הַמּוּסָךְ: מוסף מקוון לשירה, לסיפורת, לביקורת ולמסה – גיליון מס' 17

אלומת אור על שירתה של משוררת היידיש הנפלאה מלכה חפץ-טוזמאן לרגל שלושים שנה לפטירתה, יהונתן דיין יוצא בעקבות יותם ראובני לעירו אשדוד, אישה נמשכת לבטון בסיפור פיוטי מאת ננה אריאל, מיוחד למוסך: הסופרת עדי שורק מתבוננת בחסרי-בית ובדרי-רחוב, ועוד.

המוסך נולד מתוך הרגשה נמשכת, משותפת לרבות ולרבים, כי יש צורך בתיקון עמוק בסצנת הספרות בישראל, שחלקים מרכזיים ומבוססים בה לוקים בכוחנות, במחיקת נשים יוצרות, בהעדפת פרובוקציות, אלימות ומדנים על פני איכות, בצמצום נמשך של במות לשירה עכשווית ושל השיח על אודותיה. מתוך הצורך הזה ערכנו ב-2016 את פסטיבל 'תיקון' האלטרנטיבי לשירה, בארבעה מוקדים ברחבי הארץ, ומתוך הכרה בנחיצותה של אלטרנטיבה קבועה ייסדנו את המוסך – מוסף מקוון דו-שבועי לשירה, לסיפורת, לביקורת ולמסה. המוסך ייערך על בסיס פתיחות, שוויון והומניזם, אתיקה המכירה בכך שמאחורי כל יצירה ניצבת נפש, ומעל לכול – התשוקה הפשוטה לספרות טובה.

רוצים לדעת מתי יוצא גיליון חדש? הירשמו לניוזלטר, והמוסך כבר יבוא אליכם!

 

מערכת המוסך אבלה על לכתה בטרם עת של הסופרת רונית מטלון.

 

 תוכן עניינים – גיליון מס' 17

   

   

   

   

 

שירה | שירים חדשים מאת רוית ראופמן, שיח'ה חליווה, אורין רוזנר ורות חוף

לֹא מְעַנְיֵן אוֹתִי מִפְלַס מֵי הַנַּחַל וְלֹא שְׁמוֹ, שֶׁלֹּא זָכַרְתִּי מֵעוֹלָם / כֵּן מְעַנְיֵן אוֹתִי לִזְכֹּר מַדּוּעַ כִּמְעַט טָבַעְתִּי בּוֹ / וּמַדּוּעַ לֹא.

Photo by Kace Rodriguez on Unsplash

רוית ראופמן

בסוף היום

1.
אֲנִי מוֹלִיכָה אֶת הַסַּבּוֹן בְּמוֹרַד גַּבָּהּ, מַזְכִּירָה לְעַצְמִי: זוֹ מִין חוֹבָה כָּזֹאת, לְנַקּוֹת
אֶת כָּל הַלִּכְלוּךְ הַזֶּה שֶׁמִּי יוֹדֵעַ כַּמָּה זְמַן
חוֹשֶׁבֶת אֵיךְ עוֹד מְעַט אֶכְתֹּב עַל זֶה שִׁיר
אֵיךְ אֶכְתֹּב עַל זֶה שִׁיר, דּוֹחָה
אֶת אֵימַת הַשִּׁיטוּט מֵהַגַּב לְפָנִים,
לִפְנֵי שֶׁאֲזַהֵם אֶת הַדַּף, וְאֶכְתֹּב: אֲנִי רוֹחֶצֶת לָהּ אֶת הַשָּׁדַיִם, וְאֶת הַבֶּטֶן, הִנֵּה אֲנִי מוֹלִיכָה אֶת הָאֶצְבָּעוֹת אֶל הַמָּקוֹם מִמֶּנּוּ בָּאתִי.

2.
גּוּפָהּ הַמֻּנָּח מוּל אֲרוּחַת הָעֶרֶב.
כַּמָּה רַעַשׁ
כַּמָּה רַעַשׁ
אוּלַי פָּשׁוּט אֶכְתֹּב: לֶחֶם. קוֹטֶג'. אָבוֹקָדוֹ.

3.
עַכְשָׁו הִיא הוֹלֶכֶת לִישֹׁן.
יֵשׁ לָהּ פְּרָחִים כְּחֻלִּים עַל הַפִּיגָ'מָה, שֶׁמִּישֶׁהוּ פַּעַם שִׂרְטֵט בְּמִפְעַל טֶקְסְטִיל, לִפְנֵי מִילְיוֹן שָׁנָה, אוֹ אוּלַי בַּשָּׁנָה שֶׁעָבְרָה, וְדַוְקָא הֵם, יוֹתֵר מֵהַכֹּל,
מַקְשִׁים עַכְשָׁו.

4.
מִדֵי פַּעַם מִתְעוֹרְרִים בְּתוֹכָהּ זִכְרוֹנוֹת,
כְּמוֹ אֶפְרוֹחִים קְטַנִּים שֶׁבּוֹקְעִים מֵהַבֵּיצָה בַּפַּעַם הַשְּׁנִיָּה, כְּדֵי לָעוּף לְשׁוּמָקוֹם.

5.
עָשׂוּ לָהּ נִתּוּחַ קָטָרַקְט, וְכָל מַה שֶּׁאִי אֶפְשָׁר לִרְאוֹת
נִשְׁאָר בְּלִי תֵּרוּץ

6.
חָשְׁבוּ שֶׁאֲנִי יַלְדַּת שֶׁמֶשׁ
שֶׁזּוֹרַחַת בְּאֶמְצַע הַחַיִּים.
כַּמָּה נָעִים יָכוֹל הָיָה לִהְיוֹת יַלְדַּת שֶׁמֶשׁ אֲבָל בְּעֶצֶם
הָיִיתִי יַלְדָּה שֶׁמִּתְרוֹצֶצֶת בַּשְּׁבִילִים וּמַסְתִּירָה לָהּ אֶת הַצֵּל.

רוית ראופמן היא פסיכולוגית קלינית וחוקרת ספרות, מרצה בכירה בחוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה. בין ספריה: ספר הפרוזה "משחקי חברה" (רימונים), ספרי העיון "שתי השפות של האדם" (האוניברסיטה המשודרת), "חלומות ומעשיות" (רסלינג), "השפה ההיא" (רסלינג, במשותף עם יואב יגאל).

.

שיח'ה חליווה

מחוץ לעונות

בַּחֹרֶף נָהֲגָה אִמִּי לְהַנִּיחַ דְּלִי בְּפֶתַח הַצְּרִיף שֶׁלָּנוּ. בַּבֹּקֶר הָיְתָה רוֹחֶצֶת אֶת פָּנַי וְאוֹמֶרֶת: מֵי הַגֶּשֶׁם טוֹבִים לְעוֹר פָּנַיִךְ.
בַּקַּיִץ הָיְתָה מִסְתַּנֶּנֶת וְאוֹסֶפֶת אֶת לְבָנַי אֲשֶׁר תָּלִיתִי עַל חֶבֶל הַכְּבִיסָה וְאוֹמֶרֶת:
אֵיזוֹ בּוּשָׁה! עוֹבְרִים וְשָׁבִים רוֹאִים אֶת לְבָנַיִךְ!
אֵין עוֹבְרִים וְאֵין שָׁבִים רַק עֵדֶר צֹאן וְרוֹעֶה עִוֵּר.
בָּאָבִיב הָיִיתִי נוֹשֵׂאת אֶת קוֹלִי בְּשִׁירָה וְהִיא הָיְתָה נוֹזֶפֶת בִּי: דַּי עִם הַשִּׁגָּעוֹן שֶׁלָּךְ.
וַאֲנִי רוֹדֶפֶת שִׁגָּעוֹן וְצֶדֶק. מֵאָז הִתְאַהַבְתִּי בַּשִּׁירָה.
בַּסְּתָו לֹא הָיָה דָּבָר מְעַנְיֵן.
בֵּין הָעוֹנוֹת נָהֲגָה לוֹמַר: צָרִיךְ לִכְרוֹת אֶת הַכְּנָפַיִם שֶׁצּוֹמְחוֹת לַיַּלְדָּה,
וְ־אַל תִּשְׁבְּרִי אֶת עֵין אָחִיךְ לְיַד חֲבֵרַיִךְ (כְּלוֹמַר: אַל תְּבַיְּשִׁי אוֹתוֹ).
מִחוּץ לָעוֹנוֹת לָמַדְתִּי לָעוּף.

