בעבודה | מתוך "המפתח בכיסו הריק", מאת לאה פילובסקי

"בסרטו של יאיר קדר, 'לאה גולדברג בחמישה בתים', אמרה נורית זרחי על התפישה העצמית הזו של לאה גולדברג: 'מה, בכל העולם כולו אין אישה יותר מכוערת מלאה גולדברג?! זה לא יכול להיות!'. אני תוהה אם כרמי היה מסוגל לתובנה כזו, עם כל גאונותו ורגישותו". לאה פילובסקי במסע פואטי בעקבות ט. כרמי

ט. כרמי

בעקבות "לזכר לאה גולדברג"

.

ט. כרמי
לזכר לאה גולדברג

1.
עוֹרֵב עִם יוֹנָה
גָּרִים עַל רַעֲפֵי בֵּיתִי.
נַעַר קָטָן רוֹאֶה אוֹתָם
וְאוֹמֵר:
אֱלֹהִים מְשַׂחֵק דַּמְקָה עַל הַגַּג.

2.
מַשָּׂב יוֹנִים פִּתְאוֹמִי.
הֵן הִרְגִּישׁוּ לְפָנַי בַּאֲוִיר הֶהָדוּף.
עַכְשָׁו הַשְּׁמָשׁוֹת צוֹעֲקוֹת
וְהַבּוּם בְּאָזְנַי.
לֵאָה מֵתָה
וְהַיּוֹנִים קְטַנּוֹת בְּשָׁמַיִם.

3.
יֵשׁ לָהּ חֲזָקָה עַל חֶלְקַת הַשָּׁמַיִם הַזֹּאת.
הִיא גָדְרָה אוֹתָהּ
בְּכַמָּה שׁוּרוֹת, כַּמָּה בָּתִּים,
וְשִׁכְּנָה שָׁם צִפּוֹר.
הַצִּפּוֹר הַקְּטַנָּה מִתְעוֹפֶפֶת עַל הַמִּשְׁמָר
וּמַבְרִיחָה מִשָּׁם אֶת כָּל הַדַּחְלִילִים.

4.
הַרְבֵּה שָׁעוֹת הָיְתָה עוֹמֶדֶת בְּחַלּוֹנָהּ:
בַּחוּץ רָאֲתָה זָנָב שֶׁל סוּס
שׁוֹבֵר אֶת הַחַמְסִין;
חַלּוֹן אַחֵר עוֹצֵם אֶת בְּעָלָיו;
חַלּוֹן אַחֵר נִפְקַח כְּמוֹ אֲגַם;
חַלּוֹן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מְזוּזָה
בַּשְּׁבִיל אוֹרְחִים מְעוֹנָהּ אַחֶרֶת;
חַלּוֹן שֶׁעָלָיו רוֹבֶצֶת
דְּבוֹרָה שְׂעִירַת כֶּרֶס

לֹא, הִיא אָמְרָה,
קְחוּ מִפֹּה אֶת הַדְּבוֹרָה הַזֹּאת.
אֲנִי בִּפְנִים, וְהִיא בַּחוּץ.
לֹא, הִיא אָמְרָה.

5.
הַרְבֵּה שָׁעוֹת הָיְתָה יוֹשֶׁבֶת בְּחַלּוֹנָהּ
כְּמוֹ אַסְפָן עִם זְכוּכִית מַגְדֶּלֶת.

6.
הָיָה לָהּ חָתָן בֵּן שְׁלוֹשׁ
שְׁנָתָן לָהּ יָד בְּרִדְתָּהּ בְּמַדְרֵגוֹת הַגַּן.
בָּרֶגַע שֶׁנָּגְעָה בְּיָדוֹ,
נִבְקַע הַבֵּטוֹן
וּשְׁנֵיהֶם נֶעֶלְמוּ בֵּין גַּלִּי הַשּׁוֹשַׁנִים.

7.
הִיא אָהֲבָה אֶת שַׁאגַאל
וְלֹא הִתְבַּיְּשָׁה בְּכָךְ.
הִיא אַהֲבָה,
וְהִתְבַּיְּשָׁה.
הִיא מְאֹד לֹא אַהֲבָה,
וְגַם בְּכָךְ לֹא הִתְבַּיְּשָׁה.

מֵעוֹלָם לֹא רָאִיתִי בְּחַדְרָהּ
יוֹתֵר מִפֶּרַח אֶחָד.

ינואר, 1971

(מתוך התנצלות המחבר, הוצאת דביר, 1974)

.

כנערה צעירה מאד, אולי אפילו כילדה (נהגתי לקרוא שירים למבוגרים עוד כילדה ולהבינם באופן חלקי ומשונה), עוד לפני ששמעתי את שמעו של כרמי (כזכור לא ידעתי שהוא המחבר של "שמוליקפוד". גם לא ידעתי אז שהוא העורך הראשון של ספרי ספריית "דן חסכן" שעליהם גדלתי בילדותי), קראתי את שירה של לאה גולדברג:

.

הסתכלות בדבורה

א.
בְּרִבּוּעַ חַלּוֹן מוּאָר –
עַל שִׁמְשָׁה, מִבַּחוּץ,
צְלָלִית שֶׁל דְּבוֹרָה
כִּמְעַט אֵין לִרְאוֹת אֶת כְּנָפֶיהָ.

הֲפוּכָה.
גּוּף צַר.
שֵׁשׁ רַגְלַיִם דַּקּוֹת –
בְּגִלּוּי עֵירֹם,
בְּאִיּוּם מְכֹעָר,
זוֹחֶלֶת דְּבוֹרָה.

אֵיךְ נַכְתִּיר אוֹתָהּ בְּדִבְרֵי שִׁירָה?
אֵיךְ נָשִׁיר וּמָה?
יָבוֹא יֶלֶד קָטָן וְיֹאמַר:
הַמַּלְכָּה עֵירֹמָה.

ב.
בַּשֶּׁמֶשׁ הִיא הָיְתָה עָלֶה זָהָב נוֹפֵל,
בַּפֶּרַח הִיא הָיְתָה טִפָּה שֶׁל דְּבַשׁ אָפֵל,
וְאֵגֶל טַל בִּנְחִיל שֶׁל כּוֹכָבִים –
וּפֹה הִיא צֵל.

מִלָּה אַחַת שֶׁל שִׁיר בַּנְּחִיל הַמְּצַלְצֵל,
בְּשׂוֹרַת רָצוֹן נִמְרָץ בְּתוֹךְ שָׁרָב עָצֵל,
תְּנוּעַת הָאוֹר בְּאֵפֶר דִּמְדּוּמִים –
וּפֹה הִיא צֵל.

ג.
מִדּבְשֵׁךְ? מִי יִזְכֹּר אֶת דּבְשֵׁךְ?
הוּא שָׁם, הַרְחֵק, בְּכַוֶּרֶת.
כָּאן, בְּשִׁמְשָׁה מוּאָרָה, גּוּפֵךְ, רֹאשֵׁךְ –
כֻּלֵּךְ עֹקֶץ, שִׂנְאָה אֵין-אוֹנִים עֲלוּבָה וְעִוֶּרֶת.
הַפַּחַד הוֹרֵג.
הִשָּׁמְרִי לְנַפְשֵׁךְ."

.

נדמה לי שאפילו הבנתי שהדבורה היא מטאפורה למשוררת, ושהיא מביעה באמצעותה מחאה כנגד מי שאינו מקבל אותה. לכן, כשקראתי בגיל שש עשרה את השיר שכרמי הקדיש לזכרה, התעכבתי והתפלאתי על הדבורה שעירת הכרס המוזכרת בו כמי שלאה גולדברג מבקשת לסלק ולהתבדל ממנה.

אחרי כל זה הייתי נבוכה מאוד כשבסדנה במשכנות שאננים בהיותי כבת עשרים ושלוש, באחד התרגילים, נתבקשנו לתרגם שיר מאנגלית לעברית, ולא הבחנתי שהשיר איננו אלא אותו "הסתכלות בדבורה" של לאה גולדברג בתרגומו של כרמי לאנגלית.

לאה גולדברג הייתה ידידתו הקרובה של כרמי ושל משפחתו, ובעצם של שתי משפחותיו הראשונות: שלו ושל שושנה היימן ז"ל ושל בנם גד שהתייחסה אליו כאל בן, ושלו ושל תמרה ריקמן תבדל"א ושל בנם דניאל, שגם אליו התייחסה כאל בן.

בשנים 1957–1961 ערכו כרמי ולאה גולדברג את המדור לספרות ילדים של ספריית פועלים. נוסף לכך הרבו להיפגש, במפגשים מקצועיים וחברתיים. היא נהגה לקרוא לו כמו גם לדן פגיס ולטוביה ריבנר, חבריהם המשותפים, שירים שלה, ולבקש את חוות דעתם.

מן השיר לזכרה ברור שכרמי הבין לנפשה, או לפחות ניסה להבין לנפשה. "היא אהבה את שאגאל/ ולא התביישה בכך" הוא כותב. "היא אהבה,/ והתביישה,/ היא מאוד לא אהבה,/ וגם בכך לא התביישה".

"אני עוד לא הכנסתי את שאגאל שלי למסגרת", כתבה לאה גולדברג במכתב לטוביה ריבנר שהתפרסם לא מזמן בפומבי, בהתייחסה לציור פרי עטו של שאגאל, שקיבלה. "ובינתיים, כדי לזכות יום אחד בחתימתו, תרגמתי מרוסית איומה כמה שירים איומים שבאיומים שהוא כתב. האם סיפרתי לך על כך במכתבי הקודם? מזכירתי כמעט וייללה כאשר הכתבתי את השורות הסנטימנטליות הללו, והיא עוד איננה יודעת כמה זה נורא ברוסית הגרועה שלו. למה צריך צייר כזה גם לכתוב. והנה אני מתנקמת בו בשקט בשקט ומציירת ציורים קטנים לעצמי."

החתן של לאה גולדברג בשירו של כרמי הוא ילד בן שלוש: בנו. תמרה ריקמן סיפרה לי שגם גד וגם דניאל "הציעו נישואין" ללאה גולדברג כשהיו פעוטות.

כרמי רומז בעדינות אין-סופית לחוסר יכולתה של לאה גולדברג לממש אהבה זוגית שאיננה אהבה נכזבת עם גבר, אך הוא אינו מעיר דבר וחצי דבר על האופן שבו לאה גולדברג ראתה את עצמה, כאישה מכוערת מכדי להיות נאהבת (בסרטו של יאיר קדר, "לאה גולדברג בחמישה בתים", אמרה נורית זרחי על התפישה העצמית הזו של לאה גולדברג: "מה, בכל העולם כולו אין אישה יותר מכוערת מלאה גולדברג?! זה לא יכול להיות!". אני תוהה אם כרמי היה מסוגל לתובנה כזו, עם כל גאונותו ורגישותו.)

במאמר "גלוי עיניים ותפוש לילה" ב"משא" כתב כרמי על לאה גולדברג: "לאה גולדברג דבקה בעולם בדרכה שלה. היא ראתה עולם ומלואו באגל טל, בכנף ציפור, בחוח, בקטני העצמים שיש בהם צנעה וענווה, אך גם גאווה". לדעתי, גם בט. כרמי וגם בלאה גולדברג הייתה ענווה שיש בה גאווה והכרת ערך עצמם. לא הצטנעות מזויפת, לא יהירות. אם כן: ענווה גאה, או גאווה ענווה. שניהם היו מענקי השירה העברית ואני סבורה שהיו מודעים לחשיבותם ולא ניסו להתכחש לה, אך גם לא לנופף ולהתרברב בה.

 

לאה פילובסקי

לאה וכרמי ובניו

לֵאָה כְּבָר לֹא שָׁמְעָה אֶת הַנַּעַר
הַקָּטָן אוֹמֵר: אֱלֹהִים מְשַׂחֲקִים
דַּמְקָה עַל הַגַּג. כְּבָר לֹא יָכְלָה
לִכְתֹּב עַל כָּךְ לְאִישׁ. אַף לֹא לְיֶלֶד.
לֵאָה מֵתָה
כָּתַב כַּרְמִי
כְּשֶׁמָּלְאָה שָׁנָה לְמוֹתָהּ.
לְחַיַּי מָלְאוּ אָז שָׁנָה וְיוֹמַיִם.
לֵאָה מֵתָה כְּשֶׁמָּלְאוּ לִי יוֹמַיִם. קָרְאוּ לִי לֵאָה
בְּלִי שׁוּם קֶשֶׁר אֵלֶיהָ.

קְחוּ מִפֹּה אֶת הַדְּבוֹרָה הַזֹּאת
הִיא אָמְרָה. כָּךְ כָּתַב כַּרְמִי.

הִיא כָּתְבָה: אֵיךְ נַכְתִּיר אוֹתָהּ בְּדִבְרֵי שִׁירָה?
אֵיךְ נָשִׁיר וּמָה?
יָבוֹא יֶלֶד קָטָן וְיֹאמַר:
הַמַּלְכָּה עֵירֹמָה.

כְּשֶׁמָּלְאוּ לִי עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע
תִּרְגַּמְנוּ זֹאת בְּמִסְגֶּרֶת
תַּרְגִּיל בְּסַדְנָה:
לְעִבְרִית מִתַּרְגּוּם לְאַנְגְּלִית שֶׁל כַּרְמִי.

כֵּן, הִיא אָמְרָה, כְּשֶׁרָאֲתָה אֶת "שְׁמוּלִיקִיפּוֹד", כֵּן,
הִיא אָמְרָה.

בְּנוֹ הַבְּכוֹר הָיָה לָהּ כְּבֵן. הוּא הָיָה הַיֶּלֶד שֶׁנִּכְנַס בּוֹ
הַיֶּלֶד הָרַע בְּשִׁיר הַיְּלָדִים וְהִיא הָיְתָה הַדּוֹדָה.
כְּשֶׁהָיָה בֵּן שֵׁשׁ אָמַר לוֹ בֵּן דּוֹדוֹ, אַתָּה יוֹדֵעַ, לֵאָה
גּוֹלְדְבֶּרְג מֵתָה. הָיָה זֶה
שָׁנִים לִפְנֵי מוֹתָהּ. הִיא חַיָּה אָז מְאֹד. הִיא
לֹא מֵתָה בִּכְלָל, אָמַר הַבְּכוֹר וְהֵרִיץ
אֵת בֵּן דּוֹדוֹ לְאֹרֶךְ רְחוֹבוֹת הָעִיר, נִכְנַס
לְבֵיתָהּ שֶׁל לֵאָה גּוֹלְדְבֶּרְג, אָז
לֹא נָעֲלוּ דְּלָתוֹת, הִצְבִּיעַ עָלֶיהָ
וְאָמַר: אַתָּה רוֹאֶה: הִנֵּה לֵאָה גּוֹלְדְבֶּרְג.
הִיא בִּכְלָל לֹא מֵתָה. כְּשֶׁהָיָה בֵּן שָׁלוֹשׁ
הוּא הָיָה חֲתָנָהּ, שֶׁנֶּעֱלָם אִתָּהּ בֵּין גַּלֵּי הַשּׁוֹשַׁנִים.
גַּם אָחִיו אַחֲרָיו הָיָה חֲתָנָהּ
וּבְמוֹתָהּ הֶחֱזִיקָה אֶת תְּמוּנָתוֹ. אֲחִיהֶם הַצָּעִיר
כְּבָר לֹא הִסְפִּיק לִהְיוֹת חֲתָנָהּ. הוּא נוֹלָד
שָׁנִים לְאַחַר מוֹתָהּ. רָאִיתִי אוֹתוֹ פְּעָמִים סְפוּרוֹת עִם אָבִיו וּפַעַם
אַחַת לְאַחַר מוֹת אָבִיו. לִבִּי נִרְעַד. לֹא הוֹשַׁטְנוּ יָד
זֶה לְזֶה. נִדְמֶה לִי שֶׁפַּעַם דִּבַּרְנוּ כְּשֶׁהִצִּיג קֶסֶם שֶׁבְּדִיּוּק לָמַד.

.

מתוך הספר "המפתח בכיסו הריק", מסע פואטי בעקבות ט. כרמי, בעריכת ליאת קפלן, שעתיד לראות אור בקרוב בהוצאת כרמל. 

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 16

   

   

   

   

 

 

רעד קולך | עינב ג'קסון כהן בשני ביצועים לשירי משוררים

לחן וביצוע של עינב ג'קסון כהן לשירים מאת תרצה אתר וחיים גורי

צלמת: אלה ברק

.

לחן וביצוע של עינב ג'קסון כהן לשיר 'עקרתי אל עיר אחרת' מאת חיים גורי

 

עָקַרְתִּי אֶל עִיר אַחֶרֶת שָׁם אֲנִי גָר

אֵינֶנִּי מֻכָּר הָעִיר לֹא מֻכֶּרֶת

 

עָקַרְתִּי אֶל עִיר אַחֶרֶת פָּנַי אֲחֵרוֹת

אַתְּ מְלֵאַת הַשְׁעָרוֹת אַתְּ נֶעְצֶרֶת

 

עָקַרְתִּי אֶל עִיר אַחֶרֶת רְחוֹקָה מְאֹד

אַתְּ מְלֵאַת שְׁמוּעוֹת וְהֵן מְעַט מִזְעָר עוֹד

 

עָקַרְתִּי אֶל עִיר אַחֶרֶת שָׁמַרְתִּי אֶת פִּי

אַל נָא תִּתְעַלְּפִי אַל תֵּשְׁבִי בַּדֶּרֶךְ

 

עָקַרְתִּי אֶל עִיר אַחֶרֶת הֵמַרְתִּי אֶת שְׁמִי

אַל תִּהְיִי עִמִּי בְּלַחַשׁ הַנּוֹדֶרֶת

 

גרסה של עינב ג'קסון כהן לשיר 'בגלל הלילה' מאת תרצה אתר

 

בגלל הלילה

בגללו

אני כעת יושבת

ולא נלקחת

בגלל החושך

בגללו

אני נדמית לך

חולמת או משתעשעת

 

אינני נלקחת לשום מקום

בכיתי בגלל דברים שאין להם שמות

ובגללך למשל בכיתי רק לרגע

מפני שהיו בי דמעות פתאום

 

לא בכיתי כדי שתלך

רציתי להחליף את המילים

ביקשתי ללכת מעט אחריך

חשבתי שתלך בצעדים קטנים

 

האור החזק מפריע לי

לבכות את צערך

ואני רק תמונה נקיה בהירה

אני רק תמונת אישה

 

 

עינב ג'קסון כהן

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 16

   

   

   

   

 

נס גדול היה איפה? כך נולד הסביבון

​נ, ג, ה, פ – ארבע אותיות שאוצרות בתוכן את הסיפור של עמנו. אך האם ידעתם מה מקורו של הסביבון עליו מוטבעות אותיות אלה? רמז: לא מדובר במנהג יהודי עתיק יומין.

חגיגות חנוכה ברעננה בשנת 1948. מתוך אוספי הצלמניה. צלם: רודי ויסנשטין

נ, ג, ה, פ – ארבע אותיות שאוצרות בתוכן את הסיפור של עמנו, או לפחות את אחד מהסיפורים היותר מוכרים של עמנו: סיפור על הצורר היווני אנטיוכוס שהחליט לטפל אחת ולתמיד בעם הסורר שלא מפסיק להתרברב בפני כל על כמה שהוא עם נבחר, עם סגולה, עם ממש חד פעמי והחליט להציב פסלים וצלמים בלב ליבו של בית המקדש.

בזכות התערבות אלוהית ולא מעט עורמה צבאית יהודית הצליחו המכבים להביס את האויב הצר על ירושלים, להוכיח לאליטה היהודית-המתייוונת שאין מבטח אלא בשם ובתורתו וגם למצוא פך שמן קטן שהספיק לשמונה ימים. בדומה ל-מ.ש.ל (מה שצריך להוכיח) שמופיע בסוף הוכחה גיאומטרית, כך מוטבע ה-נ.ג.ה.פ – נס גדול היה פה, על הסביבון – המשחק המזוהה ביותר עם חג החנוכה.

חגיגות חנוכה ברעננה בשנת 1948. מתוך אוספי הצלמניה. צלם: רודי ויסנשטין

אך האם ידעתם מה מקורו של הסביבון? רמז: לא מדובר במנהג יהודי עתיק יומין.

 

טוטם, דריידל או סביבון?

לא מעט מנהגים ופעילויות שקשורות לחגי ישראל נטועים בעבר רחוק ולעתים גם נשכח: מדוע מלבבים לביבות בחנוכה וממה היו עשויות בטרם הגיע תפוח האדמה מאמריקה במאה ה-16? או מדוע מנופפים בדגלי תורה בזמן חג מתן תורה?

חגיגות חנוכה ברעננה בשנת 1948. מתוך אוספי הצלמניה. צלם: רודי ויסנשטין

לפעמים, כמו במקרה של הסביבון, ניצבים רבנים וחכמי הלכה בפני עובדה מוגמרת: בחנוכה משחקים בסביבון – עובדה שמעוררת את הצורך למצוא (או להמציא) הסבר הלכתי או סיפור למה שהיה עד אז בגדר מסורת מעט מעורפלת.

במאה ה-19, כשנעמדו רבנים מול אותה הבעיה, הם פתרו אותה בדרך יצירתית: הסביבון, טענו אותם רבנים, היה משחק בו היו משחקים יהודים בכל פעם שהיה יווני נקלע לסביבה ובכך היו משטים בו ומסתירים את העובדה שהם בעצם לומדים תורה. האמת קצת יותר מפתיעה.

מקורו של הסביבון לא לחלוטין ברור, אך מרבית החוקרים מסכימים שמדובר בצעצוע שהתפתח ממשחק הימורים אנגלי הנקרא טוטם או טיטוטום. ייתכן שהמשחק הובא כבר בימי האימפריה הרומית לאנגליה על ידי חיילי האימפריה.

בין אם זה המקרה ובין אם לא, במאה ה-16 כבש הצעצוע המסתובב את אנגליה ואירלנד. במאה התשע-עשרה הוטבעו ארבע אותיות על ארבעת פאות הסביבון:

T – Take all, קח הכל.

H – Half, חצי.

P – Put in, הכנס.

N – Nothing, כלום.

כשהגיע המשחק לגרמניה השתנו האותיות לאלו המוכרות לנו כיום (עם שינוי אחד): G היה הכל (Gant), H עדיין סימל חצי, N המשיך לסמן כלום ו- S שימש כמקבילה הגרמנית ל- Put in.

בגרמניה – כנראה בגלל האיסור שהוטל על יציאת יהודים מביתם בזמן חג המולד – אומץ הסביבון במסגרת "יום ללא תורה" בתור משחק הימורים מועדף. האותיות הלטיניות-גרמניות הוסבו לאותיות העבריות של היידיש – נ, ג, ה, ש. משמעות האותיות נשארה זהה לזו הגרמנית.

