הילוך ראשון | "חנה אוכל/ת המבורגר בהמבורג"

"הקצינים עוד פעם בישיבה?" שאלתי וסקרתי את חמשת הכיסאות הריקים במשרד. "כן, עניינים. אומרים שיש התראות." "וואלה." "חזבאללה. זה יֵצֵא לתקשורת. אולי." "קוּל. שכבתי אתמול עם ערבי שקוראים לו חנה." סיפור מאת עידו פלד, פרסום ראשון בפרוזה

Hamburg, Pierre Bonnard, Wikiart

מאת עידו פלד

גיליתי שלג'ון קוראים חנה בבוקר אחרי ששכבתי איתו, באותו היום שבו נחטפה הבחורה מגוש עציון. הייתי אז חייל, ובזמן שחיכיתי לרכבת בלב המפרץ מצאתי את ג'ון בפייסבוק, בין החברים של אוּרי השמאלני. אז גיליתי שבכלל קוראים לו חנה.

היום אני סטודנט. לפני כמה ימים חיכיתי ל־289 וגללתי סטטוסים בפייסבוק כדי לא להירדם בתחנה: זואי העלתה סטטוס עם סמיילי כועס: זואי עצבני/ת לקום ולגלות חוט דנטלי משומש בתוך הזה של העדשות, ואורי השמאלני העלה תמונה של קיר כחול עם כתמים לבנים, וכתב אורי מבקש/ת עזרה גרמנים יקרים, נשאר לכם קצת ציקלון B? כמעט סיימתי לצבוע את החדר ונגמר לי הכחול.

חשבתי לצאת מהפייסבוק ולבדוק מתי יגיע האוטובוס כדי לדעת אם אני מאחר ל"יצירת עגנון אל מול ספרות דור תש"ח". ד"ר לֶרֶר כועסת על מאחרים, אבל זה לא היה עוזר לי לדעת מה השעה כשאני כבר מחכה בתחנה. עגנון זה עוד נחמד, אבל הספרות של דור תש"ח בלתי נסבלת – לכולם שם קוראים אורי, וכל האורים מתערבבים לי בראש. המשכתי לרוץ על הסטטוסים באצבע מתוחה ונזהרתי לא ללחוץ בטעות על לייק. היה סמיילי שֹבע והיה כתוב חנה אוכל/ת המבורגר בהמבורג. חייכתי ותהיתי אם יכול להיות שחנה עבר לגרמניה, ובדיוק 289 הגיע לתחנה. נעלתי את הטלפון והכנסתי אותו לכיס של המעיל.

אני לא זוכר איך ג'ון ואני נהיינו חברים בפייסבוק. באותו בוקר לפני שלוש שנים, כשהייתי חייל וחיכיתי לרכבת, מצאתי את הפרופיל של ג'ון אבל לא שלחתי בקשת חברות. היה לו בתמונת הפרופיל שיער יותר ארוך משזכרתי והוא הסתכל לתוך המצלמה קצת מלמטה בזמן ששתה קולה עם קש מבקבוק. דפדפתי אחורה בתמונות הפרופיל שלו ולפחות בחמש מתוכן הוא הצטלם בספידו שחור שרוע על מגבת צמרירית, ידיים מאחורי התלתלים ובטן מזיעה משובצת שש קוביות חומות, מבהיקות. החלקתי את הטלפון לתוך הכיס של המדים ושילבתי ידיים, ובחוסר נחת תחבתי אותן בכיס, ואחר כך שיחקתי עם האבזם של החגורה: דחפתי בשני אגודלים את האבזם ככה שהחגורה חצי נפתחה, ועם האצבע סגרתי אותה בחזרה, ושוב, כפי שהמפקדת שלי בקורס הייתה עושה כשדיברה על נושאים שהלחיצו אותה כמו מחלקת קיסריה וכמו נהלי האזנה לשיחות "צַבָּרִיוֹת", שיחות בין אזרחים ישראלים. המונוטוניות המתכתית של האבזם והמחשבה על אותה מפקדת עזרו לי להירגע: זקפה במדי א' זה לא נעים, במיוחד אם לובשים תחתונים לא צמודים מתחת.

אחרי שירדתי מהרכבת בהרצליה עליתי על ההסעה לבסיס והלכתי ישר למדור של זואי, כי המפקד שלי מגיע למשרד רק בעשר ורבע ולפני שהוא בא אין לי מה לעשות.

זואי ישבה לבדה במשרד, מול מסך מחשב גדול, ברגליים משולבות. "היי," היא אמרה והמשיכה לסנן מיילים.

"הקצינים עוד פעם בישיבה?" שאלתי וסקרתי את חמשת הכיסאות הריקים במשרד.

"כן, עניינים. אומרים שיש התראות."

"וואלה."

"חזבאללה. זה יֵצֵא לתקשורת. אולי."

"קוּל. שכבתי אתמול עם ערבי שקוראים לו חנה."

זואי הסיטה לעברי את מבטה. אז עוד היו לה משקפיים. "קוּל. איך היה?"

הרמתי את כפות הידיים כך שהמרחק ביניהן היה כמו המרחק בין הפטמות שלי. "כזה."

"וואו. אאוץ'," היא אמרה. "או שרגע, לא אאוץ'?"

"כן אאוץ'," הודיתי. "אבל בסדר. אני עייף."

"אוי. אתה בסדר? זה היה בסדר?"

"כן בטח. נדבר בארוחת צהריים."

"בסדר. אתה הולך לליהמן עכשיו?"

"כן, נראה לי."

"טוב. גם לי יש משהו לספר לך אחר כך."

"מה?"

"אחר כך, אורי. לא דחוף."

"טוב. ביי," יצאתי מהמדור של זואי לכיוון בניין ליהמן, איפה שנמצאים המשרדים של המחלקה שלי, ובדרך נכנסתי לפרופיל של ג'ון. עברתי שוב על חמש התמונות עם הספידו השחור והתלתלים, ואז הגעתי לתמונה שלו בגופייה, מחזיק סיגריה ובירה ביד אחת, בלון־פטיש של יום העצמאות ביד השנייה וחיוך עקום מתחת למשקפי שמש גדולים. חייכתי בחזרה. הצחיק אותי שקוראים לו חנה, אפילו שידעתי שזה לא באמת חנה, אלא חנא עם אליף מושתקת, וזה קיצור של יוחנן, ויוחנן זה ג'ון, והיה לי ברור לגמרי למה בגריינדר הוא הציג את עצמו בתור ג'ון. סתם נתקע לי שהוא חנה עם ה'; בפייסבוק זה כתוב בכלל באנגלית, אבל גם בראש שלי וגם כשאומרים בקול רם זה נשמע כמו חנה, ואפילו שהאזנתי לשיחות של לא מעט חנא־ים במהלך השירות זה כל כך הפתיע אותי שלג'ון קוראים חנה שזה נתקע לי ככה וזהו.

שמתי את הטלפון על שקט ונכנסתי לליהמן. המפקד לא היה במשרד. נועם וירדן ישבו עם אוזניות מול המסכים ולא הרימו את הראש. התיישבתי מול המחשב וסיננתי מיילים: מש"קית החינוך שלחה שלוש פעמים את אותו המייל על המרוץ היחידתי; היו עשרים וחמישה מיילים בקבוצה של ההומואים של היחידה ומחקתי אותם בלי לפתוח; חיפשתי את המייל הקבוע מהאחראי על חדר האוכל, שמפרט מה יהיה לארוחת צהריים, אבל הוא כנראה עדיין לא נשלח; המפקד העביר אליי התכתבות בנוגע ל"יצחק אבינו", שזה שם מתחכם למערכת שאמורה לזהות מחבלים לפי אינטונציה וקצב הדיבור; והיה זימון לפגישה עם צוות תקשוב מחר בשמונה בבוקר. התעצבנתי. התעצבנתי ממש. הוא יודע שאני מחיפה ושאין סיכוי שאגיע בשעה הזאת. עדיף לי כבר להישאר לישון בבסיס.

