רָעַד קולֵך | "לא יוצאים" מאת טהא מוחמד עלי, בלחן וביצוע של ענת גוטמן עם ההרכב 'יפני אדום'

רחובות שוממים כזיכרון של נזיר / פנים מתפוצצות בלהבות כמו בלוטים / והמתים / גודשים אופק ומפתנים

2006 Dodge Poetry Festival

לא יוצאים / טהא מוחמד עלי
מערבית: אנטון שמאס

 

רחובות שוממים כזיכרון של נזיר

פנים מתפוצצות בלהבות כמו בלוטים

והמתים

גודשים אופק ומפתנים

 

שום וריד אינו יכול לשתות יותר ממה שכבר שתת

שום צעקה לא יכולה להתנשא עוד לגבהים יותר משהתרוממה

לא לא לא לא

 

אנחנו לא יוצאים!

 

וכולם בחוץ מגיפים את היציאות

מברכים את הרודן

צועקים מתפללים ומבקשים מאלוהים הכול-יכול שנמות

לא! אנחנו לא יוצאים!

 

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 18

   

   

   

   

 

הצלילים של משה וילנסקי: מ"כלניות" ועד "סתו"

פריטים נדירים מארכיונו של משה וילנסקי שהלחין שירים רבים שנעשו לנכסי צאן ברזל בזמר העברי כמו "כלניות", "מול הר סיני", "בת שבע", "סתו", "דצמבר", ועוד רבים נוספים

משה וילנסקי ליד הפסנתר

"כשהגעתי לארץ לא הייתה אפשרות להתפרנס ממוזיקה, וחשבתי אז לעסוק בצילום שהיה התחביב שלי…". כך סיפר משה וילנסקי, באחד הראיונות העיתונאיים שנתן. וילנסקי, חתן פרס ישראל על פועלו המוזיקלי ועל תרומתו לזמר העברי, כתב מאות שירים ופזמונים: מחולות הורה, שירי קברט תל-אביביים, שירי תש"ח, שירים ללהקת הנח"ל וללהקות הצבאיות בימיהן הזוהרים ביותר, שירי משוררים ושירים שביצעו זמרות וזמרים מצמרת הזמר העברי. דורות של ישראלים גדלו על שיריו וקשה לתאר את חיינו בלי הצלילים שנתן לנו.

אז איך הגיע מלחין פולני לצמרת המלחינים הישראליים?

משה וילנסקי נולד ב-17 באפריל 1910 בוורשה שבפולין. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה היגרה המשפחה לעיירה מוזיר שברוסיה, ובשנת 1917 חזרה המשפחה לוורשה. את חינוכו היסודי רכש בגימנסיה היהודית "אסכלה" ששפת הלימוד בה הייתה פולנית ובד בבד למד עברית, תנ"ך ודברי ימי ישראל. את חוק לימודיו סיים בשנת 1928. בגיל 13 הצטרף לתנועת "השומר הצעיר", שם למד לראשונה את שירי ארץ ישראל של אנשי העליות הראשונות. בקן של התנועה הייתה מקהלה, אותה ייסד והדריך המוזיקאי יצחק אדל (1973-1896), אשר משה ראה בו את אביו הרוחני וייחס לו השפעה רבה על עיצובו כמוזיקאי.

 

תעודת זהות של משה וילנסקי בפלשתינה, 1939.

 

נטייתו וכשרונו למוזיקה נתגלו כבר בגיל ארבע, בעת שפרט על הפסנתר משמיעה, אך רק בתקופה מאוחרת יותר החל ללמוד נגינה בצורה מסודרת ושיטתית. הוא פנה ליצחק אדל ללימודי תיאוריה ולאחר כשישה חודשים המליץ לו אדל לפנות לקונסרבטוריון הממלכתי בוורשה למחלקת הקומפוזיציה של הפרופסור ריטל.

 

מחברת לימוד מוזיקה מהימים שבהם למד הנער וילנסקי בקונסרבטוריון בוורשה.

 

לקונסרבטוריון התקבל וילנסקי מיד לשנת הלימודים השנייה ובשנת 1932 סיים בו את לימודיו בקומפוזיציה ובניצוח.

 

מחברת ההרמוניה של התלמיד מקסה וילנסקייגו, שנת 1929.

 

נוסף על כישוריו המוזיקליים, היה משה וילנסקי גם צייר חובב.

ציורים של הנער משה וילנסקי על צדה האחורי של מחברת מוזיקה.

 

ב-1932, מתוך ציונות ואהבת ארץ ישראל, עלה עם משפחתו ארצה והתיישב ב-18 ביולי בתל אביב.

 

משה וילנסקי "מחבר מוזיקה", 1936.

בין השנים 1939-1936 למד וילנסקי הנדסה בטכניון ע"ש הינריך הרץ בתל אביב כיוון שאביו לא רצה שיהיה מוזיקאי, ורצה שיעסוק בצילום או במקצוע טכנולוגי אחר. ביוני 1939, נשא לאישה את ברטה יקימובסקה, אשר היתה שחקנית תיאטרון פופולרית.

 

משה וברטה וילנסקי בתל אביב. לחצו להגדלה

וילנסקי דבק במוזיקה והיה למלחין ולמלווה בפסנתר ואקורדיון, ולאחר מכן למנצח ולמעבד למוזיקה "קלה". הוא הלחין שירים רבים שנעשו לנכסי צאן ברזל בזמר העברי כמו "כלניות" (שאף תורגם לפולנית ולשפות נוספות), "מול הר סיני", "בת שבע", "סתיו", "דצמבר", ועוד רבים נוספים.

 

תרגום לפולנית של השיר "כלניות" לחצו להגדלה

המלחין-הספרן

עוד בחייו החליט משה וילנסקי לתרום את האוסף שלו, שכלל את כתבי ידו, ביקורות, הקלטות, תכניות, מסמכים אישיים ועוד לספרייה הלאומית. וילנסקי נהג להגיע באוטובוס מדי חודש בחודשו עם כמה שירים בידו, והביאם לדריה ישראלי ז"ל שהייתה ספרנית מחלקת המוזיקה ושוחחה איתו בפולנית. הוא דאג לבדוק שהחומר אכן קוטלג ונגיש. השירים שהביא הגיעו ארוזים בתיקיות ממוספרות. המספרים על גבי התיקיות לא היו רציפים ונהירים ועל כן דריה ישראלי מספרה אותם מחדש. לאחר פטירתו, תרמה האלמנה ברטה את העיזבון, אז נתגלתה מחברת, רשומה בכתב יד מסודר ויפה של משה וילנסקי, ובה קטלוג שערך ליצירתו ובו גם אינדקסים לפי שמות המשוררים, תאריכים, מחזות, סרטים וכדומה. בעקבות מציאת מחברת הקטלוג, קוטלג הארכיון מחדש בהתאם לסדר שקבע וילנסקי.

 

קטלוג השירים של משה וילנסקי. לחצו להגדלה

 

מבין המלחינים והמוזיקאים הרבים שארכיונם שוכן במחלקת המוזיקה בספרייה הלאומית, ארכיונו של משה וילנסקי הוא הארכיון שהגיע בצורה המסודרת ביותר. לכל מסמך באוסף יש תאריך. עובדה זו מלמדת רבות על תולדות הזמר ויכולה ללמד על אישיותו ועל החשיבות שהעניק לתיעוד, שימור וקטלוג של המוזיקה שיצר.

 

https://www.youtube.com/watch?v=bhd0inDMi9w

​ד"ר ציפי פליישר ונחמה הנדל, בשיחה עם משה וילנסקי בביתו בתל אביב, ב-1995.

 

הקשר של וילנסקי לפולין ולתרבות הפולנית נשמר כל השנים. השיר "סתו" שהלחין וילנסקי למילותיו של שמשון חלפי ייצג את ישראל בפסטיבל בפולין וזכה במקום הראשון בתזמור ובמקום השני כשיר.

וילנסקי מספר: "יש שירים שמונחים לך על הפסנתר ואתה לא יודע מה לעשות איתם. אחד מהשירים האלה היה 'סתו'. קיבלתי טקסט משמשון חלפי, חיברתי לזה מנגינה והשיר נדבק לפסנתר וזהו."

וילנסקי, שהביא לנו לחנים לשירים הישראליים היפים ביותר, מעולם לא התנתק לגמרי מהתרבות הפולנית שממנה בא. כל חייו נשאר בוורשה, גם אם הייתה זו ורשה אשר בתל אביב, שבה נפטר ב-3 בינואר 1997.

 

משה וילנסקי – השירים הנפלאים

 

כתבות נוספות:

זוֹ מַנְגִּינָה שֶׁעֶצֶב בָּהּ שֶׁל סְתָו

אֱסוֹף אֶת כָּל הַמַּעֲשִֹים, אֶת הַמִּלִּים וְהָאוֹתוֹת – השיר לתרצה

לוחם החופש הסופי שהיה השראה לרבי מליובאוויטש

 

 

כך נולד השיר "עִבְרִית קָשָׁה שָֹפָה"

מה קורה כשעולה חדשה ועולה חדש מגיעים ללמוד עברית באולפן? דן אלמגור מספר לגילה פלם ולתמר זיגמן על השיר "עברית קשה שפה".

"זה נולד ברחוב הקטן שלנו, במרחק חמישה בתים. מצד אחד יוסי, מצד שני רבקה ואני באמצע", מספר דן אלמגור על השיר "עברית קשה שפה" שנכלל במופע של יוסי בנאי ורבקה מיכאלי 'נישואין נוסח גירושין' והפך לאחד מלהיטיו. אלמגור שהיה שכן של בנאי ומיכאלי פגש בהם פעם בפעם וכתב עבורם שירים שונים. "פעם אחת, במקרה, הגיע אלי ידיד, עולה חדש מארצות הברית וסיפר לי על חוויות לימוד העברית שלו באולפן". הידיד התלונן באוזני אלמגור על העובדה שבאולפנים שבהם לומדים עולים חדשים מאותה ארץ מוצא הלימוד יעיל פחות, שכן התלמידים משוחחים ביניהם בשפת אמם ולא נדרשים לעברית, בעוד שבאולפנים אחרים שבהם נפגשים עולים חדשים מארצות שונות, הדרך היחידה לתקשר בין התלמידים היא בעברית וכך נאלצים העולים לשוחח בעברית ומתוך כך לרכוש את השפה. "אז נולד אצלי רעיון לכתוב שיר שמשתתפים בו שניים; הוא והיא, שלא מבינים האחד את השני. שניהם מדברים עברית אולפנית – 'עברית קשה שפה', הם מסרסים ומשנים את סדר המילים במשפט…".

 

 

בדיוק באותו הזמן עבדו רבקה מיכאלי ויוסי בנאי על תכניתם המשותפת. אלמגור העביר את השיר ליאיר רוזנבלום. "אני חושב שיאיר ממש הלחין את זה תוך יום ורבקה ויוסי עשו אצלי בבית חזרות וזה השיר שהיה בתכנית". הביטוי "עברית קשה שפה" נעשה זה מכבר למטבע לשון בשפה העברית. גם המורה יוכבד ו"אולפן עקיבא" הונצחו בשיר וכבר למעלה מארבעים שנה שהשיר מושר וזוכה לגרסאות כיסוי חדשות.

 

סְלִיחָה, אוּלַי שָעוֹן?
כַּמָה שָׁעָה… רוֹצֶה
יֵשׁ פֹּה בְּאָרֶץ שָבוּעַיִם
יֵשׁ חָדָשׁ עוֹלֶה.
עִבְרִית לִלְמֹד, עוֹד לֹא לָדַעַת
יֵשׁ הַרְבֵּה קָשֶׁה.

גַּם כֵּן אֲנִי אֻלְפָּן,
לִלְמֹד קְצָת זְמַן,
אֲנִי כִּתָּה מוֹרָה יוֹכֶבֶד.

כַּמָּה זְמַן לִלְמֹד?

אֻלְפַּן עֲקִיבָא מָתַי בַּבּׂקֶר
אַרְבָּעָה שָׁעוֹת.

אַח, עִבְרִית קָשָׁה שָֹפָה,
גַּם שָׁפָה מִתְבַּלְבֶּלֶת,
אֲבָל אֶפְשָר מְדַבֵּר לְאַט –

אֲנִי עִם אַתָּה,
גַּם כֵּן אֲנִי עִם אַתְּ.
אֲנִי עִם אַתָּה,
גַּם כֵּן אֲנִי עִם אַתְּ.

אֲנִי אוֹתְךָ לִרְאוֹת,
מַהֵר מִלּוֹן לִקְנוֹת,
מַבִּיט מִלּוֹן מַתְחִיל מֵאָלֶף,
מָה רִאשׁוֹן לִרְאוֹת.

אוֹהֵב, אֱהׂב, אָהַב, אוֹהֶבֶת.
מִלִּים יָפֶה מְאׂד.

יֵש גְבֶרֶת?
לֹא בִּכְלָל, יֵשׁ אִישׁ?
יֵשׁ אַף אֶחָד.
הַרְבֵּה קָשֶׁה לְהִסְתַּדֵּר פּׂה.
בֶּן אָדָם לְבַד.
אִם לַבֶּן אָדָם חָבֵר
חַיִּים יוֹתֵר נֶחְמָד.

אַח, עִבְרִית קָשָׁה שָֹפָה…

סוֹכְנוּת נָתַן דִּירָה,
מַפְתֵּחַ לֹא נָתַן,
אוׂמֵר לִפְנֵי נוֹתֵן מַפְתֵּחַ
צָרִיךְ מֵבִיא חָתָן.
אוׂמֵר: אֶחָד זֶה מִשְפָּחָה
יוׂתֵר מִדַּי קָטָן

לִי יֵש גָּדוׂל תַּנּוּר,
לִי יֵש פְרִיגִ'ידֶר,
לִי יֵש "מֻתָּר" עַל טֵלֵוִיזְיָה,
אֶצְלִי קָטָן פְּסַנְתֵּר,
אֵין אוֹטוֹ,
לִי יֵש אוֹפוּנַיִם,
יֵש אֵיךְ נִסְתַּדֵּר.

אַח, עִבְרִית קָשָׁה שָֹפָה,
גַּם שָׁפָה מִתְבַּלְבֶּלֶת,
מָחָר לָגוּר לֹא יוֹתֵר לְבַד.
אֲנִי עִם אַתָּה,
גַּם כֵּן אֲנִי עִם אַתְּ.
אֲנִי עִם אַתָּה,
גַּם כֵּן אֲנִי עִם אַתְּ.

 

"אחר כמה עשרות הצגות של התכנית הבידורית 'נישואין נוסח גירושין' בהפקת 'התיאטרון העממי של דשא (פשנל), אמרתי בלבי: אי אפשר שלא ללכת סוף סוף לראותם, שהרי כאן לא מדובר באיזה זוג זמרים-חקיינים-בדרנים, שרק אתמול נולדו על איזו במה חלטורית או חיילית, אלא בשני אמנים בשלים שכבר הוכיחו את עצמם לא פעם…". מילים אלו פתחו את טור הבידור של העיתונאי נחמן בן-עמי "הצגות ה-250 יוסי בנאי ורבקה מיכאלי ב'נישואין נוסח גירושין'" שפורסם בעיתון מעריב ב-24 ביוני 1973.

 

התכנית "נישואין נוסח גירושין" הופקה בידי אברהם דשא (פשנל), בוימה בידי נסים אלוני ועל ההנהלה המוזיקלית והעיבודים הופקד המלחין והמוזיקאי יאיר רוזנבלום. בתכנית נכללו מערכונים קצרים פרי עטם של נסים אלוני ויוסי בנאי לצד שירים שאת רובם הלחין יאיר רוזנבלום למילים מאת נסים אלוני, דן אלמגור וחיים חפר. שיר נוסף שנכלל במופע היה השיר המתורגם "נהר עמוק" שכתב והלחין פיליפ בליי ותורגם מצרפתית בידי הזמר והשחקן שמעון בר.

 

מחברת ללימוד ניקוד, מתוך ארכיון יאיר רוזנבלום, הספרייה הלאומית

 

ואם בטעויות עסקינן, "גם שפה מתבלבלת", ננצל את ההזדמנות לתקן את הדרוש תיקון. בתכניית המופע נפלה טעות והוחלף שמו של דן אלמגור מחבר השיר, בשמו של במאי התכנית נסים אלוני.

ובכך החזרנו עטרה ליושנה.

 

עברית קשה שפה. מילים: דן אלמגור

 

פרויקט מיוחד: גלו את הסיפור מאחורי השירים והספרים האהובים

מכירים סיפורים נוספים שמאחורי השירים? הצטרפו לקהילת "הסיפור מאחורי" בפייסבוק ושתפו אותנו

 

כתבות נוספות:

מיהו הילד הרך מ"מה אברך" שנפל במלחמה?

רָאִיתִי עִיר עוֹטֶפֶת אוֹר – הסיפור העצוב שמאחורי השיר והמשורר

"הַיּוֹם הָלַךְ וְהֶחְשִׁיךְ": השיר הראשון שחיברה רחל המשוררת בעברית

 

 

 




פגישה עם הסופר אהרן אפלפלד

צילה חיון כותבת על מפגש מיוחד עם הסופר אהרן אפלפלד, חתן פרס ישראל לספרות שהלך לעולמו השבוע.

אהרן אפלפלד, כך אמרו לי, נוהג לכתוב בבית קפה. בדמיוני שיוויתי את דמותו ישובה אל השולחן, איש בקסקט כותב בעט נובע במחברת שורות עם כריכה קשה בבית קפה אירופאי, שיצא מדפי ספר של סטפן צוויג שמלצרים מאומנים מגישים בו כוסות מהבילות עם קצפת. אבל ידעתי כמובן שמדובר בבית קפה ירושלמי, לכן עלי לדמיין קפה עגנוני, כזה ששותים בו ספלי קהווה וניחוח עוגת שמרים עומד בו באוויר, "טעמון" או "עטרה" במרכז העיר. כשהתקשרתי וביקשתי כי נתאם פגישה לקראת האירוע שהוא ישתתף בו בפסטיבל הסופרים, קולו החרישי נענה בחיוב והציע לי לבוא ולפגשו בקפה שלו, "ארומה" בקניון מבשרת ציון.

כולכם יכולים לשער בדיוק איך נראה קפה "ארומה" בקניון מבשרת ציון, ממוקם ממש ליד הכניסה למכון הכושר ומעברו כל חנויות המותגים הקניוניות הרגילות לכלי בית ולמצעים, מותגי אופנה, דלפקי מזון, תכשיטים ומכשירים סלולריים. חללו הומה מקולות האנשים ומהכריזה שקוראת לבאי הקפה בשמם ומציעה מבצע רק לשעה הקרובה למוצרי סבון. שם הוא ישב, ליד אחד השולחנות, גבו מופנה לפתח הכניסה בשלט המואר של מכון הקוסמטיקה ופניו אל גרם המדרגות הנעות. הוא חיכה עד שיקראו בשמי ברמקול ואבוא אל השולחן שלו נושאת מגש פלסטיק ועליו כוס הקפה שלי, הוא לא רצה אחת נוספת. ישבנו שם בלב הקניון ושוחחנו על הפסטיבל ועל האורחים הבאים ועל הנושאים עליהם היה רוצה לדבר באחד האירועים המרכזיים בתכנית. הוא דיבר בשקט. בקול שהייתה לו איכות מיוחדת רק לו. חיתוך דיבור שהינו בעת ובעונה אחת גם רך ומלטף וגם חד כסכין משובחת המבחינה בין המילים ובין ההגאים והעיצורים בדיוק מושלם. קול שהינו גם פיתוי וגם קריאה לדריכות קשובה. האיש שפיליפ רות תיאר אותו כ"ספרן אנקדוטות אוראקלי וככשפן פולקלוריסט, מנתח כפייתי של הלכי רוח, רתיעות, תעתועים, זיכרונות ושיגעונות יהודיים" (פיליפ רות, ענייני עבודה, זמורה ביתן).

בתום הפגישה כאשר הכל סוכם ואני כבר הייתי לגמרי שבויה בקסמו, לא יכולתי להתאפק ושאלתי, תגיד אהרן, איך זה שאתה כותב במקום כזה כמו ארומה בקניון, לא מפריע לך כל הרעש והאנשים שמסביב? והוא פקח אלי את עיניו, עיניים חכמות וממזריות ואמר לי, מפריע? אבל להיפך, למה שהאנשים והרעש יפריעו לי? אני יושב כאן ממש באמצע החיים של כל האנשים וטוב לי להיות באמצע החיים. הנה הביטי, הצביע בידו אל עבר המדרגות, האיש הזה שיורד קנה עכשיו תנור חימום לאמבטיה, האישה הזו שעולה אל עבר חנות התיקים הולכת עם הילדה שלה לקנות לה תיק. אלו שכאן לידינו יוצאים מחדר הכושר ואחרים באים ונכנסים. אני מסתכל עליהם ורואה מה הם עושים ואוהב להיות במרכז כל החיוניות הזו שסביבי. לרגע אחד, זה נפתח לי, המראה הזה, וגם אני לא ראיתי צרכנים טרודי שגרה חסרת דמיון וייחוד בקניון שנראה כמו כל אחיו הקניונים בכל עיר ועיירה בישראל, אלא ראיתי אנשים ונשים, ילדים וילדות לבושי ג'ינסים, חובשי כיפות ועוטות חיג'בים, כולם ביחד נעים במחול חיים חיוני עסקני והומה בששונו.

וכשנכנסתי למכונית בדרך לירושלים והדלקתי את החימום שכיסה את החלונות באד ערפילי וכמעט לא ראיתי דבר מלבד את המכונית שלפני בטור הפקוק בכביש הכניסה לעיר, חשבתי על הילד אהרן שנותק מאביו ואמו שברח מן המחנה והוא משוטט לבד ביערות. וחשבתי שאם שוטטת לבד ביער בגיל שמונה, לעולם אינך רוצה לשוב ולהיות לבד ביער. וטוב לך להיות מוקף באנשים והמולת חייהם השגרתית והיומיומית. ובמקום שבו אני רואה מסחור ובנאליה, רוח הסופר והיוצר מחברת אותו אל עורק עמוק יותר, זורם ומפכה ומלא חיים. וכשהוא מחובר אל העורק המזין הזה, הוא יכול לשוב אל מחוזות ילדותו שמעולם לא נטש. שם, באמצע הקניון, הוא שב לזיכרונותיו ולסיוטיו וטווה עליהם סיפורים ועוד סיפורים ודומה כי לעולם לא יקצר דמיונו, ואין לו שום צורך לעסוק בסערות חדשותיות ובהוויה ההומה והדחוסה של הישראליות המסובכת בעליותיה ומורדותיה, הגאולה, והמלחמה, האדמה והפילוגים הסודקים בחברה. הוא ניזון מסיפור עמוק ונצחי הרבה יותר. וסיפוריו וספריו מחברים אותנו לסיפור הזה שאנו כולנו, הממהרים והקונים, המחליפים והמתאמנים והולכי הבטל המשוטטים – כולנו חלק ממנו.