פרוזה | "לכבוד שבת"

"וזה נמשך ונמשך, חמש, עשר, חמש-עשרה דקות, וזה סודק אותי, זה כמו תקתוק של שעון בחדר זר שלא נותן לך לישון, ואני יושבת בסלון ומחזיקה את הסידור פתוח. והוא לא כועס, לא צועק או בוכה, רק ממשיך בטון שלא משתנה,יעניין אותך, יעניין אותך, יעניין אותך, ואני משתגעת לאט. כמו טפטוף מונוטוני של ברז בלתי נראה, טיפה אחר טיפה מתנפצות המילים בראשי". סיפור מאת מוריה דאום קפלן

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות
14.12.2017

מאת מוריה דאום קפלן

איתי פותח את הדלת. על כתפיו יושבת נעמי ולידו יהב, ידיו הקטנות בכיסי מכנסי השבת. הם שמחים, ושמש מאירה את שערם, אותו גוון של חמרה לשלושתם. איתי מביט בי מופתע, הוא לא רגיל לראות אותי לבושה בבגדי השבת שלי, אבל אני מתעלמת מההפתעה שלו, ולא מסבירה, רק מחייכת אליהם ופורשת לקראתם את ידיי. שגב יושב על הספה לידי, עיניו שקועות בעיתון ילדים ישן ופניו שקטות, דבר לא ניכר בהן. הילדים רצים אליי, נרגשים, מדברים ביחד ומפזרים מעליי קונפטי מתוק וצבעוני של חוויות. הם ראו כלב בדרך ולא פחדו, וקיבלו סוכריה על מקל ומסטיק עגול, וישבו ליד אבא ממש בשקט כל הזמן כל הזמן עד שהתפילה נגמרה.

שגב לא הולך איתם. לא טוב לו להסתובב בחוץ, לא טוב לו להיות בין אנשים שהוא לא מכיר, לא טוב לו לזוז מהמוכר והצפוי. אני יודעת כי ניסיתי. עד עכשיו היינו מבלים את בוקרי השבת שלנו ארבעתנו יחד, שגב, יהב, נעמי ואני. שותים שוקו בנחת, משחקים מיליון משחקי קופסה על השטיח, ושגב לידנו – לא ממש איתנו, אבל עושה כל מה שאנחנו עושים. ובזמן האחרון יהב חזר וביקש ללכת לבית הכנסת. ללכת עם אבא, וכל החברים שלו הולכים תמיד לבית הכנסת, והוא רוצה לפגוש אותם ולשחק איתם בגן השעשועים הגדול שלעולם איננו מבקרים בו, הוא רוצה גם.

אז אני מרשה ליהב לקחת את נעמי וללכת לאבא, להתפלל, רק שניהם. מכוניות לא נוסעות פה בשבת, וכולם מכירים את כולם, ויהב הבטיח לי שהוא יודע את הדרך ושהוא ישמור על נעמי. ואיתי אמר שזה רעיון טוב דווקא, כדאי שיהב יתחיל להכיר קצת את התפילה, וזה לא הוגן כלפיהם, הם לא צריכים לסבול בגלל שאני לא מסוגלת, ולא רציתי שוב להיכנס לוויכוח על המסוגלות, האם היא שלי או של שגב, ועל המחירים, ופשוט הסכמתי ודי. וכך הם צועדים להם בבוקרי השבתות האחרונות, יהב עם כל הבכורה הזו שהוענקה לו פתאום מונחת לו על הכתפיים, ונעמי איתו, אוחזת בידו, מתוקה ובוטחת.

ומאז שיהב ונעמי הולכים לאבא, בוקרי השבת הפכו חמימים ורכים כמו בצק של חלה רגע לפני שקולעים אותו. בהתחלה הייתי מתגנבת מיד בחזרה למיטה, מזמינה את שגב לשכב לידי, במיטה של אבא, ונרדמת עד שהייתי שומעת אותם נכנסים.

ובשבתות האחרונות החלטתי לנסות להתפלל שוב את תפילת שחרית של שבת. עד שנולדו הילדים הייתי מקפידה להתפלל בבית הכנסת כל שבת, אבל בית הכנסת הולך ומתרחק ממני. ועכשיו, ברגעי השקט האלה שנוצרו, מצאתי את עצמי חסרה את התפילה, את המנגינות, והחלטתי לראות איך מתגלגלות המילים על הלשון שלי, אחרי כל זה. בעצם, רציתי לקחת את אלוהים לשיחת יחסינו לאן, וזו הדרך היחידה שבה אני יודעת לדבר איתו.

אז בשבת שעברה התיישבתי ברגליים שלובות על הספה, הסידור הישן, שעל כריכתו חרותות אותיות שמי בזהב, פתוח ומצפה, ואני מחכה לתפילה שתצא לי מהבטן. והיא לא באה. את המילים אני זוכרת. פסוק מוביל לבא אחריו, והמלל רץ לי בפה ונאמר מאליו. אבל אני לא מתפללת. לא מצליחה לקיים שיח עם עצמי, ובטח שלא עם אלוהים. יותר מדי זמן הייתי ברוגז, ושכחתי כבר איך.

עד ששגב, חשבתי ששילמתי את חובי לחברה. הסתובבתי בעולם בתחושה שדבר לא יוכל לי, ודבר לא יקרה. כבר מת לי, ושרדתי, מה עוד יקרה? וגם מאימת המוות אני מוגנת, כבר סימנתי וי, יש אחרים שקודמים לי בתור הזה, שעוד מתנאים בסבים וסבתות וכולם סביבם נורא נורא חיים. ושגב בא בטפטוף, לעומת מותו של אבא, הסוער והחד, שגב ישנו כל כך, והוא פצע פועם, ואיך יוכל להגליד? שכבות העפר על עיניו של אבא גבהות, וכך גם שכבות העור על הפצע שמותו פער. אבל שגב חי ומתחדש, וכל שנה שהוא גדל מסמנת עוד נקודה בדרך שבה לא ילך לעולם. פה הוא הולך לגן שונה משל חבריו, ופה הוא מחכה עוד שנה בעוד הילדים שעם אמותיהם חלקתי חדר במחלקת יולדות כבר עולים לא', ועכשיו הוא נוסע במונית מיוחדת שאוספת אותו מתחת לבית ולוקחת רק אותו לבית ספר אחר, מיוחד, וכל בני גילו צועדים ברגל לבית הספר ביישוב. והמפה כבר משורטטת, דגלון קטן מתנוסס מעל כל נקודת ציון: הפעילות בתנועה שלא ילך אליה, הבר מצווה שלא נחגוג, הישיבה התיכונית שלא ילמד בה, השירות הצבאי, החתונה, הלימודים הגבוהים, כל התחנות האלה הן מסמרים שלא מפסיקים להינעץ בארונו של הילד שלא יהיה לי, הן ההשתברות האינסופית של החלום.

אז אני מנסה. על הספה, שלובת רגליים, הסידור פתוח והשקט נפלא. אלא ששגב לא רגוע. משהו בשגרה שלו הופר. הוא לא מביע שום עניין בטקס ההתלבשות וההתארגנות ליציאה מהבית של האחים שלו, אבל נראה שהשינוי חודר אליו, והוא מתקשה להבין את המתרחש: רק אני והוא בבית, ולאן נעלמו ההמולה והמשחקים על השטיח? בשבתות הקודמות, כשהזמנתי אותו לקרוא במיטה לידי, הוא נענה בשמחה. עכשיו פתאום זה לא נראה לו. שמתי את משחקי הקופסה על השטיח, כמו תמיד, אבל אלה לא עניינו אותו. בסוף הצלחתי למשוך אותו אליי, הושבתי אותו על הספה לידי עם ספר שהוא אוהב, אמרתי לו – אימא קוראת ושגב קורא, וחשבתי שהוא התרצה. אבל אחרי כמה דקות הוא שוב נראה לי אבוד. הוא הסתובב סביבי קצת, חסר מנוחה, ואז לא ראיתי אותו עוד. הוא נעלם לי, עד שבַשקט ובטקס שכל כך ניסיתי לייצר שמעתי את קולו חותר אליי מחדר העבודה.

יעניין אותךָ, יעניין אותך, יעניין אותך, יעניין אותך, יעניין אותך, יעניין אותך, יעניין אותך, הוא לא מפסיק להתנדנד מול המסך החשוך ולהגיד בקול הפעמונים חסר האינטונציה שלו 'יעניין אותך'. פעם ישבנו יחד מול המחשב וחיפשתי משהו להראות לו, וכשמצאתי אמרתי – הנה, זה בטח יעניין אותך, ומאז הוא אומר 'יעניין אותך' כדי לבקש.

איתי חושב שלהושיב את שגב מול סרטים מצוירים זה לא פתרון. הוא יכול להעביר ככה שעות, אבל לא כדאי לתת לו להתחפר ככה בתוך עצמו, הוא אומר. אז אנחנו מרשים לו רק סרטון אחד בכל פעם, והוא, כמו הפלס שהוא, צופה תמיד רק בסרטון אחד וקם. אבל לעשרים ומשהו הדקות שבהן הוא יושב ומתנדנד מול המחשב יש אפקט של הפסקת קפה, בשבילו ובשבילי.

אני ניגשת אליו ומנסה לקרוא לו, לדבר אליו. אבל הוא לא שומע. רק מתנדנד שם בחדר ואומר בלי מנגינה: יעניין אותך, יעניין אותך, יעניין אותך, והוא לא יודע ששבת היום, או מה בדיוק זה אומר. הוא לא שומע שאני אומרת, מסבירה, מתחננת, שאסור בשבת, אי אפשר להדליק עכשיו את המחשב, גם יהב לא משחק במחשב בשבת, גם לנעמי אסור, אולי אתה רוצה לקרוא? לקרוא מותר בשבת! הוא ממשיך ויכול לעמוד כאן לנצח. יעניין אותך, יעניין אותך, יעניין אותך, יעניין אותך, יעניין אותך.

אני חוזרת לתנוחת המתפללת המרוכזת שלי, אבל היא מתרוקנת יותר ויותר מתוכן. נותרו בה רק צורת הישיבה ואופן החזקת הסידור, וזה נמשך ונמשך, חמש, עשר, חמש-עשרה דקות, וזה סודק אותי, זה כמו תקתוק של שעון בחדר זר שלא נותן לך לישון, ואני יושבת בסלון ומחזיקה את הסידור פתוח. והוא לא כועס, לא צועק או בוכה, רק ממשיך בטון שלא משתנה, יעניין אותך, יעניין אותך, יעניין אותך, ואני משתגעת לאט. כמו טפטוף מונוטוני של ברז בלתי נראה, טיפה אחר טיפה מתנפצות המילים בראשי. איתי לא מבין למה זה מטריף אותי. למה אני לא מסוגלת להכיל את הבקשות הבלתי נגמרות של שגב, את המונוטוניות שלו. תני לו, הוא אומר. זה מרגיע אותו, לשבת שם, להגיד את אותו הדבר שוב ושוב זה כמו נדנוד בשבילו, זו חזרתיות שעושה לו שקט. אבל לי היא עושה רעש בלתי נסבל, בא לי לצעוק. ואני מחזיקה את עצמי לא לקום אליו שוב, נושמת עמוק, עוצמת עיניים, ולא מצליחה להפסיק לשמוע אותו, ובכל זאת ניגשת אליו, מנסה לדבר, למצוא מקום שממנו אוכל להתחיל, כמו למצוא התחלה של סלוטייפ.

בשבת שעברה לא עמדתי בזה יותר. אחרי חצי שעה שהרגישה כמו נצח חזרתי לפיג'מה, ולמיטה, שכבתי עם כרית על הראש עד שאיתי נכנס לחדר ונגע בעדינות בכתפי. כשהורדתי את הכרית מעל האוזניים שמעתי רק שקט, אבל לא שאלתי את איתי איך הוא הצליח. קמתי והלכתי למטבח, לחתוך סלט לסעודת השבת.

והשבת החלטתי לנסות שוב. קצת הופתעתי מעצמי. כבר שנים שברירת המחדל שלי היא לוותר, להתחפר בחזרה במיטה, להתכסות עד מעל הראש. אבל אני רוצה לבדוק את העניין הזה עם התפילה, לבדוק אם אני יכולה עדיין לייחל. אף פעם לא הייתי בכזו שממה תפילתית. תמיד המשכתי להתפלל באותן השעות ובאותן המילים, גם בשבעה של אבא, אפילו מותו החטוף לא השתיק אותי ככה. אבל בשמונה השנים מאז ששגב נולד הלכתי ונאלמתי.

