקרופון הקטנטן המוצמד לצווארון החולצה, כמו לוחש לחש קסמים.

"אני לא אוהבת את זה," אמא שלי אמרה. "אני רוצה לשמוע מה זה אומר לו, המטפל הווירטואלי הזה שלו. אני לא אוהבת את זה בכלל. גם כן רעיון מטומטם."

"תביא רגע לשמוע," אחיה ספק ביקש כשכבר שלף לסבא את האוזנייה מהאוזן, אבל המטפל הווירטואלי של סבא השתתק. העברנו את האוזנייה הזעירה מאחד לשני. היא הייתה מכוסה שעוות אוזניים, חלקלקה כמו איבר פנימי. לא ניסיתי להאזין. "תקשיבי, לא שומעים כלום," ציווה דוד שלי. אבל לא הקשבתי.

לבסוף החזרנו לסבא את האוזנייה. ומיד הוא חייך. עוד סוד בינו לבין הקול הלוחש באוזנו. אולי זה היה הקול של סבתא. רציתי להאמין שכך היה. נתתי למבט שלי לנדוד אל שאר המשפחות והזקנים שבגינה. כולם היו מחויכים, רגועים מאוד, מטים ראש אל הלחישות שבאוזנם, מהלכים ברחבי הגינה עם מקל ההליכה הדיגיטלי שלהם, זרועותיו של המטפל הווירטואלי הלוחש. איש הסוד שלהם. הם היו מאושרים.

אולי בגלל זה יצאתי בכזו תחושה של אימה מחגיגות יום ההולדת של סבא. יש משהו לא טבעי בזקנים רבים כל כך ומאושרים כל כך.

רק קומה אחת עוד הייתה מאוכלסת בזקנים אחרי שסבא נעלם. קומת הזוגות. הדירות הכפולות, המרווחות יותר. ביום הרביעי עצרה שם המעלית במקרה ויצאתי ממנה. ראיתי אותם מציצים אליי דרך חרכי הדלתות. הנה, ככה היו צריכים להיות זקנים – מהוססים, מבוהלים מעט, מסוגרים. זה היה בוקר באמצע שבוע, ללא מבקרים. רק אנשי צוות בית האבות עברו בין הדלתות ובמסדרונות, מנסים לשמור על שגרה. בקומות האחרות כבר נכחה המשטרה, וכמה כתבים מנומנמים המתינו בלובי. סיכמנו בינינו, בתוך המשפחה, שלא נדבר. לא עם אלה ולא עם אלה.

ככל הנראה, כך הסבירו לנו אנשי הביטחון של בית האבות באסיפה שארגנו בלובי, הם יצאו כולם יחד. כל הזקנים, באישון לילה. הסברה היא שמשהו קרה עם התוכנה של המטפלים הווירטואליים. כך נראה להם. אולי פריצה. בכל מקרה, לא מצליחים לאתר אותם כרגע. שום סימן מהם. המשטרה מעורבת בעניין, כמובן. והם מאמינים שאין טעם שנמתין בבית האבות. האישה שראיתי במכולת, שוב עם חולצה דקיקה ורכה שהסוותה היטב את קימוריה קמה ודיברה. "שמענו שראו אותם ליד צפת," היא אמרה. ומיד דמיינתי אותם, נחיל זקנים, מקלות ההליכה שלהם מושטים קדימה, כמחושים עשויים עץ ומתכת, מחייכים כולם, נעים לאט לאט, כמו זחל קדמוני, דרך סמטאות האבן העתיקות.

אחר כך התקפלנו. ארזנו את הכלים החד-פעמיים, את המאפים המתוקים, הבורקס, בקבוקי המשקה. וחשבתי, בעצם, שכך בדיוק הסתיימה השבעה של סבתא. במעשיות הזאת, באריזה, בארגזי קרטון דקים עם מאפים אכולים למחצה ליד הפח הגדול. "ומה אם לא ימצאו אותם? נשאיר ככה את הדירה שלו? את כל הדברים?" בת דודה שלי שאלה, ואף אחד לא ענה לה. ממילא לא נשארו עוד הרבה חפצים. כמה עבר כבר אפשר לדחוף לדירת חדר וחצי בבית אבות? וכך יצאנו, אנחנו, ויתר המשפחות. זרם דומם של אנשים שאינם יודעים בבירור אם הם חשים צער או הקלה. "אנחנו נמצא אותם," הבטיחה מנהלת בית האבות, "הם לא יכולים להגיע רחוק כל כך, מישהו יראה אותם בסוף. וכמובן, גם התוכנה…" אבל לא הקשבנו לה, והקול שלה דהה מאחורינו. הלכנו, והשארנו את בית האבות דומם שוב.

ודאי ימצאו אותם בסוף. ודאי מישהו מהם יחלה, ודאי יהיה להם צורך באוכל, וכמה כבר יכולים לעזור המטפלים הווירטואליים האלה כשזה מגיע לעניינים פיזיים גרידא? ולאן כבר היו יכולים להיעלם כמה עשרות זקנים? ובו בזמן חשבתי שוודאי לא ימצאו אותם, ובסוף יקראו לנו אל הדירה של סבא, לקחת את הארגזים הבודדים של חפציו, וישכנו שם זקנים חדשים, אלמנים ואלמנות טריים, עם קול מתוק שלוחש להם באוזן. או אולי יוותרו על הניסוי ויחזירו את המטפלים הפיליפיניים, היקרים, עם השפה שלהם שמהדהדת במקום ששתיקת הזקנים נוכחת כל כך.

וכל הדרך הביתה חשבתי על סבא, בתוך להק הזקנים האבודים, מחייך, הולך לאט, ומקשיב לקול של סבתא לוחש לו באוזן, באהבה ורכות ששמרה תמיד רק לו, "עוד מעט, יענקל, תכף מגיעים."

 

מעין רוגל, סופרת, תסריטאית ומפתחת חוויות סיפור אימרסיביות. ראו אור ספריה 'היינו יכולות לנסוע' (2011), 'יער' (2015), 'גם קופים נופלים מעצים' (2018).

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 19

   

   

   

   

 

מיוחד | מִקבץ ספרותי על גלות, פליטוּת, עקירה ונדודים

חוויית הגלות שאין לה שיעור. כן, גלות כמוה כחלום בלהות

איור: אמיתי סנדי, מתוך 'בכל צבעי הקשת', ספר הצביעה של עמותת אליפלט

וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ.
כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם
וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם
(ויקרא יט 33–34)

בַּחוּץ לֹא יָלִין גֵּר
דְּלָתַי לָאֹרַח אֶפְתָּח
(איוב לא 32)

.

קראתי עיתונים בכפייתיות וצפיתי בטלוויזיה (עד שמכרתי אותה) כדי לראות מה קורה בבית. ומה שקרה שם היה מוות. גם את המילה הזאת חיפשתי ומצאתי: "פעולת המיתה או עוּבדת המיתה; קץ החיים; ההפסקה הסופית והבלתי הפיכה של הפעולות ותהליכי החיים של החי או הצומח."

מתוך 'איש משום מקום', אלכסנדר הֵמון (עם עובד, 2004), מאנגלית: סמדר מילוא.
אלכסנדר הֵמון, סופר, יליד קוראטיה, 1964. בן לאב ממוצא אוקראיני ולאם בוסנית-סרבית. בעת ביקורו בארה"ב בשנת 1992 פרצו מהומות בסרייבו עירו, ונבצר ממנו לשוב אליה. חי בשיקגו וכותב באנגלית.

,

* * *

,

האדם צריך לחיות / לאה גולדברג

הָאָדָם צָרִיךְ לִחְיוֹת
בְּאֵיזֶה מָקוֹם שֶׁהוּא,
אֲפִילוּ בְּבַיִת מְכֹעַר מְאֹד
צָרִיךְ לִחְיוֹת הָאָדָם –
עִם גַּג וְרִצְפָּה וְחַלּוֹן,
כִּי אֵיפֹה יִחְיֶה הָאָדָם?

כּךְ אָמְרָה לִי אֶבֶן אַחַת
בֶּהָרִים
אֶבֶן אִלֶּמֶת אָמְרָה
וַאֲנִי הִרְכַּנְתִּי רֹאשִׁי.

,

מן המחזור "על האבנים", בתוך 'לאה גולדברג: שירים ג" (ספרית פועלים, 1973), בעריכת טוביה ריבנר.

,

* * *

,

מי שיש לו בית יושב בתוך ביתו וקורא בהגדה ומי שאין לו בית מצטרף למי שיש לו בית ומיסב עמו. […] הוסיפה אשתי ואמרה כל זמן שאדם מתיירא שמא יוציאוהו מדירתו אין ישיבתו ישיבה. ניענעתי לה ראשי ואמרתי נכון הדבר, בית שאפשר להוציאנו משם אינו ביתנו.

מן הסיפור "הבית", בתוך 'סמוך ונראה', שמואל יוסף עגנון (שוקן, 1950).

,

* * *

,

מנוחה / אלזה לסקר-שילר

אֲנִי רוֹצָה לִנְדֹּד עִם אָדָם שָׁקֵט
מֵעַל לְהָרֵי מוֹלַדְתִּי,
גּוֹעָה בִּבְכִי מֵעַל לְגֵיאָיוֹת,
מֵעַל לָאֲוִיר הַמִּשְׂתָּרֵעַ.

בְּכָל מָקוֹם נִרְכָּנִים אֲרָזִים
וּמְפַזְּרִים נִצָּנִים.

אַךְ כְּתֵפִי שְׁחוּחָה מַטָּה
מִמַּשָּׁא הַכָּנָף.
אֲחַפֵּשׁ יָדַיִם נִצְחִיּוֹת, שְׁקֵטוֹת:
אֲנִי רוֹצָה לִנְדֹּד עִם מוֹלַדְתִּי.

 

מתוך 'אלזה לסקר שילר: שירים' (עקד, 1969), מגרמנית: יהודה עמיחי.

,

* * *

,

[…] בדיוק אז השתנו חיי מן היסוד. חייתי בגלות או איך שלא קוראים לזה, החלפתי ארצות כמו נעליים. ביצעתי את המופע הזה, "נפילת החומה", בחיי האישיים, ועם הזמן נעשיתי גמישה עד קנאה.

[…] מה יכולתי לענות? שגלות, או לפחות זאת שאני חוויתי – מתוך לאות גוברת – היא מצב שאין לו שיעור? שגלות היא מצב שאפשר אמנם לתארו בעובדות מדידות – כמו חתימות בדרכון, נקודות ציון גיאוגרפיות, מרחקים, כתובות ארעיות, ניסיון לקבל אשרת כניסה במהלכים ביורוקרטיים שונים, כסף שהוצא על קניית תיקי נסיעות חדשים לבקרים – אלא שתיאור כזה הוא כמעט חסר משמעות. שגלות היא סיפורם של הדברים שאנו מותירים מאחור, רכישה ונטישה של מייבשי שיער, של מכשירי רדיו קטנים וזולים, של קומקומי קפה. שגלות היא החלפת הוולטאז' והקילוהרץ, חיים עם מַתאֵם, כדי שלא להישרף. שגלות היא סיפור של הדירות השכורות הזמניות, של הבקרים הראשונים לבדנו, כשאנו פורשים בדממה את מפת העיר, מוצאים בה את שם הרחוב שלנו, מסמנים צלב קטן בעיפרון (כחוזרים על תולדות הכובשים הגדולים, ורק במקום דגל – צלב קטן). עובדות קטנות ומוצקות אלה – החותָמות בדרכון – מצטברות והולכות ומתישהו נעשות ערב-רב של קווים בלתי-קריאים. רק אז הן מתחילות לרשום את המפה הפנימית, הדמיונית. ורק אז הן רושמות במדויק את חוויית הגלות שאין לה שיעור. כן, גלות כמוה כחלום בלהות. לפתע, בדיוק כמו בחלום, מופיעים במציאות פנים ששכחנו, שאולי מעולם לא פגשנו, אבל נדמה לנו שאנו מכירים מאז ומעולם, מרחבים שאנו בוודאי רואים בפעם הראשונה אבל נדמה לנו שכבר היינו כאן פעם.

מתוך 'מוזיאון הכניעה ללא תנאי', דוברבקה אוגרשיץ' (עם עובד, 2009), מקרואטית: דינה קטן-בן ציון.
דוברבקה אוגרשיץ', סופרת יוגוסלבית עטורת פרסים, נקטה גישה אנטי-לאומנית עם פרוץ המלחמה בבלקן, הוכרזה בוגדת, וב-1993 נאלצה לצאת לגלות.

,

* * *

,

המנון ילדי העובדים הזרים / רוני סומק

אֲנַחְנוּ יְלָדִים עִם שְׂעַר צֶמֶר פְּלָדָה,
הָרֵי גַּעַשׁ בִּשְׁמוּרַת הָעַיִן
וְלָשׁוֹן הַנִּזְהֶרֶת מִלְּגַלְגֵּל סְלָעִים קָשִׁים
מֵהַשָּׂפָה שֶׁל הַתּוֹרָה.
אֲנַחְנוּ, שֶׁגָּדַלְנוּ בֵּין כִּתְמֵי הַמֶּלֶט שֶׁעַל חֻלְצַת אַבָּא
לְבֵין סְמַרְטוּטֵי סְפּוֹנְגָ'ה שֶׁל אִמָּא, שֶׁנִּקְּתָה לָכֶם
אֶת חַדְרֵי הַבַּיִת וְלָנוּ אֶת
חַדְרֵי הַלֵּב,
לֹא נִשְׁכַּח אַף פַּעַם אֵיךְ בַּשִּׁיר שֶׁל בְּיָאלִיק, שֶׁלִּמַּדְתֶּם
אוֹתָנוּ בַּגַּן, בָּכָה פֶּרַח שֶׁנֶּעֱקַר מֵהַגִּנָּה,
וְאֵיךְ צִיַּרְנוּ לִכְבוֹדוֹ מִמְחָטוֹת
שֶׁמָּחוּ מִגִּבְעוֹלוֹ אֶת טַל הַבֹּקֶר.
אָז, לֹא יָדַעְנוּ שֶׁאֵלֶּה יִהְיוּ
הַמִּמְחָטוֹת שֶׁלָּנוּ.