סביבון מאוסף הסביבונים שבמרכז אמנות יהודית בספרייה הלאומית

מתי, אם כן, הפך הדריידל (כפי שכונה על ידי יהודי אשכנז) לאחד ממשחקי חנוכה?

בגלל החפיפה השכיחה בין חג המולד לחנוכה הפך ברבות השנים משחק ההימורים שאומץ על ידי יהודי גרמניה למשחק ילדים תמים שמשוחק בזמן "חג האורות". הסימונים שעד אז הבהירו מי הזוכה והמפסיד קיבלו עתה משמעות דתית- היסטורית שונה: "נס גדול היה שם" – נס הניצחון ופך השמן.

בארץ שונתה ה-ש' שעל הדריידל ל-פ' כדי לסמן ש"נס גדול היה פה", בארץ ישראל. בארץ גם שינה הדריידל את שמו לסביבון – ככל הנראה בעקבות חידוש של איתמר בן-אב"י, "הילד העברי הראשון".

סביבונים מאוסף הסביבונים שבמרכז אמנות יהודית בספרייה הלאומית

 

כשראש עיריית ירושלים התחנן לבריטים: תנו לי להיכנע!

עם נסיגת הכוחות התורכיים מירושלים, יצאה משלחת ראש העיר להיכנע בפני הכוחות הבריטיים. שוב ושוב נכנע ראש העיר בפניי כל חייל שפגש, שוב ושוב נדחה. זהו הסיפור על היום הארוך בחייו של ראש העיר, יום שהביא ככל הנראה גם למותו.

הגנרל אלנבי בקרבת שער יפו, אל העיר ייכנס הגנרל ברגל. צילום: אריק מטסון, לע"מ

​אחד מהשיאים של המערכה הבריטית לכיבוש ארץ ישראל היה סמלי יותר מאשר צבאי: כיבושה של ירושלים. התקדמותה המהירה של האימפריה הבריטית מסיני, דרך עזה ועד לסביבות ירושלים הוכיחה לאימפריה העות'מנית שהמצב הצבאי אבוד. כוחות האימפריה העות'מנית בעיר קיבלו את הפקודה: נסיגה כוללת מירושלים שתתבצע בתשעה בדצמבר 1917.

בעוד הכוחות התורכיים נסוגים בבהלה מהעיר, ארגן ראש העיר חוסיין סאלים אל-חוסייני משלחת כניעה רשמית. ראש העיר עבר במושבה האמריקנית בעיר וחיפש צלם לתעד את האירוע. משמצא ראש העיר את צלם המושבות הולס לארס לרסון, קרא לעברו, "אני הולך למסור את העיר לידי האנגלים, הבא את המצלמה". בדרך עצרו בבית החולים האיטלקי, הסירו סדין לבן מאחת המיטות וחיברו למקל-מטאטא: דגל הכניעה הוכן!

עתה הכל היה מוכן ומזומן לטקס הכניעה, השאלה היחידה שנותרה הייתה: בפני מי להיכנע?

בסביבות חמש לפנות בוקר זיהתה המשלחת שני טבחים אנגלים שנשלחו בערב הקודם לרכוש ביצים בכפר הסמוך ואיבדו את דרכם למחנה. המשלחת הנכבדת מיהרה להיכנע בפני שני הסמלים והגישה להם – בתור נציגיו של הצבא הבריטי האדיר – את איגרת ההסגרה ודגל כניעה לבן. הסיטואציה הלא שגרתית הזאת רק הפכה מוזרה יותר משעה שהתעשתו שני הסמלים וסירבו לקבל בעצמם את כתב הכניעה. הם ביקשו מהנכבדים כמה שעות של דחייה ויצאו לחפש את מפקדם להתייעצות מהירה – עד אז, לא תיכנע העיר בפני האימפריה החדשה באזור.

