בעבודה | מתוך "המפתח בכיסו הריק", מאת לאה פילובסקי

"בסרטו של יאיר קדר, 'לאה גולדברג בחמישה בתים', אמרה נורית זרחי על התפישה העצמית הזו של לאה גולדברג: 'מה, בכל העולם כולו אין אישה יותר מכוערת מלאה גולדברג?! זה לא יכול להיות!'. אני תוהה אם כרמי היה מסוגל לתובנה כזו, עם כל גאונותו ורגישותו". לאה פילובסקי במסע פואטי בעקבות ט. כרמי

ט. כרמי

בעקבות "לזכר לאה גולדברג"

ט. כרמי
לזכר לאה גולדברג

1.
עוֹרֵב עִם יוֹנָה
גָּרִים עַל רַעֲפֵי בֵּיתִי.
נַעַר קָטָן רוֹאֶה אוֹתָם
וְאוֹמֵר:
אֱלֹהִים מְשַׂחֵק דַּמְקָה עַל הַגַּג.

2.
מַשָּׂב יוֹנִים פִּתְאוֹמִי.
הֵן הִרְגִּישׁוּ לְפָנַי בַּאֲוִיר הֶהָדוּף.
עַכְשָׁו הַשְּׁמָשׁוֹת צוֹעֲקוֹת
וְהַבּוּם בְּאָזְנַי.
לֵאָה מֵתָה
וְהַיּוֹנִים קְטַנּוֹת בְּשָׁמַיִם.

3.
יֵשׁ לָהּ חֲזָקָה עַל חֶלְקַת הַשָּׁמַיִם הַזֹּאת.
הִיא גָדְרָה אוֹתָהּ
בְּכַמָּה שׁוּרוֹת, כַּמָּה בָּתִּים,
וְשִׁכְּנָה שָׁם צִפּוֹר.
הַצִּפּוֹר הַקְּטַנָּה מִתְעוֹפֶפֶת עַל הַמִּשְׁמָר
וּמַבְרִיחָה מִשָּׁם אֶת כָּל הַדַּחְלִילִים.

4.
הַרְבֵּה שָׁעוֹת הָיְתָה עוֹמֶדֶת בְּחַלּוֹנָהּ:
בַּחוּץ רָאֲתָה זָנָב שֶׁל סוּס
שׁוֹבֵר אֶת הַחַמְסִין;
חַלּוֹן אַחֵר עוֹצֵם אֶת בְּעָלָיו;
חַלּוֹן אַחֵר נִפְקַח כְּמוֹ אֲגַם;
חַלּוֹן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מְזוּזָה
בַּשְּׁבִיל אוֹרְחִים מְעוֹנָהּ אַחֶרֶת;
חַלּוֹן שֶׁעָלָיו רוֹבֶצֶת
דְּבוֹרָה שְׂעִירַת כֶּרֶס

לֹא, הִיא אָמְרָה,
קְחוּ מִפֹּה אֶת הַדְּבוֹרָה הַזֹּאת.
אֲנִי בִּפְנִים, וְהִיא בַּחוּץ.
לֹא, הִיא אָמְרָה.

5.
הַרְבֵּה שָׁעוֹת הָיְתָה יוֹשֶׁבֶת בְּחַלּוֹנָהּ
כְּמוֹ אַסְפָן עִם זְכוּכִית מַגְדֶּלֶת.

6.
הָיָה לָהּ חָתָן בֵּן שְׁלוֹשׁ
שְׁנָתָן לָהּ יָד בְּרִדְתָּהּ בְּמַדְרֵגוֹת הַגַּן.
בָּרֶגַע שֶׁנָּגְעָה בְּיָדוֹ,
נִבְקַע הַבֵּטוֹן
וּשְׁנֵיהֶם נֶעֶלְמוּ בֵּין גַּלִּי הַשּׁוֹשַׁנִים.

7.
הִיא אָהֲבָה אֶת שַׁאגַאל
וְלֹא הִתְבַּיְּשָׁה בְּכָךְ.
הִיא אַהֲבָה,
וְהִתְבַּיְּשָׁה.
הִיא מְאֹד לֹא אַהֲבָה,
וְגַם בְּכָךְ לֹא הִתְבַּיְּשָׁה.

מֵעוֹלָם לֹא רָאִיתִי בְּחַדְרָהּ
יוֹתֵר מִפֶּרַח אֶחָד.

ינואר, 1971

(מתוך התנצלות המחבר, הוצאת דביר, 1974)

 

כנערה צעירה מאד, אולי אפילו כילדה (נהגתי לקרוא שירים למבוגרים עוד כילדה ולהבינם באופן חלקי ומשונה), עוד לפני ששמעתי את שמעו של כרמי (כזכור לא ידעתי שהוא המחבר של "שמוליקפוד". גם לא ידעתי אז שהוא העורך הראשון של ספרי ספריית "דן חסכן" שעליהם גדלתי בילדותי), קראתי את שירה של לאה גולדברג:

 

הסתכלות בדבורה

א.
בְּרִבּוּעַ חַלּוֹן מוּאָר –
עַל שִׁמְשָׁה, מִבַּחוּץ,
צְלָלִית שֶׁל דְּבוֹרָה
כִּמְעַט אֵין לִרְאוֹת אֶת כְּנָפֶיהָ.

הֲפוּכָה.
גּוּף צַר.
שֵׁשׁ רַגְלַיִם דַּקּוֹת –
בְּגִלּוּי עֵירֹם,
בְּאִיּוּם מְכֹעָר,
זוֹחֶלֶת דְּבוֹרָה.

אֵיךְ נַכְתִּיר אוֹתָהּ בְּדִבְרֵי שִׁירָה?
אֵיךְ נָשִׁיר וּמָה?
יָבוֹא יֶלֶד קָטָן וְיֹאמַר:
הַמַּלְכָּה עֵירֹמָה.

ב.
בַּשֶּׁמֶשׁ הִיא הָיְתָה עָלֶה זָהָב נוֹפֵל,
בַּפֶּרַח הִיא הָיְתָה טִפָּה שֶׁל דְּבַשׁ אָפֵל,
וְאֵגֶל טַל בִּנְחִיל שֶׁל כּוֹכָבִים –
וּפֹה הִיא צֵל.

מִלָּה אַחַת שֶׁל שִׁיר בַּנְּחִיל הַמְּצַלְצֵל,
בְּשׂוֹרַת רָצוֹן נִמְרָץ בְּתוֹךְ שָׁרָב עָצֵל,
תְּנוּעַת הָאוֹר בְּאֵפֶר דִּמְדּוּמִים –
וּפֹה הִיא צֵל.

ג.
מִדּבְשֵׁךְ? מִי יִזְכֹּר אֶת דּבְשֵׁךְ?
הוּא שָׁם, הַרְחֵק, בְּכַוֶּרֶת.
כָּאן, בְּשִׁמְשָׁה מוּאָרָה, גּוּפֵךְ, רֹאשֵׁךְ –
כֻּלֵּךְ עֹקֶץ, שִׂנְאָה אֵין-אוֹנִים עֲלוּבָה וְעִוֶּרֶת.
הַפַּחַד הוֹרֵג.
הִשָּׁמְרִי לְנַפְשֵׁךְ."

 

נדמה לי שאפילו הבנתי שהדבורה היא מטאפורה למשוררת, ושהיא מביעה באמצעותה מחאה כנגד מי שאינו מקבל אותה. לכן, כשקראתי בגיל שש עשרה את השיר שכרמי הקדיש לזכרה, התעכבתי והתפלאתי על הדבורה שעירת הכרס המוזכרת בו כמי שלאה גולדברג מבקשת לסלק ולהתבדל ממנה.

אחרי כל זה הייתי נבוכה מאוד כשבסדנה במשכנות שאננים בהיותי כבת עשרים ושלוש, באחד התרגילים, נתבקשנו לתרגם שיר מאנגלית לעברית, ולא הבחנתי שהשיר איננו אלא אותו "הסתכלות בדבורה" של לאה גולדברג בתרגומו של כרמי לאנגלית.

לאה גולדברג הייתה ידידתו הקרובה של כרמי ושל משפחתו, ובעצם של שתי משפחותיו הראשונות: שלו ושל שושנה היימן ז"ל ושל בנם גד שהתייחסה אליו כאל בן, ושלו ושל תמרה ריקמן תבדל"א ושל בנם דניאל, שגם אליו התייחסה כאל בן.

