שירה | אֶת הַחֲלָקִים הֲכִי טוֹבִים שֶׁלָּנוּ / אֲנַחְנוּ שׁוֹמְרִים לַסּוֹף, / כְּמוֹ הֶעָרָה בְּשׁוּלֵי הַדְּבָרִים, / שֶׁצּוֹבַעַת בְּאוֹר אַחֵר אֶת הַכֹּל

שירים חדשים מאת ליאור שדה, ענת לב-אדלר, נעמה יונג ומיה טבת-דיין

Still Life, Osias Beert

ליאור שדה

שְׁאֵלָהּ בִּגְבוּל לְבָנוֹן

אֵיךְ כַּדּוּר הוֹרֵג?
שׁוֹאֶלֶת בִּתִּי
וַאֲנִי כְּמִצְוַת וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ
מְסוֹבֵב אוֹתָהּ
יָדֶיהָ מְתוּחוֹת לְפָנִים
גּוּפָה מָתוּחַ עַד הַקָּצֶה.

עַכְשָׁיו עוּפִי קָדִימָה
סוֹבִי עַל צִירֵךְ
עַד שֶׁתַּרְגִישִׁי
מַשֶּׁהוּ רַךְ עָדִין וְרָפֶה
כָּכָה אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָךְ
וְכָךְ כַּדּוּר הוֹרֵג.

 

מתוך הספר "רעש לבן" שעתיד לראות אור בקרוב. ליאור שדה, יליד 1971, מתגורר במושב אמונים. ספר הביכורים שלו, "תל אביב ומקומות אחרים", ראה אור ב-2012 בהוצאת אוריון.

 

ענת לב-אדלר

מחזור אדם

1.
אֲהוּבָתִי נִמְצֵאת מֶרְחַק
שָׁעָה וּמַעְבֹּרֶת
הֵיכָן שֶׁמְּנִיפַת הַחָכְמָה
שֶׁל עֲצֵי הָאֶדֶר הַזְּקֵנִים
נִפְרֶשֶׂת מֵעַל אֲגַם
יְרֹק-עַד.
תְּנוּ לִי לַעֲבֹר אֶת כָּל
הַדֶּרֶךְ הַזְּרוּעָה
וְאַרְקִיד אוֹתָהּ בִּזְרוֹעוֹתַי –
שִׂמְלָתָהּ הַקְּלִילָה
תָּחוּג מֵעַצְמָהּ

2.
רְאוּ אֵיךְ תַּחַת לְקִמְטֵי הַמַּיִם
מוֹלִיכָה הָרוּחַ אִוְשׁוֹת זַהֲרוּרִים
כָּל מַעְגָּל הוּא עוֹד יוֹם שֶׁנִּשְׁזָר
עַל שַׁרְשֶׁרֶת חַיַּי
בְּסוֹפָם אֶתְלֶה אוֹתָהּ
לְהִתְאַבֵּן עַל הַגָּדֵר הַחַיָּה –
זֵכֶר יָמִים רַכִּים שֶׁל תְּשׁוּקָה
וּצְחוֹק יְלָדִים

3.
מוּזִיקַת הַשֶּׁקֶט בּוֹחֶשֶׁת
בְּתַלְתַּלֵּי הָאַלּוֹנִים
בְּשָׁעָה שֶׁאֱלֹהִים
מוֹרִיד מִן הַחֶבֶל
אֶת הַיּוֹם שֶׁיָּבַשׁ
וּמְקַפֵּל זִכְרוֹנוֹת
בִּמְיֻמָּנוּת
שֶׁל עֲקֶרֶת בַּיִת פַּרְוָרִית.

כָּעֵת יָשׁוּב כָּל מַלְבֵּן צָחֹר
אֶל מְגֵרַת הָאֶתְמוֹל
סָפוּג בְּשִׁכְרוּתוֹ שֶׁל
הַלָּבֶנְדֶּר הַסָּגֹל

4.
כְּבָר עָבַרְתִּי אֶת רֹב הַדֶּרֶךְ
וַעֲדַיִן לִבִּי רוֹקֵד מוּל
פֶּטֶל שֶׁמַּשְׁחִיר עַל שִׂיחַ
וְצִפּוֹר שֶׁמַּצְלִיחָה לְהָרִים
עַנְנֵי חֲלוֹמוֹת בִּכְנָפֶיהָ.
אִם אַמְשִׁיךְ לְבַכֵּר אֶת הַפְּלִיאָה
עַל פְּנֵי הַמַּבָּט הַיּוֹדֵעַ-כֹּל
יִתְאָרֵךְ כִּפְלַיִם הַמֶּרְחָק
בֵּין רָקִיעַ וְחוֹל

5.
הֶרֶף חַיֵּינוּ –
כִּירִיַּת
הָאֶבֶן מִן הַקֶּלַע
וְעַד
נְחִיתַת
כָּבְדָּהּ
עַל
הַמַּיִם –
פּוֹרֵעַ אֶת שַׁלְוַת
הַטַּבְלָנִים.
אָמַרְתְּ –
דַּי בְּבַרְוָז אֶחָד
לְהַגְשִׁים אֶת
יִעוּדוֹ שֶׁל הָאֲגַם.

חָלַף.
הַאִם הֻגְשַׁם?

 

מתוך ספר השירים בכתובים, "להזות תאנים בקצה המחוק של הליפסטיק". ענת לב-אדלר היא כותבת ועורכת, מחברת הרומן רב המכר "כותבת ומוחקת אהבה" (ידיעות ספרים, 2013), ומרצה על מסע אמצע החיים.

 

נעמה יונג

*

הָיִיתִי כִּבְשַׂת
הַדְּבַשׁ
שֶׁל אִמָּא
צְעָדַי
נִדְבְּקוּ
בִּצְמִיגוּת
חֶרְדָתָהּ.

*

מִתְאַמֶּצֶת כַּחֲתוּלָה
לִתְפֹּס
אֶת זְנַב יַלְדוּתִי.

 

סלעים

סְלָעִים שֶׁנָּפְלוּ עָלַי
הָפְכוּ
לְאַבְנֵי טִפּוּס
בַּעֲרוּץ
חַיַּי.

 

ויהי

בְּרֵאשִׁית הָיְתָה הַמִּלָּה
"וַיְהִי",
כְּמוֹ שִׂרְטוּט עַל נְיָר
שֶׁנִמְתַח לְקַו מִתְאָר
בְּחוּט שְׁפָּגָט
עַל הָאֲדָמָה,
כִּי מֵעָפָר קָם
וְהָיָה
בֵּיתִי.

 

כוכב

לְפֶתַע
הָיִיתִי חֲתוּלָת רְחוֹב
צְנוּמָה
מְצוּמְצֶמֶת
לְמוּדַת חוּצוֹת
אֲבָל עֲדַיִן
סוֹעֶדֶת לִבִּי
מִדֵּי פַּעַם
בְּכוֹכָב.

 

נעמה יונג, בעלת תואר ראשון בספרות ושפה אנגלית וצרפתית מהאוניברסיטה העברית ותואר שני בעיתונאות מאוניברסיטת .N.Y.U, עבדה כמרצה לעיתונאות, תרגמה 14 ספרים וערכה ספרי מודעוּת. פרסמה את ספר הילדים "הגיע זמן לישון" (הוצאת קוראים, 2008) ואת ספר השירה "הווים" (פרדס, 2015). השירים המתפרסמים כאן מתוך "כבשת הדבש", ספר בכתובים.

 

מיה טבת-דיין

אמי מזמינה רופא לארוחת צהריים

הוּא הִגִּיעַ בִּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה וַחֲמִשָּׁה,
בְּהַפְסָקַת הַצָּהֳרַיִם שֶׁל קֻפַּת חוֹלִים
מַרְכִּין אֶת הָרֹאשׁ

כְּדֵי לֹא לְהִתְנַגֵּשׁ בְּמַשְׁקוֹף הַדֶּלֶת,
הַשֵּׂעָר בְּמַעֲלֵה רֹאשׁוֹ דָּלִיל
כְּמוֹ חַמְצָן בְּפִסְגַּת הַר.

אִמִּי הוֹשִׁיבָה אוֹתוֹ בַּכִּסֵּא שֶׁלִּי,
לְבוּשָׁה בַּסְּוֶדֶר הַבָּהִיר שֶׁלָּהּ,
כַּמָּה הִתְרַגְּשָׁה שֶׁהִסְכִּים לְהַגִּיעַ,
הִיא הֶאֱמִינָה בְּדוּ-קִיּוּם

עִם רוֹפְאִים.
אוֹר צָהֹב נִכְנַס מִבַּעַד אֲדָנִית הַגֵּרַנְיוּם
בַּחַלּוֹן, הֵאִיר אֶת יַלְקוּטֵי הַגַּב
שֶׁלָּנוּ, הַנַּעֲלַיִם, נִשְׁפַּךְ עַל רִצְפַּת הַמִּטְבָּח.
מַבָּטוֹ פָּנָה מַטָּה

אֶל הַמַּרְצָפוֹת הַמְּצֻיָּרוֹת
שֶׁהוֹרַי הֵבִיאוּ מֵחֲנוּת בְּיָפוֹ,
אִמִּי אָמְרָה, תַּרְגִּישׁ כְּמוֹ בַּבַּיִת,
וּמִיָּד הִשְׂתָּרֵעַ בֵּינֵינוּ

מִדְבָּר. הִיא הִגִּישָׁה מְרַק עוֹף,
שָׁאֲלָה אִם הוּא רוֹצֶה גַּם גֶּזֶר,
מָתַי הוּא מְתַכְנֵן לְהִתְחַתֵּן,
אֵיךְ הֶחְלִיט לִהְיוֹת רוֹפֵא
כַּמָּה זְמַן לוֹקֵחַ לְהַגִּיעַ מֵהַכְּפָר בַּבֹּקֶר,
הוּא לָגַם אֶת הַמָּרָק

לְלֹא קוֹל. אֶפְשָׁר הָיָה לְדַמְיֵן
שֶׁהוּא בִּכְלָל לֹא שָׁם
אִלְמָלֵא הָיָה גָּבוֹהַּ כָּל כָּךְ
תָּקוּעַ כְּמוֹ מִינָרֵט שֶׁל מִסְגָּד
בְּאֶמְצַע חֲדַר הָאֹכֶל שֶלָּנוּ,

מַה יָּדַעְנוּ עַל עֲרָבִים?
שֶׁהֵם מוֹכְרִים בְּשַׂר סוּסִים
מוֹהֲלִים דֶּלֶק בְּמַיִם
רוֹצְחִים נָשִׁים וִילָדִים,
הַנִּשּׂוּאִים אֶצְלָם מְאֻרְגָנִים,
אֵין לָהֶם מֻשָּׂג מַה זֹּאת
אַהֲבָה.

הָרוֹפֵא אָמַר תּוֹדָה, הִסְכִּים
לְמָנָה נוֹסֶפֶת. אֲחוֹתִי וַאֲנִי
עָקַבְנוּ אַחַר הַיָּד שֶׁלּוֹ
וְאֵיךְ הַכַּף מַגִּיעָה אֶל פִּיו
מְדֻיֶּקֶת, מִתְרוֹמֶמֶת מֵהַקְּעָרָה
כְּמוֹ מָטוֹס מַמְרִיא מֵעַל אוֹקְיָאנוֹס
שֶׁל מָרָק רוֹתֵחַ, נִבְלַעַת

בִּיקוּם אַחֵר.
מִתַּחַת לְרִיסָיו הַכְּבֵדִים נִמְתַּח
קַו אֹפֶק רָחוֹק, מַבָּטוֹ הִסְתַּכֵּל
דַּרְכֵּנוּ. מָה הוּא יָדַע עַל יְהוּדִים?

אַחַר כָּךְ הִתְכּוֹפֵף שׁוּב
קָמֵל כְּגִבְעוֹל, בְּדַרְכּוֹ הַחוּצָה.
אִמִּי הִזְמִינָה שֶׁיְּבַקֵּר בְּקָרוֹב,
הוּא אָמַר, כַּמּוּבָן.
מֵעוֹלָם לֹא חָזַר. חִכָּה לוֹ

הֶעָתִיד שֶׁלּוֹ –
הַכְּפָר, הַחֲתוּנָה, שְׁאֵרִית הַהִתְקָרְחוּת,
הַפְּקָקִים וְהַמִּנּוּי לִמְנַהֵל הַמִּרְפָּאָה,
וּלְאִמִּי חִכָּה הֶעָתִיד שֶׁלָּהּ –

לִחְיוֹת וְלַחְלוֹת וְלָמוּת צְעִירָה
וּבָאֶמְצַע –
סִירִים הִתְמַלְּאוּ וְהִתְרוֹקְנוּ
כְּמוֹ לְבָבוֹת,
קְעָרוֹת עָשׂוּ אֶת מַסְלוּלָן הַהֶכְרֵחִי
אָרוֹן-שֻׁלְחָן-כִּיּוֹר-אָרוֹן, מַקִּיפוֹת
אֶת הַמִּטְבָּח
שֶׁהָיָה כַּדּוּר הָאָרֶץ שֶׁלָּנוּ.

פָּגַשְׁתִּי אוֹתוֹ רַק פַּעַם אַחַת מֵאָז,
אַחֲרֵי שָׁנִים, כְּשֶׁעָמַדְתִּי בְּפֶתַח חַדְרוֹ,
מְבַקֶּשֶׁת מִרְשָׁם שֶׁלֹּא הִסְכִּים לָתֵת
עֲבוּרָהּ. כְּאִלּוּ אֵינוֹ יוֹדֵעַ

מַהִי אַהֲבָה
צָרַחְתִּי עָלָיו בְּכָל הַכֹּחַ.
מַה לֹּא הָיִיתִי נוֹתֶנֶת
בִּשְׁבִיל סוֹף טוֹב.

אֲנִי זוֹכֶרֶת בִּבְהִירוּת אֶת הָרֶגַע:
אֲנִי וְהַבֶּכִי שֶׁלִּי
וְכָל מַה שֶּׁיָּדַעְתִּי עַל עֲרָבִים
וְעַל אִמָּהוֹת,
שֶׁגָּלַשׁ מִתּוֹכִי, מְבַעְבֵּעַ,
רְתוּחַ-צַעַר.

 

חיי נישואין

בַּיָּמִים אֲנַחְנוּ חוֹלְפִים זֶה עַל פְּנֵי זוֹ
כְּפוֹעֲלֵי פַּס-יִצּוּר מְמַהֲרִים
בְּאוּלַם הַמִּפְעָל

מְיַצְּרִים חַיִּים,
אֹכֶל, כֵּלִים, הַסָּעוֹת,
הַדֶּלֶת נִפְתַּחַת וְנִסְגֶּרֶת

הַבַּיִת שׁוֹאֵף וְנוֹשֵׁף אוֹתָנוּ
הַחוּצָה, פְּנִימָה

דִּבּוּרֵינוּ מִתְעַבִּים מֵעָלֵינוּ
כֵּהִים כָּעֲנָנִים, נְמוּכִים
מֵהַתִּקְרָה, קְרוֹבִים
לְהִתְפַּקֵּעַ

פְּסָגוֹת מִתְגַּבְּהוֹת סְבִיבֵנוּ
נָחוֹת עַל הֲרָרֵי
כְּבִיסָה

אֲנַחְנוּ מַפְרִידִים צִבְעוֹנִי
מִלָּבָן, עֶלְבּוֹן
מִכַּעַס, יוֹם מִלַּיְלָה

בַּחֹשֶׁךְ נִפְעָרִים הַפִּיּוֹת הָרְעֵבִים
שֶׁל הָעוֹר –
מַעֲרֶכֶת הָעִכּוּל הַגְּדוֹלָה
שֶׁל הַגּוּף,

אֲנַחְנוּ מַאֲכִילִים זֶה אֶת זוֹ
כְּמוֹ קָנִיבָּלִים – אֵיבָרִים חַיִּים
וּכְמוֹ נְקָמָה מְתוּקָה –

עַיִן תַּחַת עַיִן
יָרֵךְ תַּחַת יָרֵךְ
לֵב תַּחַת לֵב.

אֶת הַחֲלָקִים הֲכִי טוֹבִים שֶׁלָּנוּ
אֲנַחְנוּ שׁוֹמְרִים לַסּוֹף,

כְּמוֹ הֶעָרָה בְּשׁוּלֵי הַדְּבָרִים,
שֶׁצּוֹבַעַת בְּאוֹר אַחֵר אֶת הַכֹּל.

 

ד״ר מיה טבת דיין, חוקרת שירה סנסקריטית והינדואיזם, פירסמה את הרומן ״אלף שנים לחכות״ (כנרת זב״מ, 2011) ואת ספר השירה ״ויהי ערב, ויהי תוהו״ (פרדס, 2015). שני השירים הללו לקוחים מספר שיריה השני, ״לאן שנצוף שם בית״, העתיד לראות אור בשבועות הקרובים בסדרת 'כבר' (מוסד ביאליק).

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 16

   

   

   

   

 

הילוך ראשון | "חנה אוכל/ת המבורגר בהמבורג"

"הקצינים עוד פעם בישיבה?" שאלתי וסקרתי את חמשת הכיסאות הריקים במשרד. "כן, עניינים. אומרים שיש התראות." "וואלה." "חזבאללה. זה יֵצֵא לתקשורת. אולי." "קוּל. שכבתי אתמול עם ערבי שקוראים לו חנה." סיפור מאת עידו פלד, פרסום ראשון בפרוזה

Hamburg, Pierre Bonnard, Wikiart

מאת עידו פלד

גיליתי שלג'ון קוראים חנה בבוקר אחרי ששכבתי איתו, באותו היום שבו נחטפה הבחורה מגוש עציון. הייתי אז חייל, ובזמן שחיכיתי לרכבת בלב המפרץ מצאתי את ג'ון בפייסבוק, בין החברים של אוּרי השמאלני. אז גיליתי שבכלל קוראים לו חנה.

היום אני סטודנט. לפני כמה ימים חיכיתי ל־289 וגללתי סטטוסים בפייסבוק כדי לא להירדם בתחנה: זואי העלתה סטטוס עם סמיילי כועס: זואי עצבני/ת לקום ולגלות חוט דנטלי משומש בתוך הזה של העדשות, ואורי השמאלני העלה תמונה של קיר כחול עם כתמים לבנים, וכתב אורי מבקש/ת עזרה גרמנים יקרים, נשאר לכם קצת ציקלון B? כמעט סיימתי לצבוע את החדר ונגמר לי הכחול.

חשבתי לצאת מהפייסבוק ולבדוק מתי יגיע האוטובוס כדי לדעת אם אני מאחר ל"יצירת עגנון אל מול ספרות דור תש"ח". ד"ר לֶרֶר כועסת על מאחרים, אבל זה לא היה עוזר לי לדעת מה השעה כשאני כבר מחכה בתחנה. עגנון זה עוד נחמד, אבל הספרות של דור תש"ח בלתי נסבלת – לכולם שם קוראים אורי, וכל האורים מתערבבים לי בראש. המשכתי לרוץ על הסטטוסים באצבע מתוחה ונזהרתי לא ללחוץ בטעות על לייק. היה סמיילי שֹבע והיה כתוב חנה אוכל/ת המבורגר בהמבורג. חייכתי ותהיתי אם יכול להיות שחנה עבר לגרמניה, ובדיוק 289 הגיע לתחנה. נעלתי את הטלפון והכנסתי אותו לכיס של המעיל.

אני לא זוכר איך ג'ון ואני נהיינו חברים בפייסבוק. באותו בוקר לפני שלוש שנים, כשהייתי חייל וחיכיתי לרכבת, מצאתי את הפרופיל של ג'ון אבל לא שלחתי בקשת חברות. היה לו בתמונת הפרופיל שיער יותר ארוך משזכרתי והוא הסתכל לתוך המצלמה קצת מלמטה בזמן ששתה קולה עם קש מבקבוק. דפדפתי אחורה בתמונות הפרופיל שלו ולפחות בחמש מתוכן הוא הצטלם בספידו שחור שרוע על מגבת צמרירית, ידיים מאחורי התלתלים ובטן מזיעה משובצת שש קוביות חומות, מבהיקות. החלקתי את הטלפון לתוך הכיס של המדים ושילבתי ידיים, ובחוסר נחת תחבתי אותן בכיס, ואחר כך שיחקתי עם האבזם של החגורה: דחפתי בשני אגודלים את האבזם ככה שהחגורה חצי נפתחה, ועם האצבע סגרתי אותה בחזרה, ושוב, כפי שהמפקדת שלי בקורס הייתה עושה כשדיברה על נושאים שהלחיצו אותה כמו מחלקת קיסריה וכמו נהלי האזנה לשיחות "צַבָּרִיוֹת", שיחות בין אזרחים ישראלים. המונוטוניות המתכתית של האבזם והמחשבה על אותה מפקדת עזרו לי להירגע: זקפה במדי א' זה לא נעים, במיוחד אם לובשים תחתונים לא צמודים מתחת.

אחרי שירדתי מהרכבת בהרצליה עליתי על ההסעה לבסיס והלכתי ישר למדור של זואי, כי המפקד שלי מגיע למשרד רק בעשר ורבע ולפני שהוא בא אין לי מה לעשות.

זואי ישבה לבדה במשרד, מול מסך מחשב גדול, ברגליים משולבות. "היי," היא אמרה והמשיכה לסנן מיילים.

"הקצינים עוד פעם בישיבה?" שאלתי וסקרתי את חמשת הכיסאות הריקים במשרד.

"כן, עניינים. אומרים שיש התראות."

"וואלה."

"חזבאללה. זה יֵצֵא לתקשורת. אולי."

"קוּל. שכבתי אתמול עם ערבי שקוראים לו חנה."

זואי הסיטה לעברי את מבטה. אז עוד היו לה משקפיים. "קוּל. איך היה?"

הרמתי את כפות הידיים כך שהמרחק ביניהן היה כמו המרחק בין הפטמות שלי. "כזה."

"וואו. אאוץ'," היא אמרה. "או שרגע, לא אאוץ'?"

"כן אאוץ'," הודיתי. "אבל בסדר. אני עייף."

"אוי. אתה בסדר? זה היה בסדר?"

"כן בטח. נדבר בארוחת צהריים."

"בסדר. אתה הולך לליהמן עכשיו?"

"כן, נראה לי."

"טוב. גם לי יש משהו לספר לך אחר כך."

"מה?"

"אחר כך, אורי. לא דחוף."

"טוב. ביי," יצאתי מהמדור של זואי לכיוון בניין ליהמן, איפה שנמצאים המשרדים של המחלקה שלי, ובדרך נכנסתי לפרופיל של ג'ון. עברתי שוב על חמש התמונות עם הספידו השחור והתלתלים, ואז הגעתי לתמונה שלו בגופייה, מחזיק סיגריה ובירה ביד אחת, בלון־פטיש של יום העצמאות ביד השנייה וחיוך עקום מתחת למשקפי שמש גדולים. חייכתי בחזרה. הצחיק אותי שקוראים לו חנה, אפילו שידעתי שזה לא באמת חנה, אלא חנא עם אליף מושתקת, וזה קיצור של יוחנן, ויוחנן זה ג'ון, והיה לי ברור לגמרי למה בגריינדר הוא הציג את עצמו בתור ג'ון. סתם נתקע לי שהוא חנה עם ה'; בפייסבוק זה כתוב בכלל באנגלית, אבל גם בראש שלי וגם כשאומרים בקול רם זה נשמע כמו חנה, ואפילו שהאזנתי לשיחות של לא מעט חנא־ים במהלך השירות זה כל כך הפתיע אותי שלג'ון קוראים חנה שזה נתקע לי ככה וזהו.

שמתי את הטלפון על שקט ונכנסתי לליהמן. המפקד לא היה במשרד. נועם וירדן ישבו עם אוזניות מול המסכים ולא הרימו את הראש. התיישבתי מול המחשב וסיננתי מיילים: מש"קית החינוך שלחה שלוש פעמים את אותו המייל על המרוץ היחידתי; היו עשרים וחמישה מיילים בקבוצה של ההומואים של היחידה ומחקתי אותם בלי לפתוח; חיפשתי את המייל הקבוע מהאחראי על חדר האוכל, שמפרט מה יהיה לארוחת צהריים, אבל הוא כנראה עדיין לא נשלח; המפקד העביר אליי התכתבות בנוגע ל"יצחק אבינו", שזה שם מתחכם למערכת שאמורה לזהות מחבלים לפי אינטונציה וקצב הדיבור; והיה זימון לפגישה עם צוות תקשוב מחר בשמונה בבוקר. התעצבנתי. התעצבנתי ממש. הוא יודע שאני מחיפה ושאין סיכוי שאגיע בשעה הזאת. עדיף לי כבר להישאר לישון בבסיס.

"יש שיחות?" שאלתי את נועם וירדן. נעניתי בשני הנהונים רדומים. פתחתי את המחשב וראיתי שהעבירו לנו להתייעצות שתי שיחות פלסטיניות ושלוש סוריות. חיברתי אוזניות והתיישבתי על אחת מהסוריות – הרבה זמן לא נגעתי בלהג סורי. השיחה הייתה על העברת מחשבים בין שני משרדים, שתים עשרה דקות של טכנאי מקריא רשימות ציוד. סוגים של ראוטרים. ראוטר זה ראוטר. גם בערבית. לא הייתה לי סבלנות לזה. סגרתי את השיחה וראיתי שהמפקד שלי כבר במשרד.

"אורי, סידרתי את הישיבה עם צוות תקשוב."

"כן," עניתי.

"מצטער שזה יצא מוקדם ככה, הם לא יכולים מאוחר יותר."

"בסדר."

"אתם עוברים על השיחות להתייעצות?"

"אני על אחת, נשארו עוד שתיים."

"אחלה, מצוין. יש חזבאללה?"

"לא שראיתי," וחזרתי להסתכל על המחשב.

"חוסל אצלם בלילה איזה מישהו," המפקד ניסה לעניין אותי. "בסדר, אורי. תמשיך בינתיים."

המפקד אומר את השם שלי מוזר: או-רי. הוא מטעים את שתי ההברות במידה שווה, ולא ברור אם הוא אומר "אוּ" או "אוֹ". פתחתי עוד שיחה סורית, קצרה יותר ולא על ציוד אלקטרוני. האמת היא שלא הבנתי מילה, אבל ברגע שמישהו פותח שיחה המערכת ישר חותמת את השם שלו עליה, ולא רציתי לבקש מהמפקד להעביר את השיחה למישהו שיותר טוב ממני בסורית. התלבטתי כמה רגעים אם להגיד משהו ובסוף יצאתי מהמשרד אל החדר שלי במגורים.

שמונה מיטות קומותיים שבדרך כלל אף אחד לא ישן בהן. פתחתי את הארון שלי ובדקתי אם השארתי שם תחתונים וגרביים, למקרה שאשאר לישון בבסיס בגלל הישיבה הזאת. היו שם שלושה זוגות מכל דבר, ואפילו מגבת, והכול מסודר יפה. נשכבתי על המיטה בלי לחלוץ נעליים.

התעוררתי בדיוק בזמן לארוחת הצהריים. סידרתי את הגומיות במכנסיים והלכתי למשרד של זואי, שהפעם היה בתפוסה מלאה. אמרתי שלום לחמשת הקצינים שישבו במעין ח' עקומה, אחד מהם, אזולאי, נראה טוב, וזואי אמרה, "חמש דקות".

חיכיתי לה מחוץ למדור ושיחקתי עם האבזם של החגורה. לא רציתי להיתקל במפקד שלי בדרך לחדר האוכל. הוא היה שואל אותי איפה הייתי כל הבוקר ואני הייתי עונה שנתקעתי בשיחה עם איזה ראש מדור כלשהו, וזה היה מסתכם בזה, אבל לא היה לי כח לשקר. אחרי כמה זמן זואי הגיעה עם טאפֶּרוור ומזלג ואמרה, "אוי, לא הבאת אוכל מהבית?" עניתי שאני לא רעב כי ישנתי כל הבוקר.

"לא עובדים בליהמן," זואי חצי רטנה והלכה לתפוס מקום בדשא. הנהנתי והלכתי אחריה; אז כבר השלמתי עם השיבוץ שלי במחלקה ולא טרחתי להתלונן או לייפות את המצב.

כשהתיישבנו על הדשא זואי פתחה את הטאפרוור ודיברה על העניין האישי הזה שהיה לה לספר, ואז אני סיפרתי על ג'ון: הכרנו ערב לפני בגריינדר. הוא סטודנט בטכניון, בגיל שלנו כי לא עשה צבא, לומד אדריכלות, אני חושב. הצעתי שאבוא אליו כי הוא כתב בפרופיל שהוא אקטיבי והוא נראה טוב אבל ג'ון הציע שניפגש בים.

נפגשנו בחוף של בת גלים. ג'ון היה בגובה שלי והרכיב משקפי ראייה שלא הופיעו באף אחת מהתמונות ששלח לי. הוא סיפר שהוא מתנדב בפורום הגאווה החיפאי ושהמשפחה שלו הגיעה לחיפה מיפו ב־48', כי כשהייתה מלחמה ועניינים אז הם היו חכמים ופשוט עלו על אוטובוס צפונה והשתקעו בבית נטוש של ערבים בחיפה.

"מה נטוש," זואי, שהייתה שמאלנית כמעט כמו אורי השמאלני, תיקנה: "ערבים שגורשו מחיפה."

"נו ברור," אמרתי ונהייתי רעב, "תקשיבי. זה לא העיקר."

התהלכנו יחפים על החול והחזקנו את הנעליים והגרביים שלנו בידיים. ג'ון סיפר שהוא כבר בשנה השלישית ללימודים מתוך ארבע או חמש, ואני בטח אמרתי שאני חושב לעשות תואר בגרמניה, כי זה היה כשאמא שלי ניסתה לסדר לנו דרכון פולני ועדיין היינו אופטימיים. אחר כך ג'ון התיישב, הניח את הנעליים לצידו והושיט לי יד אחת כדי שאצטרף. הוא אמר שאמא שלו רוצה שהם יסעו הוא והיא ואחותו לאנשהו באירופה לסופ"ש. אחר כך התנשקנו וגרגירי חול התחככו בלשונות שלנו.

"אתה צריך לעבוד מחר?" הוא שאל וסידר את המשקפיים על האף.

"יש לי צבא," תיקנתי.

"כי אם אתה לא צריך לקום מוקדם," ג'ון המתיק במבטא עדין, "אז הייתי מזמין אותך לבוא אליי."

"אמרת לו מה אתה עושה בצבא?" זואי שאלה והעמיסה אורז יבש על מזלג.

אמרתי לו שאני צריך לקום מוקדם, "אבל בוא נלך אליך."

כשהגענו למעונות של הטכניון ג'ון רצה שקודם נתקלח.

זה מוזר לראות זין של מישהו בפעם הראשונה כשמתקלחים ביחד. בטירונות למדתי די מהר להתגבר על זה, אבל כשהייתי עם ג'ון לא ידעתי איך להגיב. בהתחלה ניסיתי להתרכז בחול שנתפס מאחורי האוזניים ובריח המסריח של אחרי־ים שאדי המים החמים דחקו לתוך הנחיריים שלי, אבל אז ג'ון הניח יד מאחורי הצוואר שלי. הסתכלתי לו בעיניים, שחורות, ובמבוכה ירדתי על הברכיים וירדתי לו.

המים מהדוש פגעו לי בעורף ובגב ולא היה קל לנשום עם הזין שלו בתוך הפה שלי והאדים בתוך האף. הזין שלו היה גדול ורפוי; הצלחתי להכניס אולי רבע ממנו, וג'ון לא לחץ. אחרי כמה זמן הוא הרחיק אותי ממנו ויצא מהמקלחת להביא מגבות.

המשכנו אל החדר שלו. ג'ון פרם מעליי את המגבת והורה לי להתיישב על המיטה. יש לך כלבה בחדר, חשבתי כמעט בקול רם: השפתיים שלי זזו אבל לא יצא שום קול. מתחת לשולחן הכתיבה שלו רבצה כלבה אפרפרה כרוכה בתוך עצמה וישנה.

"אמרת משהו?" ג'ון היסה, סידר את הרגליים שלי על השמיכה ומיקם את עצמו ביניהן. "שלא נעיר אותה," לחש ושלח חיוך לעבר הכלבה, שאולי בכלל הייתה כלב. אולי הוא אמר, "שלא נעיר אותו".
ג'ון אחז במותניי וירד לי. הבטן והחזה שלו היו חלקים לגמרי. עצמתי עיניים, הסתכלתי על הכלבה, הסתכלתי על התלתלים של ג'ון, האף שלו דגדג אותי באזור שמעל הזין בכל פעם שהוא הגיע עד הסוף.
השם שלי היה קצר בפיו והרי"ש חזקה ורוטטת, כמו אות שמש עם שַדַּה אחרי יידוע. "אְר־רִי, רוצה שאני אזיין אותך?" הוא קירב אליי את ברכיו והגביה את התחת שלי, כך שנשענתי כמעט רק על העורף. "תנשום, לאט."

נשמתי. כמעט בלי לגעת בזין גמרתי שלוש פעמים, פעמיים על עצמי ופעם אחת על הרצפה: ג'ון הפך אותי והמשיך, וזיין אותי כשנשענתי על השולחן מעל הכלבה הישנה, ולא גמר בכלל.

כשחזרתי למשרד בליהמן, נועם, ירדן והמפקד ישבו עם אוזניות והתרכזו. התיישבתי גם אני ופתחתי את אותה שיחה סורית. עדיין לא הבנתי כלום, ומתחת לשולחן פתחתי את הגריינדר ועברתי על תמונות של בנים בזמן שהרצתי שוב ושוב את השיחה.

"אורי," המפקד קרא והורדתי את האוזניות. "אני כבר שעה קורא לך."

"מה?" עניתי.

"תקשיב. בוא רגע החוצה."

עמדנו במסדרון והמפקד נשען על הקיר, ליד המדף שאנחנו אמורים להניח עליו את הטלפונים לפני שאנחנו נכנסים למשרד. "קצין מבצעים רוצה לפתוח נוהל חירום."

"פתחו נוהל חירום?"

"עדיין לא. לא בטוח יפתחו. בינתיים יש אישור להעלאת כוננות וביקשו שנשלח שֵם של כונן פלוס שתיים."

"בסדר."

"בסדר? אז אני מעביר את השם שלך. אתה ישן כאן היום ממילא, לא?"

"אני לא ישן עם נעליים."

"זה עניין שלך. רק תגיע מהר למשרד אם יתקשרו."

"בסדר. תודה," אמרתי בטעות וחזרתי למשרד. המשכתי לעבוד על השיחה הסורית עד סוף היום ולא הצלחתי להבין שום דבר, חוץ מכמה שמות של פירות ומשהו על תאונת דרכים.

העירו אותי בלילה קצת אחרי חצות. עניתי לטלפון ומישהו אמר שהגיעה שיחה מיוחדת ומזרימים אותה עכשיו אלינו.

זו הייתה השיחה הכי קצרה שאי פעם ראיתי: שמונה שניות. האזנתי לה שש פעמים, חצי ישן. זה היה קול של אישה ומיד אחריו קול של גבר. הייתי צריך להאזין לשיחה עוד שש פעמים כדי להבין שהיא בכלל בעברית.

בערך רבע שעה אחרי התקשרו למשרד. "אְר־רִי?"

"מי זה?" נדרכתי. אולי שמעתי לא טוב.

"שמעת את השיחה?"

"כן. מה זה?"

"תקשיב. זאת שיחה צַבָּרית. חטפו נערה בגוש עציון. בחורה מכוחותינו. ההורים שלה התקשרו למשטרה כבר בתשע אבל לא העבירו את זה אלינו עד לפני שעה."

"מה זה?"

"החטופה התקשרה למשטרה בשבע בערב. כנראה מהרכב של המחבל. שומעים את שניהם ואז היא מתנתקת."

"זאת השיחה של המשטרה?"

"כן, המוקד במשטרה דיווח עליה רק עכשיו. צריך להבין מה המחבל אומר שם."

"מה הערבי אומר?"

"כן, תנסה להבין מה הוא אומר."

"טוב," חשבתי להציע להכניס דגימת קול של הערבי ל"יצחק אבינו", אנחנו צריכים עוד דגימות קול של מחבלים כדי שהמערכת תזהה אינטונציות כמו שצריך. בינתיים היא די מקרטעת.

"טוב. תתרגם ותפיץ לכל מי שבקבוצת דיוור 'פלסטינים צברים'. רק למי שמורשה לראות שיחות ישראליות, כן?"

"כן. ביי."

*
ירדתי מ־289 בכניסה הראשית של האוניברסיטה ולא הוצאתי את הטלפון כדי לבדוק מה השעה. כשהראיתי את כרטיס הסטודנט שלי לשומר נזכרתי שגם אורי השמאלני עבר לגרמניה, וחשבתי שאולי אפילו להמבורג. נכנסתי לפרופיל שלו בדרך לבניין של מדעי הרוח, אבל לא היה כתוב בפרטים האישיים באיזו עיר הוא גר. נראה לי שהמבורג. הסטטוס האחרון שפירסם היה אורי יצירתי/ת הומואיות מתפקדות לבית היהודי! בעזרת השם ישתבח עוד נזכה להקים חדר חושך בבית המקדש השלישי! כמעט שסגרתי את הפייסבוק, אבל אז הבחנתי שרק מישהו אחד עשה לייק לסטטוס: חנה. רצתי אחורה בסטטוסים של אורי כדי לבדוק אם חנה גם השאיר בפרופיל שלו תגובות או כל דבר, וניסיתי להבין איפה הוא גר, ואם חנה גם גר שם. אבל כל הסטטוסים של אורי השמאלני היו מתחכמים וריקים ממידע. התחלתי לרוץ אחורה על תמונות, וארבעה חודשים אחורה מצאתי את זה: תמונה של אורי עם שני בחורים בלונדינים וגבוהים, שלושתם מחייכים ועומדים לפני קיר שמצוירת עליו טירה אדומה עם שני מגני דוד מתנוססים על צריחיה. הכותרת שאורי נתן לתמונה הייתה I hate Hamburg. אפילו שלא מצאתי אף תמונה של אורי עם חנה הנחתי שצדקתי בניחוש, ושמתי לב שעצרתי באמצע המדרגות מאחורי שער הכניסה. בכל זאת המשכתי לעמוד וגללתי תמונות בריכוז, המסך היה חם והפנים שלי קרות, גללתי שנתיים אחורה עד שהגעתי לתמונות מהימים שאורי עוד גר בישראל והמשכתי לגלול, אם אין לאורי תמונות עם חנה אולי הם בכלל לא מכירים, ואז אולי חנה כן נמצא בהמבורג, ואולי בגלל זה חנה עשה לו לייק, כדי להזכיר לו שהוא שם.

הפסקתי לגלול כשכבר הופיעו תמונות של אורי השמאלני במדים, לפני שהוא יצא מהצבא על נפשי. האצבע שלי כמעט התפקעה מרוב דם. השלכתי את הטלפון לתוך הכיס של המעיל בלי לנעול את המקשים, כדי לא להזיז שוב את האצבעות, והמשכתי לאט לעבר מדעי הרוח.

בשבועות שאחרי החטיפה של הנערה רצו להעיף אותי מהיחידה. הייתי מגיע לבסיס רק כדי להיות נוכח בדיונים עליי. הפצתי את השיחה לפורום ההומואים של היחידה במקום ל"פלסטינים צברים" ומשם הפרטים זלגו לכל ישראל. בנושא של הידיעה כתבתי לפי הנהלים:

שיחה צברית – סודי ביותר – פח"ע – בהול: חנה מתקשרת למשטרת ישראל בשעה 19:02 לדווח כי נחטפה ע"י מחבל בלמ"ז, הנשמע מקלל ברקע.

בכל השימועים שעברתי אף אחד לא שאל אותי איך ידעתי שקראו לה חנה.

כשפתחתי את הדלת של הכיתה ראיתי את הגב של ד"ר לרר המדפדפת ב"תמול שלשום", מחפשת את הפסקה שרצתה שנקרא יחד. היא לא שמה לב שאני מאחוריה, או לפחות לא הסתובבה – בהיסח הדעת ניסיתי לתקוע את האגודלים מאחורי אבזם החגורה שלי, אבל לא הייתה לי חגורה במכנסיים. יצאתי מהכיתה בלי לסגור את הדלת.

חנה חזרה הביתה בבוקר שלמחרת החטיפה. היא הלכה ברגל מהיער שבו הערבי אנס אותה. אולי שנה אחרי זה אני וחנה הערבי נהיינו חברים בפייסבוק, כשעבר מספיק זמן. אני לא זוכר בדיוק מתי. בכל אופן לא אני שלחתי בקשה.

 

עידו פלד – יליד 1989, גדל במושב בית שערים. תרגומיו מגרמנית ומיוונית עתיקה התפרסמו ב"הו!" וב"הארץ". לומד לתואר שני ומלמד בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב.

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 16

   

   

   

   

 

עץ נופל ביער | "ללכוד את המילים"

"חוף, כמשוררת, יודעת שיש ביכולתה ללכוד את המילים, אך היא מודעת לאחד הפרדוקסים הגדולים הכרוכים בשפה בכלל ובשירה בפרט – השימוש בשפה כרוך בהכרח באובדן חיותו של הנאמר, היות שתמיד יתקיים פער בין השפה לבין מה שביקשה לתאר. חוף יודעת שרגע לכידת המילים יהיה גם רגע האבל על אובדן משמעותן". גיא פרל על 'ברכבת לנהריה' מאת חגית חוף

The Monongahela River Valley, Pennsylvania, John Kane, 1931, Bequest of Miss Adelaide Milton de Groot (1876–1967), 1967

שישה הרהורים בנסיעה ברכבת לנהריה / מאת גיא פרל

ברכבת לנהריה הוא ספר שיריה השלישי של חגית חוף, ובמרכזו פואמה ארוכה המתארת את נסיעת הדוברת ברכבת. זה ספר נפלא, בין השאר משום שכמו בספרי מסע, הוא מזמין את קוראיו להצטרף לנסיעה הארוכה, להתבונן בנופים המתחלפים ולשקוע בהרהורים. אלו כמה מהרהוריי במהלך הנסיעה.

1. לאן בעצם נוסעים? שם הספר נותן את התשובה הקונקרטית לשאלה זו, וגם בשירים עצמם מוזכרת נהריה כיעד ומוזכרים אתרים גאוגרפיים שונים, כנחל שורק וכחדרה, שבהם חולפת הרכבת. אולם, ככל שמתמשכת הנסיעה מיטשטשת ההבחנה בין נקודת המוצא, היעד והדרך עצמה, ובין המסע הממשי למסע הנפשי. כך, ככל שנמשכה הנסיעה התחלפה שאלתי על אודות יעד הנסיעה או תכליתה בשאלה מהי נהריה.

2. מהן המילים? השפה והמילים נוכחות כאובייקט לכל אורך הנסיעה. המילים נוסעות ברכבת, נצפות צוללות בנהר השִכחה, מופיעות על השלטים הניבטים מבעד החלון, מקיפות את הדוברת, מופיעות, נעלמות, נארגות ואפילו מכורסמות. גם המילים, כמו נהריה, פועלות בו זמנית כישויות אובייקטיביות וכמהויות פנימיות. לאורך כל מסעה מהווה השפה, כזגוגית שעל חלון הרכבת שבעדו היא מתבוננת, הן את החיץ המפריד והן את נקודת החיבור בין הדוברת לבין העולם – "אֲנִי רוֹשֶׁמֶת עַל אֵדֵי הַחַלּוֹן "אֵין חָדָשׁ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ" / וּמִתְבּוֹנֶנֶת דֶּרֶךְ הָאוֹתִיּוֹת בָּעַכְשָׁו שֶׁבַּחוּץ" (עמ' 20).

כבר בשורות הראשונות של הפואמה מוזכרות המילים כאחת התשובות לשאלה מה תכלית הנסיעה ואולי גם לשאלה מהי נהריה עצמה – "הִרְחַקְתִּי לְנַהֲרִיָּה לִפְגֹּש מִלִּים / שֶׁנִּמְלְטוּ מִמֶּנִּי שֶׁבִּקְּשׁוּ חֹפֶשׁ / זוֹ בִּזְרוֹעוֹת זוֹ / רָאִיתִי אוֹתָן בַּמֵּזַח / מִתְחַנְּנוֹת שֶׁאָנִיחַ לָהֶן / מִצְטוֹפְפוֹת בְּתַחְבִּיר כְּמוֹתוֹ לֹא נִרְאָה" (עמ' 5). חוף, כמשוררת, יודעת שיש ביכולתה ללכוד את המילים, אך היא מודעת לאחד הפרדוקסים הגדולים הכרוכים בשפה בכלל ובשירה בפרט – השימוש בשפה כרוך בהכרח באובדן חיותו של הנאמר, היות שתמיד יתקיים פער בין השפה לבין מה שביקשה לתאר. חוף יודעת שרגע לכידת המילים יהיה גם רגע האבל על אובדן משמעותן, והיא נזהרת מן הרגע הזה: "אֲנִי נֶחְנֶקֶת מֵהַצֹּרֶךְ / לַחֲפֹן אוֹתָן, לָלוּשׁ / לִתְפֹּר לָהֶן תַּכְרִיכִים / אַךְ מַשֶּׁהוּ בָּרִאשׁוֹנִיּוּת שֶׁלָּהֶן / גּוֹרֵם לִי לַעֲצֹם אֶת עֵינַי / לְהָנִיחַ לָהֶן לַחֲמֹק" (עמ' 5).

3. מה זאת אהבה? כאמור, בפתח הפואמה מתארת חוף את המתח שבינה לבין המילים ומשמעותן. בהמשך הנסיעה נבין כי השתוקקות הדוברת אל המשמעות המלאה, החפה ממילים, היא השתקפות של השתוקקותה לקשר מלא עם אהובת ליבה: "אֲנִי מְרַפֶּדֶת בְּרַכּוּתֵךְ אֶת הַיֹּפִי / רוֹאָה מִלִּים חָגוֹת, / סַבּוֹת מִמַּסְלוּלָן / מַעֲלִימוֹת עַצְמָן בֵּין זְרוֹעוֹתַיִךְ" (עמ' 6). בראש ובראשונה, ברכבת לנהריה היא פואמת אהבה נפלאה. חלקים ניכרים מן הדיאלוג הפנימי מתקיימים מול דמותה של אישה אהובה, ובדומה לנהריה, יש שהיא מוצגת כדמות ממשית ויש שהיא פועלת כדמות פנימית. בדומה לנהריה, האהובה היא תחנת המוצא, הדרך והיעד עצמו. במשמעותה הפנימית מייצגת האהובה עבור הדוברת את ההוויה, מקום חופשי ממגבלותיה, חופשי מכובד בדידותה הכרוך בכובד המחשבות והמילים הגודשות אותה – "מַבָּטִי אַחַר זְרִימַת הַנַּחַל / כְּאֶבֶן מִשְׁקֹלֶת. / עַל הַכַּף הָאַחַת, / עָמְקָהּ כְּעֹמֶק גֻּמַּת הַחֵן שֶׁלָּךְ, / מֻנַּחַת זְרִימָתוֹ. // עַל הַשְּׁנִיָּה אֲנִי מַנִּיחָה אֶת עוֹלָמִי כֻּלּוֹ" (עמ' 14). לפרקים מצליחה הדוברת להתמזג עם האהובה, אך לעיתים מתוארת האהובה כיעד נצחי שייוותר בלתי מושג אחרי שתיחשף מוגבלותן של השירה והשפה בהשגתה, ודומה שגם בכך היא דומה לנהריה – "פִּנּוּ אֶת הַסֶּלַע הָעֲנָק שֶׁהִדַּרְדֵּר מִמְּלוֹא יָפְיוֹ וְחָסַם אֶת הַמְּסִלָּה. / לַסֶּלַע שֶׁמְּכַוֵּץ אֶת לִבִּי אֵין מְפַנֶּה. / שִׁירֵי אַהֲבָה כְּבָר נָשְׁרוּ מִתּוֹכִי / כְּשַׁלֶּכֶת עַלְעַלֵּי אֲפַרְסֵק וְרֻדִּים / הוֹתִירוּ מָקוֹם / לַפַּחַד" (עמ' 24).

4. אֵבֶל. לאבל מקום מרכזי במסע. הדוברת אבלה על אובדנים שונים שפקדו אותה ובכללם תחושת האובדן הכרוך בריחוקה מעל הוויית העולם. אהובת הדוברת אבלה על מות אביה, ולאבלהּ מקום מרכזי בפואמה. הדוברת מנסה לנחם לפצות ולנחם את אהובתה – "לֹא יוֹדַעַת לְהָשִׁיב לָךְ אֶת הַתֹּם בּוֹ חָיִית טֶרֶם הִתְיַתַּמְתְּ. / אֲנִי יְכוֹלָה לִמְסֹר לָךְ מַשֶּׁהוּ מֵהַהִתְחַדְּשׁוּת בַּטֶּבַע / וְהוּא חַי אוֹתָהּ בַּעֲבוּרֵנוּ / עַל פִּי כֹּחוֹ" (עמ' 23) – אך בד בבד, ובכנות רבה, היא עוסקת במשמעות אבלה של האהובה עבורה. אבלה של האהובה ואובדן תומה מקרבים אותה אל הדוברת, המצויה במידה של אבל תמידי, ולפיכך מתערער תפקידה עבורה כנושאת את ההוויה הפשוטה והבלתי נגועה – "הַדְּמָעוֹת שֶׁלָּךְ מְעַרְפְּלוֹת אֶת הַצְּלִילוּת / עָלֶיהָ אֲנִי נֶאֱבֶקֶת כָּל חַיַּי. / אָבִיךְ מֵת וְעוֹד נַחַל אֵיתָן מִטַּשְׁטֵשׁ בִּי לְאַכְזָב / מְפַנֶּה מָקוֹם לַמִּלִּים. // הוּא נִקְבַּר בְּיוֹם הֻלַּדְתּוֹ שֶׁל אָבִי / אֲנִי תּוֹהָה / וּמִתְבּוֹנֶנֶת בְּנִצָּנֵי הַשָּׁקֵד שֶׁמְּדַמִּים אֶת קֵץ פְּרִיחָתָם / וְטוֹבְעִים בְּגַעֲגוּעַי" (עמ' 16). האבל מאיים על השלמות, אך בהדרגה הופך לחלק ממנה – "אַתְּ יוֹשֶׁבֶת שִׁבְעָה וּבַיּוֹם הָרְבִיעִי דִּמְעוֹתַיִךְ נוֹשְׁרוֹת אַחַת אַחַת / מְדַיְּקוֹת אֶת שְׁעוֹן הַזְּמַן לְנֶצַח / אַתְּ שָׁרָה בְּפּוֹרְטוּגֶזִית "הָעֶצֶב אֵין לוֹ סוֹף" / וַאֲנִי שׁוּב / חוֹשֶׁבֶת עַל נִצָּנֵי הַשָּׁקֵד / שֶׁלֹּא מְשַׁעֲרִים אֶת הַיֹּפִי בְּמַרְבַדֵּי הַלֹּבֶן / שֶׁיַּשִּׁירוּ עַלְעַלֵּיהֶם בְּסוֹף הַחֹדֶשׁ הַבָּא" (עמ' 17).