בעוד הטבחים עושים את דרכם למחנה, צצו סמלי סיור בריטיים ברובים דרוכים ודרשו שחברי המשלחת יזדהו. ראש העיר לא איבד את עשתונותיו וניסה, בפעם השנייה באותו בוקר ארוך, להיכנע בפני שני נציגים של הצבא הבריטי האדיר – הם סירבו, דרשו שהמשלחת תחכה עד להגעת הגנרל אבל הסכימו להפצרת הצלם והסכימו להצטלם יחד עם המשלחת.

משלחת ראש העיר עם שני הסיירים שסירבו לקבל את הכניעה, מתוך ארכיון ספריית הקונגרס

כמה שעות לאחר מכן הגיע הקולונל ווטסון והוצג בפני ראש העיר וחבורתו. ווטסון ראה עצמו ראוי למעמד והסכים לקבל את כתב הכניעה. בתום הטקס החפוז פנה הקולונל המצונן אל הצלם ושאל אותו, "היכן אוכל לקבל כוס תה?" משם פנה החבורה אל בית החולים "שערי צדק", לחגוג את כניעת העיר על תה וביסקוויטים.

למחרת לקח הצלם לרסון את תמונות הטקס של ווטסון אל המפקדה של מייג'ור גנרל ג'ון שיי בעיר. מתוך הכרה בחשיבות ההיסטורית של המעמד בו נכח, שאל לרסון את הגנרל לגבי הדרך הנאותה להעביר את התמונות ללונדון. "אילו תמונות?" שאל הגנרל בתמיהה, "האם כוונתך לתמונות מן הטקס שבו קראתי את המנשר על מדרגות מגדל דוד?". מששמע הגנרל שיין על התרחשות יום האתמול מהצלם שתיעד אותה, זעם על הקולונל ווטסון שקיבל את כניעת העיר בשם הגנרל אלנבי והורה לצלם להשמיד את התמונות מהטקס של ווטסון. טקס הכניעה האמיתי היה זה שקיים על מדרגות מגדל דוד, טען בנחרצות.

יומיים לאחר יום הכניעות הארוך, הגיע מפקד המערכה הבריטית של סיני וארץ ישראל אל ירושלים. בכניסה לשער יפו ירד הגנרל אדמונד אלנבי מסוסו ונכנס אל העיר ברגל, שמא ייתפס ככובש פטרוני ואכזרי המביט בתושביה ממרום סוסו.

הגנרל אלנבי בקרבת שער יפו, אל העיר ייכנס הגנרל ברגל.
צילום: אריק מטסון, לע"מ

אלנבי ביטל באחת את כל טקסי הכניעה הקודמים ודרש לארגן טקס כניעה שלישי (או רביעי, תלוי איך סופרים) בפניו. ראש העיר אל-חוסייני התחמק מהטקס הסופי בתואנה (המוצדקת) שחלה בדלקת ריאות ביום הכניעה הארוך שעבר יומיים קודם לכן.

הגנרל אלנבי בליווי קצינים משלושה צבאות – אמריקה, צרפת ואיטליה, נכנס ברגל אל ירושלים דרך שער יפו. התמונה לקוחה מתוך אוסף התצלומים של הספרייה הלאומית

וכך, בהיעדרו של ראש העיר נערך טקס הכניעה של העיר ירושלים – בטקס השתתפו הגנרל אלנבי, נציגי העדות השונות בעיר וכמה אלפי תושבים שהגיעו לחזות בשליטים החדשים. שבועות ספורים לאחר מכן נפטר ראש העיר חוסיין סאלים אל-חוסייני מדלקת הריאות.

טקס כניעת ירושלים בפניי הגנרל אלנבי. התמונה לקוחה מתוך אוסף התצלומים של הספרייה הלאומית

 

הציטוטים לכתבה לקוחים מתוך המאמר – הקרב על תצלומי הכניעה מאת דב גביש, התפרסם בספר'ירושלים תרע"ח, 1917/8: חורבן נס וגאולה"