הבוקר התחיל כמו כל בוקר של שבת, בעצלתיים, הקטנים לובשים את בגדי השבת, כיפה לבנה ליהב, סרט בשערה של נעמי, והשקט שמהדהד את טריקת הדלת כשהם יוצאים. אני מסתובבת מהדלת אל פנים הבית ולא רואה את שגב. עד עכשיו הוא היה רגוע. בטקסים הוא מצטיין, וכל עוד הם נשמרים, כך גם השלווה שלו. בתחילת הבוקר חשבתי שאם רק אצליח להכניס את השבתיות למערכת הטקסים שלו, ואלביש לו בגדים של שבת, אולי הוא יבין, או יקבל. והוצאתי לו מהארון חולצה לבנה, וכשהתלבש אמרתי לו שאיזה יופי, ושהוא חגיגי וחתיך, ואמרתי שוב ושוב, לכבוד שבת, לכבוד שבת. וכשסירקתי את נעמי ועזרתי ליהב עם הכפתורים שמעתי את שגב, שישב והסיע את המכונית האדומה שלו קדימה ואחורה וקדימה, ממלמל לעצמו 'לכבוד שבת'.

ועכשיו תכננתי ליצור את הטקס של שבת-בבוקר-אחרי-שנעמי-ויהב-הולכים. להגיד לשגב מה בדיוק עושים, לעשות את זה כל שבת, בעקביות, ותוך כמה שבתות כבר לא אוכל לחרוג מהנוהג, גם אם ארצה. אבל אני לא רואה אותו, ולא מנסה אפילו לקרוא בשמו, כי הוא לא יענה, ופשוט מתחילה לחפש אותו בין החדרים. הנה, הוא כבר בחדר העבודה, וכבר יושב על הכיסא המסתובב מול המחשב, ומסתובב חצי סיבוב לימין, וחזרה לאמצע, וחצי סיבוב לשמאל, שוב ושוב ושוב. ואני מנסה להגיד לו – שגב, אבל שבת, בוא שגב, בוא תראה מה עושים בשבת, והוא לא רואה ולא שומע ורק מוסיף ומסתובב. חצי סיבוב לימין, וחזרה לאמצע, וחצי סיבוב לשמאל. ואני מנסה שוב, ואומרת לו, לכבוד שבת, בוא שגבון, לכבוד שבת שגב שלי, אי אפשר לראות עכשיו סרט, אסור בשבת, שגב, בוא חמוד, והוא מסתובב על הכיסא ולא אומר דבר. ואני מנסה שוב לקחת אותו איתי, לסלון, אני רוצה להתפלל שחרית של שבת, ורוצה שהוא ישב לידי, יש לי פוסטר בראש, והוא מסתובב שוב ושוב, לימין, לאמצע, לשמאל, לאמצע, לימין, ואני צועקת פתאום, בוא, שגב, בוא! אני מחזיקה אותו מעל המרפק, תופסת ומנסה למשוך אותו בכוח, ואומרת בוא! להתפלל! לכבוד שבת, ויודעת שעשיתי את מה שאסור לעשות, כי שגב נבהל, וגם הוא צועק עכשיו, צעקה בלי מילים, בקולו הגבוה, צעקה לשעת חירום. והוא מניח את הידיים על האוזניים ומתחיל להתנדנד קדימה ואחורה במושב, והוא צועק וצועק, ואני לא צועקת יותר. ואני לא רואה כלום, רק עומדת שם ובוכה.

ואני מחבקת את עצמי, כי שגב לא יעשה את זה, כי אותו אני לא יכולה לחבק, ואז אני ניגשת למחשב ואומרת לו – בוא, נמצא משהו שיעניין אותך, ומדליקה את המחשב.

תוך רגעים הוא נרגע, מביט במסך וחוזר לזוז ימינה ושמאלה על הכיסא המסתובב, ואני הולכת לסלון ולוקחת את הסידור. מחדר המחשב עולים צלילים עליזים ומדי פעם אני שומעת את שגב ממלמל 'לכבוד שבת. לכבוד שבת'.  

מוריה דאום קפלן, בת 36, היא ביבליותרפיסטית. שירים פרי עטה התפרסמו ב"משיב הרוח", "ליריקה" ועוד. 
 

תוכן עניינים – גיליון מס' 16

                 

תגיות

תגובות על כתבה זו

טוען כתבות נוספות loading_anomation

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה ▪ אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכזת מערכת: יעל אברבוך ▪ מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן ▪ גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו