מסה | "תַּגִּיד שֶׁזֶּה דָּחוּף"

"את גנזת את השיר הזה, דליה (רק אחרי מותך פרסמו אותו), אבל לא גנזת אֶת האתה. האתה שאליו נפעמה תשוקתך בשיר הזה היה ה'הוא' שיכול היה לקחת אותך מכאן במהירות – בלילה אחד מסביב לעולם כולו", ליאור גרנות על התעקשות על את/אתה בשירה

Two Women on the Shore, Edvard Munch, 1898m, Bequest of Scofield Thayer, 1982

מאת ליאור גרנות

כשאת כותבת – למי את כותבת? מי זאת האת שאת פונה אליה? מי זה האתה? ומה אם האת הזאת כבר הלכה ממך אל מרחביה שלה, והאתה – מה אם הוא לא התהווה עדיין?

ובכל זאת – את מתעקשת על הפנייה הזאת בגוף שני. למה? על מה את מתעקשת?

"אני רוצָה רק להגיד לךְ/ אני רוצָה רק להגיד לךְ/ להגיד לךְ להגיד לךְ/ אני רוצָה רק להגיד לךְ/ להגיד ולהגיד ולהגיד." (מתוך השיר "אני רוצָה רק להגיד לךְ", מאת חדוה הרכבי) – ההתעקשות הזאת על האמירה, חדוה. אבל לא רק על האמירה את מתעקשת אלא גם על הפנייה לאַתְּ: זה לא סתם "להגיד"; זה "להגיד לךְ", האת היא החשובה. ואולי באיזה שלב כשהאת איננה – אינה נוכחת פיזית או רגשית – ה"להגיד לך" הופך ל"להגיד" בלבד. אבל כדי שהאמירה תהיה אפשרית צריך שתהיה שם איזו את, צריך שיהיה שם אתה. גם אם אינם ממשיים. גם אם הם קיימים באיזה מרחב מדומיין, מרחב נפשי. אחר כך הם יכולים ללכת ואת תישארי עם האמירה. אבל האפשרות לומר התהוותה בכלל מעצם קיומו של אתה, מעצם קיומו של אחר – מאזין ורואה ומחזיר שיקוף, מחזיר הד.

ומה את עושה ברגעים ההם שנדמה לך שהם כולם שם – באיזה מרחב יומיום שלהם, מרחב ממשות, מרחב תנועת הדברים אל ההלאה, ואת – עם מי את עכשיו ומי את בְּאֵין את? את קוראת לשליחים. באין אתה – יהא השליח האתה:

"קר לי./ תגיד לו שיבוא אֵלַי/ תגיד שזה דחוף./ תגזים./ סַפֵּר מה קורה אתי בפרוטרוט./ תגיד לו שאני חולָה מאד. תגיד לו ותראה אם יאזין.// אותי הוא מתקשה לשמוע בקברו,/ אבל אתה יכול/ אבל אתה יכול/ לְהִדַּבֵּר אתו.// תגיד לו שיבוא.// תגיד לו שיקח אותי מכאן,/ ושיקח אותי מכאן במהירות,/ תגיד שגם אני כמותו/ שגם אני כמותו/ ויכולה למות.// סַפֵּר לו כמה הוא אהוב עלי,/ בכל אהבתי/ בכל נִשּׂוּאַי,/ איך הוא אהוב עלי.// ואם אין לו לאן להביא אותי/ שיביא אותי לתוך קִברו,/ כי אין לי מקום בין כה וכה/ ובין כה וכה אני אמות,/ אבל ביחד,/ רק ביחד,/ לא לחוּד." ("באמצעות שליח", דליה רביקוביץ)

את גנזת את השיר הזה, דליה (רק אחרי מותך פרסמו אותו), אבל לא גנזת אֶת האתה. האתה שאליו נפעמה תשוקתך בשיר הזה היה ה"הוא" שיכול היה לקחת אותך מכאן במהירות – בלילה אחד מסביב לעולם כולו, אולי לארץ סין, אולי למדגסקר, אבל הוא – – – אולי זה ה"הוא" מהשיר שכן פרסמת בחייך – "חלומותיה של תרצה" – האהוב הזה שאֶת כל אהבתך, אֶת כל אהבתך – לא יכולת לספר לו, כי נבצר ממך. אבל את לא מוותרת על האתה. אם ה"הוא" – זה האהוב עלייך בכל אהבתך, בכל נישואייך – לא יכול להפוך לאתה, אַתְּ תיצרי לך אתה, אַתְּ תהפכי אֶת השליח שלךְ לאתה, תהפכי אותו לנמען שלךְ.

מצד אחד התשוקה הזאת שקיימת תמיד: להרפות, להרפות את האחיזה בחיים האלה, לוותר על פנייה אל נמען כי אין מקום בין כה וכה ובין כה וכה נמות. ולכן גם אין לו לאן להביא אותך – מה זה כבר משנה – שיביא אותך לתוך קברו. אבל לא. את נאבקת. את נאבקת על זולת, את נאבקת על אתה: "אבל ביחד,/ רק ביחד,/ לא לחוּד". ואת נאבקת על עצם האפשרות לומר: אם ה"הוא" הוא כזה שלא ניתן לפנות אליו – את פונה אל השליח. את לא מוותרת. את מממשת את האמירה שהתכוונת לומר: "זה דחוף", "אני חולה מאד", 'אני רוצה ללכת מכאן ובמהירות', "אין לי מקום בין כה וכה". את מפלסת דרך לאמירה שלך להיאמר, ודווקא בגוף שני בפנייה אל נמען; כמו אומרת: אם אין לי מקום – אני אייצר מקום בשבילי. אם האתה המיועד שלי איננו יכול להאזין – אני אצור אתה שֶׁכן.

את מתעקשת, דליה, על האפשרות לספר את האהבה, על האפשרות ליצור אהבה, כי במקום שבו אין את, אין אתה, לא יכולה להיות אהבת ממש: "סַפֵּר לו עכשו/ את כל אהבתי,/ שעתים לפני שחר/ סַפֵּר לו הכל./ אל תבטל זמנך לאִחולים,/ ספר לו עד שחר/ אֶת אהבתי.// ראיתי בית עם שבשבות,/ ראיתי גן מלא אמירים,/ אהבתי טרפה אותם,/ אהבתי בכל העֵצים./ בלבל עליו את חלומותיו,/ ספר לו רק את אהבתי,/ אל תאבד זמנך לבטלה,/ רֹב המלים אין בן ממש./ נסך לו שִקּוּי בשעה שיקיץ/ לא כאחד האדם יקיץ; / ספר לו רק אֶת אהבתי/ עד אם לעו חלומותיו,/ אל תבטל זמנך לנימוסים/ שתי שעות בטרם שחר./ הבא אותו אל החצר,/ הבא אותו אל הדפנים,/ כנסוך שקוי יבוא ויחלֹם/ את כל אהבתי יחלֹם.// אהובי שלי, אהובי שלי,/ את כל אהבתי/ לא יָכֹלְתִּי לספר." ("חלומותיה של תרצה", דליה רביקוביץ)

סַפֵּר לו, אל תבטל, בלבל עליו, סַפֵּר לו, אל תאבד, נסוך לו, ספר לו, אל תבטל, הבא אותו, הבא אותו. אֶת כל אלו את אומרת לאתה. גם אם איננו האתה המיועד. את מבקשת מהאתה לספר ולא לבטל ולא לאבד: רק כשנוכח שם אתה אפשר לשמור על הסיפור, אפשר לספר אותו, לא לבטל אותו ולא לאבד, להביא אותו אלֵי תוקף, אלֵי הכרה.

ואחרי שיש שם אתה לפנות אליו – אפשר לפנות באופן ישיר אל האתה הראשוני, המיועד: "אהובי שלי, אהובי שלי", גם אם זה על מנת לספר לו שאי אפשר לספר את דבר האהבה: "אֶת כל אהבתי לא יכולתי לספר".

בספרם של שושנה פלמן ודורי לאוב, עדות (רסלינג, 2008), את קוראת על מה שלאוב קורא לו "אירוע ללא עֵד": "אירוע שאין עדים להתרחשותו ולאמיתותו כאילו לא היה כלל. אירוע כזה מציין את איונו, את היבלעותו בשתיקה" (עמ' 89).

על מנת שהסיפור שלך יסופר – יכוּנן בתוך הנפש, עלייך ליצור לך את, ליצור לך אתה. כך את מתעקשת: מתעקשת על דבר קיומו של הסיפור ועל האפשרות לספרו.

גם כאשר נדמה לך שהסיפור מטופש, חסר חשיבות, נטול טעם – את פונה אל זולת ומתעקשת: "עִזרי לי לִכְתֹּב את השיר הכי מְיֻתָּר/ שאין בו תועלת אֲפִלּוּ/ לא להביא תועלת/ עזרי לי לִכְתֹּב מלים/ בלילה הזה בעולם הזה" (מתוך השיר "בלילה הזה, בעולם הזה", מאת אלחנדרה פיסארניק, בתרגום טל ניצן). אף שהשיר הוא כל כך מיותר עד כי אין בו תועלת אפילו לא להביא תועלת – את פונה, אלחנדרה, אל את ומבקשת ממנה לעזור לך לכתוב את השיר המיותר הזה, לכתוב מילים בלילה הזה, בעולם הזה. דווקא כי לילה, אלחנדרה, דווקא כי חושך, דווקא כי עולם, משום שעולם. משום שבעולם לילה. באזורים הנבדדים ביותר האלה של הנפש – האַת היא זאת שאוחזת בידה הרועדת אֶת הנר הקטן, הדולק, זה שלבדל אורו אפשר ללחוש מילים שבורות, ואחר כך להרכיב לסיפור, לְשיר. כמו שכתבת בשיר אחר: "לא נָכוֹן/ שֶׁיָּבוֹא. לא נָכוֹן שֶׁלּא יָבוֹא" (מתוך השיר השמיני במחזור "העץ של דיאנה" מאת אלחנדרה פיסארניק); את לא יכולה לדעת אם יבוא או לא. גם כשאין אתה תמיד ישנה התקווה שיבוא ותמיד ישנה האפשרות לברוא אותו – גם אם כנמען פנימי – כאשר איננו.

והדחיפוּת הזאת, הבהילוּת, נואשות העכשיו שנושא בחובו הדחף לספר לאת, לאתה: "תגיד שזה דחוף", "תגזים", "ספר לו עכשיו", אל תבטל זמנך", "שתי שעות בטרם שחר". הבקשה הזאת – עזרי לי לכתוב, עזרי לי לשיר את שירי, עזרי לי לספר את הסיפור שלי – היא בקשה להצלת חיים, היא הושטת יד למעלה מן הבור, הושטת יד של אדם המבקש להישרד, שללא אפשרות האת/אתה יגווע לתוך "אין לי מקום בין כה וכה" ו"בין כה וכה אני אמות", יגווע לתוך הוויתור, לתוך השתיקה וההשתקה, לתוך ההתאיינות, לתוך סמיכות הלילה, סמיכות עולם אילם.

בעצם בקשת ה"תגיד לו שזה דחוף" את מתעקשת על אפשרות ההגדה, האמירה – ועל נחיצותה ודחיפותה; בעצם בקשת ה"ספר לו" את מתעקשת על אפשרות הסיפור, על הציווי שבסיפור; בעצם בקשת ה"עזרי לי לכתוב את השיר" את מתעקשת על אפשרות הכתיבה, על אפשרות השיר ועל נחיצות העזרה – נחיצותה של האת – כדי שיושר שיר, כדי שיהיה "לך", כדי שתהיה "את".

כשאת כותבת – למי את כותבת? מי זאת האת שאת פונה אליה? מי זה האתה? ולמה ההתעקשות הזאת על הפנייה בגוף שני? – האת היא את, זאת שבחוץ וזאת שבראת וזאת שאת. ואת מתעקשת על האת – את, כלומר חדוה ודליה ואלחנדרה ואת – כדי שתהיה את, את שומעת, כדי שתהיי אני.

ליאור גרנות – משוררת וביבליותרפיסטית. פרסמה שני ספרי שירה וספר בפרוזה פיוטית. כותבת דוקטורט בנושא "כיצד מרפאת הביבליותרפיה" בתוכנית לפסיכואנליזה ופרשנות באוניברסיטת בר אילן. מטפלת בקליניקה פרטית בתל אביב ומלמדת ביבליותרפיה במסגרות אקדמיות שונות.
לאתר: www.bibliotherapy.co.il

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 16

   

   

   

   

 

שני היוצרים העיוורים שהפיצו את אור החנוכה

הסיפור שמאחורי השיר הנפלא "נרותי הזעירים" שנכתב בהשראת הזיכרון של האור

מדליקים נרות חנוכה

חנוכה, 1949. צילום: רודי ויסנשטין, אוסף הצלמניה

נֵרוֹתַי הַזְּעִירִים,
מָה רַבּוּ הַסִּפּוּרִים,
לִי יִלְאַט הָאוֹר
לִי יִלְאַט הָאוֹר

לא מעט מן השירים העבריים שלנו וכמובן גם משירי החגים שלנו היום מושאלים משירים ביידיש או מנעימות זרות. אחד מהם הוא השיר היפה והמרגש שאנו מכירים כיום בתור "נרותי הזעירים". שיר זה נולד למעשה ביידיש בשם "די חנוכה ליכט". הנה הוא בביצוע של רוחמה רז:

את המילים ל"די חנוכה ליכט" כתב העיתונאי והמשורר היידי החשוב מוריס רוזנפלד. רוזנפלד, שנולד בפולין בשם שם משה יעקב אלטר, היגר לאמריקה ועבד שם בתור חייט במתפרה. בכל רגע פנוי היה רוזנפלד כותב שירים ביידיש על גורלו, גורל אחד הפועלים העמלים ללא הרף בעבודת פרך ב"סדנאות היזע" באמריקה. שירי הפועלים היהודיים שלו, "שירי סדנת היזע" התפרסמו, תורגמו וזכו לתהילה בגרמנית, אנגלית, צרפתית, איטלקית, רוסית, פולנית, צ'כית ואפילו יפנית, וכך קנה רוזנפלד את עולמו בתור משורר חשוב.

גלויה של המשורר מוריס רוזנפלד, מתוך אוסף אברהם שבדרון

חייו של המשורר רוזנפלד היו טראגיים. בנעוריו נאלץ לעזוב את לימודי התורה וכבר בגיל 14 נעשה לפועל. הוא נדד מארץ לארץ אחר פרנסה וביקש להגר עם משפחתו לאמריקה. כשהגיע לאמריקה חווה על בשרו את חיי ההגירה הקשים על כל עליבותם. ב-1905 נפל עליו אסון גדול, יוסף, בנו יחידו, מת כשהיה רק בן-15. בעקבות הטרגדיה נפגעה בריאותו של רוזנפלד קשות, הוא נעשה משותק בחצי גוף וראייתו נחלשה מאוד עד כדי עיוורון.

"די חנוכה ליכט" המילים ביידיש, מתוך אוסף מאיר נוי לזמר היידי, מחלקת המוזיקה הספרייה הלאומית

חוקר הזמר העברי אליהו הכהן, התחקה אחר גלגולי השיר שהתפרסם לראשונה ב-1897 ומאז נפוץ בעולם וזכה לחיים חדשים בזכות לחנים ושלל תרגומים. אפשר שהגלגול החשוב ביותר התרחש בשנת 1908 כאשר רוזנפלד יצא לביקור באירופה. לכבוד הביקור שבו זכה המשורר רוזנפלד לכבוד ויקר, הלחין את השיר המוזיקולוג פרופ' צבי הרמן ארליך ("הרמן עהרליך מורה-נגן מאושר מטעם הממשלה" כמו שהיה כתוב בשירונים שבהם התפרסמו עיבודיו לפסנתר ולקול). ארליך שידוע בזכות הלחן שלו ל"פה בארץ חמדת אבות" איבד את מאור עיניו כשהיה בן תשע. וכך זה היה שהיוצר שהעניק לנו את המנגינה המרגשת ביותר של שיר חג האורים, חיבר אותו בהשראת הזיכרון של האור.

ארליך לא היה היחיד שהלחין את השיר, לשיר היה לחן נוסף מוכר שחיבר המורה, המלחין ומנצח המקהל משה ליב ליוב. כך הוא נשמע.

במקור היה שירו של רוזנפלד שיר נוגה והסיפורים שסיפרו הנרות – עצובים, אך עם השנים והאירועים ההיסטוריים שהתרחשו במהלכן, אירועים כמו 'הצהרת בלפור' והתחייה הלאומית של העם בארץ ישראל, כמעט כל התרגומים לעברית עשו את השיר לאופטימי ומלא תקווה.

הפעם הראשונה שבה שרו את השיר בארץ הייתה ב-1913 והוא נקרא אז "הוי, נרות קטנים". מחבר התרגום ההוא לעברית נותר עלום, אבל ידוע שמי שהביא את הלחן ארצה היה המלחין והמורה חנינא קרצ'בסקי, ושבזכותו באותה שנה שרה את השיר "מקהלת הגימנסיה העברית הרצליה" בחגיגות החנוכה.

חגיגות החנוכה בגמנסיה העברית הרצליה, אוסף הגמנסיה הרצליה, 1936

כעבור שנים, תרגם את השיר מחדש קדיש יהודה סילמן וקרא לו "האורות הרכרכִּים".  את הגרסה הזו הפיצו בכל בתי הספר בארץ בשירון העברי הראשון , שירון בהוצאת לוין קיפניס, שנקרא  "שירים לבית הספר".

"האורות הרכרכים" מתוך שירים לבית הספר, אוסף מחלקת המוזיקה בספרייה הלאומית

אבל בכך לא תמו סיפורי "הנרות הזעירים" כי עם פרוץ מלחמת העולם השנייה תורגם השיר שוב, הפעם על ידי המלחין בנימין עומר (חתולי) שקרא לו "נרותי הנחמדים". כעבור כמה שנים, ב-1952 תרגם את השיר חיים בנציון אילון-ברניק וקרא לו "הנרות הדקיקים".

את התרגום המוכר לשיר שאותו אנו שרים עד היום עשה ראובן גרוסמן (אבינעם), במילותיו הפך השיר "די חנוכה ליכט" תחילה ל"נרותי הזעירים" ואחרי כן, בתרגום נוסף שלו ל"נרותי הזערורים". גם בחיי ראובן גרוסמן הייתה טרגדיה: בנו היחיד נהרג במלחמת השחרור. גרוסמן שמאז הולדת בנו השתמש בשם "ראובן אבי-נעם" בתור שם עט, שינה את שם משפחתו לאבינועם שנה לאחר מות הבן, כדי לשאת את שמו ולהפיץ את אורו.

נֵרוֹתַי הַזְּעִירִים,
מָה רַבּוּ הַסִּפּוּרִים,
לִי יִלְאַט הָאוֹר
לִי יִלְאַט הָאוֹר;
עַל דָּמִים וְכִשְׁלוֹנוֹת,
עַל תְּרוּעוֹת שֶׁל נִצְחוֹנוֹת,
עַל קְרָבוֹת שֶׁל דְּרוֹר,
עַל קְרָבוֹת שֶׁל דְּרוֹר.

עֵת אֶרְאֶה אוֹרְכֶם הַקָּט
יַעֲטֵנִי צֵל בַּלָּאט,
קוֹל אֵלַי יִקְרָא,
קוֹל אֵלַי יִקְרָא:
יִשְׂרָאֵל, שָׂבַעְתָּ קְרָב,
אֶפֶס גַּם יָדַעְתָּ רַב,
עֹז וְתִפְאָרָה
עֹז וְתִפְאָרָה.

וּגְדֻלָּה הָיְתָה לְךָ,
וַתִּכּוֹן הַמַּמְלָכָה,
וַתִּשָּׂא הָרֹאשׁ,
וַתִּשָּׂא הָרֹאשׁ.
קוּם, בֵּיתְךָ שֵׁנִית קוֹמֵם
וְחַדֵּשׁ מִבְצָר שׁוֹמֵם!
קוּם, עֲלֵה וּכְבֹשׁ!
קוּם, עֲלֵה וּכְבֹשׁ!

נֵרוֹתַי הַזְּעִירִים
כֵּן סִפְּרוּ לִי סִפּוּרִים
עַל עָבָר שֶׁל עַם
עַל עָבָר שֶׁל עַם.
וַאֶשְׁמַע כָּל נֵר וָנֵר
לִי קוֹרֵא: קוּם, הִתְעוֹרֵר,
עַם חָיָה וָקָם!
עַם חָיָה וָקָם!

תודה לחוקר הזמר העברי אליהו הכהן שכתב על גלגולי השיר במאמרו: "נרותי הזעירים: קורותיו של שיר חנוכה ומלחינו", כתב העת "אריאל" 191 (2010)

תודה למחלקת המוזיקה על העזרה בחיבור הכתבה

רעד קולך | עינב ג'קסון כהן בשני ביצועים לשירי משוררים

לחן וביצוע של עינב ג'קסון כהן לשירים מאת תרצה אתר וחיים גורי

צלמת: אלה ברק

.

לחן וביצוע של עינב ג'קסון כהן לשיר 'עקרתי אל עיר אחרת' מאת חיים גורי

 

עָקַרְתִּי אֶל עִיר אַחֶרֶת שָׁם אֲנִי גָר

אֵינֶנִּי מֻכָּר הָעִיר לֹא מֻכֶּרֶת

 

עָקַרְתִּי אֶל עִיר אַחֶרֶת פָּנַי אֲחֵרוֹת

אַתְּ מְלֵאַת הַשְׁעָרוֹת אַתְּ נֶעְצֶרֶת

 

עָקַרְתִּי אֶל עִיר אַחֶרֶת רְחוֹקָה מְאֹד

אַתְּ מְלֵאַת שְׁמוּעוֹת וְהֵן מְעַט מִזְעָר עוֹד

 

עָקַרְתִּי אֶל עִיר אַחֶרֶת שָׁמַרְתִּי אֶת פִּי

אַל נָא תִּתְעַלְּפִי אַל תֵּשְׁבִי בַּדֶּרֶךְ

 

עָקַרְתִּי אֶל עִיר אַחֶרֶת הֵמַרְתִּי אֶת שְׁמִי

אַל תִּהְיִי עִמִּי בְּלַחַשׁ הַנּוֹדֶרֶת

 

גרסה של עינב ג'קסון כהן לשיר 'בגלל הלילה' מאת תרצה אתר

 

בגלל הלילה

בגללו

אני כעת יושבת

ולא נלקחת

בגלל החושך

בגללו

אני נדמית לך

חולמת או משתעשעת

 

אינני נלקחת לשום מקום

בכיתי בגלל דברים שאין להם שמות

ובגללך למשל בכיתי רק לרגע

מפני שהיו בי דמעות פתאום

 

לא בכיתי כדי שתלך

רציתי להחליף את המילים

ביקשתי ללכת מעט אחריך

חשבתי שתלך בצעדים קטנים

 

האור החזק מפריע לי

לבכות את צערך

ואני רק תמונה נקיה בהירה

אני רק תמונת אישה

 

 

עינב ג'קסון כהן

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 16

   

   

   

   

 

נס גדול היה איפה? כך נולד הסביבון

​נ, ג, ה, פ – ארבע אותיות שאוצרות בתוכן את הסיפור של עמנו. אך האם ידעתם מה מקורו של הסביבון עליו מוטבעות אותיות אלה? רמז: לא מדובר במנהג יהודי עתיק יומין.

חגיגות חנוכה ברעננה בשנת 1948. מתוך אוספי הצלמניה. צלם: רודי ויסנשטין

נ, ג, ה, פ – ארבע אותיות שאוצרות בתוכן את הסיפור של עמנו, או לפחות את אחד מהסיפורים היותר מוכרים של עמנו: סיפור על הצורר היווני אנטיוכוס שהחליט לטפל אחת ולתמיד בעם הסורר שלא מפסיק להתרברב בפני כל על כמה שהוא עם נבחר, עם סגולה, עם ממש חד פעמי והחליט להציב פסלים וצלמים בלב ליבו של בית המקדש.

בזכות התערבות אלוהית ולא מעט עורמה צבאית יהודית הצליחו המכבים להביס את האויב הצר על ירושלים, להוכיח לאליטה היהודית-המתייוונת שאין מבטח אלא בשם ובתורתו וגם למצוא פך שמן קטן שהספיק לשמונה ימים. בדומה ל-מ.ש.ל (מה שצריך להוכיח) שמופיע בסוף הוכחה גיאומטרית, כך מוטבע ה-נ.ג.ה.פ – נס גדול היה פה, על הסביבון – המשחק המזוהה ביותר עם חג החנוכה.

חגיגות חנוכה ברעננה בשנת 1948. מתוך אוספי הצלמניה. צלם: רודי ויסנשטין

אך האם ידעתם מה מקורו של הסביבון? רמז: לא מדובר במנהג יהודי עתיק יומין.

 

טוטם, דריידל או סביבון?

לא מעט מנהגים ופעילויות שקשורות לחגי ישראל נטועים בעבר רחוק ולעתים גם נשכח: מדוע מלבבים לביבות בחנוכה וממה היו עשויות בטרם הגיע תפוח האדמה מאמריקה במאה ה-16? או מדוע מנופפים בדגלי תורה בזמן חג מתן תורה?

חגיגות חנוכה ברעננה בשנת 1948. מתוך אוספי הצלמניה. צלם: רודי ויסנשטין

לפעמים, כמו במקרה של הסביבון, ניצבים רבנים וחכמי הלכה בפני עובדה מוגמרת: בחנוכה משחקים בסביבון – עובדה שמעוררת את הצורך למצוא (או להמציא) הסבר הלכתי או סיפור למה שהיה עד אז בגדר מסורת מעט מעורפלת.

במאה ה-19, כשנעמדו רבנים מול אותה הבעיה, הם פתרו אותה בדרך יצירתית: הסביבון, טענו אותם רבנים, היה משחק בו היו משחקים יהודים בכל פעם שהיה יווני נקלע לסביבה ובכך היו משטים בו ומסתירים את העובדה שהם בעצם לומדים תורה. האמת קצת יותר מפתיעה.

מקורו של הסביבון לא לחלוטין ברור, אך מרבית החוקרים מסכימים שמדובר בצעצוע שהתפתח ממשחק הימורים אנגלי הנקרא טוטם או טיטוטום. ייתכן שהמשחק הובא כבר בימי האימפריה הרומית לאנגליה על ידי חיילי האימפריה.

בין אם זה המקרה ובין אם לא, במאה ה-16 כבש הצעצוע המסתובב את אנגליה ואירלנד. במאה התשע-עשרה הוטבעו ארבע אותיות על ארבעת פאות הסביבון:

T – Take all, קח הכל.

H – Half, חצי.

P – Put in, הכנס.

N – Nothing, כלום.

כשהגיע המשחק לגרמניה השתנו האותיות לאלו המוכרות לנו כיום (עם שינוי אחד): G היה הכל (Gant), H עדיין סימל חצי, N המשיך לסמן כלום ו- S שימש כמקבילה הגרמנית ל- Put in.

בגרמניה – כנראה בגלל האיסור שהוטל על יציאת יהודים מביתם בזמן חג המולד – אומץ הסביבון במסגרת "יום ללא תורה" בתור משחק הימורים מועדף. האותיות הלטיניות-גרמניות הוסבו לאותיות העבריות של היידיש – נ, ג, ה, ש. משמעות האותיות נשארה זהה לזו הגרמנית.

סביבון מאוסף הסביבונים שבמרכז אמנות יהודית בספרייה הלאומית

מתי, אם כן, הפך הדריידל (כפי שכונה על ידי יהודי אשכנז) לאחד ממשחקי חנוכה?

בגלל החפיפה השכיחה בין חג המולד לחנוכה הפך ברבות השנים משחק ההימורים שאומץ על ידי יהודי גרמניה למשחק ילדים תמים שמשוחק בזמן "חג האורות". הסימונים שעד אז הבהירו מי הזוכה והמפסיד קיבלו עתה משמעות דתית- היסטורית שונה: "נס גדול היה שם" – נס הניצחון ופך השמן.

בארץ שונתה ה-ש' שעל הדריידל ל-פ' כדי לסמן ש"נס גדול היה פה", בארץ ישראל. בארץ גם שינה הדריידל את שמו לסביבון – ככל הנראה בעקבות חידוש של איתמר בן-אב"י, "הילד העברי הראשון".

סביבונים מאוסף הסביבונים שבמרכז אמנות יהודית בספרייה הלאומית