כך נולד השיר "עִבְרִית קָשָׁה שָֹפָה"

מה קורה כשעולה חדשה ועולה חדש מגיעים ללמוד עברית באולפן? דן אלמגור מספר לגילה פלם ולתמר זיגמן על השיר "עברית קשה שפה".

"זה נולד ברחוב הקטן שלנו, במרחק חמישה בתים. מצד אחד יוסי, מצד שני רבקה ואני באמצע", מספר דן אלמגור על השיר "עברית קשה שפה" שנכלל במופע של יוסי בנאי ורבקה מיכאלי 'נישואין נוסח גירושין' והפך לאחד מלהיטיו. אלמגור שהיה שכן של בנאי ומיכאלי פגש בהם פעם בפעם וכתב עבורם שירים שונים. "פעם אחת, במקרה, הגיע אלי ידיד, עולה חדש מארצות הברית וסיפר לי על חוויות לימוד העברית שלו באולפן". הידיד התלונן באוזני אלמגור על העובדה שבאולפנים שבהם לומדים עולים חדשים מאותה ארץ מוצא הלימוד יעיל פחות, שכן התלמידים משוחחים ביניהם בשפת אמם ולא נדרשים לעברית, בעוד שבאולפנים אחרים שבהם נפגשים עולים חדשים מארצות שונות, הדרך היחידה לתקשר בין התלמידים היא בעברית וכך נאלצים העולים לשוחח בעברית ומתוך כך לרכוש את השפה. "אז נולד אצלי רעיון לכתוב שיר שמשתתפים בו שניים; הוא והיא, שלא מבינים האחד את השני. שניהם מדברים עברית אולפנית – 'עברית קשה שפה', הם מסרסים ומשנים את סדר המילים במשפט…".

 

 

בדיוק באותו הזמן עבדו רבקה מיכאלי ויוסי בנאי על תכניתם המשותפת. אלמגור העביר את השיר ליאיר רוזנבלום. "אני חושב שיאיר ממש הלחין את זה תוך יום ורבקה ויוסי עשו אצלי בבית חזרות וזה השיר שהיה בתכנית". הביטוי "עברית קשה שפה" נעשה זה מכבר למטבע לשון בשפה העברית. גם המורה יוכבד ו"אולפן עקיבא" הונצחו בשיר וכבר למעלה מארבעים שנה שהשיר מושר וזוכה לגרסאות כיסוי חדשות.

 

סְלִיחָה, אוּלַי שָעוֹן?
כַּמָה שָׁעָה… רוֹצֶה
יֵשׁ פֹּה בְּאָרֶץ שָבוּעַיִם
יֵשׁ חָדָשׁ עוֹלֶה.
עִבְרִית לִלְמֹד, עוֹד לֹא לָדַעַת
יֵשׁ הַרְבֵּה קָשֶׁה.

גַּם כֵּן אֲנִי אֻלְפָּן,
לִלְמֹד קְצָת זְמַן,
אֲנִי כִּתָּה מוֹרָה יוֹכֶבֶד.

כַּמָּה זְמַן לִלְמֹד?

אֻלְפַּן עֲקִיבָא מָתַי בַּבּׂקֶר
אַרְבָּעָה שָׁעוֹת.

אַח, עִבְרִית קָשָׁה שָֹפָה,
גַּם שָׁפָה מִתְבַּלְבֶּלֶת,
אֲבָל אֶפְשָר מְדַבֵּר לְאַט –

אֲנִי עִם אַתָּה,
גַּם כֵּן אֲנִי עִם אַתְּ.
אֲנִי עִם אַתָּה,
גַּם כֵּן אֲנִי עִם אַתְּ.

אֲנִי אוֹתְךָ לִרְאוֹת,
מַהֵר מִלּוֹן לִקְנוֹת,
מַבִּיט מִלּוֹן מַתְחִיל מֵאָלֶף,
מָה רִאשׁוֹן לִרְאוֹת.