בשנים 1957–1961 ערכו כרמי ולאה גולדברג את המדור לספרות ילדים של ספריית פועלים. נוסף לכך הרבו להיפגש, במפגשים מקצועיים וחברתיים. היא נהגה לקרוא לו כמו גם לדן פגיס ולטוביה ריבנר, חבריהם המשותפים, שירים שלה, ולבקש את חוות דעתם.

מן השיר לזכרה ברור שכרמי הבין לנפשה, או לפחות ניסה להבין לנפשה. "היא אהבה את שאגאל/ ולא התביישה בכך" הוא כותב. "היא אהבה,/ והתביישה,/ היא מאוד לא אהבה,/ וגם בכך לא התביישה".

"אני עוד לא הכנסתי את שאגאל שלי למסגרת", כתבה לאה גולדברג במכתב לטוביה ריבנר שהתפרסם לא מזמן בפומבי, בהתייחסה לציור פרי עטו של שאגאל, שקיבלה. "ובינתיים, כדי לזכות יום אחד בחתימתו, תרגמתי מרוסית איומה כמה שירים איומים שבאיומים שהוא כתב. האם סיפרתי לך על כך במכתבי הקודם? מזכירתי כמעט וייללה כאשר הכתבתי את השורות הסנטימנטליות הללו, והיא עוד איננה יודעת כמה זה נורא ברוסית הגרועה שלו. למה צריך צייר כזה גם לכתוב. והנה אני מתנקמת בו בשקט בשקט ומציירת ציורים קטנים לעצמי."

החתן של לאה גולדברג בשירו של כרמי הוא ילד בן שלוש: בנו. תמרה ריקמן סיפרה לי שגם גד וגם דניאל "הציעו נישואין" ללאה גולדברג כשהיו פעוטות.

כרמי רומז בעדינות אין-סופית לחוסר יכולתה של לאה גולדברג לממש אהבה זוגית שאיננה אהבה נכזבת עם גבר, אך הוא אינו מעיר דבר וחצי דבר על האופן שבו לאה גולדברג ראתה את עצמה, כאישה מכוערת מכדי להיות נאהבת (בסרטו של יאיר קדר, "לאה גולדברג בחמישה בתים", אמרה נורית זרחי על התפישה העצמית הזו של לאה גולדברג: "מה, בכל העולם כולו אין אישה יותר מכוערת מלאה גולדברג?! זה לא יכול להיות!". אני תוהה אם כרמי היה מסוגל לתובנה כזו, עם כל גאונותו ורגישותו.)

במאמר "גלוי עיניים ותפוש לילה" ב"משא" כתב כרמי על לאה גולדברג: "לאה גולדברג דבקה בעולם בדרכה שלה. היא ראתה עולם ומלואו באגל טל, בכנף ציפור, בחוח, בקטני העצמים שיש בהם צנעה וענווה, אך גם גאווה". לדעתי, גם בט. כרמי וגם בלאה גולדברג הייתה ענווה שיש בה גאווה והכרת ערך עצמם. לא הצטנעות מזויפת, לא יהירות. אם כן: ענווה גאה, או גאווה ענווה. שניהם היו מענקי השירה העברית ואני סבורה שהיו מודעים לחשיבותם ולא ניסו להתכחש לה, אך גם לא לנופף ולהתרברב בה.

 

לאה פילובסקי

לאה וכרמי ובניו

לֵאָה כְּבָר לֹא שָׁמְעָה אֶת הַנַּעַר
הַקָּטָן אוֹמֵר: אֱלֹהִים מְשַׂחֲקִים
דַּמְקָה עַל הַגַּג. כְּבָר לֹא יָכְלָה
לִכְתֹּב עַל כָּךְ לְאִישׁ. אַף לֹא לְיֶלֶד.
לֵאָה מֵתָה
כָּתַב כַּרְמִי
כְּשֶׁמָּלְאָה שָׁנָה לְמוֹתָהּ.
לְחַיַּי מָלְאוּ אָז שָׁנָה וְיוֹמַיִם.
לֵאָה מֵתָה כְּשֶׁמָּלְאוּ לִי יוֹמַיִם. קָרְאוּ לִי לֵאָה
בְּלִי שׁוּם קֶשֶׁר אֵלֶיהָ.

קְחוּ מִפֹּה אֶת הַדְּבוֹרָה הַזֹּאת
הִיא אָמְרָה. כָּךְ כָּתַב כַּרְמִי.

הִיא כָּתְבָה: אֵיךְ נַכְתִּיר אוֹתָהּ בְּדִבְרֵי שִׁירָה?
אֵיךְ נָשִׁיר וּמָה?
יָבוֹא יֶלֶד קָטָן וְיֹאמַר:
הַמַּלְכָּה עֵירֹמָה.

כְּשֶׁמָּלְאוּ לִי עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע
תִּרְגַּמְנוּ זֹאת בְּמִסְגֶּרֶת
תַּרְגִּיל בְּסַדְנָה:
לְעִבְרִית מִתַּרְגּוּם לְאַנְגְּלִית שֶׁל כַּרְמִי.

כֵּן, הִיא אָמְרָה, כְּשֶׁרָאֲתָה אֶת "שְׁמוּלִיקִיפּוֹד", כֵּן,
הִיא אָמְרָה.

בְּנוֹ הַבְּכוֹר הָיָה לָהּ כְּבֵן. הוּא הָיָה הַיֶּלֶד שֶׁנִּכְנַס בּוֹ
הַיֶּלֶד הָרַע בְּשִׁיר הַיְּלָדִים וְהִיא הָיְתָה הַדּוֹדָה.
כְּשֶׁהָיָה בֵּן שֵׁשׁ אָמַר לוֹ בֵּן דּוֹדוֹ, אַתָּה יוֹדֵעַ, לֵאָה
גּוֹלְדְבֶּרְג מֵתָה. הָיָה זֶה
שָׁנִים לִפְנֵי מוֹתָהּ. הִיא חַיָּה אָז מְאֹד. הִיא
לֹא מֵתָה בִּכְלָל, אָמַר הַבְּכוֹר וְהֵרִיץ
אֵת בֵּן דּוֹדוֹ לְאֹרֶךְ רְחוֹבוֹת הָעִיר, נִכְנַס
לְבֵיתָהּ שֶׁל לֵאָה גּוֹלְדְבֶּרְג, אָז
לֹא נָעֲלוּ דְּלָתוֹת, הִצְבִּיעַ עָלֶיהָ
וְאָמַר: אַתָּה רוֹאֶה: הִנֵּה לֵאָה גּוֹלְדְבֶּרְג.
הִיא בִּכְלָל לֹא מֵתָה. כְּשֶׁהָיָה בֵּן שָׁלוֹשׁ
הוּא הָיָה חֲתָנָהּ, שֶׁנֶּעֱלָם אִתָּהּ בֵּין גַּלֵּי הַשּׁוֹשַׁנִים.
גַּם אָחִיו אַחֲרָיו הָיָה חֲתָנָהּ
וּבְמוֹתָהּ הֶחֱזִיקָה אֶת תְּמוּנָתוֹ. אֲחִיהֶם הַצָּעִיר
כְּבָר לֹא הִסְפִּיק לִהְיוֹת חֲתָנָהּ. הוּא נוֹלָד
שָׁנִים לְאַחַר מוֹתָהּ. רָאִיתִי אוֹתוֹ פְּעָמִים סְפוּרוֹת עִם אָבִיו וּפַעַם
אַחַת לְאַחַר מוֹת אָבִיו. לִבִּי נִרְעַד. לֹא הוֹשַׁטְנוּ יָד
זֶה לְזֶה. נִדְמֶה לִי שֶׁפַּעַם דִּבַּרְנוּ כְּשֶׁהִצִּיג קֶסֶם שֶׁבְּדִיּוּק לָמַד.

 

מתוך הספר "המפתח בכיסו הריק", מסע פואטי בעקבות ט. כרמי, בעריכת ליאת קפלן, שעתיד לראות אור בקרוב בהוצאת כרמל. 

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 16

   

   

   

   

 

 

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה ▪ אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכז מערכת: מיכאל מקרובסקי ▪ מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן ▪ גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו