טֵסוֹרוֹ* / סוזי רזניק
רציתי לספר על נקודה קטנה שצמחה וגדלה ללא רחש בתוך העשב הצונן של הלילה, עוד לפני שיגאל הבן של חיה ושלמה ירד מאוּשר מהבית בערב ההוא, גמא שתיים-שתיים את המדרגות מהקומה הרביעית, חצה את הרחוב בצעדי ריחוף כאבן משחזת שהשתחררה מאחיזה והתפרץ נסער אל תוך המכולת שלנו.
לעתים פני המים עולים תחתיך, טיפה לוכדת טיפה, ולא תרגיש עד שהנה אתה שקוע עד ברכיך, כאילו תמיד היית סירה.
בחוץ האור התכרכם ואזל, החושך התערבל והתקדם בטבעות עשן. גרגור אי-שקט מוכר טיפס בדרכי הנשימה והביס בי את מעט הריכוז, קמתי משולחן הכתיבה ויצאתי בלי לנעול את הבית. נכנסתי אל מישה לקנות עוד סיגריה בודדת ונתקעתי ליד יגאל כשבדיוק הכריז על עצמו שהוא מלך. עמד כך בחליפה השחורה שלו, ראשו נישא, ענוג כולו ומביך, הביישנות והנחרצות הדליקו ברק דלקתי בעיניו, גוו משתפל כלולב, הזקן החדש זולג רַך מפניו מלטף בדברו את צווארון כותונתו הלבנה ושורט את קרנית עיניי.
בכפות ידיו החיוורות השלוחות קדימה, כשהוא פרשׂ ואסף את האצבעות, העלה תנועה רחוקה שלי כשהייתי מלפפת על כפות ידי כדורי צמר עבור סבתא ראשֶל בעודה פורמת סוודר לא מוצלח. עמדתי אז אל מולה ילדה גבוֹהית, צייתנית ונינוחה, מניעה כך ומייצבת כפות ידיים מקבילות וגמישות, מחוברת אליה בחוט צמר בצבעים משתנים. לפעמים כשסיימנו היא הייתה אומרת לי: "בוא!" אוספת אותי אליה, עור פניה בגוון הזית זורח כשקית ניילון מלאה במים, והיא סוקרת את אצבעותיי, מלטפת ומנשקת את פנים כף היד ואומרת בטון מרצין של מגלֵה נסתרות: "אַתְּ יש זה ארוך-ארוך, ככה יש ברכה – הרבה טֵסוֹרוֹ!" והחרישיות הזו של שתי קושרות קשר הייתה נפרמת באחת עם צחוקה הילדותי, המתפרץ, עם דמעות שמחה בעיני השקד המושלמות שלה וגבעת בטנה המקפצת כאילו כלבלב מסתתר מתחת שמלתה.
ניסיתי שוב ושוב במשך השנים להחזיק בחוט הזה כשכבר לא היה מחובר לכלום, גם באותו יום כשהשתרכתי בשיירה הקטנה המלווה את האלונקה שלה, שהטלטלה על שביל עפר מאובק. רציתי לראות, הבנתי ולא הבנתי את המילים. יום שנסחף כאבוב בים הזמן. מעולם לא עמדתי בקרבת אדם מת. רציתי להרגיש הכול והתקדמתי בין המלווים מסנוורת בשמש הצהריים, עד שלפתע הביטו בי כפות רגליה שנחשפו מתחת לבד השחור, ערומות בצבע שלא הכרתי, הסטתי את העיניים אל קו מתאר תלולית הבטן שלה, שהצטמצמה, ודבקתי שם להשגיח שלא יקפיצו לה אותה יותר מדי, כי תמיד-תמיד זה נגמר בזה שבורח לה פיפי.
הפה של יגאל דיבר בהדגשה נרגשת מול פיו הפעור קמעה של מישה, שעמד קפוא בעמידת דום מעבר לדלפק העמוס חפיסות שוקולד מצופפות עם גוש חלווה גדול, בייגלך נוקשים שמושחלים על מוט, טורים של מציתים בצבעים חדשים וביצי-הפתעה. מישה הרפה מדי פעם את עיניו, רק כדי לפזול לשניות ללא הבעה אל תוך עיניי, בלי לראות באמת, ולכיוון התקרה – שם בטלוויזיה, במדף גבוה בין אריזות גלילי נייר טואלט, המשיכה דרמה רומנטית מדובבת לעברית כשתמונת המסך כרגיל משובשת, וחזר בלי למצמץ לבהות בפה המריע של יגאל.
פסעתי בשקט לאורך המעבר עד המקררים, הלוך ושוב, מתאמצת להבין מתוך הדיבור הקודח למה הוא מתכוון, אבל הקול שלו רק התגבר בדרישה להכרה ממישה: "אני המשיח!" קרא, "מלך, זה השם שלי מהיום – מלך משׁיח תקרא לי!"
"טוֹב-טוֹב מלך," מישה הפטיר מיוגע ובפיו מתערבלות גולות רכות שמחליקות את ההברות. הוא קיווה שגם היום חמותו תבוא לביתם לשמור על הבנות וזוֹיָה תגיע לאיזה שעתיים לעזור לו בחנות, הוא פה מחמש בבוקר והרגליים כבר רועדות מעייפות, הוא ייחל להתיישב קצת ולהביט בסדרה למעלה, לפחות לדעת מה קורה שם בסוף הפרק. "תבוא מחר מלך, יאללה… לך הביתה, תהיה בריא."
יגאל התנועע קדימה ואחורה ורק הקיש עם חפיסת סיגריות פתוחה על דלפק הנירוסטה להדגשה, כמו שובל מוסיקה אחרי המילים; שלף בעיקום סיגריה אחת, נפנף בה פעמיים באוויר והחזיר אותה לקופסה; צעד חצי צעד אחורה, פנה ויצא. מישה הוציא אוויר בנשיפה קצרה. "הבן-אדם התרופפו לו כמה ברגים!" הוא אמר. וכמו נהג אוטובוס שמוכן להמשיך בנסיעה חזר להביט במסך.
יומיים קודם לכן כבר לא ירד גשם כשחזרתי בערב, שביל הכניסה היה רטוב ומהענפים של הפּיטַנגוֹ שרפרפו על פניי ניתזו מים על הלחי כמו מכפית וגלשו לאורך הצוואר. בצעד מהיר נכנסתי הביתה זרקתי את התיק הכבד מתחת לשולחן הכתיבה, הדלקתי את המחשב, פתחתי את שתי כנפי החלון לאוורור למרות הקור, הפעלתי במטבח את הקומקום החשמלי שהיו בו מספיק מים לכוס קפה, חזרתי לחדר פתחתי בתלישה את המעטפה מהבנק ומבלי לקרוא השלכתי אותה על השולחן, נטלתי בפרוזדור מהמתקן לתליית מעילים את הרצועה של טוֹפי ואמרתי לה "היום עושים את זה בצ'יק-צ'ק ובלי לאכול עצמות בדרך," רציתי לחזור מהר כדי להספיק ולדבר עם אוריאל במסנג'ר לפני שיצא לעבודה, היא דהרה קדימה עד שהגענו אל החצר של אדון וייס, זינקה, ניתרה פנימה מעל הגדר ואני הסתכלתי מרחוק כדי שלא יעלה בדעתה להתקרב אל המקום עם עצמות העוף שאדון וייס אוכל ומשליך כל יום מלמעלה.
הדשא החנוק ביַבְּלית היה רווי מים והיא התרוצצה מרחרחת ומרימה רגליים בתנועה זהירה, הרחוב היה מרוקן מאדם, מתחתי את הכובע עד הגבות, הפיקוסים הגזומים היו אפלים ונוצצים ובשמיים שטו עננים שחורים ולבנים בשתי שכבות. מאחורי עבר זוג צעירים, נשענים אחד על השני ומתקדמים כמשולש עם ארבע רגליים. אני השפלתי את המבט ואז ראיתי משהו מהבהב בתוך העשב – מעין עין אדומה קורצת, רכנתי אל מעבר לגדר כדי לחשוף, מבלי לגעת, את המשהו מתוך השחור, לגלות שזה רק צעצוע שהושלך לשם ולהתבדות, אבל הנורית האדומה הבהבה נטולת גוף מתוך הסבך הרטוב.
האצתי בטופי למהר, פחדתי שהיא תדרוך על החייזר שהלך לאיבוד והשכיל לגמֵּד ולהסוות את עצמו, ועכשיו הוא מאותת נואש לבני-מינו מהחצר של אדון וייס, התחלתי לרוץ והיא דהרה אחרי הביתה.
למחרת, לקראת הצהריים כשהגענו לחצר, טופי עברה בניתור את הגדר ואני חיפשתי מקל קטן, מצאתי קולב פלסטיק, במכה על הברך שברתי אותו לשניים והתקרבתי בלב הולם אל מחבוא הנורית, עם הקצה השבור חיטטתי בעשב בזהירות ולא היה שם דבר.
אחרי שיגאל יצא מהמכולת הוא חצה את הרחוב מתבדר כולו ברוח וכנפות הז'קט פרושות לרווחה, הוא עלה שלוש מדרגות והחנה את עצמו על מישורת הכניסה לבניין שלהם, משם נשא קולו צלול ומשוחרר בפני קהל נעדר.
אמרו שתהיה סערה, ובאמת קצת אחרי עשר התחילו הרעשים בחוץ, חלון השירותים נטרק שוב ושוב עד שהברחתי אותו, מהמרפסת האחורית נשמע קול חבטה עמום כמו של אדנית נופלת ועל הגג התחיל לנסוע שולחן המתכת, כשהבחנתי שגם מצלצלים בדלת, טופי כשכשה בזנב בלי לקום, שלמה עמד בפתח בבגדי ספורט קלים עם כתמי רטיבות של זיעה על החולצה, שעון מסורבל על פרק ידו וכובע צמר מכוער בוורוד ותכלת, מתחתיו פני הצב שלו היו מתוחות במיוחד והוא מצמץ במבוכה עצבנית, הוא בקש ללוות אותי קצת בטיול עם הכלבה אבל כבר הבנתי שהוא רוצה לדבר על יגאל.
"מאז שחַיָּה מתה… את יודעת, הלכה…" הוא לא אמר התאבדה, "… בלי קשקושים, רק עובד ורץ קדימה… צריך… כדי להמשיך, הבת בקיבוץ כבר שנים… זה מה שהיא החליטה… שיהיה ככה!" נפנף בידו בקוצר רוח, "… אבל יגאל!", הוא בלע רוק כאילו נשמט לו חרצן גדול לתוך הגרון, בזווית פיו הייתה הצטברות לבנה, הוא דיבר ובאותו זמן הקשיב מאוזנייה באוזן אחת לרדיו שבכיסו והעווה פניו מדי פעם בתגובה למה ששמע שם.
בחוץ הפתיעה אותי הנאה לא צפויה מהרוח העזה, כמו לעמוד על ראש הצוק מעל הים בנורמנדי באמצע רחוב בתל אביב. האוויר היה יבש ומצליף, טופי רצה במעגלים על העשב ומדי פעם התהפכה על הגב מנפנפת ברגליים. בתנועה מזערית נטיתי קדימה מעל הגדר, לרגע החושך נראה אחיד, ואז היא הבליחה פתאום. הסתכלתי על שלמה. גם מבטו נטה אחרי כלפי מטה אך הוא המשיך לדבר. הנורית נראתה לי עכשיו כמו פתח של פיר אדום, הבנתי שרק אני רואה אותה.
אבל על יגאל הוא שמר "בשיניים… בשיניים שמרתי על הילד הזה, עד שבאו אלה והשתלטו על הנפש שלו!" את המשפט האחרון הוא כאילו דקלם, ואז הטה את הראש לכיוון האוזנייה ואמר "ראית… ראית מנוולים?! רק כוח הם מבינים, לְמה מחכים? שיכניסו להם הפעם ברצינות ונגמור עם זה!"
במשך שבוע ימים היה נראה שיגאל עבר לגור על ספסל הרחוב שמתחת לבניין. כשירד גשם אפשר היה לשמוע את שלמה מפציר בו להיכנס, לפחות לחסות בחדר המדרגות. הוא התחנן והוא כעס, לשכנים שעברו הוא אמר בהתנצלות "הוא כבר נכנס – הוא אוהב להרגיש את הגשם" ושוב התחנן. שניהם נרטבו מאוד.
ברביעי בלילה באותו שבוע כשיצאתי עם הכלבה שלמה רץ והדביק אותנו, כבר היה כמעט אחת-עשרה, הוא לא טרח לפתוח את המטרייה, הוא נפנף בה פוגע במטרות סמויות בשמיים ולחש כמו שריפה יצא מגרונו "הם החליפו לו את השם, מעכשיו 'נחמיה', ככה הרב אמר. שמעתְ? אני אומר לו – יגאל קום מפה! והוא אומר – תקרא לי נחמיה. למה הוא מחכה שם על הספסל?" שתי אוזניות הרדיו שהשתלשלו תלויות מצווארון מעיל הרוח הסתבכו לו בידית המטרייה המתנועעת.
הרוח דחפה אותנו מאחור בדרך חזרה, שלמה כבר לא דיבר, הלכתי לאט בצמוד לגדר והצלחתי לראות בחטף הבהוב חלש בעשב.
הספסל שמתחת לביתו היה ריק ושלמה הזדקף לרגע מרחיב צעדיו. אבל יגאל רק החליף מקום, כמו קוֹרמוֹרָן הוא ישב זקור מנגד על ספסל מרוחק, פניו הרטובות מוארות והוא מחייך אל מנורת פנס הרחוב. שלמה נעצר חסר אונים, שומט את כתפיו כמו ילד מול חבורת בריונים "מה הוא רוצה… מה עשיתי לו?"
ביום חמישי לא ראיתי את יגאל בחוץ, גם במכולת מישה לא ידע לומר לי. הוא רק משך בכתפיו "נו גשם…" אמר.
חשבתי שאם אתקל בו בערב, רק שנינו בלי קהל, הוא יקשיב, ואולי אראה לו את הנורית.
ביום שישי ראיתי מרחוק את שלמה מחְנה ומוציא מהמכונית בחיפזון שקיות מלאות מצרכים מהסוּפר.
בשבת הגשם הפסיק כפי שהבטיחו החזאים. כל הלילה הוא ירד דחוס בגעש אחיד כמו רכבת שלא בטוח שתצליח לבלום בתחנה, ועל סיפו של היום העולה הכול דמם.
לא זזתי מהבית חוץ מגיחה קצרה עם טופי. השמש זרחה בחמימות נדיבה. על סורגים ומעקות המרפסות נתלו טיפות זוהרות, התכול היה תכול ללא רבב והירוק הוריק מנצח. על הספסל, מנסות לאגור חום, ישבו שתי האלמנות ממספר 28 עם המטפלות ההודיות בלי להוציא מילה, ובצד, בחניה כפולה, נחו ההליכונים שלהן. העשב בחצר של אדון וייס היה סתור וסתום. פתחתי את החלונות לרווחה וטופי התיישבה בפינה שלה במרפסת.
עד שלוש הסתבכתי והתייגעתי מול התֶזה על משיח בן יוסף בעבודת המאסטר של נאוה ש' שהעברית אינה שפת האם שלה, והתחייבתי כעבודה צדדית לעזור לה בעריכה. נברתי והפכתי נקודתית את המשפטים, לא ראיתי את התמונה המלאה ולבלי הועיל, בעיקשות, לא קמתי מהכיסא מול המחשב. רק הבנתי שלהבדיל ממשיח בן דוד הרוחני – משיח בן יוסף הוא בן תמותה שייהרג תוך כדי ניסיון לגאול את ישראל, ופעם כשאתפנה לקרוא את הכול ברצף אחליט מה אני חושבת על זה. מדי פעם התמתחתי והשתופפתי מול המסך. שוב התברר שעדיין רק חצי היום וכבר כיליתי את הקצבת הסיגריות היומית ולא זכרתי ליהנות מאף אחת מהן. חזרתי לכיסא עם עוד כוס קפה ואז בלי קשר לכלום שמעתי קולות פצפוץ מהחצר הצמודה ועוד גריסה של ענפים ובסוף חבטה כבדה ושקט וגניחה כמו חצי מילה ושוב שקט. משהו הועבר בחצר ועוד דבר נשאל לאט בקול סמכותי שאיני מזהה וקול מוכּר לי התרומם להסות. קצב הקולות היה אחר מכל מה שמזוהה עם השעה הזאת של צהרי שבת חורפית ושמשית ויצאתי למרפסת לבדוק.
אז יגאל ישב שמוט קצת על המדרגה העליונה בכניסה לבניין שלהם ושלמה ועוד שלושה אנשים רוכנים אליו, הוא התנשם בכבדות וחייך אליהם במבוכה כנה, הוא נדמָה כלוחם שחזר משדה הקרב במלחמת הצפון והדרום בארה"ב. מכתפו זב דם ובמצחו נראה חתך מדמם, בגדיו היו קרועים ומוכתמים מבוץ ודם ובשערות ראשו וזקנו דבקו עלים מעץ הצפצפה שהיתמר מהחצר שלנו ובצמרתו שחרגה מעבר לגדר לחצר שלהם נבלמה הנפילה שלו, ועוד זרדים וחול נותרו על בגדיו מהגרירה על הקרקע.
הוא חייך ברוך גם אל הפרמדיקית שיצאה מאמבולנס שגלש בשקט ונעמד על המדרכה. היא בחנה את אישוניו בלי לגעת בו, ועברה מרגל אל רגל בחוסר נוחות וחזרה ושאלה במבטא אמריקאי "ומה שלומך עכשיו?"
במשך שבועות ספורים שלמה עדיין הדף את המתעניינים והקפיד להדגיש שיגאל התכופף מהחלון רק כדי להאכיל יונים או עורבים.
בבוקר שלמחרת יצאנו מוקדם לפארק. צילמתי שייטים שהתאמנו בקיאקים למרות הגשם שירד אנכי ודק כמו וילון, מנדנדים באיטיות להקה צפה של שחפים.
בדרך חזרה הגשם הפסיק. אדון וייס עמד במרפסת, נשען בכבדות על המעקה, מדבר ביידיש עם אשתו שבפנים כשפניו אל הרחוב.
עברתי בקפיצה מעל גדר האבן ובלי לעצור, עושה כאילו נפל לי שם משהו, התכופפתי ובתנועה מכוונת אחת נעצתי אצבעות באדמה, חפנתי איזה דבר ויצאתי, טופי חיכתה על המדרכה.
חצינו את הכביש, מעל פח האשפה ניערתי את אצבעותיי להסיר את החול הלח שדבק בציפורניים. נתתי מבט פרידה קצר בכדור פלסטיק קטן ומרוסק, שנותר קמוץ בכף ידי, ולפני שהשלכתי גם אותו לפח לחשתי "סלחי לי!" לנורית האדומה שעדיין התנשמה בלבו בפעימה שקופה.
* tesoro = אוֹצָר (בספרדית)
סוזי רזניק, רושמת, מצלמת, מעצבת תכשיטים וצורפת זהב, גרה ברמת גן. ספר שיריה הראשון, "פניו האחרונים של המלך" (פרדס), זכה בפרס שרת התרבות. הסיפור "טֵסורו" הוא פרסומה הראשון בפרוזה.
תוכן עניינים – גיליון מס' 17