נחל

לֹא מְעַנְיֵן אוֹתִי הַנַּחַל הַצָּמוּד לַכְּפָר שֶׁלִּי הַמֵּת לִמְרַגְּלוֹת הַר הַכַּרְמֶל
לֹא מְעַנְיֵן אוֹתִי הַכְּבִישׁ שֶׁהִפְרִיד בֵּין הַצְּרִיפִים לַנַּחַל
לֹא מְעַנְיֶנֶת אוֹתִי גַּם הַהִתְנַחֲלוּת הַיְהוּדִית מֵאֲחוֹרֵי הַנַּחַל (שָׂנֵאתִי אֶת אוֹרוֹתֶיהָ הַנּוֹצְצִים בַּלַּיְלָה)
לֹא מְעַנְיֵן אוֹתִי מִפְלַס מֵי הַנַּחַל וְלֹא שְׁמוֹ, שֶׁלֹּא זָכַרְתִּי מֵעוֹלָם
כֵּן מְעַנְיֵן אוֹתִי לִזְכֹּר מַדּוּעַ כִּמְעַט טָבַעְתִּי בּוֹ
וּמַדּוּעַ לֹא.

מולדת

הָיִיתִי יַלְדָּה קְטַנָּה.
קְטַנָּה מְאֹד.
בְּמֶשֶׁךְ שְׁנֵי חֳרַפִים רְצוּפִים סָבַרְתִּי שֶׁמּוֹלֶדֶת הִיא שַׂקִּית הַנַּיְלוֹן הַחֲזָקָה
שֶׁעוֹטֶפֶת אֶת הַנַּעֲלַיִם שֶׁלָּנוּ יוֹם שָׁלֵם וְלֹא נוֹתֶנֶת
לַבֹּץ לַחֲדֹר דַּרְכָּהּ.
הָיִיתִי בְּטוּחָה שֶׁהַחֹרֶף הוּא הַגָּלוּת.
הַנַּעַל הָיְתָה מוֹלֶדֶת חֲלוּפִית.

מים

מַיִם זַכִּים זָרְמוּ לְפֶתַע בַּבְּרָזִים הָעֲקָרִים שֶׁל הַכְּפָר שֶׁלִּי
בֵּין כֶּלֶא גִּלְּמָה לְאֵל־מַנְסוּרָה, הַמְנַצַּחַת הַמּוּבֶסֶת.
הַכְּפָר קָם לִתְחִיָּה זְמַנִּית. הָאֲדָמָה תִּבְלַע אוֹתוֹ בְּכָל רֶגַע.
לֹא הָיָה שָׁם נֵס גָּדוֹל וְלֹא מַעֲשֶׂה כְּשָׁפִים:
הַחַיָּל הַבֶּדוּאִי הָרִאשׁוֹן נָפַל בְּמִלְחַמְתֵּנוּ מוּל אוֹיֵב רָשָׁע. יְהִי זִכְרוֹ בָּרוּךְ.
וְיִהְיוּ מַיִם.

