עץ נופל ביער | "ללכוד את המילים"

"חוף, כמשוררת, יודעת שיש ביכולתה ללכוד את המילים, אך היא מודעת לאחד הפרדוקסים הגדולים הכרוכים בשפה בכלל ובשירה בפרט – השימוש בשפה כרוך בהכרח באובדן חיותו של הנאמר, היות שתמיד יתקיים פער בין השפה לבין מה שביקשה לתאר. חוף יודעת שרגע לכידת המילים יהיה גם רגע האבל על אובדן משמעותן". גיא פרל על 'ברכבת לנהריה' מאת חגית חוף

The Monongahela River Valley, Pennsylvania, John Kane, 1931, Bequest of Miss Adelaide Milton de Groot (1876–1967), 1967

שישה הרהורים בנסיעה ברכבת לנהריה / מאת גיא פרל

ברכבת לנהריה הוא ספר שיריה השלישי של חגית חוף, ובמרכזו פואמה ארוכה המתארת את נסיעת הדוברת ברכבת. זה ספר נפלא, בין השאר משום שכמו בספרי מסע, הוא מזמין את קוראיו להצטרף לנסיעה הארוכה, להתבונן בנופים המתחלפים ולשקוע בהרהורים. אלו כמה מהרהוריי במהלך הנסיעה.

1. לאן בעצם נוסעים? שם הספר נותן את התשובה הקונקרטית לשאלה זו, וגם בשירים עצמם מוזכרת נהריה כיעד ומוזכרים אתרים גאוגרפיים שונים, כנחל שורק וכחדרה, שבהם חולפת הרכבת. אולם, ככל שמתמשכת הנסיעה מיטשטשת ההבחנה בין נקודת המוצא, היעד והדרך עצמה, ובין המסע הממשי למסע הנפשי. כך, ככל שנמשכה הנסיעה התחלפה שאלתי על אודות יעד הנסיעה או תכליתה בשאלה מהי נהריה.

2. מהן המילים? השפה והמילים נוכחות כאובייקט לכל אורך הנסיעה. המילים נוסעות ברכבת, נצפות צוללות בנהר השִכחה, מופיעות על השלטים הניבטים מבעד החלון, מקיפות את הדוברת, מופיעות, נעלמות, נארגות ואפילו מכורסמות. גם המילים, כמו נהריה, פועלות בו זמנית כישויות אובייקטיביות וכמהויות פנימיות. לאורך כל מסעה מהווה השפה, כזגוגית שעל חלון הרכבת שבעדו היא מתבוננת, הן את החיץ המפריד והן את נקודת החיבור בין הדוברת לבין העולם – "אֲנִי רוֹשֶׁמֶת עַל אֵדֵי הַחַלּוֹן "אֵין חָדָשׁ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ" / וּמִתְבּוֹנֶנֶת דֶּרֶךְ הָאוֹתִיּוֹת בָּעַכְשָׁו שֶׁבַּחוּץ" (עמ' 20).

כבר בשורות הראשונות של הפואמה מוזכרות המילים כאחת התשובות לשאלה מה תכלית הנסיעה ואולי גם לשאלה מהי נהריה עצמה – "הִרְחַקְתִּי לְנַהֲרִיָּה לִפְגֹּש מִלִּים / שֶׁנִּמְלְטוּ מִמֶּנִּי שֶׁבִּקְּשׁוּ חֹפֶשׁ / זוֹ בִּזְרוֹעוֹת זוֹ / רָאִיתִי אוֹתָן בַּמֵּזַח / מִתְחַנְּנוֹת שֶׁאָנִיחַ לָהֶן / מִצְטוֹפְפוֹת בְּתַחְבִּיר כְּמוֹתוֹ לֹא נִרְאָה" (עמ' 5). חוף, כמשוררת, יודעת שיש ביכולתה ללכוד את המילים, אך היא מודעת לאחד הפרדוקסים הגדולים הכרוכים בשפה בכלל ובשירה בפרט – השימוש בשפה כרוך בהכרח באובדן חיותו של הנאמר, היות שתמיד יתקיים פער בין השפה לבין מה שביקשה לתאר. חוף יודעת שרגע לכידת המילים יהיה גם רגע האבל על אובדן משמעותן, והיא נזהרת מן הרגע הזה: "אֲנִי נֶחְנֶקֶת מֵהַצֹּרֶךְ / לַחֲפֹן אוֹתָן, לָלוּשׁ / לִתְפֹּר לָהֶן תַּכְרִיכִים / אַךְ מַשֶּׁהוּ בָּרִאשׁוֹנִיּוּת שֶׁלָּהֶן / גּוֹרֵם לִי לַעֲצֹם אֶת עֵינַי / לְהָנִיחַ לָהֶן לַחֲמֹק" (עמ' 5).

3. מה זאת אהבה? כאמור, בפתח הפואמה מתארת חוף את המתח שבינה לבין המילים ומשמעותן. בהמשך הנסיעה נבין כי השתוקקות הדוברת אל המשמעות המלאה, החפה ממילים, היא השתקפות של השתוקקותה לקשר מלא עם אהובת ליבה: "אֲנִי מְרַפֶּדֶת בְּרַכּוּתֵךְ אֶת הַיֹּפִי / רוֹאָה מִלִּים חָגוֹת, / סַבּוֹת מִמַּסְלוּלָן / מַעֲלִימוֹת עַצְמָן בֵּין זְרוֹעוֹתַיִךְ" (עמ' 6). בראש ובראשונה, ברכבת לנהריה היא פואמת אהבה נפלאה. חלקים ניכרים מן הדיאלוג הפנימי מתקיימים מול דמותה של אישה אהובה, ובדומה לנהריה, יש שהיא מוצגת כדמות ממשית ויש שהיא פועלת כדמות פנימית. בדומה לנהריה, האהובה היא תחנת המוצא, הדרך והיעד עצמו. במשמעותה הפנימית מייצגת האהובה עבור הדוברת את ההוויה, מקום חופשי ממגבלותיה, חופשי מכובד בדידותה הכרוך בכובד המחשבות והמילים הגודשות אותה – "מַבָּטִי אַחַר זְרִימַת הַנַּחַל / כְּאֶבֶן מִשְׁקֹלֶת. / עַל הַכַּף הָאַחַת, / עָמְקָהּ כְּעֹמֶק גֻּמַּת הַחֵן שֶׁלָּךְ, / מֻנַּחַת זְרִימָתוֹ. // עַל הַשְּׁנִיָּה אֲנִי מַנִּיחָה אֶת עוֹלָמִי כֻּלּוֹ" (עמ' 14). לפרקים מצליחה הדוברת להתמזג עם האהובה, אך לעיתים מתוארת האהובה כיעד נצחי שייוותר בלתי מושג אחרי שתיחשף מוגבלותן של השירה והשפה בהשגתה, ודומה שגם בכך היא דומה לנהריה – "פִּנּוּ אֶת הַסֶּלַע הָעֲנָק שֶׁהִדַּרְדֵּר מִמְּלוֹא יָפְיוֹ וְחָסַם אֶת הַמְּסִלָּה. / לַסֶּלַע שֶׁמְּכַוֵּץ אֶת לִבִּי אֵין מְפַנֶּה. / שִׁירֵי אַהֲבָה כְּבָר נָשְׁרוּ מִתּוֹכִי / כְּשַׁלֶּכֶת עַלְעַלֵּי אֲפַרְסֵק וְרֻדִּים / הוֹתִירוּ מָקוֹם / לַפַּחַד" (עמ' 24).

4. אֵבֶל. לאבל מקום מרכזי במסע. הדוברת אבלה על אובדנים שונים שפקדו אותה ובכללם תחושת האובדן הכרוך בריחוקה מעל הוויית העולם. אהובת הדוברת אבלה על מות אביה, ולאבלהּ מקום מרכזי בפואמה. הדוברת מנסה לנחם לפצות ולנחם את אהובתה – "לֹא יוֹדַעַת לְהָשִׁיב לָךְ אֶת הַתֹּם בּוֹ חָיִית טֶרֶם הִתְיַתַּמְתְּ. / אֲנִי יְכוֹלָה לִמְסֹר לָךְ מַשֶּׁהוּ מֵהַהִתְחַדְּשׁוּת בַּטֶּבַע / וְהוּא חַי אוֹתָהּ בַּעֲבוּרֵנוּ / עַל פִּי כֹּחוֹ" (עמ' 23) – אך בד בבד, ובכנות רבה, היא עוסקת במשמעות אבלה של האהובה עבורה. אבלה של האהובה ואובדן תומה מקרבים אותה אל הדוברת, המצויה במידה של אבל תמידי, ולפיכך מתערער תפקידה עבורה כנושאת את ההוויה הפשוטה והבלתי נגועה – "הַדְּמָעוֹת שֶׁלָּךְ מְעַרְפְּלוֹת אֶת הַצְּלִילוּת / עָלֶיהָ אֲנִי נֶאֱבֶקֶת כָּל חַיַּי. / אָבִיךְ מֵת וְעוֹד נַחַל אֵיתָן מִטַּשְׁטֵשׁ בִּי לְאַכְזָב / מְפַנֶּה מָקוֹם לַמִּלִּים. // הוּא נִקְבַּר בְּיוֹם הֻלַּדְתּוֹ שֶׁל אָבִי / אֲנִי תּוֹהָה / וּמִתְבּוֹנֶנֶת בְּנִצָּנֵי הַשָּׁקֵד שֶׁמְּדַמִּים אֶת קֵץ פְּרִיחָתָם / וְטוֹבְעִים בְּגַעֲגוּעַי" (עמ' 16). האבל מאיים על השלמות, אך בהדרגה הופך לחלק ממנה – "אַתְּ יוֹשֶׁבֶת שִׁבְעָה וּבַיּוֹם הָרְבִיעִי דִּמְעוֹתַיִךְ נוֹשְׁרוֹת אַחַת אַחַת / מְדַיְּקוֹת אֶת שְׁעוֹן הַזְּמַן לְנֶצַח / אַתְּ שָׁרָה בְּפּוֹרְטוּגֶזִית "הָעֶצֶב אֵין לוֹ סוֹף" / וַאֲנִי שׁוּב / חוֹשֶׁבֶת עַל נִצָּנֵי הַשָּׁקֵד / שֶׁלֹּא מְשַׁעֲרִים אֶת הַיֹּפִי בְּמַרְבַדֵּי הַלֹּבֶן / שֶׁיַּשִּׁירוּ עַלְעַלֵּיהֶם בְּסוֹף הַחֹדֶשׁ הַבָּא" (עמ' 17).

5. היופי. בציטוט האחרון שהבאתי הדוברת מתנחמת ביופיים של ניצני השקד. לכל אורך היצירה זהו תפקידו של היופי עבורה – הוא מאפשר מגע עם השלמות שמעבר למכאובי הנפש ועומסי השפה. מסיבה זו, לדעתי, היא מרבה לתאר גם את יופייה של אהובתה, המהווה חלק בלתי נפרד מן החיבור שמציעה האהובה אל שלמותו של העולם – "יָפְיֵךְ – מַלְכֹּדֶת לַמִּלִּים שֶׁמְּבַקְּשׁוֹת חֹפֶשׁ / שְׂפָתַיִךְ – קָרוּסֶלָה לַשִּׁירִים שׁוֹצְפֵי פְּחָדִים וּגְבָהִים / אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת לְהַטְבִּיעַ עַצְמִי בְּתוֹכָן / וְלָצֵאת עֵירֻמָּה" (עמ' 7). ודוגמה נוספת – "הַמַּחְשָׁבָה עַל יָפְיֵךְ – רַק הִיא / הֲפוּגָה מֵהַחַיִּים / הֵם מְבַקְּשִׁים אוֹתִי וַאֲנִי מְסָרֶבֶת. […] כְּשֶׁאָשׁוּב מִמַּסְעוֹתַי / אַל תִּשְׁאֲלִי אוֹתִי לִשְׁמִי. / הוֹתַרְתִּי אוֹתוֹ בְּפַאֲתֵי הַיֹּפִי הַזֶּה. / רַק כָּךְ אוּכַל לְהִתְכַּנֵּס בֵּין זְרוֹעוֹתַיִךְ / הוֹמָה כְּפִכְפּוּךְ הַנַּחַל / וְלֹא עוֹד" (עמ' 12).

6. אז מהי נהריה? אינני יודע. אולי היא מתוארת בשורות הללו: "אַתְּ יוֹדַעַת, / נִדְמֶה לִי שֶׁרָאִיתִי בַּרְוָזוֹן שָׁחוֹר עַל סֶלַע / יְחִידִי / מֵהַלַּהֲקָה שֶׁשָּׁטָה מַעֲרָבָה / דְּמָעוֹת מִלְּאוּ אֶת עֵינַי / אֵינִי חוֹשֶׁבֶת שֶׁזֶּה קָשׁוּר בִּשְׁצִיפַת הַנַּחַל / אֶלָּא / בַּפַּשְׁטוּת בָּהּ הוּא וְאַתְּ חַיִּים" (עמ' 16). ואולי בעצם זו נהריה? – "כְּשֶׁיְּגַלֶּה עַצְמוֹ שִׁירִי לְעֵינַי / וְלוּ רַק לְדַק / אֶחְיֶה כְּאִלֶּמֶת עַד שֶׁאָמוּת" (עמ' 9).

 

"ברכבת לנהריה", חגית חוף, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2017.
לקריאת הקינה על עָלי ושירה, מתוך הספר: הקינה על עלי ושירה, לזכר עלי סעד דוואבשה ושירה בנקי, שנרצחו בט"ו באב.

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 16

   

   

   

   

 

בעבודה | מתוך "המפתח בכיסו הריק", מאת לאה פילובסקי

"בסרטו של יאיר קדר, 'לאה גולדברג בחמישה בתים', אמרה נורית זרחי על התפישה העצמית הזו של לאה גולדברג: 'מה, בכל העולם כולו אין אישה יותר מכוערת מלאה גולדברג?! זה לא יכול להיות!'. אני תוהה אם כרמי היה מסוגל לתובנה כזו, עם כל גאונותו ורגישותו". לאה פילובסקי במסע פואטי בעקבות ט. כרמי

ט. כרמי

בעקבות "לזכר לאה גולדברג"

.

ט. כרמי
לזכר לאה גולדברג

1.
עוֹרֵב עִם יוֹנָה
גָּרִים עַל רַעֲפֵי בֵּיתִי.
נַעַר קָטָן רוֹאֶה אוֹתָם
וְאוֹמֵר:
אֱלֹהִים מְשַׂחֵק דַּמְקָה עַל הַגַּג.

2.
מַשָּׂב יוֹנִים פִּתְאוֹמִי.
הֵן הִרְגִּישׁוּ לְפָנַי בַּאֲוִיר הֶהָדוּף.
עַכְשָׁו הַשְּׁמָשׁוֹת צוֹעֲקוֹת
וְהַבּוּם בְּאָזְנַי.
לֵאָה מֵתָה
וְהַיּוֹנִים קְטַנּוֹת בְּשָׁמַיִם.

3.
יֵשׁ לָהּ חֲזָקָה עַל חֶלְקַת הַשָּׁמַיִם הַזֹּאת.
הִיא גָדְרָה אוֹתָהּ
בְּכַמָּה שׁוּרוֹת, כַּמָּה בָּתִּים,
וְשִׁכְּנָה שָׁם צִפּוֹר.
הַצִּפּוֹר הַקְּטַנָּה מִתְעוֹפֶפֶת עַל הַמִּשְׁמָר
וּמַבְרִיחָה מִשָּׁם אֶת כָּל הַדַּחְלִילִים.

4.
הַרְבֵּה שָׁעוֹת הָיְתָה עוֹמֶדֶת בְּחַלּוֹנָהּ:
בַּחוּץ רָאֲתָה זָנָב שֶׁל סוּס
שׁוֹבֵר אֶת הַחַמְסִין;
חַלּוֹן אַחֵר עוֹצֵם אֶת בְּעָלָיו;
חַלּוֹן אַחֵר נִפְקַח כְּמוֹ אֲגַם;
חַלּוֹן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מְזוּזָה
בַּשְּׁבִיל אוֹרְחִים מְעוֹנָהּ אַחֶרֶת;
חַלּוֹן שֶׁעָלָיו רוֹבֶצֶת
דְּבוֹרָה שְׂעִירַת כֶּרֶס

לֹא, הִיא אָמְרָה,
קְחוּ מִפֹּה אֶת הַדְּבוֹרָה הַזֹּאת.
אֲנִי בִּפְנִים, וְהִיא בַּחוּץ.
לֹא, הִיא אָמְרָה.

5.
הַרְבֵּה שָׁעוֹת הָיְתָה יוֹשֶׁבֶת בְּחַלּוֹנָהּ
כְּמוֹ אַסְפָן עִם זְכוּכִית מַגְדֶּלֶת.

6.
הָיָה לָהּ חָתָן בֵּן שְׁלוֹשׁ
שְׁנָתָן לָהּ יָד בְּרִדְתָּהּ בְּמַדְרֵגוֹת הַגַּן.
בָּרֶגַע שֶׁנָּגְעָה בְּיָדוֹ,
נִבְקַע הַבֵּטוֹן
וּשְׁנֵיהֶם נֶעֶלְמוּ בֵּין גַּלִּי הַשּׁוֹשַׁנִים.

7.
הִיא אָהֲבָה אֶת שַׁאגַאל
וְלֹא הִתְבַּיְּשָׁה בְּכָךְ.
הִיא אַהֲבָה,
וְהִתְבַּיְּשָׁה.
הִיא מְאֹד לֹא אַהֲבָה,
וְגַם בְּכָךְ לֹא הִתְבַּיְּשָׁה.

מֵעוֹלָם לֹא רָאִיתִי בְּחַדְרָהּ
יוֹתֵר מִפֶּרַח אֶחָד.

ינואר, 1971

(מתוך התנצלות המחבר, הוצאת דביר, 1974)

.

כנערה צעירה מאד, אולי אפילו כילדה (נהגתי לקרוא שירים למבוגרים עוד כילדה ולהבינם באופן חלקי ומשונה), עוד לפני ששמעתי את שמעו של כרמי (כזכור לא ידעתי שהוא המחבר של "שמוליקפוד". גם לא ידעתי אז שהוא העורך הראשון של ספרי ספריית "דן חסכן" שעליהם גדלתי בילדותי), קראתי את שירה של לאה גולדברג:

.

הסתכלות בדבורה

א.
בְּרִבּוּעַ חַלּוֹן מוּאָר –
עַל שִׁמְשָׁה, מִבַּחוּץ,
צְלָלִית שֶׁל דְּבוֹרָה
כִּמְעַט אֵין לִרְאוֹת אֶת כְּנָפֶיהָ.

הֲפוּכָה.
גּוּף צַר.
שֵׁשׁ רַגְלַיִם דַּקּוֹת –
בְּגִלּוּי עֵירֹם,
בְּאִיּוּם מְכֹעָר,
זוֹחֶלֶת דְּבוֹרָה.

אֵיךְ נַכְתִּיר אוֹתָהּ בְּדִבְרֵי שִׁירָה?
אֵיךְ נָשִׁיר וּמָה?
יָבוֹא יֶלֶד קָטָן וְיֹאמַר:
הַמַּלְכָּה עֵירֹמָה.

ב.
בַּשֶּׁמֶשׁ הִיא הָיְתָה עָלֶה זָהָב נוֹפֵל,
בַּפֶּרַח הִיא הָיְתָה טִפָּה שֶׁל דְּבַשׁ אָפֵל,
וְאֵגֶל טַל בִּנְחִיל שֶׁל כּוֹכָבִים –
וּפֹה הִיא צֵל.

מִלָּה אַחַת שֶׁל שִׁיר בַּנְּחִיל הַמְּצַלְצֵל,
בְּשׂוֹרַת רָצוֹן נִמְרָץ בְּתוֹךְ שָׁרָב עָצֵל,
תְּנוּעַת הָאוֹר בְּאֵפֶר דִּמְדּוּמִים –
וּפֹה הִיא צֵל.

ג.
מִדּבְשֵׁךְ? מִי יִזְכֹּר אֶת דּבְשֵׁךְ?
הוּא שָׁם, הַרְחֵק, בְּכַוֶּרֶת.
כָּאן, בְּשִׁמְשָׁה מוּאָרָה, גּוּפֵךְ, רֹאשֵׁךְ –
כֻּלֵּךְ עֹקֶץ, שִׂנְאָה אֵין-אוֹנִים עֲלוּבָה וְעִוֶּרֶת.
הַפַּחַד הוֹרֵג.
הִשָּׁמְרִי לְנַפְשֵׁךְ."

.

נדמה לי שאפילו הבנתי שהדבורה היא מטאפורה למשוררת, ושהיא מביעה באמצעותה מחאה כנגד מי שאינו מקבל אותה. לכן, כשקראתי בגיל שש עשרה את השיר שכרמי הקדיש לזכרה, התעכבתי והתפלאתי על הדבורה שעירת הכרס המוזכרת בו כמי שלאה גולדברג מבקשת לסלק ולהתבדל ממנה.

אחרי כל זה הייתי נבוכה מאוד כשבסדנה במשכנות שאננים בהיותי כבת עשרים ושלוש, באחד התרגילים, נתבקשנו לתרגם שיר מאנגלית לעברית, ולא הבחנתי שהשיר איננו אלא אותו "הסתכלות בדבורה" של לאה גולדברג בתרגומו של כרמי לאנגלית.

לאה גולדברג הייתה ידידתו הקרובה של כרמי ושל משפחתו, ובעצם של שתי משפחותיו הראשונות: שלו ושל שושנה היימן ז"ל ושל בנם גד שהתייחסה אליו כאל בן, ושלו ושל תמרה ריקמן תבדל"א ושל בנם דניאל, שגם אליו התייחסה כאל בן.

בשנים 1957–1961 ערכו כרמי ולאה גולדברג את המדור לספרות ילדים של ספריית פועלים. נוסף לכך הרבו להיפגש, במפגשים מקצועיים וחברתיים. היא נהגה לקרוא לו כמו גם לדן פגיס ולטוביה ריבנר, חבריהם המשותפים, שירים שלה, ולבקש את חוות דעתם.

מן השיר לזכרה ברור שכרמי הבין לנפשה, או לפחות ניסה להבין לנפשה. "היא אהבה את שאגאל/ ולא התביישה בכך" הוא כותב. "היא אהבה,/ והתביישה,/ היא מאוד לא אהבה,/ וגם בכך לא התביישה".

"אני עוד לא הכנסתי את שאגאל שלי למסגרת", כתבה לאה גולדברג במכתב לטוביה ריבנר שהתפרסם לא מזמן בפומבי, בהתייחסה לציור פרי עטו של שאגאל, שקיבלה. "ובינתיים, כדי לזכות יום אחד בחתימתו, תרגמתי מרוסית איומה כמה שירים איומים שבאיומים שהוא כתב. האם סיפרתי לך על כך במכתבי הקודם? מזכירתי כמעט וייללה כאשר הכתבתי את השורות הסנטימנטליות הללו, והיא עוד איננה יודעת כמה זה נורא ברוסית הגרועה שלו. למה צריך צייר כזה גם לכתוב. והנה אני מתנקמת בו בשקט בשקט ומציירת ציורים קטנים לעצמי."

החתן של לאה גולדברג בשירו של כרמי הוא ילד בן שלוש: בנו. תמרה ריקמן סיפרה לי שגם גד וגם דניאל "הציעו נישואין" ללאה גולדברג כשהיו פעוטות.

כרמי רומז בעדינות אין-סופית לחוסר יכולתה של לאה גולדברג לממש אהבה זוגית שאיננה אהבה נכזבת עם גבר, אך הוא אינו מעיר דבר וחצי דבר על האופן שבו לאה גולדברג ראתה את עצמה, כאישה מכוערת מכדי להיות נאהבת (בסרטו של יאיר קדר, "לאה גולדברג בחמישה בתים", אמרה נורית זרחי על התפישה העצמית הזו של לאה גולדברג: "מה, בכל העולם כולו אין אישה יותר מכוערת מלאה גולדברג?! זה לא יכול להיות!". אני תוהה אם כרמי היה מסוגל לתובנה כזו, עם כל גאונותו ורגישותו.)

במאמר "גלוי עיניים ותפוש לילה" ב"משא" כתב כרמי על לאה גולדברג: "לאה גולדברג דבקה בעולם בדרכה שלה. היא ראתה עולם ומלואו באגל טל, בכנף ציפור, בחוח, בקטני העצמים שיש בהם צנעה וענווה, אך גם גאווה". לדעתי, גם בט. כרמי וגם בלאה גולדברג הייתה ענווה שיש בה גאווה והכרת ערך עצמם. לא הצטנעות מזויפת, לא יהירות. אם כן: ענווה גאה, או גאווה ענווה. שניהם היו מענקי השירה העברית ואני סבורה שהיו מודעים לחשיבותם ולא ניסו להתכחש לה, אך גם לא לנופף ולהתרברב בה.

 

לאה פילובסקי

לאה וכרמי ובניו

לֵאָה כְּבָר לֹא שָׁמְעָה אֶת הַנַּעַר
הַקָּטָן אוֹמֵר: אֱלֹהִים מְשַׂחֲקִים
דַּמְקָה עַל הַגַּג. כְּבָר לֹא יָכְלָה
לִכְתֹּב עַל כָּךְ לְאִישׁ. אַף לֹא לְיֶלֶד.
לֵאָה מֵתָה
כָּתַב כַּרְמִי
כְּשֶׁמָּלְאָה שָׁנָה לְמוֹתָהּ.
לְחַיַּי מָלְאוּ אָז שָׁנָה וְיוֹמַיִם.
לֵאָה מֵתָה כְּשֶׁמָּלְאוּ לִי יוֹמַיִם. קָרְאוּ לִי לֵאָה
בְּלִי שׁוּם קֶשֶׁר אֵלֶיהָ.

קְחוּ מִפֹּה אֶת הַדְּבוֹרָה הַזֹּאת
הִיא אָמְרָה. כָּךְ כָּתַב כַּרְמִי.

הִיא כָּתְבָה: אֵיךְ נַכְתִּיר אוֹתָהּ בְּדִבְרֵי שִׁירָה?
אֵיךְ נָשִׁיר וּמָה?
יָבוֹא יֶלֶד קָטָן וְיֹאמַר:
הַמַּלְכָּה עֵירֹמָה.

כְּשֶׁמָּלְאוּ לִי עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע
תִּרְגַּמְנוּ זֹאת בְּמִסְגֶּרֶת
תַּרְגִּיל בְּסַדְנָה:
לְעִבְרִית מִתַּרְגּוּם לְאַנְגְּלִית שֶׁל כַּרְמִי.

כֵּן, הִיא אָמְרָה, כְּשֶׁרָאֲתָה אֶת "שְׁמוּלִיקִיפּוֹד", כֵּן,
הִיא אָמְרָה.

בְּנוֹ הַבְּכוֹר הָיָה לָהּ כְּבֵן. הוּא הָיָה הַיֶּלֶד שֶׁנִּכְנַס בּוֹ
הַיֶּלֶד הָרַע בְּשִׁיר הַיְּלָדִים וְהִיא הָיְתָה הַדּוֹדָה.
כְּשֶׁהָיָה בֵּן שֵׁשׁ אָמַר לוֹ בֵּן דּוֹדוֹ, אַתָּה יוֹדֵעַ, לֵאָה
גּוֹלְדְבֶּרְג מֵתָה. הָיָה זֶה
שָׁנִים לִפְנֵי מוֹתָהּ. הִיא חַיָּה אָז מְאֹד. הִיא
לֹא מֵתָה בִּכְלָל, אָמַר הַבְּכוֹר וְהֵרִיץ
אֵת בֵּן דּוֹדוֹ לְאֹרֶךְ רְחוֹבוֹת הָעִיר, נִכְנַס
לְבֵיתָהּ שֶׁל לֵאָה גּוֹלְדְבֶּרְג, אָז
לֹא נָעֲלוּ דְּלָתוֹת, הִצְבִּיעַ עָלֶיהָ
וְאָמַר: אַתָּה רוֹאֶה: הִנֵּה לֵאָה גּוֹלְדְבֶּרְג.
הִיא בִּכְלָל לֹא מֵתָה. כְּשֶׁהָיָה בֵּן שָׁלוֹשׁ
הוּא הָיָה חֲתָנָהּ, שֶׁנֶּעֱלָם אִתָּהּ בֵּין גַּלֵּי הַשּׁוֹשַׁנִים.
גַּם אָחִיו אַחֲרָיו הָיָה חֲתָנָהּ
וּבְמוֹתָהּ הֶחֱזִיקָה אֶת תְּמוּנָתוֹ. אֲחִיהֶם הַצָּעִיר
כְּבָר לֹא הִסְפִּיק לִהְיוֹת חֲתָנָהּ. הוּא נוֹלָד
שָׁנִים לְאַחַר מוֹתָהּ. רָאִיתִי אוֹתוֹ פְּעָמִים סְפוּרוֹת עִם אָבִיו וּפַעַם
אַחַת לְאַחַר מוֹת אָבִיו. לִבִּי נִרְעַד. לֹא הוֹשַׁטְנוּ יָד
זֶה לְזֶה. נִדְמֶה לִי שֶׁפַּעַם דִּבַּרְנוּ כְּשֶׁהִצִּיג קֶסֶם שֶׁבְּדִיּוּק לָמַד.

.

מתוך הספר "המפתח בכיסו הריק", מסע פואטי בעקבות ט. כרמי, בעריכת ליאת קפלן, שעתיד לראות אור בקרוב בהוצאת כרמל. 

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 16

   

   

   

   

 

 

שני היוצרים העיוורים שהפיצו את אור החנוכה

הסיפור שמאחורי השיר הנפלא "נרותי הזעירים" שנכתב בהשראת הזיכרון של האור

מדליקים נרות חנוכה

חנוכה, 1949. צילום: רודי ויסנשטין, אוסף הצלמניה

נֵרוֹתַי הַזְּעִירִים,
מָה רַבּוּ הַסִּפּוּרִים,
לִי יִלְאַט הָאוֹר
לִי יִלְאַט הָאוֹר

לא מעט מן השירים העבריים שלנו וכמובן גם משירי החגים שלנו היום מושאלים משירים ביידיש או מנעימות זרות. אחד מהם הוא השיר היפה והמרגש שאנו מכירים כיום בתור "נרותי הזעירים". שיר זה נולד למעשה ביידיש בשם "די חנוכה ליכט". הנה הוא בביצוע של רוחמה רז:

את המילים ל"די חנוכה ליכט" כתב העיתונאי והמשורר היידי החשוב מוריס רוזנפלד. רוזנפלד, שנולד בפולין בשם שם משה יעקב אלטר, היגר לאמריקה ועבד שם בתור חייט במתפרה. בכל רגע פנוי היה רוזנפלד כותב שירים ביידיש על גורלו, גורל אחד הפועלים העמלים ללא הרף בעבודת פרך ב"סדנאות היזע" באמריקה. שירי הפועלים היהודיים שלו, "שירי סדנת היזע" התפרסמו, תורגמו וזכו לתהילה בגרמנית, אנגלית, צרפתית, איטלקית, רוסית, פולנית, צ'כית ואפילו יפנית, וכך קנה רוזנפלד את עולמו בתור משורר חשוב.

גלויה של המשורר מוריס רוזנפלד, מתוך אוסף אברהם שבדרון

חייו של המשורר רוזנפלד היו טראגיים. בנעוריו נאלץ לעזוב את לימודי התורה וכבר בגיל 14 נעשה לפועל. הוא נדד מארץ לארץ אחר פרנסה וביקש להגר עם משפחתו לאמריקה. כשהגיע לאמריקה חווה על בשרו את חיי ההגירה הקשים על כל עליבותם. ב-1905 נפל עליו אסון גדול, יוסף, בנו יחידו, מת כשהיה רק בן-15. בעקבות הטרגדיה נפגעה בריאותו של רוזנפלד קשות, הוא נעשה משותק בחצי גוף וראייתו נחלשה מאוד עד כדי עיוורון.

"די חנוכה ליכט" המילים ביידיש, מתוך אוסף מאיר נוי לזמר היידי, מחלקת המוזיקה הספרייה הלאומית

חוקר הזמר העברי אליהו הכהן, התחקה אחר גלגולי השיר שהתפרסם לראשונה ב-1897 ומאז נפוץ בעולם וזכה לחיים חדשים בזכות לחנים ושלל תרגומים. אפשר שהגלגול החשוב ביותר התרחש בשנת 1908 כאשר רוזנפלד יצא לביקור באירופה. לכבוד הביקור שבו זכה המשורר רוזנפלד לכבוד ויקר, הלחין את השיר המוזיקולוג פרופ' צבי הרמן ארליך ("הרמן עהרליך מורה-נגן מאושר מטעם הממשלה" כמו שהיה כתוב בשירונים שבהם התפרסמו עיבודיו לפסנתר ולקול). ארליך שידוע בזכות הלחן שלו ל"פה בארץ חמדת אבות" איבד את מאור עיניו כשהיה בן תשע. וכך זה היה שהיוצר שהעניק לנו את המנגינה המרגשת ביותר של שיר חג האורים, חיבר אותו בהשראת הזיכרון של האור.

ארליך לא היה היחיד שהלחין את השיר, לשיר היה לחן נוסף מוכר שחיבר המורה, המלחין ומנצח המקהל משה ליב ליוב. כך הוא נשמע.

במקור היה שירו של רוזנפלד שיר נוגה והסיפורים שסיפרו הנרות – עצובים, אך עם השנים והאירועים ההיסטוריים שהתרחשו במהלכן, אירועים כמו 'הצהרת בלפור' והתחייה הלאומית של העם בארץ ישראל, כמעט כל התרגומים לעברית עשו את השיר לאופטימי ומלא תקווה.

הפעם הראשונה שבה שרו את השיר בארץ הייתה ב-1913 והוא נקרא אז "הוי, נרות קטנים". מחבר התרגום ההוא לעברית נותר עלום, אבל ידוע שמי שהביא את הלחן ארצה היה המלחין והמורה חנינא קרצ'בסקי, ושבזכותו באותה שנה שרה את השיר "מקהלת הגימנסיה העברית הרצליה" בחגיגות החנוכה.

חגיגות החנוכה בגמנסיה העברית הרצליה, אוסף הגמנסיה הרצליה, 1936

כעבור שנים, תרגם את השיר מחדש קדיש יהודה סילמן וקרא לו "האורות הרכרכִּים".  את הגרסה הזו הפיצו בכל בתי הספר בארץ בשירון העברי הראשון , שירון בהוצאת לוין קיפניס, שנקרא  "שירים לבית הספר".

"האורות הרכרכים" מתוך שירים לבית הספר, אוסף מחלקת המוזיקה בספרייה הלאומית

אבל בכך לא תמו סיפורי "הנרות הזעירים" כי עם פרוץ מלחמת העולם השנייה תורגם השיר שוב, הפעם על ידי המלחין בנימין עומר (חתולי) שקרא לו "נרותי הנחמדים". כעבור כמה שנים, ב-1952 תרגם את השיר חיים בנציון אילון-ברניק וקרא לו "הנרות הדקיקים".

את התרגום המוכר לשיר שאותו אנו שרים עד היום עשה ראובן גרוסמן (אבינעם), במילותיו הפך השיר "די חנוכה ליכט" תחילה ל"נרותי הזעירים" ואחרי כן, בתרגום נוסף שלו ל"נרותי הזערורים". גם בחיי ראובן גרוסמן הייתה טרגדיה: בנו היחיד נהרג במלחמת השחרור. גרוסמן שמאז הולדת בנו השתמש בשם "ראובן אבי-נעם" בתור שם עט, שינה את שם משפחתו לאבינועם שנה לאחר מות הבן, כדי לשאת את שמו ולהפיץ את אורו.

נֵרוֹתַי הַזְּעִירִים,
מָה רַבּוּ הַסִּפּוּרִים,
לִי יִלְאַט הָאוֹר
לִי יִלְאַט הָאוֹר;
עַל דָּמִים וְכִשְׁלוֹנוֹת,
עַל תְּרוּעוֹת שֶׁל נִצְחוֹנוֹת,
עַל קְרָבוֹת שֶׁל דְּרוֹר,
עַל קְרָבוֹת שֶׁל דְּרוֹר.

עֵת אֶרְאֶה אוֹרְכֶם הַקָּט
יַעֲטֵנִי צֵל בַּלָּאט,
קוֹל אֵלַי יִקְרָא,
קוֹל אֵלַי יִקְרָא:
יִשְׂרָאֵל, שָׂבַעְתָּ קְרָב,
אֶפֶס גַּם יָדַעְתָּ רַב,
עֹז וְתִפְאָרָה
עֹז וְתִפְאָרָה.

וּגְדֻלָּה הָיְתָה לְךָ,
וַתִּכּוֹן הַמַּמְלָכָה,
וַתִּשָּׂא הָרֹאשׁ,
וַתִּשָּׂא הָרֹאשׁ.
קוּם, בֵּיתְךָ שֵׁנִית קוֹמֵם
וְחַדֵּשׁ מִבְצָר שׁוֹמֵם!
קוּם, עֲלֵה וּכְבֹשׁ!
קוּם, עֲלֵה וּכְבֹשׁ!

נֵרוֹתַי הַזְּעִירִים
כֵּן סִפְּרוּ לִי סִפּוּרִים
עַל עָבָר שֶׁל עַם
עַל עָבָר שֶׁל עַם.
וַאֶשְׁמַע כָּל נֵר וָנֵר
לִי קוֹרֵא: קוּם, הִתְעוֹרֵר,
עַם חָיָה וָקָם!
עַם חָיָה וָקָם!

תודה לחוקר הזמר העברי אליהו הכהן שכתב על גלגולי השיר במאמרו: "נרותי הזעירים: קורותיו של שיר חנוכה ומלחינו", כתב העת "אריאל" 191 (2010)

תודה למחלקת המוזיקה על העזרה בחיבור הכתבה

רעד קולך | עינב ג'קסון כהן בשני ביצועים לשירי משוררים

לחן וביצוע של עינב ג'קסון כהן לשירים מאת תרצה אתר וחיים גורי

צלמת: אלה ברק

.

לחן וביצוע של עינב ג'קסון כהן לשיר 'עקרתי אל עיר אחרת' מאת חיים גורי

 

עָקַרְתִּי אֶל עִיר אַחֶרֶת שָׁם אֲנִי גָר

אֵינֶנִּי מֻכָּר הָעִיר לֹא מֻכֶּרֶת

 

עָקַרְתִּי אֶל עִיר אַחֶרֶת פָּנַי אֲחֵרוֹת

אַתְּ מְלֵאַת הַשְׁעָרוֹת אַתְּ נֶעְצֶרֶת

 

עָקַרְתִּי אֶל עִיר אַחֶרֶת רְחוֹקָה מְאֹד

אַתְּ מְלֵאַת שְׁמוּעוֹת וְהֵן מְעַט מִזְעָר עוֹד

 

עָקַרְתִּי אֶל עִיר אַחֶרֶת שָׁמַרְתִּי אֶת פִּי

אַל נָא תִּתְעַלְּפִי אַל תֵּשְׁבִי בַּדֶּרֶךְ

 

עָקַרְתִּי אֶל עִיר אַחֶרֶת הֵמַרְתִּי אֶת שְׁמִי

אַל תִּהְיִי עִמִּי בְּלַחַשׁ הַנּוֹדֶרֶת

 

גרסה של עינב ג'קסון כהן לשיר 'בגלל הלילה' מאת תרצה אתר

 

בגלל הלילה

בגללו

אני כעת יושבת

ולא נלקחת

בגלל החושך

בגללו

אני נדמית לך

חולמת או משתעשעת

 

אינני נלקחת לשום מקום

בכיתי בגלל דברים שאין להם שמות

ובגללך למשל בכיתי רק לרגע

מפני שהיו בי דמעות פתאום

 

לא בכיתי כדי שתלך

רציתי להחליף את המילים

ביקשתי ללכת מעט אחריך

חשבתי שתלך בצעדים קטנים

 

האור החזק מפריע לי

לבכות את צערך

ואני רק תמונה נקיה בהירה

אני רק תמונת אישה

 

 

עינב ג'קסון כהן

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 16