 

מתוך 'נקמת הילד המגמגם', רוני סומק (זמורה-ביתן, 2017).

,

* * *

,

הם היו ממש נחמדים כשהִרשו לנו להיפרד מאבא בשדה התעופה לפני שהעלו אותו למטוס. "אם אתם רוצים להישאר ביחד," אמר אחד משני הציידים שליוו אותו, "מצִדנו זה בסדר." הוא קרץ לחבר שלו והמשיך: "בבקשה, תצטרפו אליו ותחזרו הביתה. הכרטיס על חשבוננו." הוא אמר הביתה, ולא ניסה אפילו להסתיר את החיוך. אחר כך הוא הציע לי פתאום בקבוק מים, אבל אמרתי לא, בלי טובות. מה זאת אומרת תחזרו הביתה?! בשביל לחזור הביתה אני לא צריכה מטוס. מקסימום אוטובוס. הבית שלי זה כאן, בתל אביב, העיר שבה נולדתי. ב"איכילוב", אם אתם רוצים לדעת בדיוק. הציידים שתקו. מַדי התכלת הנקיים והמגוהצים שלהם בהקו בשמש. על השרוול היה קשור להם סרט עם מגן דוד כחול. ואז הצייד השני, בלונדיני רזה שנראה בעצמו כמו ילד, הוריד את העיניים הכחולות שלו לריצפה ואמר בשקט: "עכשיו אתם יכולים להיפרד ממנו".
*
"כולם מגרשים את כולם כשזה נוח להם," אמר אז אבא שנהיה פתאום רציני נורא, "הראשון היה אלוהים. מי גירש את אדם וחווה מגן־עדן?" העיניים שלו נהיו עצובות. "ומאז ככה זה נמשך. נדמה לך שהגעת לגן־עדן ופתאום הכול משתנה. ובעצם, מה בני אדם רוצים? בסך הכול לחיות. זה עצוב."

מתוך 'אנה והציידים', ראובן מירן (נהר ספרים, 2009).

,

* * *

 

וְאַל תַּעֲמֹד עַל הַפֶּרֶק לְהַכְרִית אֶת פְּלִיטָיו וְאַל תַּסְגֵּר שְׂרִידָיו בְּיוֹם צָרָה.

עובדיה א 14

 

 

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 19

   

   

   

   

 

הַמּוּסָךְ: מוסף מקוון לשירה, לסיפורת, לביקורת ולמסה – גיליון מס' 19

חמישה סיפורים קצרים במיוחד מאת ירון כהן, בית אבות שמתרוקן מיושביו באופן מסתורי בסיפור מאת מעין רוגל, שירים פועמים מאת לי ממן לזכרה של רונית מטלון, מִקבץ מיוחד של פרוזה ושירה בנושאי גלות, פליטות, עקירה ונדודים, ועוד.

Bibliothek, Franz Sedlacek

המוסך נולד מתוך הרגשה נמשכת, משותפת לרבות ולרבים, כי יש צורך בתיקון עמוק בסצנת הספרות בישראל, שחלקים מרכזיים ומבוססים בה לוקים בכוחנות, במחיקת נשים יוצרות, בהעדפת פרובוקציות, אלימות ומדנים על פני איכות, בצמצום נמשך של במות לשירה עכשווית ושל השיח על אודותיה. מתוך הצורך הזה ערכנו ב-2016 את פסטיבל 'תיקון' האלטרנטיבי לשירה, בארבעה מוקדים ברחבי הארץ, ומתוך הכרה בנחיצותה של אלטרנטיבה קבועה ייסדנו את המוסך – מוסף מקוון דו-שבועי לשירה, לסיפורת, לביקורת ולמסה. המוסך ייערך על בסיס פתיחות, שוויון והומניזם, אתיקה המכירה בכך שמאחורי כל יצירה ניצבת נפש, ומעל לכול – התשוקה הפשוטה לספרות טובה.

רוצים לדעת מתי יוצא גיליון חדש? הירשמו לניוזלטר, והמוסך כבר יבוא אליכם!

ועוד דבר: בסוף החודש תסתיים ההרשמה למחזור השני של תכנית בוסתן של הספרייה, תכנית שהות אמן ייחודית, המפגישה בין יוצרים מקהילות שונות בארץ ותומכת ביצירה ספרותית חדשה. משוררות ומשוררים הכותבים בערבית או בעברית מוזמנים להגיש מועמדות כאן.

תוכן עניינים – גיליון מס' 19