חָשַׁשְׁתִּי שֶׁרֵיחַ הַמָּוֶת יְחַלְחֵל לַצִּנּוֹרוֹת הַטְּמוּנִים בָּאֲדָמָה
אַךְ אִמִּי דָּאֲגָה, כְּכָל נְשׁוֹת הַכְּפָר,
לָקוּם בְּחֶשְׁכַת הַשַּׁחַר וּלְמַלֵּא כַּד חֶרֶס בְּמַיִם רִאשׁוֹנִים
בְּמֶרְחַק נְשִׁימָה מִקִּבְרוֹ שֶׁל הַחַיָּל הַבֶּדוּאִי הַמֵּת.
וּכְמִנְהַג הַבֶּדוּאִים הָיִינוּ אֲסִירֵי תּוֹדָה:
בְּמֶשֶׁךְ שָׁנִים חֲשׁוּכוֹת יָנַקְנוּ חֲלֵב אֵם וּמַיִם מְסָרְסִים.
לְכָל הַיִּלּוֹדִים הָיוּ אֵיבְרֵי מִין מֻשְׁלָמִים
וְלָשׁוֹן אִלֶּמֶת.
בַּבְּקָרִים הִתְפַּלְּלוּ זִקְנֵי הַכְּפָר לְחַסְדֵי שָׁמַיִם
בַּלֵּילוֹת קָשְׁרוּ אֶת רַגְלֵינוּ וּלְשׁוֹנוֹתֵינוּ לְעַמּוּד הַבַּיִת.
יִחַלְתִּי לְמָוֶת הֲמוֹנִי בַּכְּפָר,
אוּלַי בִּזְכוּתוֹ נְקַבֵּל אוֹר חִוֵּר בִּצְרִיפֵנוּ הָרָעוּעַ.
אַךְ כָּל אֵלֶּה שֶׁבָּחֲרוּ לָמוּת הַרְחֵק מִמִּלְחֲמוֹת יִשְׂרָאֵל
זְקֵנִים וּצְעִירִים לֹא הֵבִיאוּ אֶת גְּאֻלַּת הָאוֹר.
סָפַרְתִּי: אֶחָד, שְׁנַיִם, שְׁלֹשָׁה, עֲשָׂרָה…
כַּמָּה עוֹלֶה חֹפֶן שֶׁל אוֹר?

סַקְרָנִית שָׁאַלְתִּי אֶת לְבָנָה, הַשְּׁכֵנָה הַכּוּרְדִית מִכְּפָר אַלְרוֹאִי:
"כַּמָּה חַיָּלִים שִׁלַּמְתֶּם עֲבוּר לַיְלָה מוּאָר?"
נָתְנָה מַבָּט תָּמֵהַּ וְהִפְלִיגָה בְּנִפְלְאוֹת הַמְּלוּחִיָּה וְהַכֻּסְבָּרָה
(מַה מְקַשְׁקֶשֶׁת הַיַּלְדָּה הַזּוֹ?).
דַּחְפּוֹרִים עֲנָקִיִּים אָסְפוּ אֶת הַכְּפָר לַעֲרֵמָה יְדִידוּתִית לַסְּבִיבָה
בְּבִרְכָּתוֹ שֶׁל צְבָא הֲגָנָה לְיִשְׂרָאֵל.
לְבָנָה עָבְרָה מִן הָעוֹלָם,
אֲנִי עָבַרְתִּי לְיָפוֹ לְפִי חוֹזֵה נִשּׁוּאִים מָסָרְתִּי.
הִשְׂכַּלְתִּי לְהָבִין דָּבָר וָחֵצִי עַל הָעוֹלָם הֶעָלוּב
וַאֲנִי עֲדַיִן מְפַטְפֶּטֶת עִם הַיַּלְדָּה שֶׁבִּי:
טוֹב כְּפָר מֵת בַּחֲשֵׁכָה עַל בֶּדוּאִי שֶׁמּוֹכֵר אֶת נִשְׁמָתוֹ
לִ"יהִי זִכְרוֹ בָּרוּךְ".
וְזֶה נִשְׂגָּב מִבִּינָתָהּ.
נִשְׂגָּב מְאֹד.

 

תרגום מערבית: המשוררת ('מים' נכתב בעברית). עריכת התרגום: רחל פרץ.

שיח'ה חוסין חילאווי נולדה בכפר בדואי לא-מוכר ליד חיפה ב-1968. למדה ערבית ועברית (תואר ראשון ושני) באוניברסיטת תל אביב. עסקה בהוראה ובהדרכה, ובפיתוח תכניות למודים. כיום עוסקת בהדרכה ובהובלת תהליכי שינוי בבתי ספר במזרח ירושלים. סיפורים ושירים פרי עטה תורגמו לעברית, אנגלית, צרפתית, פולנית, גרמנית. פירסמה שלושה ספרים: "מחוץ לעונות למדתי לעוף" (שירה, ירדן 2015), "גבירות האפילה" (סיפורים קצרים, ירדן 2015), "החלונות ספרים מקולקלים" (סיפורים קצרים, ירדן 2016). בקרוב יראה אור קובץ שלישי של סיפורים קצרים.

.

אורין רוזנר

בפעם הראשונה

כַּמָּה בּוֹדֵד יָכֹלְתָּ לִהְיוֹת, הָאָדָם הָרִאשׁוֹן
בְּכָל עֶרֶב לְהַדְלִיק אֵשׁ
בְּכָל לַיְלָה לִשְׂרֹד
בְּכָל בֹּקֶר, הֶעָשָׁן הַמַּחֲנִיק בָּרֵאוֹת –

אֲבָל אָז אָדָם שֵׁנִי מוֹפִיעַ
וּמַנִּיחַ אֶת מְחִלַּת יָדְךָ
בְּשֶׁקַע יָדוֹ, בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה
אָדָם בְּתוֹךְ אָדָם
מְעָרָה בְּתוֹךְ מְעָרָה.

אורין רוזנר, בת 26, גרה בתל אביב. מסיימת תואר ראשון בפסיכולוגיה ובהיסטוריה, עוסקת בתקשורת ועובדת על ספר ראשון.

.

רות חוף

לא

אֶת הַשִּׁיר הַזֶּה לֹא אֶשְׁלַח לְךָ
אֶת הַגֹּלֶם אַשְׁאִיר נָתוּן לְקַוֵּי הַיָּד הַמִּשְׁתַּנִּים
אֶת הַכָּנָף הַבּוֹדֶדֶת
אָשִׂים לְךָ הֵיכָן שֶׁלֹּא תִּרְאֶה

יָדַעְנוּ לְהַמְצִיא שֵׁמוֹת
דִּבַּרְנוּ אֶת הַשֵּׁמוֹת עַד שֶׁנֶּעֶלְמוּ הָאוֹתִיּוֹת
עַד שֶׁנִּצְטַעֲקוּ מִפִּינוּ לְתוֹךְ הַחֶדֶר הֶחָשׁוּךְ

אַתָּה הָיִיתָ כָּל שֶׁיָּכֹלְתָּ עַד שֶׁלֹּא יָכֹלְתָּ
אֲנִי הָיִיתִי כָּל שֶׁיָּכֹלְתִּי וְיוֹתֵר מִכְּפִי שֶׁרָצִיתָ

עָמְדוּ הַזְּכוּכִיּוֹת שְׁבוּרוֹת בָּאֲוִיר
עָמַד הַנֵּר וְלֹא דָּלַק
לַהַבְתּוֹ צֵל

אֶת הַשִּׁיר הַזֶּה אַנִּיחַ עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן
שֶׁיִּפֹּל מִמֶּנִּי

אַל נָא תֹּאחַז בִּי שִׁיר

תעתוע

וְתָאֵר לְךָ זֶה לְפֶתַע הָיָה נִגְמָר
הִנֵּה הֵם מַעֲבִירִים אֶת הַכֹּל, שַׂקִּיּוֹת־שַׂקִּיּוֹת
וְהַכֹּל בֶּחָלָל שׁוֹכֵחַ
רַק הַצְּלִיל שֶׁל שִׁמְךָ מְהַדְהֵד לִי מֵהַפֶּה.
וְתָאֵר לְךָ שֶׁהָיִיתִי עִם חֹרִים בַּכִּיסִים
מְנַסָּה לֶאֱסֹף זִכְרוֹנוֹת מֵהַיָּמִים הָאַחֲרוֹנִים
שֶׁאוּלַי הָיוּ גֵּאוּת שֶׁל רֶגַע
אוֹ חֲלוֹם

וּתְתָאֵר לִי כֵּיצַד אוּכַל לְתָאֵר לְךָ עַד כַּמָּה וְאֵיךְ הָיִיתִי אִתְּךָ
וַאֲפִלּוּ שֶׁחִפַּשְׂתִּי אוֹתְךָ חִפַּשְׂנוּ אוֹתְךָ יַחַד

תָּאֲרוּ לְעַצְמְכֶם בַּיִת וּבַבַּיִת הַזֶּה חֶדֶר וּבַחֶדֶר הַזֶּה מִישֶׁהִי
יוֹשֶׁבֶת עַל כִּסֵּא וְכוֹתֶבֶת
הִיא כּוֹתֶבֶת כִּי דַּף וְעֵט מֻנָּחִים לְפָנֶיהָ
וְכָל שְׁאַר הַחֶדֶר רֵיק

רות חוף, אמנית רב-תחומית, חיה בירושלים.

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 17

   

   

   

   

 

בעבודה | "יציקת בטון לחה"

"ושיהיה ברור, כשאת עומדת איזה זמן ליד יציקת בטון לחה באים אלייך דברים מן הראשית, עם כל המשתמע מכך, כאילו ביקרת באחד מפלאי עולם. הגוף נעשה זקוק לבטון מתוך הכרח." סיפור מאת ננה אריאל

Kathryn

מאת ננה אריאל

אין שום ספק. תהיה פה יציקה. פה, במהמורה הגדולה בפינת הרחוב, המבוקעת בקיעי בטון, המהמורה שרגלי האנשים מורגלות בה. כל ההולכים הקבועים מכוונים לצעד עקמומי לקראתה עד שהעקמומי נעשה הצעד הרגיל. אבל מישהו התלונן. זה מסוכן. מסוכן מאוד. באמת מסוכן כאן מאוד. מאוד מסוכן כאן. מסוכן לילדים. מסוכן לקשישים. מישהו עוד עלול. עם כל המשתמע מכך. אז יוצקים.

קבועים כמוה עוברים במהמורה בקלות מתוך הרגל, מאטים קצת לפני, מדלגים בשוליים. דווקא היציקה המתקנת תכשיל אותם. הרגל שהורגלה בהליכה עקמומית תחפש את השיפוע ותכשול אל המישור, תוך פסיעה. צעד שנחשב יתר על המידה הוא צעד כושל, נקודה. והמחשבה הזו עצמה גרמה לה לחשיבת יתר על הצעד והתעקמה לה הרגל וכולה איבדה שיווי משקל והתעקמה הצידה, מסוג המעידות הקטנות מדי, המביכות דווקא בגלל הקוטן, והתרוממה מהר, ועלו לה רק דיבורים רשמיים כמו: "אבדן שיווי משקל". ואז משום מה נעמדה שם כמו פסל ולא זזה. כאילו איזה חומר מליטה תקע אותה במרחק שני מטר מהמהמורה העומדת להתמלא בטון יצוק.

אין לה שום ספק, תהיה יציקה הלילה. כאן, במהמורה מתחת לבניין שלה, גוש מאורך משובץ מסתורֵי כביסה. הרכבים מלמדים על זה. המכוניות שמתבקשות. התנועות של זה שעובר מדי פעם לבדוק, שהן כבר לא תנועות של יומיים לפני יציקה ולא של יום לפני יציקה אלא תנועות של היום עצמו. חבל על המהמורה הזאת, שמתמלאת כל שנה בחורף ונהיית מקווה מים עכור וטוב. טוב למה לא ברור אבל טוב. היא יודעת שטוב. כולם יודעים שצריך לעקוף אותו בחורף, אצל כולם הוא יצר את הידיעה הזאת. לזה הוא טוב.

וזה לא שהיא לא יודעת על יציקות. מכל ההולכים פה היא זו שיודעת דבר או שניים על עניינים כמו זמני היקשרות של בטון ועל מידות הסומך. היא יודעת מאותו דוד, שאחרי שהסיפור עם החניון נגמר והיה ברור שאצלו אפילו את המילה חניון לא אומרים, נהיה יוצק רפסודות, בסיסי בניין, "מהגדולים שיש". היה מעורב בפרוייקטים פרוייקטים. רפסודות רפסודות. לילות יציקה. עם כל המשתמע מכך. אין כמו לראות את הרפסודה מתייבשת בבוקר אחרי ליל יציקה, אמר, מחליק את האוויר בתנועת יד ארוכה שאין רכה ממנה. חול, מים, חצץ, מלט, מעורבב, זה כל הסיפור, אמר, ובפיו נשמעו החומרים הקשים כמו פקעות צמר. בטון זה חומר רך, שתדעי.

לליל יציקה אחד לקח אותה פעם כשלמחרת היה חופש, "הילדה היחידה באתר". היה חם. אמר לה איפה לעמוד לא היה איפה לשבת. נתן לה מפתח לטנדר למקרה ש. נופף באצבע לאזהרה. ומלט מעורבל התחיל להישפך שם בזרם אדיר של אפור. לא אפור. כמויות שלו. מלט מלט מלט מלט. צואת פיל מהבילה. צינורות אימים כמעט הכניעו שם את הפועלים שמדי פעם פרשו הצידה, עישנו סיגריה, טפחו זה על כתפו של זה. אנחנו אחרי החצי.

נמלאה גאווה על שבעשר בלילה היא עדיין ערה ושמרה בכוח עיניים פעורות אל האפור עד שנפלה לשינה בלתי נשלטת של שעות במושב האחורי של הטנדר. כשהתעוררה הכל נגמר ומה שהיה קודם שתי וערב של מתכת נהיה משטח חלק עצום, מואר בהבהובי שחרית. מה שהיה משהו עכשיו הוא אחר לגמרי, ולרגע לא זכרה איפה היא ומה זה שדה הקרח העכור הזה, מים עכורים בנהר מטונף שקפא, משטח מנצנץ לח וקר, קרחון צמנט ענק, רפסודה יצוקה. אולי שעה בהתה בה.

ושיהיה ברור, כשאת עומדת איזה זמן ליד יציקת בטון לחה באים אלייך דברים מן הראשית, עם כל המשתמע מכך, כאילו ביקרת באחד מפלאי עולם. הגוף נעשה זקוק לבטון מתוך הכרח.

ואז הדוד עייף גאה ביד מושטת עם מטבע. עשר אגורות להטמין שם. תזרקי. למזל. אין זמן. היציקה נקשרת. תזרקי עכשיו. אבל היא התמהמהה. רצתה במטבע. התקשתה להפרד. ובינתיים היציקה התקשתה נקודה. כשהואילה לזרוק אותו נחת נחיתה עלובה על משטח כמעט נוקשה ושום הנאה לא הייתה מהזריקה, לא של היעלמות המטבע בנוזל סמיך, ולא של נקישה מתכתית עץ-או-פלי. עד היום נשאר שם משובץ על איזה צד לא מוכרע. מאובן צהוב נלעג בשדה בטון, קבור תחת רצפת גרניט פורצלן.

ועכשיו המהמורה שלה מתכוננת ליציקה והיא עוד עומדת כאן. תקועה. מבוטנת. לא רוצה לפספס הפעם, או שומרת על המהמורה מפני מילוי. "שינוי אדיר שינוי אדיר", נתקע לה משום מה. זה שאמור לדאוג שלא יחנו כאן ושלא יהיה שום מכשול ליכסן אליה מבט אבל לא אמר לה ללכת. וכל התנועות שלו לא אמרו חמש שעות לפני יציקה או שעתיים לפני אלא אולי שעה.

ואז באו. והביאו את הזרם. מלט מלט מלט מלט. מלט. כל המהמורה החרושה תלמי בטון מתמלאת בו. במלט. הכול ממולא מלט ואי אפשר להמלט מזה, מלט מלט, זה עוד רגע מלא, ממלמלת, כל הסומך הזה עד הגדה. בטון. ופתאום שקט, כולם הלכו מפה. כי לילה. רק פועל אחד מרטיב את היציקה בתנועות של אחרי ודי כבר ואז גם הוא הולך. כי לא צריך אף אחד כשהתערובת נקשרת. היא נקשרת. כל מאמצי הבטון מורגשים. וכל מה שרצתה בעולם הוא לשלוח את הרגל קדימה ומטה אל המשטח ולנעוץ אותה ביציקה, לטבוע בה טביעה.

והיא שולחת.

הבטון העוד רך כמעט מורגש בסוליית הנעל שלה, ניו-באלאנס צהובות שקיבלה במתנה מהדוד היוצק כי כאב לה הגב והוא אמר שהיא הולכת המון יותר מהאדם הממוצע ובשביל זה צריך נעל טובה, והיא נשלחת ויורדת מטה, והבטון כבר כמעט קלט אותה כמעט אבל מאחוריה נזרק איזה "מה את עושה" שהקפיא את הצעד, ונסוגה. הכול הלך.

מה העניינים. מה העניינים. יא אללה שנים. רגע מה את עושה. עומדת כאן. סתם ככה את עומדת. גרה ליד. בנתי. מה אתה עושה. עברתי בדרך ל. אה. מסריח פה ללוות אותך. לא, נשארת.

והיציקה דוהרת אלֵי ייבוש. כל הרטיבות מתהדקת אל אזור היובש. קצוות מאבדות את הזוהר הכספיתי ודוהות. והרגל שלה תלויה באוויר ועומדת. כשהוא כאן אי אפשר סתם ככה לטבוע. אבל עוד רגע יהיה מאוחר, הקצוות מתבהרים, כל הסומך מתקשה ועוד רגע הסיפור נגמר.

אגב תזהרי יצקו פה. אני יודעת יצקו התערובת נקשרת. מה הקטע נקשרת מה את עומדת פה זוזי. מעדיפה שלא.

נכנע. הלך. שוב אין איש. הצהוב של הניו-באלאנס הוא הצבע היחיד באפור הזה. ובכלל, יש כאן רק אפור ורגל. נקודה צהובה ושדה אפור דוהה. כל הלחות נעלמת לו והחספוס כמעט מוחלט. ורגל שנשלחת מטה להינעץ לפני הייבוש הסופי כמעט נוגעת. כמעט.

ואז עובר אורח אחד, חוצפן, עם טלפון והבעה, שאף פעם לא הכיר את המהמורה לא לפני ולא אחרי, אפשר לדעת כי שום התלבטות לא הייתה לו בצעד שום היסוס בעיקול כי הוא לא ידע שהיה עיקול הוא רק ידע משטח חלק, מישור יצוק, והרגל שלו לא ידעה כלום על הסומך, לא על ההיקשרות שלא הגיעה לגמר, לא על הראשית והאחרית, ככה, בלי התלבטות ובלי שאלה פסע על המשטח בחופזה והטביעה נטבעה.

.

הסיפור הוא קטע מתוך אוסף ספרותי בכתובים, על בטון ובני אדם.

ננה אריאל היא כותבת ומרצה. ספרה "מניפסטים: כתבים של אי-נחת על סף המאה העשרים ואחת" יראה אור בשנה הקרובה.

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 17