הילוך ראשון | "חנה אוכל/ת המבורגר בהמבורג"

"הקצינים עוד פעם בישיבה?" שאלתי וסקרתי את חמשת הכיסאות הריקים במשרד. "כן, עניינים. אומרים שיש התראות." "וואלה." "חזבאללה. זה יֵצֵא לתקשורת. אולי." "קוּל. שכבתי אתמול עם ערבי שקוראים לו חנה." סיפור מאת עידו פלד, פרסום ראשון בפרוזה

מאת עידו פלד

גיליתי שלג'ון קוראים חנה בבוקר אחרי ששכבתי איתו, באותו היום שבו נחטפה הבחורה מגוש עציון. הייתי אז חייל, ובזמן שחיכיתי לרכבת בלב המפרץ מצאתי את ג'ון בפייסבוק, בין החברים של אוּרי השמאלני. אז גיליתי שבכלל קוראים לו חנה.

היום אני סטודנט. לפני כמה ימים חיכיתי ל־289 וגללתי סטטוסים בפייסבוק כדי לא להירדם בתחנה: זואי העלתה סטטוס עם סמיילי כועס: זואי עצבני/ת לקום ולגלות חוט דנטלי משומש בתוך הזה של העדשות, ואורי השמאלני העלה תמונה של קיר כחול עם כתמים לבנים, וכתב אורי מבקש/ת עזרה גרמנים יקרים, נשאר לכם קצת ציקלון B? כמעט סיימתי לצבוע את החדר ונגמר לי הכחול.

חשבתי לצאת מהפייסבוק ולבדוק מתי יגיע האוטובוס כדי לדעת אם אני מאחר ל"יצירת עגנון אל מול ספרות דור תש"ח". ד"ר לֶרֶר כועסת על מאחרים, אבל זה לא היה עוזר לי לדעת מה השעה כשאני כבר מחכה בתחנה. עגנון זה עוד נחמד, אבל הספרות של דור תש"ח בלתי נסבלת – לכולם שם קוראים אורי, וכל האורים מתערבבים לי בראש. המשכתי לרוץ על הסטטוסים באצבע מתוחה ונזהרתי לא ללחוץ בטעות על לייק. היה סמיילי שֹבע והיה כתוב חנה אוכל/ת המבורגר בהמבורג. חייכתי ותהיתי אם יכול להיות שחנה עבר לגרמניה, ובדיוק 289 הגיע לתחנה. נעלתי את הטלפון והכנסתי אותו לכיס של המעיל.

אני לא זוכר איך ג'ון ואני נהיינו חברים בפייסבוק. באותו בוקר לפני שלוש שנים, כשהייתי חייל וחיכיתי לרכבת, מצאתי את הפרופיל של ג'ון אבל לא שלחתי בקשת חברות. היה לו בתמונת הפרופיל שיער יותר ארוך משזכרתי והוא הסתכל לתוך המצלמה קצת מלמטה בזמן ששתה קולה עם קש מבקבוק. דפדפתי אחורה בתמונות הפרופיל שלו ולפחות בחמש מתוכן הוא הצטלם בספידו שחור שרוע על מגבת צמרירית, ידיים מאחורי התלתלים ובטן מזיעה משובצת שש קוביות חומות, מבהיקות. החלקתי את הטלפון לתוך הכיס של המדים ושילבתי ידיים, ובחוסר נחת תחבתי אותן בכיס, ואחר כך שיחקתי עם האבזם של החגורה: דחפתי בשני אגודלים את האבזם ככה שהחגורה חצי נפתחה, ועם האצבע סגרתי אותה בחזרה, ושוב, כפי שהמפקדת שלי בקורס הייתה עושה כשדיברה על נושאים שהלחיצו אותה כמו מחלקת קיסריה וכמו נהלי האזנה לשיחות "צַבָּרִיוֹת", שיחות בין אזרחים ישראלים. המונוטוניות המתכתית של האבזם והמחשבה על אותה מפקדת עזרו לי להירגע: זקפה במדי א' זה לא נעים, במיוחד אם לובשים תחתונים לא צמודים מתחת.

אחרי שירדתי מהרכבת בהרצליה עליתי על ההסעה לבסיס והלכתי ישר למדור של זואי, כי המפקד שלי מגיע למשרד רק בעשר ורבע ולפני שהוא בא אין לי מה לעשות.

זואי ישבה לבדה במשרד, מול מסך מחשב גדול, ברגליים משולבות. "היי," היא אמרה והמשיכה לסנן מיילים.

"הקצינים עוד פעם בישיבה?" שאלתי וסקרתי את חמשת הכיסאות הריקים במשרד.

"כן, עניינים. אומרים שיש התראות."

"וואלה."

"חזבאללה. זה יֵצֵא לתקשורת. אולי."

"קוּל. שכבתי אתמול עם ערבי שקוראים לו חנה."

זואי הסיטה לעברי את מבטה. אז עוד היו לה משקפיים. "קוּל. איך היה?"

הרמתי את כפות הידיים כך שהמרחק ביניהן היה כמו המרחק בין הפטמות שלי. "כזה."

"וואו. אאוץ'," היא אמרה. "או שרגע, לא אאוץ'?"

"כן אאוץ'," הודיתי. "אבל בסדר. אני עייף."

"אוי. אתה בסדר? זה היה בסדר?"

"כן בטח. נדבר בארוחת צהריים."

"בסדר. אתה הולך לליהמן עכשיו?"

"כן, נראה לי."

"טוב. גם לי יש משהו לספר לך אחר כך."

"מה?"

"אחר כך, אורי. לא דחוף."

"טוב. ביי," יצאתי מהמדור של זואי לכיוון בניין ליהמן, איפה שנמצאים המשרדים של המחלקה שלי, ובדרך נכנסתי לפרופיל של ג'ון. עברתי שוב על חמש התמונות עם הספידו השחור והתלתלים, ואז הגעתי לתמונה שלו בגופייה, מחזיק סיגריה ובירה ביד אחת, בלון־פטיש של יום העצמאות ביד השנייה וחיוך עקום מתחת למשקפי שמש גדולים. חייכתי בחזרה. הצחיק אותי שקוראים לו חנה, אפילו שידעתי שזה לא באמת חנה, אלא חנא עם אליף מושתקת, וזה קיצור של יוחנן, ויוחנן זה ג'ון, והיה לי ברור לגמרי למה בגריינדר הוא הציג את עצמו בתור ג'ון. סתם נתקע לי שהוא חנה עם ה'; בפייסבוק זה כתוב בכלל באנגלית, אבל גם בראש שלי וגם כשאומרים בקול רם זה נשמע כמו חנה, ואפילו שהאזנתי לשיחות של לא מעט חנא־ים במהלך השירות זה כל כך הפתיע אותי שלג'ון קוראים חנה שזה נתקע לי ככה וזהו.

שמתי את הטלפון על שקט ונכנסתי לליהמן. המפקד לא היה במשרד. נועם וירדן ישבו עם אוזניות מול המסכים ולא הרימו את הראש. התיישבתי מול המחשב וסיננתי מיילים: מש"קית החינוך שלחה שלוש פעמים את אותו המייל על המרוץ היחידתי; היו עשרים וחמישה מיילים בקבוצה של ההומואים של היחידה ומחקתי אותם בלי לפתוח; חיפשתי את המייל הקבוע מהאחראי על חדר האוכל, שמפרט מה יהיה לארוחת צהריים, אבל הוא כנראה עדיין לא נשלח; המפקד העביר אליי התכתבות בנוגע ל"יצחק אבינו", שזה שם מתחכם למערכת שאמורה לזהות מחבלים לפי אינטונציה וקצב הדיבור; והיה זימון לפגישה עם צוות תקשוב מחר בשמונה בבוקר. התעצבנתי. התעצבנתי ממש. הוא יודע שאני מחיפה ושאין סיכוי שאגיע בשעה הזאת. עדיף לי כבר להישאר לישון בבסיס.

"יש שיחות?" שאלתי את נועם וירדן. נעניתי בשני הנהונים רדומים. פתחתי את המחשב וראיתי שהעבירו לנו להתייעצות שתי שיחות פלסטיניות ושלוש סוריות. חיברתי אוזניות והתיישבתי על אחת מהסוריות – הרבה זמן לא נגעתי בלהג סורי. השיחה הייתה על העברת מחשבים בין שני משרדים, שתים עשרה דקות של טכנאי מקריא רשימות ציוד. סוגים של ראוטרים. ראוטר זה ראוטר. גם בערבית. לא הייתה לי סבלנות לזה. סגרתי את השיחה וראיתי שהמפקד שלי כבר במשרד.

"אורי, סידרתי את הישיבה עם צוות תקשוב."

"כן," עניתי.

"מצטער שזה יצא מוקדם ככה, הם לא יכולים מאוחר יותר."

"בסדר."

"אתם עוברים על השיחות להתייעצות?"

"אני על אחת, נשארו עוד שתיים."

"אחלה, מצוין. יש חזבאללה?"

"לא שראיתי," וחזרתי להסתכל על המחשב.

"חוסל אצלם בלילה איזה מישהו," המפקד ניסה לעניין אותי. "בסדר, אורי. תמשיך בינתיים."

המפקד אומר את השם שלי מוזר: או-רי. הוא מטעים את שתי ההברות במידה שווה, ולא ברור אם הוא אומר "אוּ" או "אוֹ". פתחתי עוד שיחה סורית, קצרה יותר ולא על ציוד אלקטרוני. האמת היא שלא הבנתי מילה, אבל ברגע שמישהו פותח שיחה המערכת ישר חותמת את השם שלו עליה, ולא רציתי לבקש מהמפקד להעביר את השיחה למישהו שיותר טוב ממני בסורית. התלבטתי כמה רגעים אם להגיד משהו ובסוף יצאתי מהמשרד אל החדר שלי במגורים.

שמונה מיטות קומותיים שבדרך כלל אף אחד לא ישן בהן. פתחתי את הארון שלי ובדקתי אם השארתי שם תחתונים וגרביים, למקרה שאשאר לישון בבסיס בגלל הישיבה הזאת. היו שם שלושה זוגות מכל דבר, ואפילו מגבת, והכול מסודר יפה. נשכבתי על המיטה בלי לחלוץ נעליים.

התעוררתי בדיוק בזמן לארוחת הצהריים. סידרתי את הגומיות במכנסיים והלכתי למשרד של זואי, שהפעם היה בתפוסה מלאה. אמרתי שלום לחמשת הקצינים שישבו במעין ח' עקומה, אחד מהם, אזולאי, נראה טוב, וזואי אמרה, "חמש דקות".

חיכיתי לה מחוץ למדור ושיחקתי עם האבזם של החגורה. לא רציתי להיתקל במפקד שלי בדרך לחדר האוכל. הוא היה שואל אותי איפה הייתי כל הבוקר ואני הייתי עונה שנתקעתי בשיחה עם איזה ראש מדור כלשהו, וזה היה מסתכם בזה, אבל לא היה לי כח לשקר. אחרי כמה זמן זואי הגיעה עם טאפֶּרוור ומזלג ואמרה, "אוי, לא הבאת אוכל מהבית?" עניתי שאני לא רעב כי ישנתי כל הבוקר.

"לא עובדים בליהמן," זואי חצי רטנה והלכה לתפוס מקום בדשא. הנהנתי והלכתי אחריה; אז כבר השלמתי עם השיבוץ שלי במחלקה ולא טרחתי להתלונן או לייפות את המצב.

כשהתיישבנו על הדשא זואי פתחה את הטאפרוור ודיברה על העניין האישי הזה שהיה לה לספר, ואז אני סיפרתי על ג'ון: הכרנו ערב לפני בגריינדר. הוא סטודנט בטכניון, בגיל שלנו כי לא עשה צבא, לומד אדריכלות, אני חושב. הצעתי שאבוא אליו כי הוא כתב בפרופיל שהוא אקטיבי והוא נראה טוב אבל ג'ון הציע שניפגש בים.

נפגשנו בחוף של בת גלים. ג'ון היה בגובה שלי והרכיב משקפי ראייה שלא הופיעו באף אחת מהתמונות ששלח לי. הוא סיפר שהוא מתנדב בפורום הגאווה החיפאי ושהמשפחה שלו הגיעה לחיפה מיפו ב־48', כי כשהייתה מלחמה ועניינים אז הם היו חכמים ופשוט עלו על אוטובוס צפונה והשתקעו בבית נטוש של ערבים בחיפה.

"מה נטוש," זואי, שהייתה שמאלנית כמעט כמו אורי השמאלני, תיקנה: "ערבים שגורשו מחיפה."

"נו ברור," אמרתי ונהייתי רעב, "תקשיבי. זה לא העיקר."

התהלכנו יחפים על החול והחזקנו את הנעליים והגרביים שלנו בידיים. ג'ון סיפר שהוא כבר בשנה השלישית ללימודים מתוך ארבע או חמש, ואני בטח אמרתי שאני חושב לעשות תואר בגרמניה, כי זה היה כשאמא שלי ניסתה לסדר לנו דרכון פולני ועדיין היינו אופטימיים. אחר כך ג'ון התיישב, הניח את הנעליים לצידו והושיט לי יד אחת כדי שאצטרף. הוא אמר שאמא שלו רוצה שהם יסעו הוא והיא ואחותו לאנשהו באירופה לסופ"ש. אחר כך התנשקנו וגרגירי חול התחככו בלשונות שלנו.

"אתה צריך לעבוד מחר?" הוא שאל וסידר את המשקפיים על האף.

"יש לי צבא," תיקנתי.

"כי אם אתה לא צריך לקום מוקדם," ג'ון המתיק במבטא עדין, "אז הייתי מזמין אותך לבוא אליי."

"אמרת לו מה אתה עושה בצבא?" זואי שאלה והעמיסה אורז יבש על מזלג.

אמרתי לו שאני צריך לקום מוקדם, "אבל בוא נלך אליך."

כשהגענו למעונות של הטכניון ג'ון רצה שקודם נתקלח.

זה מוזר לראות זין של מישהו בפעם הראשונה כשמתקלחים ביחד. בטירונות למדתי די מהר להתגבר על זה, אבל כשהייתי עם ג'ון לא ידעתי איך להגיב. בהתחלה ניסיתי להתרכז בחול שנתפס מאחורי האוזניים ובריח המסריח של אחרי־ים שאדי המים החמים דחקו לתוך הנחיריים שלי, אבל אז ג'ון הניח יד מאחורי הצוואר שלי. הסתכלתי לו בעיניים, שחורות, ובמבוכה ירדתי על הברכיים וירדתי לו.

המים מהדוש פגעו לי בעורף ובגב ולא היה קל לנשום עם הזין שלו בתוך הפה שלי והאדים בתוך האף. הזין שלו היה גדול ורפוי; הצלחתי להכניס אולי רבע ממנו, וג'ון לא לחץ. אחרי כמה זמן הוא הרחיק אותי ממנו ויצא מהמקלחת להביא מגבות.

המשכנו אל החדר שלו. ג'ון פרם מעליי את המגבת והורה לי להתיישב על המיטה. יש לך כלבה בחדר, חשבתי כמעט בקול רם: השפתיים שלי זזו אבל לא יצא שום קול. מתחת לשולחן הכתיבה שלו רבצה כלבה אפרפרה כרוכה בתוך עצמה וישנה.

"אמרת משהו?" ג'ון היסה, סידר את הרגליים שלי על השמיכה ומיקם את עצמו ביניהן. "שלא נעיר אותה," לחש ושלח חיוך לעבר הכלבה, שאולי בכלל הייתה כלב. אולי הוא אמר, "שלא נעיר אותו".
ג'ון אחז במותניי וירד לי. הבטן והחזה שלו היו חלקים לגמרי. עצמתי עיניים, הסתכלתי על הכלבה, הסתכלתי על התלתלים של ג'ון, האף שלו דגדג אותי באזור שמעל הזין בכל פעם שהוא הגיע עד הסוף.
השם שלי היה קצר בפיו והרי"ש חזקה ורוטטת, כמו אות שמש עם שַדַּה אחרי יידוע. "אְר־רִי, רוצה שאני אזיין אותך?" הוא קירב אליי את ברכיו והגביה את התחת שלי, כך שנשענתי כמעט רק על העורף. "תנשום, לאט."

נשמתי. כמעט בלי לגעת בזין גמרתי שלוש פעמים, פעמיים על עצמי ופעם אחת על הרצפה: ג'ון הפך אותי והמשיך, וזיין אותי כשנשענתי על השולחן מעל הכלבה הישנה, ולא גמר בכלל.

כשחזרתי למשרד בליהמן, נועם, ירדן והמפקד ישבו עם אוזניות והתרכזו. התיישבתי גם אני ופתחתי את אותה שיחה סורית. עדיין לא הבנתי כלום, ומתחת לשולחן פתחתי את הגריינדר ועברתי על תמונות של בנים בזמן שהרצתי שוב ושוב את השיחה.

"אורי," המפקד קרא והורדתי את האוזניות. "אני כבר שעה קורא לך."

"מה?" עניתי.

"תקשיב. בוא רגע החוצה."

עמדנו במסדרון והמפקד נשען על הקיר, ליד המדף שאנחנו אמורים להניח עליו את הטלפונים לפני שאנחנו נכנסים למשרד. "קצין מבצעים רוצה לפתוח נוהל חירום."

"פתחו נוהל חירום?"

"עדיין לא. לא בטוח יפתחו. בינתיים יש אישור להעלאת כוננות וביקשו שנשלח שֵם של כונן פלוס שתיים."

"בסדר."

"בסדר? אז אני מעביר את השם שלך. אתה ישן כאן היום ממילא, לא?"

"אני לא ישן עם נעליים."

"זה עניין שלך. רק תגיע מהר למשרד אם יתקשרו."

"בסדר. תודה," אמרתי בטעות וחזרתי למשרד. המשכתי לעבוד על השיחה הסורית עד סוף היום ולא הצלחתי להבין שום דבר, חוץ מכמה שמות של פירות ומשהו על תאונת דרכים.

העירו אותי בלילה קצת אחרי חצות. עניתי לטלפון ומישהו אמר שהגיעה שיחה מיוחדת ומזרימים אותה עכשיו אלינו.

זו הייתה השיחה הכי קצרה שאי פעם ראיתי: שמונה שניות. האזנתי לה שש פעמים, חצי ישן. זה היה קול של אישה ומיד אחריו קול של גבר. הייתי צריך להאזין לשיחה עוד שש פעמים כדי להבין שהיא בכלל בעברית.

בערך רבע שעה אחרי התקשרו למשרד. "אְר־רִי?"

"מי זה?" נדרכתי. אולי שמעתי לא טוב.

"שמעת את השיחה?"

"כן. מה זה?"

"תקשיב. זאת שיחה צַבָּרית. חטפו נערה בגוש עציון. בחורה מכוחותינו. ההורים שלה התקשרו למשטרה כבר בתשע אבל לא העבירו את זה אלינו עד לפני שעה."

"מה זה?"

"החטופה התקשרה למשטרה בשבע בערב. כנראה מהרכב של המחבל. שומעים את שניהם ואז היא מתנתקת."

"זאת השיחה של המשטרה?"

"כן, המוקד במשטרה דיווח עליה רק עכשיו. צריך להבין מה המחבל אומר שם."

"מה הערבי אומר?"

"כן, תנסה להבין מה הוא אומר."

"טוב," חשבתי להציע להכניס דגימת קול של הערבי ל"יצחק אבינו", אנחנו צריכים עוד דגימות קול של מחבלים כדי שהמערכת תזהה אינטונציות כמו שצריך. בינתיים היא די מקרטעת.

"טוב. תתרגם ותפיץ לכל מי שבקבוצת דיוור 'פלסטינים צברים'. רק למי שמורשה לראות שיחות ישראליות, כן?"

"כן. ביי."

*
ירדתי מ־289 בכניסה הראשית של האוניברסיטה ולא הוצאתי את הטלפון כדי לבדוק מה השעה. כשהראיתי את כרטיס הסטודנט שלי לשומר נזכרתי שגם אורי השמאלני עבר לגרמניה, וחשבתי שאולי אפילו להמבורג. נכנסתי לפרופיל שלו בדרך לבניין של מדעי הרוח, אבל לא היה כתוב בפרטים האישיים באיזו עיר הוא גר. נראה לי שהמבורג. הסטטוס האחרון שפירסם היה אורי יצירתי/ת הומואיות מתפקדות לבית היהודי! בעזרת השם ישתבח עוד נזכה להקים חדר חושך בבית המקדש השלישי! כמעט שסגרתי את הפייסבוק, אבל אז הבחנתי שרק מישהו אחד עשה לייק לסטטוס: חנה. רצתי אחורה בסטטוסים של אורי כדי לבדוק אם חנה גם השאיר בפרופיל שלו תגובות או כל דבר, וניסיתי להבין איפה הוא גר, ואם חנה גם גר שם. אבל כל הסטטוסים של אורי השמאלני היו מתחכמים וריקים ממידע. התחלתי לרוץ אחורה על תמונות, וארבעה חודשים אחורה מצאתי את זה: תמונה של אורי עם שני בחורים בלונדינים וגבוהים, שלושתם מחייכים ועומדים לפני קיר שמצוירת עליו טירה אדומה עם שני מגני דוד מתנוססים על צריחיה. הכותרת שאורי נתן לתמונה הייתה I hate Hamburg. אפילו שלא מצאתי אף תמונה של אורי עם חנה הנחתי שצדקתי בניחוש, ושמתי לב שעצרתי באמצע המדרגות מאחורי שער הכניסה. בכל זאת המשכתי לעמוד וגללתי תמונות בריכוז, המסך היה חם והפנים שלי קרות, גללתי שנתיים אחורה עד שהגעתי לתמונות מהימים שאורי עוד גר בישראל והמשכתי לגלול, אם אין לאורי תמונות עם חנה אולי הם בכלל לא מכירים, ואז אולי חנה כן נמצא בהמבורג, ואולי בגלל זה חנה עשה לו לייק, כדי להזכיר לו שהוא שם.

הפסקתי לגלול כשכבר הופיעו תמונות של אורי השמאלני במדים, לפני שהוא יצא מהצבא על נפשי. האצבע שלי כמעט התפקעה מרוב דם. השלכתי את הטלפון לתוך הכיס של המעיל בלי לנעול את המקשים, כדי לא להזיז שוב את האצבעות, והמשכתי לאט לעבר מדעי הרוח.

בשבועות שאחרי החטיפה של הנערה רצו להעיף אותי מהיחידה. הייתי מגיע לבסיס רק כדי להיות נוכח בדיונים עליי. הפצתי את השיחה לפורום ההומואים של היחידה במקום ל"פלסטינים צברים" ומשם הפרטים זלגו לכל ישראל. בנושא של הידיעה כתבתי לפי הנהלים:

שיחה צברית – סודי ביותר – פח"ע – בהול: חנה מתקשרת למשטרת ישראל בשעה 19:02 לדווח כי נחטפה ע"י מחבל בלמ"ז, הנשמע מקלל ברקע.

בכל השימועים שעברתי אף אחד לא שאל אותי איך ידעתי שקראו לה חנה.

כשפתחתי את הדלת של הכיתה ראיתי את הגב של ד"ר לרר המדפדפת ב"תמול שלשום", מחפשת את הפסקה שרצתה שנקרא יחד. היא לא שמה לב שאני מאחוריה, או לפחות לא הסתובבה – בהיסח הדעת ניסיתי לתקוע את האגודלים מאחורי אבזם החגורה שלי, אבל לא הייתה לי חגורה במכנסיים. יצאתי מהכיתה בלי לסגור את הדלת.

חנה חזרה הביתה בבוקר שלמחרת החטיפה. היא הלכה ברגל מהיער שבו הערבי אנס אותה. אולי שנה אחרי זה אני וחנה הערבי נהיינו חברים בפייסבוק, כשעבר מספיק זמן. אני לא זוכר בדיוק מתי. בכל אופן לא אני שלחתי בקשה.

 

עידו פלד – יליד 1989, גדל במושב בית שערים. תרגומיו מגרמנית ומיוונית עתיקה התפרסמו ב"הו!" וב"הארץ". לומד לתואר שני ומלמד בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב.

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 16

   

   

   

   

 

תגיות

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה ▪ אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכז מערכת: מיכאל מקרובסקי ▪ מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן ▪ גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו