עץ נופל ביער | "ללכוד את המילים"

"חוף, כמשוררת, יודעת שיש ביכולתה ללכוד את המילים, אך היא מודעת לאחד הפרדוקסים הגדולים הכרוכים בשפה בכלל ובשירה בפרט – השימוש בשפה כרוך בהכרח באובדן חיותו של הנאמר, היות שתמיד יתקיים פער בין השפה לבין מה שביקשה לתאר. חוף יודעת שרגע לכידת המילים יהיה גם רגע האבל על אובדן משמעותן". גיא פרל על 'ברכבת לנהריה' מאת חגית חוף

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות
14.12.2017
The Monongahela River Valley, Pennsylvania, John Kane, 1931, Bequest of Miss Adelaide Milton de Groot (1876–1967), 1967

שישה הרהורים בנסיעה ברכבת לנהריה / מאת גיא פרל

ברכבת לנהריה הוא ספר שיריה השלישי של חגית חוף, ובמרכזו פואמה ארוכה המתארת את נסיעת הדוברת ברכבת. זה ספר נפלא, בין השאר משום שכמו בספרי מסע, הוא מזמין את קוראיו להצטרף לנסיעה הארוכה, להתבונן בנופים המתחלפים ולשקוע בהרהורים. אלו כמה מהרהוריי במהלך הנסיעה.

1. לאן בעצם נוסעים? שם הספר נותן את התשובה הקונקרטית לשאלה זו, וגם בשירים עצמם מוזכרת נהריה כיעד ומוזכרים אתרים גאוגרפיים שונים, כנחל שורק וכחדרה, שבהם חולפת הרכבת. אולם, ככל שמתמשכת הנסיעה מיטשטשת ההבחנה בין נקודת המוצא, היעד והדרך עצמה, ובין המסע הממשי למסע הנפשי. כך, ככל שנמשכה הנסיעה התחלפה שאלתי על אודות יעד הנסיעה או תכליתה בשאלה מהי נהריה.

2. מהן המילים? השפה והמילים נוכחות כאובייקט לכל אורך הנסיעה. המילים נוסעות ברכבת, נצפות צוללות בנהר השִכחה, מופיעות על השלטים הניבטים מבעד החלון, מקיפות את הדוברת, מופיעות, נעלמות, נארגות ואפילו מכורסמות. גם המילים, כמו נהריה, פועלות בו זמנית כישויות אובייקטיביות וכמהויות פנימיות. לאורך כל מסעה מהווה השפה, כזגוגית שעל חלון הרכבת שבעדו היא מתבוננת, הן את החיץ המפריד והן את נקודת החיבור בין הדוברת לבין העולם – "אֲנִי רוֹשֶׁמֶת עַל אֵדֵי הַחַלּוֹן "אֵין חָדָשׁ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ" / וּמִתְבּוֹנֶנֶת דֶּרֶךְ הָאוֹתִיּוֹת בָּעַכְשָׁו שֶׁבַּחוּץ" (עמ' 20).

כבר בשורות הראשונות של הפואמה מוזכרות המילים כאחת התשובות לשאלה מה תכלית הנסיעה ואולי גם לשאלה מהי נהריה עצמה – "הִרְחַקְתִּי לְנַהֲרִיָּה לִפְגֹּש מִלִּים / שֶׁנִּמְלְטוּ מִמֶּנִּי שֶׁבִּקְּשׁוּ חֹפֶשׁ / זוֹ בִּזְרוֹעוֹת זוֹ / רָאִיתִי אוֹתָן בַּמֵּזַח / מִתְחַנְּנוֹת שֶׁאָנִיחַ לָהֶן / מִצְטוֹפְפוֹת בְּתַחְבִּיר כְּמוֹתוֹ לֹא נִרְאָה" (עמ' 5). חוף, כמשוררת, יודעת שיש ביכולתה ללכוד את המילים, אך היא מודעת לאחד הפרדוקסים הגדולים הכרוכים בשפה בכלל ובשירה בפרט – השימוש בשפה כרוך בהכרח באובדן חיותו של הנאמר, היות שתמיד יתקיים פער בין השפה לבין מה שביקשה לתאר. חוף יודעת שרגע לכידת המילים יהיה גם רגע האבל על אובדן משמעותן, והיא נזהרת מן הרגע הזה: "אֲנִי נֶחְנֶקֶת מֵהַצֹּרֶךְ / לַחֲפֹן אוֹתָן, לָלוּשׁ / לִתְפֹּר לָהֶן תַּכְרִיכִים / אַךְ מַשֶּׁהוּ בָּרִאשׁוֹנִיּוּת שֶׁלָּהֶן / גּוֹרֵם לִי לַעֲצֹם אֶת עֵינַי / לְהָנִיחַ לָהֶן לַחֲמֹק" (עמ' 5).

3. מה זאת אהבה? כאמור, בפתח הפואמה מתארת חוף את המתח שבינה לבין המילים ומשמעותן. בהמשך הנסיעה נבין כי השתוקקות הדוברת אל המשמעות המלאה, החפה ממילים, היא השתקפות של השתוקקותה לקשר מלא עם אהובת ליבה: "אֲנִי מְרַפֶּדֶת בְּרַכּוּתֵךְ אֶת הַיֹּפִי / רוֹאָה מִלִּים חָגוֹת, / סַבּוֹת מִמַּסְלוּלָן / מַעֲלִימוֹת עַצְמָן בֵּין זְרוֹעוֹתַיִךְ" (עמ' 6). בראש ובראשונה, ברכבת לנהריה היא פואמת אהבה נפלאה. חלקים ניכרים מן הדיאלוג הפנימי מתקיימים מול דמותה של אישה אהובה, ובדומה לנהריה, יש שהיא מוצגת כדמות ממשית ויש שהיא פועלת כדמות פנימית. בדומה לנהריה, האהובה היא תחנת המוצא, הדרך והיעד עצמו. במשמעותה הפנימית מייצגת האהובה עבור הדוברת את ההוויה, מקום חופשי ממגבלותיה, חופשי מכובד בדידותה הכרוך בכובד המחשבות והמילים הגודשות אותה – "מַבָּטִי אַחַר זְרִימַת הַנַּחַל / כְּאֶבֶן מִשְׁקֹלֶת. / עַל הַכַּף הָאַחַת, / עָמְקָהּ כְּעֹמֶק גֻּמַּת הַחֵן שֶׁלָּךְ, / מֻנַּחַת זְרִימָתוֹ. // עַל הַשְּׁנִיָּה אֲנִי מַנִּיחָה אֶת עוֹלָמִי כֻּלּוֹ" (עמ' 14). לפרקים מצליחה הדוברת להתמזג עם האהובה, אך לעיתים מתוארת האהובה כיעד נצחי שייוותר בלתי מושג אחרי שתיחשף מוגבלותן של השירה והשפה בהשגתה, ודומה שגם בכך היא דומה לנהריה – "פִּנּוּ אֶת הַסֶּלַע הָעֲנָק שֶׁהִדַּרְדֵּר מִמְּלוֹא יָפְיוֹ וְחָסַם אֶת הַמְּסִלָּה. / לַסֶּלַע שֶׁמְּכַוֵּץ אֶת לִבִּי אֵין מְפַנֶּה. / שִׁירֵי אַהֲבָה כְּבָר נָשְׁרוּ מִתּוֹכִי / כְּשַׁלֶּכֶת עַלְעַלֵּי אֲפַרְסֵק וְרֻדִּים / הוֹתִירוּ מָקוֹם / לַפַּחַד" (עמ' 24).

4. אֵבֶל. לאבל מקום מרכזי במסע. הדוברת אבלה על אובדנים שונים שפקדו אותה ובכללם תחושת האובדן הכרוך בריחוקה מעל הוויית העולם. אהובת הדוברת אבלה על מות אביה, ולאבלהּ מקום מרכזי בפואמה. הדוברת מנסה לנחם לפצות ולנחם את אהובתה – "לֹא יוֹדַעַת לְהָשִׁיב לָךְ אֶת הַתֹּם בּוֹ חָיִית טֶרֶם הִתְיַתַּמְתְּ. / אֲנִי יְכוֹלָה לִמְסֹר לָךְ מַשֶּׁהוּ מֵהַהִתְחַדְּשׁוּת בַּטֶּבַע / וְהוּא חַי אוֹתָהּ בַּעֲבוּרֵנוּ / עַל פִּי כֹּחוֹ" (עמ' 23) – אך בד בבד, ובכנות רבה, היא עוסקת במשמעות אבלה של האהובה עבורה. אבלה של האהובה ואובדן תומה מקרבים אותה אל הדוברת, המצויה במידה של אבל תמידי, ולפיכך מתערער תפקידה עבורה כנושאת את ההוויה הפשוטה והבלתי נגועה – "הַדְּמָעוֹת שֶׁלָּךְ מְעַרְפְּלוֹת אֶת הַצְּלִילוּת / עָלֶיהָ אֲנִי נֶאֱבֶקֶת כָּל חַיַּי. / אָבִיךְ מֵת וְעוֹד נַחַל אֵיתָן מִטַּשְׁטֵשׁ בִּי לְאַכְזָב / מְפַנֶּה מָקוֹם לַמִּלִּים. // הוּא נִקְבַּר בְּיוֹם הֻלַּדְתּוֹ שֶׁל אָבִי / אֲנִי תּוֹהָה / וּמִתְבּוֹנֶנֶת בְּנִצָּנֵי הַשָּׁקֵד שֶׁמְּדַמִּים אֶת קֵץ פְּרִיחָתָם / וְטוֹבְעִים בְּגַעֲגוּעַי" (עמ' 16). האבל מאיים על השלמות, אך בהדרגה הופך לחלק ממנה – "אַתְּ יוֹשֶׁבֶת שִׁבְעָה וּבַיּוֹם הָרְבִיעִי דִּמְעוֹתַיִךְ נוֹשְׁרוֹת אַחַת אַחַת / מְדַיְּקוֹת אֶת שְׁעוֹן הַזְּמַן לְנֶצַח / אַתְּ שָׁרָה בְּפּוֹרְטוּגֶזִית "הָעֶצֶב אֵין לוֹ סוֹף" / וַאֲנִי שׁוּב / חוֹשֶׁבֶת עַל נִצָּנֵי הַשָּׁקֵד / שֶׁלֹּא מְשַׁעֲרִים אֶת הַיֹּפִי בְּמַרְבַדֵּי הַלֹּבֶן / שֶׁיַּשִּׁירוּ עַלְעַלֵּיהֶם בְּסוֹף הַחֹדֶשׁ הַבָּא" (עמ' 17).

5. היופי. בציטוט האחרון שהבאתי הדוברת מתנחמת ביופיים של ניצני השקד. לכל אורך היצירה זהו תפקידו של היופי עבורה – הוא מאפשר מגע עם השלמות שמעבר למכאובי הנפש ועומסי השפה. מסיבה זו, לדעתי, היא מרבה לתאר גם את יופייה של אהובתה, המהווה חלק בלתי נפרד מן החיבור שמציעה האהובה אל שלמותו של העולם – "יָפְיֵךְ – מַלְכֹּדֶת לַמִּלִּים שֶׁמְּבַקְּשׁוֹת חֹפֶשׁ / שְׂפָתַיִךְ – קָרוּסֶלָה לַשִּׁירִים שׁוֹצְפֵי פְּחָדִים וּגְבָהִים / אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת לְהַטְבִּיעַ עַצְמִי בְּתוֹכָן / וְלָצֵאת עֵירֻמָּה" (עמ' 7). ודוגמה נוספת – "הַמַּחְשָׁבָה עַל יָפְיֵךְ – רַק הִיא / הֲפוּגָה מֵהַחַיִּים / הֵם מְבַקְּשִׁים אוֹתִי וַאֲנִי מְסָרֶבֶת. […] כְּשֶׁאָשׁוּב מִמַּסְעוֹתַי / אַל תִּשְׁאֲלִי אוֹתִי לִשְׁמִי. / הוֹתַרְתִּי אוֹתוֹ בְּפַאֲתֵי הַיֹּפִי הַזֶּה. / רַק כָּךְ אוּכַל לְהִתְכַּנֵּס בֵּין זְרוֹעוֹתַיִךְ / הוֹמָה כְּפִכְפּוּךְ הַנַּחַל / וְלֹא עוֹד" (עמ' 12).

6. אז מהי נהריה? אינני יודע. אולי היא מתוארת בשורות הללו: "אַתְּ יוֹדַעַת, / נִדְמֶה לִי שֶׁרָאִיתִי בַּרְוָזוֹן שָׁחוֹר עַל סֶלַע / יְחִידִי / מֵהַלַּהֲקָה שֶׁשָּׁטָה מַעֲרָבָה / דְּמָעוֹת מִלְּאוּ אֶת עֵינַי / אֵינִי חוֹשֶׁבֶת שֶׁזֶּה קָשׁוּר בִּשְׁצִיפַת הַנַּחַל / אֶלָּא / בַּפַּשְׁטוּת בָּהּ הוּא וְאַתְּ חַיִּים" (עמ' 16). ואולי בעצם זו נהריה? – "כְּשֶׁיְּגַלֶּה עַצְמוֹ שִׁירִי לְעֵינַי / וְלוּ רַק לְדַק / אֶחְיֶה כְּאִלֶּמֶת עַד שֶׁאָמוּת" (עמ' 9).  

"ברכבת לנהריה", חגית חוף, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2017. לקריאת הקינה על עָלי ושירה, מתוך הספר: הקינה על עלי ושירה, לזכר עלי סעד דוואבשה ושירה בנקי, שנרצחו בט"ו באב.
 

תוכן עניינים – גיליון מס' 16

                 

תגובות על כתבה זו

טוען כתבות נוספות loading_anomation