מסה | "תַּגִּיד שֶׁזֶּה דָּחוּף"

מאת ליאור גרנות

כשאת כותבת – למי את כותבת? מי זאת האת שאת פונה אליה? מי זה האתה? ומה אם האת הזאת כבר הלכה ממך אל מרחביה שלה, והאתה – מה אם הוא לא התהווה עדיין?

ובכל זאת – את מתעקשת על הפנייה הזאת בגוף שני. למה? על מה את מתעקשת?

"אני רוצָה רק להגיד לךְ/ אני רוצָה רק להגיד לךְ/ להגיד לךְ להגיד לךְ/ אני רוצָה רק להגיד לךְ/ להגיד ולהגיד ולהגיד." (מתוך השיר "אני רוצָה רק להגיד לךְ", מאת חדוה הרכבי) – ההתעקשות הזאת על האמירה, חדוה. אבל לא רק על האמירה את מתעקשת אלא גם על הפנייה לאַתְּ: זה לא סתם "להגיד"; זה "להגיד לךְ", האת היא החשובה. ואולי באיזה שלב כשהאת איננה – אינה נוכחת פיזית או רגשית – ה"להגיד לך" הופך ל"להגיד" בלבד. אבל כדי שהאמירה תהיה אפשרית צריך שתהיה שם איזו את, צריך שיהיה שם אתה. גם אם אינם ממשיים. גם אם הם קיימים באיזה מרחב מדומיין, מרחב נפשי. אחר כך הם יכולים ללכת ואת תישארי עם האמירה. אבל האפשרות לומר התהוותה בכלל מעצם קיומו של אתה, מעצם קיומו של אחר – מאזין ורואה ומחזיר שיקוף, מחזיר הד.

ומה את עושה ברגעים ההם שנדמה לך שהם כולם שם – באיזה מרחב יומיום שלהם, מרחב ממשות, מרחב תנועת הדברים אל ההלאה, ואת – עם מי את עכשיו ומי את בְּאֵין את? את קוראת לשליחים. באין אתה – יהא השליח האתה:

"קר לי./ תגיד לו שיבוא אֵלַי/ תגיד שזה דחוף./ תגזים./ סַפֵּר מה קורה אתי בפרוטרוט./ תגיד לו שאני חולָה מאד. תגיד לו ותראה אם יאזין.// אותי הוא מתקשה לשמוע בקברו,/ אבל אתה יכול/ אבל אתה יכול/ לְהִדַּבֵּר אתו.// תגיד לו שיבוא.// תגיד לו שיקח אותי מכאן,/ ושיקח אותי מכאן במהירות,/ תגיד שגם אני כמותו/ שגם אני כמותו/ ויכולה למות.// סַפֵּר לו כמה הוא אהוב עלי,/ בכל אהבתי/ בכל נִשּׂוּאַי,/ איך הוא אהוב עלי.// ואם אין לו לאן להביא אותי/ שיביא אותי לתוך קִברו,/ כי אין לי מקום בין כה וכה/ ובין כה וכה אני אמות,/ אבל ביחד,/ רק ביחד,/ לא לחוּד." ("באמצעות שליח", דליה רביקוביץ)

את גנזת את השיר הזה, דליה (רק אחרי מותך פרסמו אותו), אבל לא גנזת אֶת האתה. האתה שאליו נפעמה תשוקתך בשיר הזה היה ה"הוא" שיכול היה לקחת אותך מכאן במהירות – בלילה אחד מסביב לעולם כולו, אולי לארץ סין, אולי למדגסקר, אבל הוא – – – אולי זה ה"הוא" מהשיר שכן פרסמת בחייך – "חלומותיה של תרצה" – האהוב הזה שאֶת כל אהבתך, אֶת כל אהבתך – לא יכולת לספר לו, כי נבצר ממך. אבל את לא מוותרת על האתה. אם ה"הוא" – זה האהוב עלייך בכל אהבתך, בכל נישואייך – לא יכול להפוך לאתה, אַתְּ תיצרי לך אתה, אַתְּ תהפכי אֶת השליח שלךְ לאתה, תהפכי אותו לנמען שלךְ.

מצד אחד התשוקה הזאת שקיימת תמיד: להרפות, להרפות את האחיזה בחיים האלה, לוותר על פנייה אל נמען כי אין מקום בין כה וכה ובין כה וכה נמות. ולכן גם אין לו לאן להביא אותך – מה זה כבר משנה – שיביא אותך לתוך קברו. אבל לא. את נאבקת. את נאבקת על זולת, את נאבקת על אתה: "אבל ביחד,/ רק ביחד,/ לא לחוּד". ואת נאבקת על עצם האפשרות לומר: אם ה"הוא" הוא כזה שלא ניתן לפנות אליו – את פונה אל השליח. את לא מוותרת. את מממשת את האמירה שהתכוונת לומר: "זה דחוף", "אני חולה מאד", 'אני רוצה ללכת מכאן ובמהירות', "אין לי מקום בין כה וכה". את מפלסת דרך לאמירה שלך להיאמר, ודווקא בגוף שני בפנייה אל נמען; כמו אומרת: אם אין לי מקום – אני אייצר מקום בשבילי. אם האתה המיועד שלי איננו יכול להאזין – אני אצור אתה שֶׁכן.

את מתעקשת, דליה, על האפשרות לספר את האהבה, על האפשרות ליצור אהבה, כי במקום שבו אין את, אין אתה, לא יכולה להיות אהבת ממש: "סַפֵּר לו עכשו/ את כל אהבתי,/ שעתים לפני שחר/ סַפֵּר לו הכל./ אל תבטל זמנך לאִחולים,/ ספר לו עד שחר/ אֶת אהבתי.// ראיתי בית עם שבשבות,/ ראיתי גן מלא אמירים,/ אהבתי טרפה אותם,/ אהבתי בכל העֵצים./ בלבל עליו את חלומותיו,/ ספר לו רק את אהבתי,/ אל תאבד זמנך לבטלה,/ רֹב המלים אין בן ממש./ נסך לו שִקּוּי בשעה שיקיץ/ לא כאחד האדם יקיץ; / ספר לו רק אֶת אהבתי/ עד אם לעו חלומותיו,/ אל תבטל זמנך לנימוסים/ שתי שעות בטרם שחר./ הבא אותו אל החצר,/ הבא אותו אל הדפנים,/ כנסוך שקוי יבוא ויחלֹם/ את כל אהבתי יחלֹם.// אהובי שלי, אהובי שלי,/ את כל אהבתי/ לא יָכֹלְתִּי לספר." ("חלומותיה של תרצה", דליה רביקוביץ)

סַפֵּר לו, אל תבטל, בלבל עליו, סַפֵּר לו, אל תאבד, נסוך לו, ספר לו, אל תבטל, הבא אותו, הבא אותו. אֶת כל אלו את אומרת לאתה. גם אם איננו האתה המיועד. את מבקשת מהאתה לספר ולא לבטל ולא לאבד: רק כשנוכח שם אתה אפשר לשמור על הסיפור, אפשר לספר אותו, לא לבטל אותו ולא לאבד, להביא אותו אלֵי תוקף, אלֵי הכרה.

ואחרי שיש שם אתה לפנות אליו – אפשר לפנות באופן ישיר אל האתה הראשוני, המיועד: "אהובי שלי, אהובי שלי", גם אם זה על מנת לספר לו שאי אפשר לספר את דבר האהבה: "אֶת כל אהבתי לא יכולתי לספר".

בספרם של שושנה פלמן ודורי לאוב, עדות (רסלינג, 2008), את קוראת על מה שלאוב קורא לו "אירוע ללא עֵד": "אירוע שאין עדים להתרחשותו ולאמיתותו כאילו לא היה כלל. אירוע כזה מציין את איונו, את היבלעותו בשתיקה" (עמ' 89).

על מנת שהסיפור שלך יסופר – יכוּנן בתוך הנפש, עלייך ליצור לך את, ליצור לך אתה. כך את מתעקשת: מתעקשת על דבר קיומו של הסיפור ועל האפשרות לספרו.

גם כאשר נדמה לך שהסיפור מטופש, חסר חשיבות, נטול טעם – את פונה אל זולת ומתעקשת: "עִזרי לי לִכְתֹּב את השיר הכי מְיֻתָּר/ שאין בו תועלת אֲפִלּוּ/ לא להביא תועלת/ עזרי לי לִכְתֹּב מלים/ בלילה הזה בעולם הזה" (מתוך השיר "בלילה הזה, בעולם הזה", מאת אלחנדרה פיסארניק, בתרגום טל ניצן). אף שהשיר הוא כל כך מיותר עד כי אין בו תועלת אפילו לא להביא תועלת – את פונה, אלחנדרה, אל את ומבקשת ממנה לעזור לך לכתוב את השיר המיותר הזה, לכתוב מילים בלילה הזה, בעולם הזה. דווקא כי לילה, אלחנדרה, דווקא כי חושך, דווקא כי עולם, משום שעולם. משום שבעולם לילה. באזורים הנבדדים ביותר האלה של הנפש – האַת היא זאת שאוחזת בידה הרועדת אֶת הנר הקטן, הדולק, זה שלבדל אורו אפשר ללחוש מילים שבורות, ואחר כך להרכיב לסיפור, לְשיר. כמו שכתבת בשיר אחר: "לא נָכוֹן/ שֶׁיָּבוֹא. לא נָכוֹן שֶׁלּא יָבוֹא" (מתוך השיר השמיני במחזור "העץ של דיאנה" מאת אלחנדרה פיסארניק); את לא יכולה לדעת אם יבוא או לא. גם כשאין אתה תמיד ישנה התקווה שיבוא ותמיד ישנה האפשרות לברוא אותו – גם אם כנמען פנימי – כאשר איננו.

והדחיפוּת הזאת, הבהילוּת, נואשות העכשיו שנושא בחובו הדחף לספר לאת, לאתה: "תגיד שזה דחוף", "תגזים", "ספר לו עכשיו", אל תבטל זמנך", "שתי שעות בטרם שחר". הבקשה הזאת – עזרי לי לכתוב, עזרי לי לשיר את שירי, עזרי לי לספר את הסיפור שלי – היא בקשה להצלת חיים, היא הושטת יד למעלה מן הבור, הושטת יד של אדם המבקש להישרד, שללא אפשרות האת/אתה יגווע לתוך "אין לי מקום בין כה וכה" ו"בין כה וכה אני אמות", יגווע לתוך הוויתור, לתוך השתיקה וההשתקה, לתוך ההתאיינות, לתוך סמיכות הלילה, סמיכות עולם אילם.

בעצם בקשת ה"תגיד לו שזה דחוף" את מתעקשת על אפשרות ההגדה, האמירה – ועל נחיצותה ודחיפותה; בעצם בקשת ה"ספר לו" את מתעקשת על אפשרות הסיפור, על הציווי שבסיפור; בעצם בקשת ה"עזרי לי לכתוב את השיר" את מתעקשת על אפשרות הכתיבה, על אפשרות השיר ועל נחיצות העזרה – נחיצותה של האת – כדי שיושר שיר, כדי שיהיה "לך", כדי שתהיה "את".

כשאת כותבת – למי את כותבת? מי זאת האת שאת פונה אליה? מי זה האתה? ולמה ההתעקשות הזאת על הפנייה בגוף שני? – האת היא את, זאת שבחוץ וזאת שבראת וזאת שאת. ואת מתעקשת על האת – את, כלומר חדוה ודליה ואלחנדרה ואת – כדי שתהיה את, את שומעת, כדי שתהיי אני.