אוֹהֵב, אֱהׂב, אָהַב, אוֹהֶבֶת.
מִלִּים יָפֶה מְאׂד.

יֵש גְבֶרֶת?
לֹא בִּכְלָל, יֵשׁ אִישׁ?
יֵשׁ אַף אֶחָד.
הַרְבֵּה קָשֶׁה לְהִסְתַּדֵּר פּׂה.
בֶּן אָדָם לְבַד.
אִם לַבֶּן אָדָם חָבֵר
חַיִּים יוֹתֵר נֶחְמָד.

אַח, עִבְרִית קָשָׁה שָֹפָה…

סוֹכְנוּת נָתַן דִּירָה,
מַפְתֵּחַ לֹא נָתַן,
אוׂמֵר לִפְנֵי נוֹתֵן מַפְתֵּחַ
צָרִיךְ מֵבִיא חָתָן.
אוׂמֵר: אֶחָד זֶה מִשְפָּחָה
יוׂתֵר מִדַּי קָטָן

לִי יֵש גָּדוׂל תַּנּוּר,
לִי יֵש פְרִיגִ'ידֶר,
לִי יֵש "מֻתָּר" עַל טֵלֵוִיזְיָה,
אֶצְלִי קָטָן פְּסַנְתֵּר,
אֵין אוֹטוֹ,
לִי יֵש אוֹפוּנַיִם,
יֵש אֵיךְ נִסְתַּדֵּר.

אַח, עִבְרִית קָשָׁה שָֹפָה,
גַּם שָׁפָה מִתְבַּלְבֶּלֶת,
מָחָר לָגוּר לֹא יוֹתֵר לְבַד.
אֲנִי עִם אַתָּה,
גַּם כֵּן אֲנִי עִם אַתְּ.
אֲנִי עִם אַתָּה,
גַּם כֵּן אֲנִי עִם אַתְּ.

 

"אחר כמה עשרות הצגות של התכנית הבידורית 'נישואין נוסח גירושין' בהפקת 'התיאטרון העממי של דשא (פשנל), אמרתי בלבי: אי אפשר שלא ללכת סוף סוף לראותם, שהרי כאן לא מדובר באיזה זוג זמרים-חקיינים-בדרנים, שרק אתמול נולדו על איזו במה חלטורית או חיילית, אלא בשני אמנים בשלים שכבר הוכיחו את עצמם לא פעם…". מילים אלו פתחו את טור הבידור של העיתונאי נחמן בן-עמי "הצגות ה-250 יוסי בנאי ורבקה מיכאלי ב'נישואין נוסח גירושין'" שפורסם בעיתון מעריב ב-24 ביוני 1973.

 

התכנית "נישואין נוסח גירושין" הופקה בידי אברהם דשא (פשנל), בוימה בידי נסים אלוני ועל ההנהלה המוזיקלית והעיבודים הופקד המלחין והמוזיקאי יאיר רוזנבלום. בתכנית נכללו מערכונים קצרים פרי עטם של נסים אלוני ויוסי בנאי לצד שירים שאת רובם הלחין יאיר רוזנבלום למילים מאת נסים אלוני, דן אלמגור וחיים חפר. שיר נוסף שנכלל במופע היה השיר המתורגם "נהר עמוק" שכתב והלחין פיליפ בליי ותורגם מצרפתית בידי הזמר והשחקן שמעון בר.

 

מחברת ללימוד ניקוד, מתוך ארכיון יאיר רוזנבלום, הספרייה הלאומית

 

ואם בטעויות עסקינן, "גם שפה מתבלבלת", ננצל את ההזדמנות לתקן את הדרוש תיקון. בתכניית המופע נפלה טעות והוחלף שמו של דן אלמגור מחבר השיר, בשמו של במאי התכנית נסים אלוני.

ובכך החזרנו עטרה ליושנה.

 

עברית קשה שפה. מילים: דן אלמגור

 

פרויקט מיוחד: גלו את הסיפור מאחורי השירים והספרים האהובים

מכירים סיפורים נוספים שמאחורי השירים? הצטרפו לקהילת "הסיפור מאחורי" בפייסבוק ושתפו אותנו

 

כתבות נוספות:

מיהו הילד הרך מ"מה אברך" שנפל במלחמה?

רָאִיתִי עִיר עוֹטֶפֶת אוֹר – הסיפור העצוב שמאחורי השיר והמשורר

"הַיּוֹם הָלַךְ וְהֶחְשִׁיךְ": השיר הראשון שחיברה רחל המשוררת בעברית

 

 

 




קמפיין גיוס הכספים המבריק בהיסטוריה היהודית

800 גברים עשירים הוזמנו לארוחת ערב מפנקת ועשירה. אך משהו בסעודה היה חסר וגרם להם לפתוח את הארנק.

לפריט בקטלוג הספרייה לחצו

אתגרים קשים לפיצוח עומדים לפני הארכיונאי העוסק בתצלומים, בהיעדר מידע כתוב. לא פעם נדרשת תושייה רבה כדי להבין מהו האירוע המצולם, מיהם המצולמים והיכן צולמה התמונה, כאשר אין כל מידע בכתב שניתן להיעזר בו. כזה הוא התצלום שנתקלתי בו באוספי הספרייה באחד הימים: הדפס כסף איכותי וגדול, המתעד אירוע חשוב, ככל הנראה, שנערך בארצות הברית.

מהו האירוע המשונה הזה, שבו מסובים אנשים רבים ליד שולחנות ריקים שעליהם ניצבים נרות גדולים? ומיהם אותם גברים חנוטים בחליפות, המחייכים בחמיצות למצלמה? כל המידע שעמד לרשותי היה שם חברת הצילום, קאופמן את פאברי, בעיר שיקגו, שנכתב בפינתו הימנית התחתונה של התצלום. תחת השם נוספו חמש ספרות, מופרדות במקף: 21-6591. הכרה של צורת המיספור שהיתה נהוגה על ידי צלמים על גבי תשליליהם, העלתה את ההשערה שהמספר הראשון מהווה את השנה – 1921 – ואילו המספר השני הוא המספר הסידורי של התשליל באותה שנה. עם הנתונים הבסיסיים של שם הצלם, שנה (שהיתה עדיין משוערת בלבד), מקום הצילום ושם, שהוא כנראה שמו של תורם התצלום לספרייה, יצאתי למסע קצר של חיפושים.

עיון בספרו המרתק של ארווין קוטלר על יהודי שיקגו (The Jews of Chicago:‎ from shtetl to suburb) העניק לי את פתרון החידה, ומלוא התמונה נפרשה לעיניי – כעת התצלום היה רב משמעות! ועדות הסיוע שקמו בשיקגו לעזרת יהודי רוסיה, כך מספר קוטלר, היו פעילות ביותר בגיוס כספים במשך קרוב לעשור. החל מאמצע מלחמת העולם הראשונה הצליחו חבריהן לגייס מיליוני דולרים לעזרתן של קהילות יהודיות במזרח אירופה, אשר סבלו מרדיפות, פוגרומים ומלחמות. לבבותיהם של יהודי שיקגו העשירים נמסו לנוכח סיסמאות כגון: "הצילו את אחינו הגוועים!" והם פתחו את כיסם בנדיבות רבה. ואולם, בעיניו של אחד מראשי הקהילה בשיקגו, ג'ייקוב לב, כל זה לא היה מספיק. הוא ביקש לערוך התרמה גדולה באירוע רב-רושם, שתכניס לקופת הסיוע סכום משמעותי, בבת אחת. את תשומת ליבו תפסה אחת הסיסמאות החזקות שהשפיעו על יהודי שיקגו העשירים: "Suppose you were starving!" ("תארו לעצמכם שאתם הייתם רעבים!"). הוא החליט לקחת סיסמה זו, ולממשה הלכה למעשה.

ג'ייקוב לב אירגן ארוחת ערב חגיגית שאליה הוזמנו כל שמנה וסלתה של יהודי מדינת אילינוי, ובראשם גדולי התעשיינים ואנשי העסקים של שיקגו. באחד מן המפוארים שבבתי המלון בשיקגו, Drake Hotel, התכנסו בערב ה-7 בדצמבר 1921 כ-800 גברים לבושים במיטב מחלצותיהם, לאירוע חברתי שברור היה כי במרכזו תעמוד ארוחת ערב דשנה. ואולם, לקהל הנוכחים ציפתה הפתעה. עם כניסתו של אחרון המוזמנים לאולם הנשפים שבמלון, ננעלו כל הדלתות. על הבמה עלה ג'ייקוב לב והכריז: "הסעדת כל האישים הרבים הנוכחים כאן פירושה הוצאה של לפחות 3,500 דולר, שהיא בזבוז ראוותני לשמו – במיוחד כשאנו חושבים על כל אלה הרעבים כעת ללחם. כלפיהם זהו פשע של ממש. 3,500 דולר יסייעו לנו להאכיל את הרעבים, להלביש את העירומים ולרפא את החולים. איזו זכות יש לנו לבזבז על עצמנו סכום כסף שחשוב להם כל-כך? וכדי שנוכל לחסוך ולאסוף עוד עבור אותם הנצרכים – באתם אתם לכאן הערב, למסיבה נטולת-מזון זו!"

תוך כדי הנאום חוצב הלהבות, שמו לב הנוכחים הנדהמים כי על השולחנות אף לא נפרשו מפות, ולא היה עליהם דבר – פרט לנרות ארוכים, שהאירו רק במעט את האירוע המוזר שנקלעו אליו. כשבטנם מקרקרת והם אינם יודעים כיצד להגיב, הבהיקו אל מול פניהם מבזקי המצלמות של קאופמן ופאברי, הצלמים שהעניקו לנו תיעוד ייחודי של אותו ערב.

האירוע שיזם ג'ייקוב לב הסתבר כהצלחה עצומה: פנקסי ההמחאות נשלפו במהירות והמחאות שמנות נרשמו לטובת הוועד לעזרת נפגעי המלחמה היהודים. מכולם הגדיל לעשות איל ההון יוליוס רוזנוולד (Julius Rosenwald), שתרם באותו ערב מיליון דולר מכיסו. אפילו בעבור נדבן כמותו, שלימים מימן את הקמת מוזיאון התעשייה והמדע בשיקגו, היה זה סכום חסר תקדים.

הידיעה על התרומה הכספית העצומה הגיעה עד מהרה לאזניו של הנשיא האמריקני, וודרו וילסון. הנשיא, שהיה מודע היטב לניסיונות הסיוע של יהדות ארצות הברית לאחיהם במזרח אירופה, שיגר מייד מברק נרגש אל רוזנוולד, ובו הודה לו על תרומתו הנדיבה, המשרתת את ערכי הדמוקרטיה וההומניזם האמריקני.

נדיבותה של יהדות אילינוי סייעה לעוד אינספור מפעלים הומניטריים וציוניים, במשך עשרות שנים. ואולם, דומה כי ההצלחה שנחלו מגייסי הכספים באותו ערב, שבו לא הוגשה ארוחה במלון דרייק שבשיקגו, לא חזרה על עצמה שנית.

500 שנה לגטו ונציה: הסכסוך העסקי שהצית מהומות דת

לכבוד ציון חמש מאות שנה להקמת גטו ונציה - הגטו היהודי הראשון בהיסטוריה: ​כיצד הצית סכסוך עסקי בנאלי שפרץ בשנת 1551 מהומות דת וגזרות קשות ברחבי איטליה?

מפה עתיקה של ונציה משנת 1572, הנמצאת באוסף המפות שבספרייה הלאומית

בשנת 1516 הוקם הגטו היהודי בוונציה ובו צופפו כל יהודי העיר המשגשגת. על היהודים החיים בין כותלי הגטו הוטלו הגבלות ואיסורים רבים: מהגבלות תנועה ועד איסור על מלאכות ועיסוקים שונים, וביניהם מלאכת הדפוס. אם רצו היהודים להדפיס את ספריהם, היו צריכים לפנות למדפיס נוצרי לשם כך.

מפת ונציה מתחילת המאה ה-16, הגטו במרכז המפה.

בדיוק מסיבה זו פנה הרב מאיר קצנלבוגן באותה שנה גורלית, היא שנת 1551, לבית הדפוס יושטיניאן והציע לו לפרסם את משנה תורה לרמב"ם בצירוף פירוש שחיבר רבי מאיר לספר. בעל הדפוס, פסימי לגבי הפוטנציאל הכלכלי הטמון בהצעה, סירב. מאוכזב אך לא מיואש, המשיך ופנה הרב מאיר עם אותה ההצעה אל בית דפוס מבוסס פחות – לה ברגדינה, בהנהלתו של אלויז ברגדין. הפעם הצעתו התקבלה.

משנה תורה לרמב"ם בהוצאת לה ברגדינה

ההצלחה הפנומנלית של הספר החדש-ישן משכה את תשומת הלב של בית הדפוס המתחרה והוא מיהר להדפיס בעצמו מהדורה זהה של משנה לרמב"ם יחד עם גרסה מקוצרת לפירוש שחיבר הרב אותו דחה זמן לא רב קודם לכן. הסכסוך העסקי גרר אחריו סכסוך תיאולוגי סוער והביא את גדול פוסקי אשכנז בתקופתו, הרב משה איסרליש מקרקוב, לקרוא להחרמת מהדורת יושטיניאן, אשר הודפסה ללא ידיעתו או אישורו של הרב מאיר.

משנה תורה לרמב"ם בהוצאת יושטיניאן

כאן ביצע בית הדפוס יושטיניאן טעות גורלית: הוא סירב להכיר בתבוסה ופנה ישירות לאפיפיור בכדי שיישב את העניין. על מנת לפגוע האחד באמינותו של השני, האשימו בעלי הדפוס היריבים אחד את השני בשילוב דברי כפירה כנגד הדת הנוצרית והכנסייה הקתולית בהדפסותיהם. החלטתו של האפיפיור הדהימה את שני הצדדים: בקיץ 1553, הורה האפיפיור יוליוס השלישי לקבץ את כל הספרים העבריים (ובראשם התלמוד) בכיכר המרכזית ברומא ולהעלותם באש. מדורת ענק דומה הוקמה גם בוונציה.

שני בעלי בתי הדפוס נאלצו לסגור את חנותם עד שיעבור הזעם. כמעט עשור חלף עד שבשנת 1563 התיר האפיפיור לפתוח מחדש בוונציה בתי דפוס שהתמחו באות עברית: הפעם תחת צנזורה חריפה ומעקב צמוד.

מפה עתיקה של ונציה משנת 1572, הנמצאת באוסף המפות שבספרייה הלאומית.

סע לאט: נוסעים במכונית הישנה עם אריק איינשטיין

הצטרפו לנסיעה אל הסיפורים והאירועים שמהם נולד "סע לאט"

אריק איינשטיין, 1976. צילום: יוסי רוט, אוסף דן הדני

נוֹסְעִים בַּמְּכוֹנִית הַיְשָׁנָה
לְתוֹךְ הַלַּיְלָה הָרָטֹב. 
הַגֶּשֶׁם שׁוּב נִהְיָה כָּבֵד, 
וְלֹא רוֹאִים מִמֶּטֶר. 
סַע לְאַט

צְבִי אוֹמֵר שֶׁגְּשָׁמִּים כָּאֵלֶּה מַזִּיקִים לַחַקְלָאוּת,

 

כתבה שפורסמה ב"מעריב" ב-18 באפריל 1971. לחצו על התמונה לכתבה המלאה

 

וַאֲנִי חוֹשֵׁב: כַּמָּה חַם בַּבַּיִת
וְאֵיזֶה מִסְכֵּנִים הַחַיָּלִים 
שֶׁשּׁוֹכְבִים עַכְשָׁו בַּבֹּץ…
סַע לְאַט, סַע לְאַט

בָּרַדְיוֹ הַחַלְפוֹן שֶׁל הַגַּשָּשׁ, 

 

"קסיוס קליי נגד חלפון", אוסף הכרזות בספרייה הלאומית

 

בניגוד לדעה המקובלת, "החלפון של הגשש" לא קשור לסרט "גבעת חלפון אינה עונה" וזאת מהסיבה הפשוטה שהסרט עדיין לא יצא בזמן כתיבת השיר. "החלפון של הגשש" בשיר מתייחס למערכונים הפופולריים של הגשש מהתכנית "קסיוס קליי נגד חלפון".

 

פִּתְאֹם הִתְחִילוּ חֲדָשׁוֹת. 
הַלַּיְלָה יֵרֵד בָּרָד כָּבֵד, 
אֶצְלִי הָלַך הַוִּישֶׁר
צְבִי אוֹמֵר שֶׁקַּר לוֹ בָּרֹאשׁ, תִּסְגֹּר אֵיזֶה חַלּוֹן, 

 

ומי זה אותו צבי, שתמיד יש לו משהו חשוב לומר? "'צבי אומר' זה צבי שיסל כמובן…", סיפר איינשטיין. "תמיד עם טיפות אף, ותמיד הרוח הזו, שנושבת מן החלון ונכנסת לאוזן. וכמובן הוויכוחים הבלתי פוסקים באוטו, חלק רוצה שהחלונות יהיו סגורים וחלק אומר אוויר, אוויר, תפתח…". שיסל – השחקן, הבמאי והמפיק – היה חבר קרוב של איינשטיין ושותף שלו גם ב"חבורת לול".

 

וַאֲנִי חוֹשֵׁב: הַפּוֹעֵל שׁוּב הִפְסִידָה,
וְאֵיזֶה מִסְכֵּנִים הָאוֹהֲדִים

שֶׁאוֹכְלִים לָהֶם תַּ'לֵב…

 

הכותרת שפורסמה ב"מעריב", ב-17 במרץ 1974

 

את אהדתו של איינשטיין להפועל תל-אביב כולם מכירים. בשנה שבה נכתב השיר, הפועל תל אביב סבלה מעונה גרועה במיוחד, וכמעט שירדה ליגה – כך שאין ספק שמסכנים היו האוהדים (ואריק ביניהם) שאכלו להם ת'לב…

 

סַע לְאַט, סַע לְאַט
תֵּן לַמַּחֲשָׁבוֹת לָרוּץ לְכָל הַכִּוּוּנִים, 
לֹא יַתְחִילוּ בִּלְעָדֵינוּ, 

 

"'לא יתחילו בלעדינו' זה משפט שהיה רץ באוטו", סיפר איינשטיין. "היינו ממהרים להופעה, הנהג היה נוסע מהר, אז היינו אומרים הלו, לא יתחילו בלעדינו".

 

סַע לְאַט, סַע לְאַט

נוֹסְעִים בַּמְּכוֹנִית הַיְשָׁנָה, 
לְתוֹךְ הַלַּיְלָה הָרָטֹב. 
מָחָר אֲנִי אָקוּם מֻקְדָּם, 
תִּרְאֶה יִהְיֶה בְּסֵדֶר

צְבִי אוֹמֵר שֶׁקָּשֶׁה לוֹ לִנְשֹׁם וְנִגְמְרוּ לוֹ הַטִּפּוֹת. 

 

צבי שיסל, חברו ושותפו של אריק איינשטיין. צילום: שאול רחמים, אוסף דן הדני, 1990

 

וַאֲנִי חוֹשֵׁב, אֲנִי חוֹשֵׁב עָלַיךְ,
וְאֵיךְ שֶׁאַתְּ יוֹדַעַת לְפַנֵּק 
אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָךְ. 
סַע לְאַט

אַתָּה זוֹכֵר שֶׁנָּסַעְנוּ לְאֵילַת, 
יָרַדְנוּ אֶל הַמַּיִם. 
כֻּלָּם הָיוּ בְּרֹאשׁ אֶחָד – 
שַׁרְנוּ בִּיטְלְס בְּקוֹלוֹת
אָה, אָה, אָה, אָה

 

איזה שיר של החיפושיות שרו אריק וחבריו בדרך לאילת? יכול מאוד להיות שאת השיר "You Never Give Me Your Money: 

 

 

נוֹסְעִים בַּמְּכוֹנִית הַיְשָׁנָה, 
לְתוֹךְ הַלַּיְלָה הָרָטֹב. 
הַגֶּשֶׁם שׁוּב נִהְיָה כָּבֵד, 
וְלֹא רוֹאִים מִמֶּטֶר. 
צְבִי אוֹמֵר שֶׁגִּלּוּ כּוֹכָב שֶׁיֵּשׁ עָלָיו חַיִּים, 

 

 

כתבה שפורסמה בעיתון "דבר" במרץ 1973. לחצו על התמונה לכתבה המלאה

 

השנים 1974-1973 היו אכן שנים מסעירות מאוד בעולם חקר החלל. בין היתר בזכות תכנית מארינר של נאס"א ששלחה גשושיות אל כוכבי הלכת השכנים לכדור הארץ. "האם כדור הארץ הוא כוכב הלכת היחיד במערכת השמש עליו מסוגלים להתקיים חיים?", שאלו את עצמם האסטרונומים ככל שהתגלו עוד ועוד פרטים על השכנים שלנו בשביל החלב. 

 

וַאֲנִי חוֹשֵׁב: עוֹד מְעַט זֶה עַזָּה, וְרַק שֶׁלּא יָעוּף אֵיזֶה רִמּוֹן 
וְנֵלֵך לַעֲזָאזֵל… 

 

הכתבה פורסמה ב"דבר", 3 בינואר, 1971. לחצו על התמונה לכתבה המלאה

 

שורה של פיגועי טרור שמקור מבצעיהם ברצועת עזה התרחשו בתחילת שנת ה-70. אחד מהפיגועים המזעזעים ביותר בגל הטרור של אותה תקופה, היה רצח שני הילדים מרק ואביגיל ארויו ז"ל לאחר שמחבל השליך רימון למכונית המשפחה. ככה שהפחד "שיעוף איזה רימון" היה חשש מוחשי מאוד באותה תקופה.

 

סַע לְאַט, סַע לְאַט
תֵּן לַמַּחֲשָׁבוֹת לָרוּץ לְכָל הַכִּוּוּנִים, 

 

בסרט "סע לאט" בכיכובם של אריק איינשטיין, צבי שיסל ואחרים, אלמנט "סע לאט" מככב ממש בתחילתו של הסרט. כבר בדקות הראשונות של הסרט איינשטיין מבקש לפתוח חלון ודורש: "סע לאט!":

 

לֹא יַתְחִילוּ בִּלְעָדֵינוּ, 
סַע לְאַט, סַע לְאַט…

נוֹסְעִים בַּמְּכוֹנִית הַיְשָׁנָה לְתוֹךְ הַלַּיְלָה הָרָטֹב. 

 

[הציטוטים של אריק איינשטיין בכתבה לקוחים מהספר "אריק איינשטיין זו אותה האהבה – ביוגרפיה בראשי פרקים". עורך: עלי מוהר, הוצאת דניאלה די-נור, 2006)

 

כתבות נוספות

נדיר: אריק איינשטיין מצייר ומסכם את שירותו בלהקת הנח"ל

המשוחרר הטרי אריק איינשטיין שר על השעות הקטנות של הלילה

הסיפור מאחורי "עָטוּר מִצְחֵךְ"

ככה הם נראו פעם: מסע מצולם בעקבות זמרי ישראל