"יש שיחות?" שאלתי את נועם וירדן. נעניתי בשני הנהונים רדומים. פתחתי את המחשב וראיתי שהעבירו לנו להתייעצות שתי שיחות פלסטיניות ושלוש סוריות. חיברתי אוזניות והתיישבתי על אחת מהסוריות – הרבה זמן לא נגעתי בלהג סורי. השיחה הייתה על העברת מחשבים בין שני משרדים, שתים עשרה דקות של טכנאי מקריא רשימות ציוד. סוגים של ראוטרים. ראוטר זה ראוטר. גם בערבית. לא הייתה לי סבלנות לזה. סגרתי את השיחה וראיתי שהמפקד שלי כבר במשרד.

"אורי, סידרתי את הישיבה עם צוות תקשוב."

"כן," עניתי.

"מצטער שזה יצא מוקדם ככה, הם לא יכולים מאוחר יותר."

"בסדר."

"אתם עוברים על השיחות להתייעצות?"

"אני על אחת, נשארו עוד שתיים."

"אחלה, מצוין. יש חזבאללה?"

"לא שראיתי," וחזרתי להסתכל על המחשב.

"חוסל אצלם בלילה איזה מישהו," המפקד ניסה לעניין אותי. "בסדר, אורי. תמשיך בינתיים."

המפקד אומר את השם שלי מוזר: או-רי. הוא מטעים את שתי ההברות במידה שווה, ולא ברור אם הוא אומר "אוּ" או "אוֹ". פתחתי עוד שיחה סורית, קצרה יותר ולא על ציוד אלקטרוני. האמת היא שלא הבנתי מילה, אבל ברגע שמישהו פותח שיחה המערכת ישר חותמת את השם שלו עליה, ולא רציתי לבקש מהמפקד להעביר את השיחה למישהו שיותר טוב ממני בסורית. התלבטתי כמה רגעים אם להגיד משהו ובסוף יצאתי מהמשרד אל החדר שלי במגורים.

שמונה מיטות קומותיים שבדרך כלל אף אחד לא ישן בהן. פתחתי את הארון שלי ובדקתי אם השארתי שם תחתונים וגרביים, למקרה שאשאר לישון בבסיס בגלל הישיבה הזאת. היו שם שלושה זוגות מכל דבר, ואפילו מגבת, והכול מסודר יפה. נשכבתי על המיטה בלי לחלוץ נעליים.

התעוררתי בדיוק בזמן לארוחת הצהריים. סידרתי את הגומיות במכנסיים והלכתי למשרד של זואי, שהפעם היה בתפוסה מלאה. אמרתי שלום לחמשת הקצינים שישבו במעין ח' עקומה, אחד מהם, אזולאי, נראה טוב, וזואי אמרה, "חמש דקות".

חיכיתי לה מחוץ למדור ושיחקתי עם האבזם של החגורה. לא רציתי להיתקל במפקד שלי בדרך לחדר האוכל. הוא היה שואל אותי איפה הייתי כל הבוקר ואני הייתי עונה שנתקעתי בשיחה עם איזה ראש מדור כלשהו, וזה היה מסתכם בזה, אבל לא היה לי כח לשקר. אחרי כמה זמן זואי הגיעה עם טאפֶּרוור ומזלג ואמרה, "אוי, לא הבאת אוכל מהבית?" עניתי שאני לא רעב כי ישנתי כל הבוקר.

"לא עובדים בליהמן," זואי חצי רטנה והלכה לתפוס מקום בדשא. הנהנתי והלכתי אחריה; אז כבר השלמתי עם השיבוץ שלי במחלקה ולא טרחתי להתלונן או לייפות את המצב.

כשהתיישבנו על הדשא זואי פתחה את הטאפרוור ודיברה על העניין האישי הזה שהיה לה לספר, ואז אני סיפרתי על ג'ון: הכרנו ערב לפני בגריינדר. הוא סטודנט בטכניון, בגיל שלנו כי לא עשה צבא, לומד אדריכלות, אני חושב. הצעתי שאבוא אליו כי הוא כתב בפרופיל שהוא אקטיבי והוא נראה טוב אבל ג'ון הציע שניפגש בים.

נפגשנו בחוף של בת גלים. ג'ון היה בגובה שלי והרכיב משקפי ראייה שלא הופיעו באף אחת מהתמונות ששלח לי. הוא סיפר שהוא מתנדב בפורום הגאווה החיפאי ושהמשפחה שלו הגיעה לחיפה מיפו ב־48', כי כשהייתה מלחמה ועניינים אז הם היו חכמים ופשוט עלו על אוטובוס צפונה והשתקעו בבית נטוש של ערבים בחיפה.

"מה נטוש," זואי, שהייתה שמאלנית כמעט כמו אורי השמאלני, תיקנה: "ערבים שגורשו מחיפה."

"נו ברור," אמרתי ונהייתי רעב, "תקשיבי. זה לא העיקר."

התהלכנו יחפים על החול והחזקנו את הנעליים והגרביים שלנו בידיים. ג'ון סיפר שהוא כבר בשנה השלישית ללימודים מתוך ארבע או חמש, ואני בטח אמרתי שאני חושב לעשות תואר בגרמניה, כי זה היה כשאמא שלי ניסתה לסדר לנו דרכון פולני ועדיין היינו אופטימיים. אחר כך ג'ון התיישב, הניח את הנעליים לצידו והושיט לי יד אחת כדי שאצטרף. הוא אמר שאמא שלו רוצה שהם יסעו הוא והיא ואחותו לאנשהו באירופה לסופ"ש. אחר כך התנשקנו וגרגירי חול התחככו בלשונות שלנו.

"אתה צריך לעבוד מחר?" הוא שאל וסידר את המשקפיים על האף.

"יש לי צבא," תיקנתי.

"כי אם אתה לא צריך לקום מוקדם," ג'ון המתיק במבטא עדין, "אז הייתי מזמין אותך לבוא אליי."

"אמרת לו מה אתה עושה בצבא?" זואי שאלה והעמיסה אורז יבש על מזלג.

אמרתי לו שאני צריך לקום מוקדם, "אבל בוא נלך אליך."

כשהגענו למעונות של הטכניון ג'ון רצה שקודם נתקלח.

זה מוזר לראות זין של מישהו בפעם הראשונה כשמתקלחים ביחד. בטירונות למדתי די מהר להתגבר על זה, אבל כשהייתי עם ג'ון לא ידעתי איך להגיב. בהתחלה ניסיתי להתרכז בחול שנתפס מאחורי האוזניים ובריח המסריח של אחרי־ים שאדי המים החמים דחקו לתוך הנחיריים שלי, אבל אז ג'ון הניח יד מאחורי הצוואר שלי. הסתכלתי לו בעיניים, שחורות, ובמבוכה ירדתי על הברכיים וירדתי לו.

המים מהדוש פגעו לי בעורף ובגב ולא היה קל לנשום עם הזין שלו בתוך הפה שלי והאדים בתוך האף. הזין שלו היה גדול ורפוי; הצלחתי להכניס אולי רבע ממנו, וג'ון לא לחץ. אחרי כמה זמן הוא הרחיק אותי ממנו ויצא מהמקלחת להביא מגבות.

המשכנו אל החדר שלו. ג'ון פרם מעליי את המגבת והורה לי להתיישב על המיטה. יש לך כלבה בחדר, חשבתי כמעט בקול רם: השפתיים שלי זזו אבל לא יצא שום קול. מתחת לשולחן הכתיבה שלו רבצה כלבה אפרפרה כרוכה בתוך עצמה וישנה.

"אמרת משהו?" ג'ון היסה, סידר את הרגליים שלי על השמיכה ומיקם את עצמו ביניהן. "שלא נעיר אותה," לחש ושלח חיוך לעבר הכלבה, שאולי בכלל הייתה כלב. אולי הוא אמר, "שלא נעיר אותו".
ג'ון אחז במותניי וירד לי. הבטן והחזה שלו היו חלקים לגמרי. עצמתי עיניים, הסתכלתי על הכלבה, הסתכלתי על התלתלים של ג'ון, האף שלו דגדג אותי באזור שמעל הזין בכל פעם שהוא הגיע עד הסוף.
השם שלי היה קצר בפיו והרי"ש חזקה ורוטטת, כמו אות שמש עם שַדַּה אחרי יידוע. "אְר־רִי, רוצה שאני אזיין אותך?" הוא קירב אליי את ברכיו והגביה את התחת שלי, כך שנשענתי כמעט רק על העורף. "תנשום, לאט."

נשמתי. כמעט בלי לגעת בזין גמרתי שלוש פעמים, פעמיים על עצמי ופעם אחת על הרצפה: ג'ון הפך אותי והמשיך, וזיין אותי כשנשענתי על השולחן מעל הכלבה הישנה, ולא גמר בכלל.

כשחזרתי למשרד בליהמן, נועם, ירדן והמפקד ישבו עם אוזניות והתרכזו. התיישבתי גם אני ופתחתי את אותה שיחה סורית. עדיין לא הבנתי כלום, ומתחת לשולחן פתחתי את הגריינדר ועברתי על תמונות של בנים בזמן שהרצתי שוב ושוב את השיחה.

"אורי," המפקד קרא והורדתי את האוזניות. "אני כבר שעה קורא לך."

"מה?" עניתי.

"תקשיב. בוא רגע החוצה."

עמדנו במסדרון והמפקד נשען על הקיר, ליד המדף שאנחנו אמורים להניח עליו את הטלפונים לפני שאנחנו נכנסים למשרד. "קצין מבצעים רוצה לפתוח נוהל חירום."

"פתחו נוהל חירום?"

"עדיין לא. לא בטוח יפתחו. בינתיים יש אישור להעלאת כוננות וביקשו שנשלח שֵם של כונן פלוס שתיים."

"בסדר."

"בסדר? אז אני מעביר את השם שלך. אתה ישן כאן היום ממילא, לא?"

"אני לא ישן עם נעליים."

"זה עניין שלך. רק תגיע מהר למשרד אם יתקשרו."

"בסדר. תודה," אמרתי בטעות וחזרתי למשרד. המשכתי לעבוד על השיחה הסורית עד סוף היום ולא הצלחתי להבין שום דבר, חוץ מכמה שמות של פירות ומשהו על תאונת דרכים.

העירו אותי בלילה קצת אחרי חצות. עניתי לטלפון ומישהו אמר שהגיעה שיחה מיוחדת ומזרימים אותה עכשיו אלינו.

זו הייתה השיחה הכי קצרה שאי פעם ראיתי: שמונה שניות. האזנתי לה שש פעמים, חצי ישן. זה היה קול של אישה ומיד אחריו קול של גבר. הייתי צריך להאזין לשיחה עוד שש פעמים כדי להבין שהיא בכלל בעברית.

בערך רבע שעה אחרי התקשרו למשרד. "אְר־רִי?"

"מי זה?" נדרכתי. אולי שמעתי לא טוב.

"שמעת את השיחה?"

"כן. מה זה?"

"תקשיב. זאת שיחה צַבָּרית. חטפו נערה בגוש עציון. בחורה מכוחותינו. ההורים שלה התקשרו למשטרה כבר בתשע אבל לא העבירו את זה אלינו עד לפני שעה."

"מה זה?"

"החטופה התקשרה למשטרה בשבע בערב. כנראה מהרכב של המחבל. שומעים את שניהם ואז היא מתנתקת."

"זאת השיחה של המשטרה?"

"כן, המוקד במשטרה דיווח עליה רק עכשיו. צריך להבין מה המחבל אומר שם."

"מה הערבי אומר?"

"כן, תנסה להבין מה הוא אומר."

"טוב," חשבתי להציע להכניס דגימת קול של הערבי ל"יצחק אבינו", אנחנו צריכים עוד דגימות קול של מחבלים כדי שהמערכת תזהה אינטונציות כמו שצריך. בינתיים היא די מקרטעת.

"טוב. תתרגם ותפיץ לכל מי שבקבוצת דיוור 'פלסטינים צברים'. רק למי שמורשה לראות שיחות ישראליות, כן?"

"כן. ביי."

*
ירדתי מ־289 בכניסה הראשית של האוניברסיטה ולא הוצאתי את הטלפון כדי לבדוק מה השעה. כשהראיתי את כרטיס הסטודנט שלי לשומר נזכרתי שגם אורי השמאלני עבר לגרמניה, וחשבתי שאולי אפילו להמבורג. נכנסתי לפרופיל שלו בדרך לבניין של מדעי הרוח, אבל לא היה כתוב בפרטים האישיים באיזו עיר הוא גר. נראה לי שהמבורג. הסטטוס האחרון שפירסם היה אורי יצירתי/ת הומואיות מתפקדות לבית היהודי! בעזרת השם ישתבח עוד נזכה להקים חדר חושך בבית המקדש השלישי! כמעט שסגרתי את הפייסבוק, אבל אז הבחנתי שרק מישהו אחד עשה לייק לסטטוס: חנה. רצתי אחורה בסטטוסים של אורי כדי לבדוק אם חנה גם השאיר בפרופיל שלו תגובות או כל דבר, וניסיתי להבין איפה הוא גר, ואם חנה גם גר שם. אבל כל הסטטוסים של אורי השמאלני היו מתחכמים וריקים ממידע. התחלתי לרוץ אחורה על תמונות, וארבעה חודשים אחורה מצאתי את זה: תמונה של אורי עם שני בחורים בלונדינים וגבוהים, שלושתם מחייכים ועומדים לפני קיר שמצוירת עליו טירה אדומה עם שני מגני דוד מתנוססים על צריחיה. הכותרת שאורי נתן לתמונה הייתה I hate Hamburg. אפילו שלא מצאתי אף תמונה של אורי עם חנה הנחתי שצדקתי בניחוש, ושמתי לב שעצרתי באמצע המדרגות מאחורי שער הכניסה. בכל זאת המשכתי לעמוד וגללתי תמונות בריכוז, המסך היה חם והפנים שלי קרות, גללתי שנתיים אחורה עד שהגעתי לתמונות מהימים שאורי עוד גר בישראל והמשכתי לגלול, אם אין לאורי תמונות עם חנה אולי הם בכלל לא מכירים, ואז אולי חנה כן נמצא בהמבורג, ואולי בגלל זה חנה עשה לו לייק, כדי להזכיר לו שהוא שם.

הפסקתי לגלול כשכבר הופיעו תמונות של אורי השמאלני במדים, לפני שהוא יצא מהצבא על נפשי. האצבע שלי כמעט התפקעה מרוב דם. השלכתי את הטלפון לתוך הכיס של המעיל בלי לנעול את המקשים, כדי לא להזיז שוב את האצבעות, והמשכתי לאט לעבר מדעי הרוח.

בשבועות שאחרי החטיפה של הנערה רצו להעיף אותי מהיחידה. הייתי מגיע לבסיס רק כדי להיות נוכח בדיונים עליי. הפצתי את השיחה לפורום ההומואים של היחידה במקום ל"פלסטינים צברים" ומשם הפרטים זלגו לכל ישראל. בנושא של הידיעה כתבתי לפי הנהלים:

שיחה צברית – סודי ביותר – פח"ע – בהול: חנה מתקשרת למשטרת ישראל בשעה 19:02 לדווח כי נחטפה ע"י מחבל בלמ"ז, הנשמע מקלל ברקע.

בכל השימועים שעברתי אף אחד לא שאל אותי איך ידעתי שקראו לה חנה.

כשפתחתי את הדלת של הכיתה ראיתי את הגב של ד"ר לרר המדפדפת ב"תמול שלשום", מחפשת את הפסקה שרצתה שנקרא יחד. היא לא שמה לב שאני מאחוריה, או לפחות לא הסתובבה – בהיסח הדעת ניסיתי לתקוע את האגודלים מאחורי אבזם החגורה שלי, אבל לא הייתה לי חגורה במכנסיים. יצאתי מהכיתה בלי לסגור את הדלת.

חנה חזרה הביתה בבוקר שלמחרת החטיפה. היא הלכה ברגל מהיער שבו הערבי אנס אותה. אולי שנה אחרי זה אני וחנה הערבי נהיינו חברים בפייסבוק, כשעבר מספיק זמן. אני לא זוכר בדיוק מתי. בכל אופן לא אני שלחתי בקשה.

 

עידו פלד – יליד 1989, גדל במושב בית שערים. תרגומיו מגרמנית ומיוונית עתיקה התפרסמו ב"הו!" וב"הארץ". לומד לתואר שני ומלמד בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב.

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 16

   

   

   

   

 

מסה | "תַּגִּיד שֶׁזֶּה דָּחוּף"

"את גנזת את השיר הזה, דליה (רק אחרי מותך פרסמו אותו), אבל לא גנזת אֶת האתה. האתה שאליו נפעמה תשוקתך בשיר הזה היה ה'הוא' שיכול היה לקחת אותך מכאן במהירות – בלילה אחד מסביב לעולם כולו", ליאור גרנות על התעקשות על את/אתה בשירה

Two Women on the Shore, Edvard Munch, 1898m, Bequest of Scofield Thayer, 1982

מאת ליאור גרנות

כשאת כותבת – למי את כותבת? מי זאת האת שאת פונה אליה? מי זה האתה? ומה אם האת הזאת כבר הלכה ממך אל מרחביה שלה, והאתה – מה אם הוא לא התהווה עדיין?

ובכל זאת – את מתעקשת על הפנייה הזאת בגוף שני. למה? על מה את מתעקשת?

"אני רוצָה רק להגיד לךְ/ אני רוצָה רק להגיד לךְ/ להגיד לךְ להגיד לךְ/ אני רוצָה רק להגיד לךְ/ להגיד ולהגיד ולהגיד." (מתוך השיר "אני רוצָה רק להגיד לךְ", מאת חדוה הרכבי) – ההתעקשות הזאת על האמירה, חדוה. אבל לא רק על האמירה את מתעקשת אלא גם על הפנייה לאַתְּ: זה לא סתם "להגיד"; זה "להגיד לךְ", האת היא החשובה. ואולי באיזה שלב כשהאת איננה – אינה נוכחת פיזית או רגשית – ה"להגיד לך" הופך ל"להגיד" בלבד. אבל כדי שהאמירה תהיה אפשרית צריך שתהיה שם איזו את, צריך שיהיה שם אתה. גם אם אינם ממשיים. גם אם הם קיימים באיזה מרחב מדומיין, מרחב נפשי. אחר כך הם יכולים ללכת ואת תישארי עם האמירה. אבל האפשרות לומר התהוותה בכלל מעצם קיומו של אתה, מעצם קיומו של אחר – מאזין ורואה ומחזיר שיקוף, מחזיר הד.

ומה את עושה ברגעים ההם שנדמה לך שהם כולם שם – באיזה מרחב יומיום שלהם, מרחב ממשות, מרחב תנועת הדברים אל ההלאה, ואת – עם מי את עכשיו ומי את בְּאֵין את? את קוראת לשליחים. באין אתה – יהא השליח האתה:

"קר לי./ תגיד לו שיבוא אֵלַי/ תגיד שזה דחוף./ תגזים./ סַפֵּר מה קורה אתי בפרוטרוט./ תגיד לו שאני חולָה מאד. תגיד לו ותראה אם יאזין.// אותי הוא מתקשה לשמוע בקברו,/ אבל אתה יכול/ אבל אתה יכול/ לְהִדַּבֵּר אתו.// תגיד לו שיבוא.// תגיד לו שיקח אותי מכאן,/ ושיקח אותי מכאן במהירות,/ תגיד שגם אני כמותו/ שגם אני כמותו/ ויכולה למות.// סַפֵּר לו כמה הוא אהוב עלי,/ בכל אהבתי/ בכל נִשּׂוּאַי,/ איך הוא אהוב עלי.// ואם אין לו לאן להביא אותי/ שיביא אותי לתוך קִברו,/ כי אין לי מקום בין כה וכה/ ובין כה וכה אני אמות,/ אבל ביחד,/ רק ביחד,/ לא לחוּד." ("באמצעות שליח", דליה רביקוביץ)

את גנזת את השיר הזה, דליה (רק אחרי מותך פרסמו אותו), אבל לא גנזת אֶת האתה. האתה שאליו נפעמה תשוקתך בשיר הזה היה ה"הוא" שיכול היה לקחת אותך מכאן במהירות – בלילה אחד מסביב לעולם כולו, אולי לארץ סין, אולי למדגסקר, אבל הוא – – – אולי זה ה"הוא" מהשיר שכן פרסמת בחייך – "חלומותיה של תרצה" – האהוב הזה שאֶת כל אהבתך, אֶת כל אהבתך – לא יכולת לספר לו, כי נבצר ממך. אבל את לא מוותרת על האתה. אם ה"הוא" – זה האהוב עלייך בכל אהבתך, בכל נישואייך – לא יכול להפוך לאתה, אַתְּ תיצרי לך אתה, אַתְּ תהפכי אֶת השליח שלךְ לאתה, תהפכי אותו לנמען שלךְ.

מצד אחד התשוקה הזאת שקיימת תמיד: להרפות, להרפות את האחיזה בחיים האלה, לוותר על פנייה אל נמען כי אין מקום בין כה וכה ובין כה וכה נמות. ולכן גם אין לו לאן להביא אותך – מה זה כבר משנה – שיביא אותך לתוך קברו. אבל לא. את נאבקת. את נאבקת על זולת, את נאבקת על אתה: "אבל ביחד,/ רק ביחד,/ לא לחוּד". ואת נאבקת על עצם האפשרות לומר: אם ה"הוא" הוא כזה שלא ניתן לפנות אליו – את פונה אל השליח. את לא מוותרת. את מממשת את האמירה שהתכוונת לומר: "זה דחוף", "אני חולה מאד", 'אני רוצה ללכת מכאן ובמהירות', "אין לי מקום בין כה וכה". את מפלסת דרך לאמירה שלך להיאמר, ודווקא בגוף שני בפנייה אל נמען; כמו אומרת: אם אין לי מקום – אני אייצר מקום בשבילי. אם האתה המיועד שלי איננו יכול להאזין – אני אצור אתה שֶׁכן.

את מתעקשת, דליה, על האפשרות לספר את האהבה, על האפשרות ליצור אהבה, כי במקום שבו אין את, אין אתה, לא יכולה להיות אהבת ממש: "סַפֵּר לו עכשו/ את כל אהבתי,/ שעתים לפני שחר/ סַפֵּר לו הכל./ אל תבטל זמנך לאִחולים,/ ספר לו עד שחר/ אֶת אהבתי.// ראיתי בית עם שבשבות,/ ראיתי גן מלא אמירים,/ אהבתי טרפה אותם,/ אהבתי בכל העֵצים./ בלבל עליו את חלומותיו,/ ספר לו רק את אהבתי,/ אל תאבד זמנך לבטלה,/ רֹב המלים אין בן ממש./ נסך לו שִקּוּי בשעה שיקיץ/ לא כאחד האדם יקיץ; / ספר לו רק אֶת אהבתי/ עד אם לעו חלומותיו,/ אל תבטל זמנך לנימוסים/ שתי שעות בטרם שחר./ הבא אותו אל החצר,/ הבא אותו אל הדפנים,/ כנסוך שקוי יבוא ויחלֹם/ את כל אהבתי יחלֹם.// אהובי שלי, אהובי שלי,/ את כל אהבתי/ לא יָכֹלְתִּי לספר." ("חלומותיה של תרצה", דליה רביקוביץ)

סַפֵּר לו, אל תבטל, בלבל עליו, סַפֵּר לו, אל תאבד, נסוך לו, ספר לו, אל תבטל, הבא אותו, הבא אותו. אֶת כל אלו את אומרת לאתה. גם אם איננו האתה המיועד. את מבקשת מהאתה לספר ולא לבטל ולא לאבד: רק כשנוכח שם אתה אפשר לשמור על הסיפור, אפשר לספר אותו, לא לבטל אותו ולא לאבד, להביא אותו אלֵי תוקף, אלֵי הכרה.

ואחרי שיש שם אתה לפנות אליו – אפשר לפנות באופן ישיר אל האתה הראשוני, המיועד: "אהובי שלי, אהובי שלי", גם אם זה על מנת לספר לו שאי אפשר לספר את דבר האהבה: "אֶת כל אהבתי לא יכולתי לספר".

בספרם של שושנה פלמן ודורי לאוב, עדות (רסלינג, 2008), את קוראת על מה שלאוב קורא לו "אירוע ללא עֵד": "אירוע שאין עדים להתרחשותו ולאמיתותו כאילו לא היה כלל. אירוע כזה מציין את איונו, את היבלעותו בשתיקה" (עמ' 89).

על מנת שהסיפור שלך יסופר – יכוּנן בתוך הנפש, עלייך ליצור לך את, ליצור לך אתה. כך את מתעקשת: מתעקשת על דבר קיומו של הסיפור ועל האפשרות לספרו.

גם כאשר נדמה לך שהסיפור מטופש, חסר חשיבות, נטול טעם – את פונה אל זולת ומתעקשת: "עִזרי לי לִכְתֹּב את השיר הכי מְיֻתָּר/ שאין בו תועלת אֲפִלּוּ/ לא להביא תועלת/ עזרי לי לִכְתֹּב מלים/ בלילה הזה בעולם הזה" (מתוך השיר "בלילה הזה, בעולם הזה", מאת אלחנדרה פיסארניק, בתרגום טל ניצן). אף שהשיר הוא כל כך מיותר עד כי אין בו תועלת אפילו לא להביא תועלת – את פונה, אלחנדרה, אל את ומבקשת ממנה לעזור לך לכתוב את השיר המיותר הזה, לכתוב מילים בלילה הזה, בעולם הזה. דווקא כי לילה, אלחנדרה, דווקא כי חושך, דווקא כי עולם, משום שעולם. משום שבעולם לילה. באזורים הנבדדים ביותר האלה של הנפש – האַת היא זאת שאוחזת בידה הרועדת אֶת הנר הקטן, הדולק, זה שלבדל אורו אפשר ללחוש מילים שבורות, ואחר כך להרכיב לסיפור, לְשיר. כמו שכתבת בשיר אחר: "לא נָכוֹן/ שֶׁיָּבוֹא. לא נָכוֹן שֶׁלּא יָבוֹא" (מתוך השיר השמיני במחזור "העץ של דיאנה" מאת אלחנדרה פיסארניק); את לא יכולה לדעת אם יבוא או לא. גם כשאין אתה תמיד ישנה התקווה שיבוא ותמיד ישנה האפשרות לברוא אותו – גם אם כנמען פנימי – כאשר איננו.

והדחיפוּת הזאת, הבהילוּת, נואשות העכשיו שנושא בחובו הדחף לספר לאת, לאתה: "תגיד שזה דחוף", "תגזים", "ספר לו עכשיו", אל תבטל זמנך", "שתי שעות בטרם שחר". הבקשה הזאת – עזרי לי לכתוב, עזרי לי לשיר את שירי, עזרי לי לספר את הסיפור שלי – היא בקשה להצלת חיים, היא הושטת יד למעלה מן הבור, הושטת יד של אדם המבקש להישרד, שללא אפשרות האת/אתה יגווע לתוך "אין לי מקום בין כה וכה" ו"בין כה וכה אני אמות", יגווע לתוך הוויתור, לתוך השתיקה וההשתקה, לתוך ההתאיינות, לתוך סמיכות הלילה, סמיכות עולם אילם.

בעצם בקשת ה"תגיד לו שזה דחוף" את מתעקשת על אפשרות ההגדה, האמירה – ועל נחיצותה ודחיפותה; בעצם בקשת ה"ספר לו" את מתעקשת על אפשרות הסיפור, על הציווי שבסיפור; בעצם בקשת ה"עזרי לי לכתוב את השיר" את מתעקשת על אפשרות הכתיבה, על אפשרות השיר ועל נחיצות העזרה – נחיצותה של האת – כדי שיושר שיר, כדי שיהיה "לך", כדי שתהיה "את".

כשאת כותבת – למי את כותבת? מי זאת האת שאת פונה אליה? מי זה האתה? ולמה ההתעקשות הזאת על הפנייה בגוף שני? – האת היא את, זאת שבחוץ וזאת שבראת וזאת שאת. ואת מתעקשת על האת – את, כלומר חדוה ודליה ואלחנדרה ואת – כדי שתהיה את, את שומעת, כדי שתהיי אני.

ליאור גרנות – משוררת וביבליותרפיסטית. פרסמה שני ספרי שירה וספר בפרוזה פיוטית. כותבת דוקטורט בנושא "כיצד מרפאת הביבליותרפיה" בתוכנית לפסיכואנליזה ופרשנות באוניברסיטת בר אילן. מטפלת בקליניקה פרטית בתל אביב ומלמדת ביבליותרפיה במסגרות אקדמיות שונות.
לאתר: www.bibliotherapy.co.il

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 16

   

   

   

   

 

בעבודה | מתוך "המפתח בכיסו הריק", מאת לאה פילובסקי

"בסרטו של יאיר קדר, 'לאה גולדברג בחמישה בתים', אמרה נורית זרחי על התפישה העצמית הזו של לאה גולדברג: 'מה, בכל העולם כולו אין אישה יותר מכוערת מלאה גולדברג?! זה לא יכול להיות!'. אני תוהה אם כרמי היה מסוגל לתובנה כזו, עם כל גאונותו ורגישותו". לאה פילובסקי במסע פואטי בעקבות ט. כרמי

ט. כרמי

בעקבות "לזכר לאה גולדברג"

.

ט. כרמי
לזכר לאה גולדברג

1.
עוֹרֵב עִם יוֹנָה
גָּרִים עַל רַעֲפֵי בֵּיתִי.
נַעַר קָטָן רוֹאֶה אוֹתָם
וְאוֹמֵר:
אֱלֹהִים מְשַׂחֵק דַּמְקָה עַל הַגַּג.

2.
מַשָּׂב יוֹנִים פִּתְאוֹמִי.
הֵן הִרְגִּישׁוּ לְפָנַי בַּאֲוִיר הֶהָדוּף.
עַכְשָׁו הַשְּׁמָשׁוֹת צוֹעֲקוֹת
וְהַבּוּם בְּאָזְנַי.
לֵאָה מֵתָה
וְהַיּוֹנִים קְטַנּוֹת בְּשָׁמַיִם.

3.
יֵשׁ לָהּ חֲזָקָה עַל חֶלְקַת הַשָּׁמַיִם הַזֹּאת.
הִיא גָדְרָה אוֹתָהּ
בְּכַמָּה שׁוּרוֹת, כַּמָּה בָּתִּים,
וְשִׁכְּנָה שָׁם צִפּוֹר.
הַצִּפּוֹר הַקְּטַנָּה מִתְעוֹפֶפֶת עַל הַמִּשְׁמָר
וּמַבְרִיחָה מִשָּׁם אֶת כָּל הַדַּחְלִילִים.

4.
הַרְבֵּה שָׁעוֹת הָיְתָה עוֹמֶדֶת בְּחַלּוֹנָהּ:
בַּחוּץ רָאֲתָה זָנָב שֶׁל סוּס
שׁוֹבֵר אֶת הַחַמְסִין;
חַלּוֹן אַחֵר עוֹצֵם אֶת בְּעָלָיו;
חַלּוֹן אַחֵר נִפְקַח כְּמוֹ אֲגַם;
חַלּוֹן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מְזוּזָה
בַּשְּׁבִיל אוֹרְחִים מְעוֹנָהּ אַחֶרֶת;
חַלּוֹן שֶׁעָלָיו רוֹבֶצֶת
דְּבוֹרָה שְׂעִירַת כֶּרֶס

לֹא, הִיא אָמְרָה,
קְחוּ מִפֹּה אֶת הַדְּבוֹרָה הַזֹּאת.
אֲנִי בִּפְנִים, וְהִיא בַּחוּץ.
לֹא, הִיא אָמְרָה.

5.
הַרְבֵּה שָׁעוֹת הָיְתָה יוֹשֶׁבֶת בְּחַלּוֹנָהּ
כְּמוֹ אַסְפָן עִם זְכוּכִית מַגְדֶּלֶת.

6.
הָיָה לָהּ חָתָן בֵּן שְׁלוֹשׁ
שְׁנָתָן לָהּ יָד בְּרִדְתָּהּ בְּמַדְרֵגוֹת הַגַּן.
בָּרֶגַע שֶׁנָּגְעָה בְּיָדוֹ,
נִבְקַע הַבֵּטוֹן
וּשְׁנֵיהֶם נֶעֶלְמוּ בֵּין גַּלִּי הַשּׁוֹשַׁנִים.

7.
הִיא אָהֲבָה אֶת שַׁאגַאל
וְלֹא הִתְבַּיְּשָׁה בְּכָךְ.
הִיא אַהֲבָה,
וְהִתְבַּיְּשָׁה.
הִיא מְאֹד לֹא אַהֲבָה,
וְגַם בְּכָךְ לֹא הִתְבַּיְּשָׁה.

מֵעוֹלָם לֹא רָאִיתִי בְּחַדְרָהּ
יוֹתֵר מִפֶּרַח אֶחָד.

ינואר, 1971

(מתוך התנצלות המחבר, הוצאת דביר, 1974)

.

כנערה צעירה מאד, אולי אפילו כילדה (נהגתי לקרוא שירים למבוגרים עוד כילדה ולהבינם באופן חלקי ומשונה), עוד לפני ששמעתי את שמעו של כרמי (כזכור לא ידעתי שהוא המחבר של "שמוליקפוד". גם לא ידעתי אז שהוא העורך הראשון של ספרי ספריית "דן חסכן" שעליהם גדלתי בילדותי), קראתי את שירה של לאה גולדברג:

.

הסתכלות בדבורה

א.
בְּרִבּוּעַ חַלּוֹן מוּאָר –
עַל שִׁמְשָׁה, מִבַּחוּץ,
צְלָלִית שֶׁל דְּבוֹרָה
כִּמְעַט אֵין לִרְאוֹת אֶת כְּנָפֶיהָ.

הֲפוּכָה.
גּוּף צַר.
שֵׁשׁ רַגְלַיִם דַּקּוֹת –
בְּגִלּוּי עֵירֹם,
בְּאִיּוּם מְכֹעָר,
זוֹחֶלֶת דְּבוֹרָה.

אֵיךְ נַכְתִּיר אוֹתָהּ בְּדִבְרֵי שִׁירָה?
אֵיךְ נָשִׁיר וּמָה?
יָבוֹא יֶלֶד קָטָן וְיֹאמַר:
הַמַּלְכָּה עֵירֹמָה.

ב.
בַּשֶּׁמֶשׁ הִיא הָיְתָה עָלֶה זָהָב נוֹפֵל,
בַּפֶּרַח הִיא הָיְתָה טִפָּה שֶׁל דְּבַשׁ אָפֵל,
וְאֵגֶל טַל בִּנְחִיל שֶׁל כּוֹכָבִים –
וּפֹה הִיא צֵל.

מִלָּה אַחַת שֶׁל שִׁיר בַּנְּחִיל הַמְּצַלְצֵל,
בְּשׂוֹרַת רָצוֹן נִמְרָץ בְּתוֹךְ שָׁרָב עָצֵל,
תְּנוּעַת הָאוֹר בְּאֵפֶר דִּמְדּוּמִים –
וּפֹה הִיא צֵל.

ג.
מִדּבְשֵׁךְ? מִי יִזְכֹּר אֶת דּבְשֵׁךְ?
הוּא שָׁם, הַרְחֵק, בְּכַוֶּרֶת.
כָּאן, בְּשִׁמְשָׁה מוּאָרָה, גּוּפֵךְ, רֹאשֵׁךְ –
כֻּלֵּךְ עֹקֶץ, שִׂנְאָה אֵין-אוֹנִים עֲלוּבָה וְעִוֶּרֶת.
הַפַּחַד הוֹרֵג.
הִשָּׁמְרִי לְנַפְשֵׁךְ."

.

נדמה לי שאפילו הבנתי שהדבורה היא מטאפורה למשוררת, ושהיא מביעה באמצעותה מחאה כנגד מי שאינו מקבל אותה. לכן, כשקראתי בגיל שש עשרה את השיר שכרמי הקדיש לזכרה, התעכבתי והתפלאתי על הדבורה שעירת הכרס המוזכרת בו כמי שלאה גולדברג מבקשת לסלק ולהתבדל ממנה.

אחרי כל זה הייתי נבוכה מאוד כשבסדנה במשכנות שאננים בהיותי כבת עשרים ושלוש, באחד התרגילים, נתבקשנו לתרגם שיר מאנגלית לעברית, ולא הבחנתי שהשיר איננו אלא אותו "הסתכלות בדבורה" של לאה גולדברג בתרגומו של כרמי לאנגלית.

לאה גולדברג הייתה ידידתו הקרובה של כרמי ושל משפחתו, ובעצם של שתי משפחותיו הראשונות: שלו ושל שושנה היימן ז"ל ושל בנם גד שהתייחסה אליו כאל בן, ושלו ושל תמרה ריקמן תבדל"א ושל בנם דניאל, שגם אליו התייחסה כאל בן.

בשנים 1957–1961 ערכו כרמי ולאה גולדברג את המדור לספרות ילדים של ספריית פועלים. נוסף לכך הרבו להיפגש, במפגשים מקצועיים וחברתיים. היא נהגה לקרוא לו כמו גם לדן פגיס ולטוביה ריבנר, חבריהם המשותפים, שירים שלה, ולבקש את חוות דעתם.

מן השיר לזכרה ברור שכרמי הבין לנפשה, או לפחות ניסה להבין לנפשה. "היא אהבה את שאגאל/ ולא התביישה בכך" הוא כותב. "היא אהבה,/ והתביישה,/ היא מאוד לא אהבה,/ וגם בכך לא התביישה".

"אני עוד לא הכנסתי את שאגאל שלי למסגרת", כתבה לאה גולדברג במכתב לטוביה ריבנר שהתפרסם לא מזמן בפומבי, בהתייחסה לציור פרי עטו של שאגאל, שקיבלה. "ובינתיים, כדי לזכות יום אחד בחתימתו, תרגמתי מרוסית איומה כמה שירים איומים שבאיומים שהוא כתב. האם סיפרתי לך על כך במכתבי הקודם? מזכירתי כמעט וייללה כאשר הכתבתי את השורות הסנטימנטליות הללו, והיא עוד איננה יודעת כמה זה נורא ברוסית הגרועה שלו. למה צריך צייר כזה גם לכתוב. והנה אני מתנקמת בו בשקט בשקט ומציירת ציורים קטנים לעצמי."

החתן של לאה גולדברג בשירו של כרמי הוא ילד בן שלוש: בנו. תמרה ריקמן סיפרה לי שגם גד וגם דניאל "הציעו נישואין" ללאה גולדברג כשהיו פעוטות.

כרמי רומז בעדינות אין-סופית לחוסר יכולתה של לאה גולדברג לממש אהבה זוגית שאיננה אהבה נכזבת עם גבר, אך הוא אינו מעיר דבר וחצי דבר על האופן שבו לאה גולדברג ראתה את עצמה, כאישה מכוערת מכדי להיות נאהבת (בסרטו של יאיר קדר, "לאה גולדברג בחמישה בתים", אמרה נורית זרחי על התפישה העצמית הזו של לאה גולדברג: "מה, בכל העולם כולו אין אישה יותר מכוערת מלאה גולדברג?! זה לא יכול להיות!". אני תוהה אם כרמי היה מסוגל לתובנה כזו, עם כל גאונותו ורגישותו.)

במאמר "גלוי עיניים ותפוש לילה" ב"משא" כתב כרמי על לאה גולדברג: "לאה גולדברג דבקה בעולם בדרכה שלה. היא ראתה עולם ומלואו באגל טל, בכנף ציפור, בחוח, בקטני העצמים שיש בהם צנעה וענווה, אך גם גאווה". לדעתי, גם בט. כרמי וגם בלאה גולדברג הייתה ענווה שיש בה גאווה והכרת ערך עצמם. לא הצטנעות מזויפת, לא יהירות. אם כן: ענווה גאה, או גאווה ענווה. שניהם היו מענקי השירה העברית ואני סבורה שהיו מודעים לחשיבותם ולא ניסו להתכחש לה, אך גם לא לנופף ולהתרברב בה.

 

לאה פילובסקי

לאה וכרמי ובניו

לֵאָה כְּבָר לֹא שָׁמְעָה אֶת הַנַּעַר
הַקָּטָן אוֹמֵר: אֱלֹהִים מְשַׂחֲקִים
דַּמְקָה עַל הַגַּג. כְּבָר לֹא יָכְלָה
לִכְתֹּב עַל כָּךְ לְאִישׁ. אַף לֹא לְיֶלֶד.
לֵאָה מֵתָה
כָּתַב כַּרְמִי
כְּשֶׁמָּלְאָה שָׁנָה לְמוֹתָהּ.
לְחַיַּי מָלְאוּ אָז שָׁנָה וְיוֹמַיִם.
לֵאָה מֵתָה כְּשֶׁמָּלְאוּ לִי יוֹמַיִם. קָרְאוּ לִי לֵאָה
בְּלִי שׁוּם קֶשֶׁר אֵלֶיהָ.

קְחוּ מִפֹּה אֶת הַדְּבוֹרָה הַזֹּאת
הִיא אָמְרָה. כָּךְ כָּתַב כַּרְמִי.

הִיא כָּתְבָה: אֵיךְ נַכְתִּיר אוֹתָהּ בְּדִבְרֵי שִׁירָה?
אֵיךְ נָשִׁיר וּמָה?
יָבוֹא יֶלֶד קָטָן וְיֹאמַר:
הַמַּלְכָּה עֵירֹמָה.

כְּשֶׁמָּלְאוּ לִי עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע
תִּרְגַּמְנוּ זֹאת בְּמִסְגֶּרֶת
תַּרְגִּיל בְּסַדְנָה:
לְעִבְרִית מִתַּרְגּוּם לְאַנְגְּלִית שֶׁל כַּרְמִי.

כֵּן, הִיא אָמְרָה, כְּשֶׁרָאֲתָה אֶת "שְׁמוּלִיקִיפּוֹד", כֵּן,
הִיא אָמְרָה.

בְּנוֹ הַבְּכוֹר הָיָה לָהּ כְּבֵן. הוּא הָיָה הַיֶּלֶד שֶׁנִּכְנַס בּוֹ
הַיֶּלֶד הָרַע בְּשִׁיר הַיְּלָדִים וְהִיא הָיְתָה הַדּוֹדָה.
כְּשֶׁהָיָה בֵּן שֵׁשׁ אָמַר לוֹ בֵּן דּוֹדוֹ, אַתָּה יוֹדֵעַ, לֵאָה
גּוֹלְדְבֶּרְג מֵתָה. הָיָה זֶה
שָׁנִים לִפְנֵי מוֹתָהּ. הִיא חַיָּה אָז מְאֹד. הִיא
לֹא מֵתָה בִּכְלָל, אָמַר הַבְּכוֹר וְהֵרִיץ
אֵת בֵּן דּוֹדוֹ לְאֹרֶךְ רְחוֹבוֹת הָעִיר, נִכְנַס
לְבֵיתָהּ שֶׁל לֵאָה גּוֹלְדְבֶּרְג, אָז
לֹא נָעֲלוּ דְּלָתוֹת, הִצְבִּיעַ עָלֶיהָ
וְאָמַר: אַתָּה רוֹאֶה: הִנֵּה לֵאָה גּוֹלְדְבֶּרְג.
הִיא בִּכְלָל לֹא מֵתָה. כְּשֶׁהָיָה בֵּן שָׁלוֹשׁ
הוּא הָיָה חֲתָנָהּ, שֶׁנֶּעֱלָם אִתָּהּ בֵּין גַּלֵּי הַשּׁוֹשַׁנִים.
גַּם אָחִיו אַחֲרָיו הָיָה חֲתָנָהּ
וּבְמוֹתָהּ הֶחֱזִיקָה אֶת תְּמוּנָתוֹ. אֲחִיהֶם הַצָּעִיר
כְּבָר לֹא הִסְפִּיק לִהְיוֹת חֲתָנָהּ. הוּא נוֹלָד
שָׁנִים לְאַחַר מוֹתָהּ. רָאִיתִי אוֹתוֹ פְּעָמִים סְפוּרוֹת עִם אָבִיו וּפַעַם
אַחַת לְאַחַר מוֹת אָבִיו. לִבִּי נִרְעַד. לֹא הוֹשַׁטְנוּ יָד
זֶה לְזֶה. נִדְמֶה לִי שֶׁפַּעַם דִּבַּרְנוּ כְּשֶׁהִצִּיג קֶסֶם שֶׁבְּדִיּוּק לָמַד.

.

מתוך הספר "המפתח בכיסו הריק", מסע פואטי בעקבות ט. כרמי, בעריכת ליאת קפלן, שעתיד לראות אור בקרוב בהוצאת כרמל. 

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 16

   

   

   

   

 

 

שני היוצרים העיוורים שהפיצו את אור החנוכה

הסיפור שמאחורי השיר הנפלא "נרותי הזעירים" שנכתב בהשראת הזיכרון של האור

מדליקים נרות חנוכה

חנוכה, 1949. צילום: רודי ויסנשטין, אוסף הצלמניה

נֵרוֹתַי הַזְּעִירִים,
מָה רַבּוּ הַסִּפּוּרִים,
לִי יִלְאַט הָאוֹר
לִי יִלְאַט הָאוֹר

לא מעט מן השירים העבריים שלנו וכמובן גם משירי החגים שלנו היום מושאלים משירים ביידיש או מנעימות זרות. אחד מהם הוא השיר היפה והמרגש שאנו מכירים כיום בתור "נרותי הזעירים". שיר זה נולד למעשה ביידיש בשם "די חנוכה ליכט". הנה הוא בביצוע של רוחמה רז:

את המילים ל"די חנוכה ליכט" כתב העיתונאי והמשורר היידי החשוב מוריס רוזנפלד. רוזנפלד, שנולד בפולין בשם שם משה יעקב אלטר, היגר לאמריקה ועבד שם בתור חייט במתפרה. בכל רגע פנוי היה רוזנפלד כותב שירים ביידיש על גורלו, גורל אחד הפועלים העמלים ללא הרף בעבודת פרך ב"סדנאות היזע" באמריקה. שירי הפועלים היהודיים שלו, "שירי סדנת היזע" התפרסמו, תורגמו וזכו לתהילה בגרמנית, אנגלית, צרפתית, איטלקית, רוסית, פולנית, צ'כית ואפילו יפנית, וכך קנה רוזנפלד את עולמו בתור משורר חשוב.

גלויה של המשורר מוריס רוזנפלד, מתוך אוסף אברהם שבדרון

חייו של המשורר רוזנפלד היו טראגיים. בנעוריו נאלץ לעזוב את לימודי התורה וכבר בגיל 14 נעשה לפועל. הוא נדד מארץ לארץ אחר פרנסה וביקש להגר עם משפחתו לאמריקה. כשהגיע לאמריקה חווה על בשרו את חיי ההגירה הקשים על כל עליבותם. ב-1905 נפל עליו אסון גדול, יוסף, בנו יחידו, מת כשהיה רק בן-15. בעקבות הטרגדיה נפגעה בריאותו של רוזנפלד קשות, הוא נעשה משותק בחצי גוף וראייתו נחלשה מאוד עד כדי עיוורון.

"די חנוכה ליכט" המילים ביידיש, מתוך אוסף מאיר נוי לזמר היידי, מחלקת המוזיקה הספרייה הלאומית

חוקר הזמר העברי אליהו הכהן, התחקה אחר גלגולי השיר שהתפרסם לראשונה ב-1897 ומאז נפוץ בעולם וזכה לחיים חדשים בזכות לחנים ושלל תרגומים. אפשר שהגלגול החשוב ביותר התרחש בשנת 1908 כאשר רוזנפלד יצא לביקור באירופה. לכבוד הביקור שבו זכה המשורר רוזנפלד לכבוד ויקר, הלחין את השיר המוזיקולוג פרופ' צבי הרמן ארליך ("הרמן עהרליך מורה-נגן מאושר מטעם הממשלה" כמו שהיה כתוב בשירונים שבהם התפרסמו עיבודיו לפסנתר ולקול). ארליך שידוע בזכות הלחן שלו ל"פה בארץ חמדת אבות" איבד את מאור עיניו כשהיה בן תשע. וכך זה היה שהיוצר שהעניק לנו את המנגינה המרגשת ביותר של שיר חג האורים, חיבר אותו בהשראת הזיכרון של האור.

ארליך לא היה היחיד שהלחין את השיר, לשיר היה לחן נוסף מוכר שחיבר המורה, המלחין ומנצח המקהל משה ליב ליוב. כך הוא נשמע.

במקור היה שירו של רוזנפלד שיר נוגה והסיפורים שסיפרו הנרות – עצובים, אך עם השנים והאירועים ההיסטוריים שהתרחשו במהלכן, אירועים כמו 'הצהרת בלפור' והתחייה הלאומית של העם בארץ ישראל, כמעט כל התרגומים לעברית עשו את השיר לאופטימי ומלא תקווה.

הפעם הראשונה שבה שרו את השיר בארץ הייתה ב-1913 והוא נקרא אז "הוי, נרות קטנים". מחבר התרגום ההוא לעברית נותר עלום, אבל ידוע שמי שהביא את הלחן ארצה היה המלחין והמורה חנינא קרצ'בסקי, ושבזכותו באותה שנה שרה את השיר "מקהלת הגימנסיה העברית הרצליה" בחגיגות החנוכה.

חגיגות החנוכה בגמנסיה העברית הרצליה, אוסף הגמנסיה הרצליה, 1936

כעבור שנים, תרגם את השיר מחדש קדיש יהודה סילמן וקרא לו "האורות הרכרכִּים".  את הגרסה הזו הפיצו בכל בתי הספר בארץ בשירון העברי הראשון , שירון בהוצאת לוין קיפניס, שנקרא  "שירים לבית הספר".

"האורות הרכרכים" מתוך שירים לבית הספר, אוסף מחלקת המוזיקה בספרייה הלאומית

אבל בכך לא תמו סיפורי "הנרות הזעירים" כי עם פרוץ מלחמת העולם השנייה תורגם השיר שוב, הפעם על ידי המלחין בנימין עומר (חתולי) שקרא לו "נרותי הנחמדים". כעבור כמה שנים, ב-1952 תרגם את השיר חיים בנציון אילון-ברניק וקרא לו "הנרות הדקיקים".

את התרגום המוכר לשיר שאותו אנו שרים עד היום עשה ראובן גרוסמן (אבינעם), במילותיו הפך השיר "די חנוכה ליכט" תחילה ל"נרותי הזעירים" ואחרי כן, בתרגום נוסף שלו ל"נרותי הזערורים". גם בחיי ראובן גרוסמן הייתה טרגדיה: בנו היחיד נהרג במלחמת השחרור. גרוסמן שמאז הולדת בנו השתמש בשם "ראובן אבי-נעם" בתור שם עט, שינה את שם משפחתו לאבינועם שנה לאחר מות הבן, כדי לשאת את שמו ולהפיץ את אורו.

נֵרוֹתַי הַזְּעִירִים,
מָה רַבּוּ הַסִּפּוּרִים,
לִי יִלְאַט הָאוֹר
לִי יִלְאַט הָאוֹר;
עַל דָּמִים וְכִשְׁלוֹנוֹת,
עַל תְּרוּעוֹת שֶׁל נִצְחוֹנוֹת,
עַל קְרָבוֹת שֶׁל דְּרוֹר,
עַל קְרָבוֹת שֶׁל דְּרוֹר.

עֵת אֶרְאֶה אוֹרְכֶם הַקָּט
יַעֲטֵנִי צֵל בַּלָּאט,
קוֹל אֵלַי יִקְרָא,
קוֹל אֵלַי יִקְרָא:
יִשְׂרָאֵל, שָׂבַעְתָּ קְרָב,
אֶפֶס גַּם יָדַעְתָּ רַב,
עֹז וְתִפְאָרָה
עֹז וְתִפְאָרָה.

וּגְדֻלָּה הָיְתָה לְךָ,
וַתִּכּוֹן הַמַּמְלָכָה,
וַתִּשָּׂא הָרֹאשׁ,
וַתִּשָּׂא הָרֹאשׁ.
קוּם, בֵּיתְךָ שֵׁנִית קוֹמֵם
וְחַדֵּשׁ מִבְצָר שׁוֹמֵם!
קוּם, עֲלֵה וּכְבֹשׁ!
קוּם, עֲלֵה וּכְבֹשׁ!

נֵרוֹתַי הַזְּעִירִים
כֵּן סִפְּרוּ לִי סִפּוּרִים
עַל עָבָר שֶׁל עַם
עַל עָבָר שֶׁל עַם.
וַאֶשְׁמַע כָּל נֵר וָנֵר
לִי קוֹרֵא: קוּם, הִתְעוֹרֵר,
עַם חָיָה וָקָם!
עַם חָיָה וָקָם!

תודה לחוקר הזמר העברי אליהו הכהן שכתב על גלגולי השיר במאמרו: "נרותי הזעירים: קורותיו של שיר חנוכה ומלחינו", כתב העת "אריאל" 191 (2010)

תודה למחלקת המוזיקה על העזרה בחיבור הכתבה