קמפיין גיוס הכספים המבריק בהיסטוריה היהודית

800 גברים עשירים הוזמנו לארוחת ערב מפנקת ועשירה. אך משהו בסעודה היה חסר וגרם להם לפתוח את הארנק.

לפריט בקטלוג הספרייה לחצו

אתגרים קשים לפיצוח עומדים לפני הארכיונאי העוסק בתצלומים, בהיעדר מידע כתוב. לא פעם נדרשת תושייה רבה כדי להבין מהו האירוע המצולם, מיהם המצולמים והיכן צולמה התמונה, כאשר אין כל מידע בכתב שניתן להיעזר בו. כזה הוא התצלום שנתקלתי בו באוספי הספרייה באחד הימים: הדפס כסף איכותי וגדול, המתעד אירוע חשוב, ככל הנראה, שנערך בארצות הברית.

מהו האירוע המשונה הזה, שבו מסובים אנשים רבים ליד שולחנות ריקים שעליהם ניצבים נרות גדולים? ומיהם אותם גברים חנוטים בחליפות, המחייכים בחמיצות למצלמה? כל המידע שעמד לרשותי היה שם חברת הצילום, קאופמן את פאברי, בעיר שיקגו, שנכתב בפינתו הימנית התחתונה של התצלום. תחת השם נוספו חמש ספרות, מופרדות במקף: 21-6591. הכרה של צורת המיספור שהיתה נהוגה על ידי צלמים על גבי תשליליהם, העלתה את ההשערה שהמספר הראשון מהווה את השנה – 1921 – ואילו המספר השני הוא המספר הסידורי של התשליל באותה שנה. עם הנתונים הבסיסיים של שם הצלם, שנה (שהיתה עדיין משוערת בלבד), מקום הצילום ושם, שהוא כנראה שמו של תורם התצלום לספרייה, יצאתי למסע קצר של חיפושים.

עיון בספרו המרתק של ארווין קוטלר על יהודי שיקגו (The Jews of Chicago:‎ from shtetl to suburb) העניק לי את פתרון החידה, ומלוא התמונה נפרשה לעיניי – כעת התצלום היה רב משמעות! ועדות הסיוע שקמו בשיקגו לעזרת יהודי רוסיה, כך מספר קוטלר, היו פעילות ביותר בגיוס כספים במשך קרוב לעשור. החל מאמצע מלחמת העולם הראשונה הצליחו חבריהן לגייס מיליוני דולרים לעזרתן של קהילות יהודיות במזרח אירופה, אשר סבלו מרדיפות, פוגרומים ומלחמות. לבבותיהם של יהודי שיקגו העשירים נמסו לנוכח סיסמאות כגון: "הצילו את אחינו הגוועים!" והם פתחו את כיסם בנדיבות רבה. ואולם, בעיניו של אחד מראשי הקהילה בשיקגו, ג'ייקוב לב, כל זה לא היה מספיק. הוא ביקש לערוך התרמה גדולה באירוע רב-רושם, שתכניס לקופת הסיוע סכום משמעותי, בבת אחת. את תשומת ליבו תפסה אחת הסיסמאות החזקות שהשפיעו על יהודי שיקגו העשירים: "Suppose you were starving!" ("תארו לעצמכם שאתם הייתם רעבים!"). הוא החליט לקחת סיסמה זו, ולממשה הלכה למעשה.

ג'ייקוב לב אירגן ארוחת ערב חגיגית שאליה הוזמנו כל שמנה וסלתה של יהודי מדינת אילינוי, ובראשם גדולי התעשיינים ואנשי העסקים של שיקגו. באחד מן המפוארים שבבתי המלון בשיקגו, Drake Hotel, התכנסו בערב ה-7 בדצמבר 1921 כ-800 גברים לבושים במיטב מחלצותיהם, לאירוע חברתי שברור היה כי במרכזו תעמוד ארוחת ערב דשנה. ואולם, לקהל הנוכחים ציפתה הפתעה. עם כניסתו של אחרון המוזמנים לאולם הנשפים שבמלון, ננעלו כל הדלתות. על הבמה עלה ג'ייקוב לב והכריז: "הסעדת כל האישים הרבים הנוכחים כאן פירושה הוצאה של לפחות 3,500 דולר, שהיא בזבוז ראוותני לשמו – במיוחד כשאנו חושבים על כל אלה הרעבים כעת ללחם. כלפיהם זהו פשע של ממש. 3,500 דולר יסייעו לנו להאכיל את הרעבים, להלביש את העירומים ולרפא את החולים. איזו זכות יש לנו לבזבז על עצמנו סכום כסף שחשוב להם כל-כך? וכדי שנוכל לחסוך ולאסוף עוד עבור אותם הנצרכים – באתם אתם לכאן הערב, למסיבה נטולת-מזון זו!"

תוך כדי הנאום חוצב הלהבות, שמו לב הנוכחים הנדהמים כי על השולחנות אף לא נפרשו מפות, ולא היה עליהם דבר – פרט לנרות ארוכים, שהאירו רק במעט את האירוע המוזר שנקלעו אליו. כשבטנם מקרקרת והם אינם יודעים כיצד להגיב, הבהיקו אל מול פניהם מבזקי המצלמות של קאופמן ופאברי, הצלמים שהעניקו לנו תיעוד ייחודי של אותו ערב.

האירוע שיזם ג'ייקוב לב הסתבר כהצלחה עצומה: פנקסי ההמחאות נשלפו במהירות והמחאות שמנות נרשמו לטובת הוועד לעזרת נפגעי המלחמה היהודים. מכולם הגדיל לעשות איל ההון יוליוס רוזנוולד (Julius Rosenwald), שתרם באותו ערב מיליון דולר מכיסו. אפילו בעבור נדבן כמותו, שלימים מימן את הקמת מוזיאון התעשייה והמדע בשיקגו, היה זה סכום חסר תקדים.

הידיעה על התרומה הכספית העצומה הגיעה עד מהרה לאזניו של הנשיא האמריקני, וודרו וילסון. הנשיא, שהיה מודע היטב לניסיונות הסיוע של יהדות ארצות הברית לאחיהם במזרח אירופה, שיגר מייד מברק נרגש אל רוזנוולד, ובו הודה לו על תרומתו הנדיבה, המשרתת את ערכי הדמוקרטיה וההומניזם האמריקני.

נדיבותה של יהדות אילינוי סייעה לעוד אינספור מפעלים הומניטריים וציוניים, במשך עשרות שנים. ואולם, דומה כי ההצלחה שנחלו מגייסי הכספים באותו ערב, שבו לא הוגשה ארוחה במלון דרייק שבשיקגו, לא חזרה על עצמה שנית.

סע לאט: נוסעים במכונית הישנה עם אריק איינשטיין

הצטרפו לנסיעה אל הסיפורים והאירועים שמהם נולד "סע לאט"

אריק איינשטיין, 1976. צילום: יוסי רוט, אוסף דן הדני

נוֹסְעִים בַּמְּכוֹנִית הַיְשָׁנָה
לְתוֹךְ הַלַּיְלָה הָרָטֹב. 
הַגֶּשֶׁם שׁוּב נִהְיָה כָּבֵד, 
וְלֹא רוֹאִים מִמֶּטֶר. 
סַע לְאַט

צְבִי אוֹמֵר שֶׁגְּשָׁמִּים כָּאֵלֶּה מַזִּיקִים לַחַקְלָאוּת,

 

כתבה שפורסמה ב"מעריב" ב-18 באפריל 1971. לחצו על התמונה לכתבה המלאה

 

וַאֲנִי חוֹשֵׁב: כַּמָּה חַם בַּבַּיִת
וְאֵיזֶה מִסְכֵּנִים הַחַיָּלִים 
שֶׁשּׁוֹכְבִים עַכְשָׁו בַּבֹּץ…
סַע לְאַט, סַע לְאַט

בָּרַדְיוֹ הַחַלְפוֹן שֶׁל הַגַּשָּשׁ, 

 

"קסיוס קליי נגד חלפון", אוסף הכרזות בספרייה הלאומית

 

בניגוד לדעה המקובלת, "החלפון של הגשש" לא קשור לסרט "גבעת חלפון אינה עונה" וזאת מהסיבה הפשוטה שהסרט עדיין לא יצא בזמן כתיבת השיר. "החלפון של הגשש" בשיר מתייחס למערכונים הפופולריים של הגשש מהתכנית "קסיוס קליי נגד חלפון".

 

פִּתְאֹם הִתְחִילוּ חֲדָשׁוֹת. 
הַלַּיְלָה יֵרֵד בָּרָד כָּבֵד, 
אֶצְלִי הָלַך הַוִּישֶׁר
צְבִי אוֹמֵר שֶׁקַּר לוֹ בָּרֹאשׁ, תִּסְגֹּר אֵיזֶה חַלּוֹן, 

 

ומי זה אותו צבי, שתמיד יש לו משהו חשוב לומר? "'צבי אומר' זה צבי שיסל כמובן…", סיפר איינשטיין. "תמיד עם טיפות אף, ותמיד הרוח הזו, שנושבת מן החלון ונכנסת לאוזן. וכמובן הוויכוחים הבלתי פוסקים באוטו, חלק רוצה שהחלונות יהיו סגורים וחלק אומר אוויר, אוויר, תפתח…". שיסל – השחקן, הבמאי והמפיק – היה חבר קרוב של איינשטיין ושותף שלו גם ב"חבורת לול".

 

וַאֲנִי חוֹשֵׁב: הַפּוֹעֵל שׁוּב הִפְסִידָה,
וְאֵיזֶה מִסְכֵּנִים הָאוֹהֲדִים

שֶׁאוֹכְלִים לָהֶם תַּ'לֵב…

 

הכותרת שפורסמה ב"מעריב", ב-17 במרץ 1974

 

את אהדתו של איינשטיין להפועל תל-אביב כולם מכירים. בשנה שבה נכתב השיר, הפועל תל אביב סבלה מעונה גרועה במיוחד, וכמעט שירדה ליגה – כך שאין ספק שמסכנים היו האוהדים (ואריק ביניהם) שאכלו להם ת'לב…

 

סַע לְאַט, סַע לְאַט
תֵּן לַמַּחֲשָׁבוֹת לָרוּץ לְכָל הַכִּוּוּנִים, 
לֹא יַתְחִילוּ בִּלְעָדֵינוּ, 

 

"'לא יתחילו בלעדינו' זה משפט שהיה רץ באוטו", סיפר איינשטיין. "היינו ממהרים להופעה, הנהג היה נוסע מהר, אז היינו אומרים הלו, לא יתחילו בלעדינו".

 

סַע לְאַט, סַע לְאַט

נוֹסְעִים בַּמְּכוֹנִית הַיְשָׁנָה, 
לְתוֹךְ הַלַּיְלָה הָרָטֹב. 
מָחָר אֲנִי אָקוּם מֻקְדָּם, 
תִּרְאֶה יִהְיֶה בְּסֵדֶר

צְבִי אוֹמֵר שֶׁקָּשֶׁה לוֹ לִנְשֹׁם וְנִגְמְרוּ לוֹ הַטִּפּוֹת. 

 

צבי שיסל, חברו ושותפו של אריק איינשטיין. צילום: שאול רחמים, אוסף דן הדני, 1990

 

וַאֲנִי חוֹשֵׁב, אֲנִי חוֹשֵׁב עָלַיךְ,
וְאֵיךְ שֶׁאַתְּ יוֹדַעַת לְפַנֵּק 
אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָךְ. 
סַע לְאַט

אַתָּה זוֹכֵר שֶׁנָּסַעְנוּ לְאֵילַת, 
יָרַדְנוּ אֶל הַמַּיִם. 
כֻּלָּם הָיוּ בְּרֹאשׁ אֶחָד – 
שַׁרְנוּ בִּיטְלְס בְּקוֹלוֹת
אָה, אָה, אָה, אָה

 

איזה שיר של החיפושיות שרו אריק וחבריו בדרך לאילת? יכול מאוד להיות שאת השיר "You Never Give Me Your Money: 

 

 

נוֹסְעִים בַּמְּכוֹנִית הַיְשָׁנָה, 
לְתוֹךְ הַלַּיְלָה הָרָטֹב. 
הַגֶּשֶׁם שׁוּב נִהְיָה כָּבֵד, 
וְלֹא רוֹאִים מִמֶּטֶר. 
צְבִי אוֹמֵר שֶׁגִּלּוּ כּוֹכָב שֶׁיֵּשׁ עָלָיו חַיִּים, 

 

 

כתבה שפורסמה בעיתון "דבר" במרץ 1973. לחצו על התמונה לכתבה המלאה

 

השנים 1974-1973 היו אכן שנים מסעירות מאוד בעולם חקר החלל. בין היתר בזכות תכנית מארינר של נאס"א ששלחה גשושיות אל כוכבי הלכת השכנים לכדור הארץ. "האם כדור הארץ הוא כוכב הלכת היחיד במערכת השמש עליו מסוגלים להתקיים חיים?", שאלו את עצמם האסטרונומים ככל שהתגלו עוד ועוד פרטים על השכנים שלנו בשביל החלב. 

 

וַאֲנִי חוֹשֵׁב: עוֹד מְעַט זֶה עַזָּה, וְרַק שֶׁלּא יָעוּף אֵיזֶה רִמּוֹן 
וְנֵלֵך לַעֲזָאזֵל… 

 

הכתבה פורסמה ב"דבר", 3 בינואר, 1971. לחצו על התמונה לכתבה המלאה

 

שורה של פיגועי טרור שמקור מבצעיהם ברצועת עזה התרחשו בתחילת שנת ה-70. אחד מהפיגועים המזעזעים ביותר בגל הטרור של אותה תקופה, היה רצח שני הילדים מרק ואביגיל ארויו ז"ל לאחר שמחבל השליך רימון למכונית המשפחה. ככה שהפחד "שיעוף איזה רימון" היה חשש מוחשי מאוד באותה תקופה.

 

סַע לְאַט, סַע לְאַט
תֵּן לַמַּחֲשָׁבוֹת לָרוּץ לְכָל הַכִּוּוּנִים, 

 

בסרט "סע לאט" בכיכובם של אריק איינשטיין, צבי שיסל ואחרים, אלמנט "סע לאט" מככב ממש בתחילתו של הסרט. כבר בדקות הראשונות של הסרט איינשטיין מבקש לפתוח חלון ודורש: "סע לאט!":

 

לֹא יַתְחִילוּ בִּלְעָדֵינוּ, 
סַע לְאַט, סַע לְאַט…

נוֹסְעִים בַּמְּכוֹנִית הַיְשָׁנָה לְתוֹךְ הַלַּיְלָה הָרָטֹב. 

 

[הציטוטים של אריק איינשטיין בכתבה לקוחים מהספר "אריק איינשטיין זו אותה האהבה – ביוגרפיה בראשי פרקים". עורך: עלי מוהר, הוצאת דניאלה די-נור, 2006)

 

כתבות נוספות

נדיר: אריק איינשטיין מצייר ומסכם את שירותו בלהקת הנח"ל

המשוחרר הטרי אריק איינשטיין שר על השעות הקטנות של הלילה

הסיפור מאחורי "עָטוּר מִצְחֵךְ"

ככה הם נראו פעם: מסע מצולם בעקבות זמרי ישראל

"ספר שרוליק": הפרויקט הסודי של דוש שלא הושלם מעולם

שנתיים לפני מותו עמל הקריקטוריסט דוש על "ספר שרוליק" לכבוד חגיגות חמישים שנות עצמאות למדינה. הצצה לספר שהיה אמור לסכם את שיתוף הפעולה הפורה בין היוצר ליצירתו המוכרת ביותר

שרוליק מתלוצץ עם יוצרו

גל הלאומיות האדיר ששטף את אירופה ואת אמריקה במאה ה-19 שכנע שורה ארוכה של קבוצות אתניות ותרבותיות לראות בעצמן, לעתים לראשונה בתולדותיהם, עמים מובחנים וייחודים. הכלים שנוצרו כדי לחזק את התודעה הלאומית הרכה היו רבים ומגוונים. אחד המעניינים שבהם היה האנשה מצוירת של העם והמדינה בדמות יחידה.

 

הדוד סאם רוצה אותך! פוסטר שעיצב ג'ימס מונטגומרי פלאג, שנת 1917

 

סוגי הדמויות הללו, מוצאן ואופיין מלמדים אותנו רבות על הדרכים שבהן בחרו אותם לאומים חדשים להציג את עצמם לעצמם. הדוד סם למשל, גבר מזוקן וחמור סבר שצריך את עזרתך בהצלת הרפובליקה, הוא הדימוי המקובל של ארצות הברית בשעותיה היותר פטריוטיות. דמותה של מריאן, המובילה את העם הצרפתי לעבר עתיד של חירות ושוויון, ייצגה עבור מיליוני צרפתים את ערכי מהפכת 1789 ואת המאבק חסר הרחמים שלהם באויבי הרפובליקה (מבחוץ ומבפנים).

 

"החירות מובילה את העם", אז'ן דלקרואה

 

שרוליק – הצבר האולטימטיבי 

עם ישראל הצטרף באיחור אל העגלה הלאומית. ולמרות שאת מדינתו הקים רק בשנת 1948, ראה את עצמו ראוי לדמות משלו. את המשאלה הזאת הגשימה ישראל בשנת 1951; באותה שנה הופיעה לראשונה דמותו של שרוליק, פרי עטו המושחזת של הקריקטוריסט והמאייר הנודע קָרִיאֵל "דוֹש" גַרדוֹש.

מרגע שנוצר שרוליק, דמותו המצוירת מיהרה למלא את תפקיד הצבר האולטימטיבי – שובב אידיאליסט חבוש כובע טמבל וסנדלים המהווה את התשובה הקריקטוריסטית לדימוי היהודי הגלותי הכפוף והמזוקן. בזמן תקופת ההמתנה ערב מלחמת ששת הימים התגייס גם שרוליק לצה"ל, ויחד עם אלפי אזרחי ואזרחות המדינה החליף את החולצה הזרוקה בחולצת דגמ"ח, את הסנדלים במגפיים ואת כובע הטמבל בכובע צבאי סטנדרטי – שהיה, למרות הכל, דומה להפליא לכובע הידוע שלו.

 

האבולוציה של שרוליק, מתוך האתר המוקדש לפועלו של דוש

 

האהדה העצומה שזכה לה שרוליק הביאה רבים מאזרחי ישראל לזהות אותו עם מדינתם, ובשנת 1998 נבחרה דמותו לעטר בול מיוחד שהנפיק דואר ישראל לרגל יובל המדינה.

באותה השנה, החל דוש בעבודה על פרויקט סודי שנקרא "ספר שרוליק". היה זה הפרויקט הגדול האחרון של הקריקטוריסט.

קריאל "דוש" גרדוש נפטר בפברואר 2000, והפרויקט מעולם לא הושלם. הסקיצות שהכין שמורות בארכיון דוש שבספרייה הלאומית, ובאמצעותן נוכל לעקוב אחר המחשבות והתכנונים שלו לגבי מה שהיה אמור להוות סיכום ליצירתו האהובה והמוכרת ביותר – שרוליק.

 

בן חמישים! סיפור המדינה הציונית

 

כריכת הספר שלא הושלם מעולם

 

בארכיון דוש נמצאים שני תיקים ארכיונים המהווים את מכלול הרעיונות והניסיונות שהספיק דוש לגבש. הכריכה השמורה בארכיון מלמדת על ההקשר של הפרסום – ספר החוגג יום הולדת חמישים ל"ישראל הקטן", הלוא הוא שרוליק שלנו. כותרת המשנה מלמדת כי דוש תכנן את הספר כדו-שיח בינו ובין שרוליק.

 

מה פתאום "אני בן חמישים"?!

 

כבר במבוא לספר נשאלת השאלה הראויה: "מה פתאום?!". איך ייתכן ששרוליק חוגג 50? הרי מדובר בנער הנראה "בגיל בר-מצווה בקירוב ולבוש בהתאם, אם כי בסגנון מיושן במקצת". ההסבר לגילו המופלג של שרוליק פשוט: היות שמדובר בדמות מצוירת שאמורה לסמל את מדינת ישראל הכבר-לא-כל-כך-צעירה, גילו יכול להיות כל גיל. ובאמת, אם נדייק, גילו של שרוליק אינו בדיוק זהה לגילה של המדינה.

גם לכך ענה שרוליק בהקדמה (בעקיפין). "בקיצור אני סמל. דמותי, אישיותי, תיפקודי מסמלים את מדינת היהודים ואת העם שיושב בתוכה. וסמלים, כידוע, לא מזדקנים".

בשלב הזה מתערב דוש עם ספק הרהור ספק התנצלות. "נשאלת השאלה בתקופתנו הפמיניסטית: מדוע לא בחר דוש בדמות אישה-בת בתור סמל המדינה". על כך הוא גם עונה – אסור לשכוח "שבשנות החמישים המוקדמות לא היתה עוד מודעות ציבורית רחבה לשוויון המינים".

 

הכירו את רותי

 

ועדיין, מפשפש דוש בזיכרונו, ונזכר בדמותה של רותי.

רותי של דוש

כשנתיים לפני שרוליק, הופיעה רותי ב"Comic Strip" שבועי בעיתון "העולם הזה".

סטריפ של "רותי", שפורסם ב"עולם הזה", 1952

 

 

"ננסה לשחזר את יובל השנים שחלפו מאז הלידה"

דוש היה ככל הנראה מודע לגודל ההישג, ובעיקר לגודל הפאתוס העצמי שנוצר בעצם העלאת הנושא, ועוצר את עצמו, "לפני שאני מתחיל להשוויץ, ולהוזיל דמעות". הגיע הזמן לחזור למשימה שלשמה התכנסנו – "ננסה לשחזר את יובל השנים שחלפו מאז הלידה".

 

ראשית המדינה – בתנועה הציונית

 

זו כבר התגלתה כמשימה מסובכת בהרבה, ולה מוקדשים שאר דפי הסקיצה. במה להתמקד? עד כמה להתמקד במה שכבר הוחלט להתמקד בו? ומה בעצם אמור להיות הנרטיב הכללי, הסיפור שראוי לספרו? את כל השאלות האלה אנו מוצאים צצות מבין תכנוניו של דוש.

 

מחשבות ראשונות לגבי הסיפור הכללי

 

קחו לדוגמה את השאלה הראשונה שהעלנו: במה להתמקד? על פניו – תשובה פשוטה לשאלה. אם מדובר בספר הסוקר את תולדותיה של מדינת ישראל, ראוי לפתוח באותו יום שישי גורלי של ה' באייר ה'תש"ח, ב-14 במאי 1948, יום הכרזת המדינה. אך היות ששום מאורע לא מתחולל בוואקום, וכל מאורע נעזר בשורה ארוכה של אישים והתפתחויות המסייעים בהולדתו – לא ניתן לספר את סיפור הקמת המדינה מבלי לספר על התנועה הציונית שהולידה אותה. וגם, אולי, על המאורעות ההיסטוריים הגדולים שהקשו או סייעו במאבק לעצמאות.

 

לעם הנצח לא תזיק קצת פרספקטיבה היסטורית

 

רק רגע, חשב ודאי דוש לעצמו, כיצד ניתן לספר את סיפורה של התנועה הציונית מבלי להגיד משהו על העם שהיא מעוניינת ראשית לעורר ואחר-כך לשחרר? מהר מאוד התרחבה הפרספקטיבה של הספר, ובסקיצה מאוחרת אנו כבר רואים עיסוק ב"ימי קדם" – כנראה שתקופת התנ"ך, ציון "האסונות" – כנראה שחורבן שני הבתים, ומבט אל "הגלות" – ממנה ביקשה הציונות להירפא, בין היתר בעזרת כל מיני טיפוסים שרוליקיים.

המסגרת ההיסטורית אפשרה לדוש לחקור כמה קווי עלילה לא שגרתיים. "מכונת זמן?", כתב בצד אחד הדפים. אולי שימוש ב"אינטרנט – מחשב – משקפיים". והרעיון המעניין והמסתורי ביותר – "צ'יפס – מאפשר לחזור בזמן". הכוונה היא לשבב חדשני ממוחשב ולא – כפי שנדמה במבט ראשון – למאכל העשוי מתפוחי אדמה המטוגנים בשמן עמוק.

 

השנים הירוקות והכחולות

 

כשהתביית על מרכז הכובד של הספר, שנות המדינה, השתעשע דוש במספר דרכים לייצג אותן: חלוקה לעשורים, כשלכל עשור מוטיב משלו (לידה, התבגרות ואכזבה). או, אולי, חלוקה סכמטית יותר של צבעים ושל שנים. שנות ההקמה, למשל, נצבעו בראשו של הקריקטוריסט בתור "השנים הירוקות" – שנות "התחלה, צמיחה, תקוה", בעוד "השנים האפורות" – ככל הנראה שנות כתיבת הספר, הצטיירו כשנים משמימות של קיום גרידא.

 

לאן חוזרים בזמן?

 

אולי כדי ליצוק אירוע משמעותי יותר לתוך הקטגוריה הזו השתעשע דוש עוד קצת עם רעיון מכונת הזמן. לאן יחזור שרוליק? מה יראה? על מלחמת השחרור ויום הכיפורים הרי אי אפשר לוותר. שנת 1968 הציבה שאלה קשה יותר. "כיבוש" או "מלחמה" – תהה דוש על הדף.

 

"ב.ג. כמובן"

 

כדי לבחון את הרעיון יותר לעומק, עבר דוש לפרט את "הנפשות הפועלות". הדמויות שיסייעו לשרוליק לספר את סיפורה של המדינה. בפרק שהיה אמור לעסוק במלחמת העצמאות יפגוש שרוליק את ראש הממשלה דוד בן-גוריון ("ב.ג. כמובן"), אך גם כמה דמויות גנריות. המגויס והמשתמט מהפלמ"ח, חברי המחתרות, בריטים ובאופן כללי אף יותר את ה"יפה" וה"מכוער" של עידן ההקמה.

 

שרוליק על צג מחשב

 

דוש לא נשאר בשלב התכנונים וניסה את כוחו בחיבור שני סיפורים. בראשון, מוצא שרוליק את עצמו "על צג של מחשב" באדיבותו של "גבר צעיר במבטא אמריקני מובהק" בשם דוק – מעין הכלאה בין מדען מטורף "ומחשביסט מקצועי".

תחילה מנסה שרוליק להימלט מתוך הצג, אך כל ניסיונותיו נכשלים. כשהוא כבר מסכים להירגע, מסביר לו דוק את התוכנית. היות ש"רק אתה ויצורים דימיוניים מהסוג שלך מסוגלים לנצל את התופעה" (הכוונה ליכולת לחזור בזמן), מציע דוק לשרוליק הצעה מפתה: לחזור בזמן לאיזו תקופה שירצה ולספר על חוויותיו. וכאילו שההצעה לא מפתה מספיק, מיידע דוק את גיבורנו – "שנינו נהיה עשירים ומפורסמים. פרס נובל באופק. וזה רק ההתחלה".

"מה צריך לעשות?", שואל שרוליק המסוקרן.

"קח את הסמן ותעביר אותו אל התקופה שנראת לך"

"תפסתי את החץ הקטן, היססתי, ושמתי אותו ליד המאה הרביעית לפני הספירה".

(…)

"מצאתי את עצמי במורד סלעי תחת עץ תאנה, מול גבעה שהזכירה את נבי סמואל", הן המילים האחרונות של הסיפור הראשון.

 

את הסיפור הבא מקדיש דוש לפלמ"ח ולמלחמת העצמאות. ופה, לצערנו, מסתיים "ספר שרוליק".

 

לקריאה נוספת

 

 

האתר המוקדש ליצירתו של דוש

מרותי ועד שרוליק : עולם הקריקטורות והקומיקס של דוש

ספר שרוליק – צפו בתיק הארכיון המקוון

פריטים דיגיטליים בארכיון דוש שבספרייה הלאומית

 

כתבות נוספות:

איך בישרו לילדי ישראל על נס כ"ט בנובמבר?

כששושנה דמארי סירבה לשיר את כלניות

האם העתיק פיקאסו את יונת השלום של נחום גוטמן?