5. היופי. בציטוט האחרון שהבאתי הדוברת מתנחמת ביופיים של ניצני השקד. לכל אורך היצירה זהו תפקידו של היופי עבורה – הוא מאפשר מגע עם השלמות שמעבר למכאובי הנפש ועומסי השפה. מסיבה זו, לדעתי, היא מרבה לתאר גם את יופייה של אהובתה, המהווה חלק בלתי נפרד מן החיבור שמציעה האהובה אל שלמותו של העולם – "יָפְיֵךְ – מַלְכֹּדֶת לַמִּלִּים שֶׁמְּבַקְּשׁוֹת חֹפֶשׁ / שְׂפָתַיִךְ – קָרוּסֶלָה לַשִּׁירִים שׁוֹצְפֵי פְּחָדִים וּגְבָהִים / אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת לְהַטְבִּיעַ עַצְמִי בְּתוֹכָן / וְלָצֵאת עֵירֻמָּה" (עמ' 7). ודוגמה נוספת – "הַמַּחְשָׁבָה עַל יָפְיֵךְ – רַק הִיא / הֲפוּגָה מֵהַחַיִּים / הֵם מְבַקְּשִׁים אוֹתִי וַאֲנִי מְסָרֶבֶת. […] כְּשֶׁאָשׁוּב מִמַּסְעוֹתַי / אַל תִּשְׁאֲלִי אוֹתִי לִשְׁמִי. / הוֹתַרְתִּי אוֹתוֹ בְּפַאֲתֵי הַיֹּפִי הַזֶּה. / רַק כָּךְ אוּכַל לְהִתְכַּנֵּס בֵּין זְרוֹעוֹתַיִךְ / הוֹמָה כְּפִכְפּוּךְ הַנַּחַל / וְלֹא עוֹד" (עמ' 12).

6. אז מהי נהריה? אינני יודע. אולי היא מתוארת בשורות הללו: "אַתְּ יוֹדַעַת, / נִדְמֶה לִי שֶׁרָאִיתִי בַּרְוָזוֹן שָׁחוֹר עַל סֶלַע / יְחִידִי / מֵהַלַּהֲקָה שֶׁשָּׁטָה מַעֲרָבָה / דְּמָעוֹת מִלְּאוּ אֶת עֵינַי / אֵינִי חוֹשֶׁבֶת שֶׁזֶּה קָשׁוּר בִּשְׁצִיפַת הַנַּחַל / אֶלָּא / בַּפַּשְׁטוּת בָּהּ הוּא וְאַתְּ חַיִּים" (עמ' 16). ואולי בעצם זו נהריה? – "כְּשֶׁיְּגַלֶּה עַצְמוֹ שִׁירִי לְעֵינַי / וְלוּ רַק לְדַק / אֶחְיֶה כְּאִלֶּמֶת עַד שֶׁאָמוּת" (עמ' 9).

 

"ברכבת לנהריה", חגית חוף, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2017.
לקריאת הקינה על עָלי ושירה, מתוך הספר: הקינה על עלי ושירה, לזכר עלי סעד דוואבשה ושירה בנקי, שנרצחו בט"ו באב.

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 16

   

   

   

   

 

מסה | "תַּגִּיד שֶׁזֶּה דָּחוּף"

"את גנזת את השיר הזה, דליה (רק אחרי מותך פרסמו אותו), אבל לא גנזת אֶת האתה. האתה שאליו נפעמה תשוקתך בשיר הזה היה ה'הוא' שיכול היה לקחת אותך מכאן במהירות – בלילה אחד מסביב לעולם כולו", ליאור גרנות על התעקשות על את/אתה בשירה

Two Women on the Shore, Edvard Munch, 1898m, Bequest of Scofield Thayer, 1982

מאת ליאור גרנות

כשאת כותבת – למי את כותבת? מי זאת האת שאת פונה אליה? מי זה האתה? ומה אם האת הזאת כבר הלכה ממך אל מרחביה שלה, והאתה – מה אם הוא לא התהווה עדיין?

ובכל זאת – את מתעקשת על הפנייה הזאת בגוף שני. למה? על מה את מתעקשת?

"אני רוצָה רק להגיד לךְ/ אני רוצָה רק להגיד לךְ/ להגיד לךְ להגיד לךְ/ אני רוצָה רק להגיד לךְ/ להגיד ולהגיד ולהגיד." (מתוך השיר "אני רוצָה רק להגיד לךְ", מאת חדוה הרכבי) – ההתעקשות הזאת על האמירה, חדוה. אבל לא רק על האמירה את מתעקשת אלא גם על הפנייה לאַתְּ: זה לא סתם "להגיד"; זה "להגיד לךְ", האת היא החשובה. ואולי באיזה שלב כשהאת איננה – אינה נוכחת פיזית או רגשית – ה"להגיד לך" הופך ל"להגיד" בלבד. אבל כדי שהאמירה תהיה אפשרית צריך שתהיה שם איזו את, צריך שיהיה שם אתה. גם אם אינם ממשיים. גם אם הם קיימים באיזה מרחב מדומיין, מרחב נפשי. אחר כך הם יכולים ללכת ואת תישארי עם האמירה. אבל האפשרות לומר התהוותה בכלל מעצם קיומו של אתה, מעצם קיומו של אחר – מאזין ורואה ומחזיר שיקוף, מחזיר הד.

ומה את עושה ברגעים ההם שנדמה לך שהם כולם שם – באיזה מרחב יומיום שלהם, מרחב ממשות, מרחב תנועת הדברים אל ההלאה, ואת – עם מי את עכשיו ומי את בְּאֵין את? את קוראת לשליחים. באין אתה – יהא השליח האתה:

"קר לי./ תגיד לו שיבוא אֵלַי/ תגיד שזה דחוף./ תגזים./ סַפֵּר מה קורה אתי בפרוטרוט./ תגיד לו שאני חולָה מאד. תגיד לו ותראה אם יאזין.// אותי הוא מתקשה לשמוע בקברו,/ אבל אתה יכול/ אבל אתה יכול/ לְהִדַּבֵּר אתו.// תגיד לו שיבוא.// תגיד לו שיקח אותי מכאן,/ ושיקח אותי מכאן במהירות,/ תגיד שגם אני כמותו/ שגם אני כמותו/ ויכולה למות.// סַפֵּר לו כמה הוא אהוב עלי,/ בכל אהבתי/ בכל נִשּׂוּאַי,/ איך הוא אהוב עלי.// ואם אין לו לאן להביא אותי/ שיביא אותי לתוך קִברו,/ כי אין לי מקום בין כה וכה/ ובין כה וכה אני אמות,/ אבל ביחד,/ רק ביחד,/ לא לחוּד." ("באמצעות שליח", דליה רביקוביץ)

את גנזת את השיר הזה, דליה (רק אחרי מותך פרסמו אותו), אבל לא גנזת אֶת האתה. האתה שאליו נפעמה תשוקתך בשיר הזה היה ה"הוא" שיכול היה לקחת אותך מכאן במהירות – בלילה אחד מסביב לעולם כולו, אולי לארץ סין, אולי למדגסקר, אבל הוא – – – אולי זה ה"הוא" מהשיר שכן פרסמת בחייך – "חלומותיה של תרצה" – האהוב הזה שאֶת כל אהבתך, אֶת כל אהבתך – לא יכולת לספר לו, כי נבצר ממך. אבל את לא מוותרת על האתה. אם ה"הוא" – זה האהוב עלייך בכל אהבתך, בכל נישואייך – לא יכול להפוך לאתה, אַתְּ תיצרי לך אתה, אַתְּ תהפכי אֶת השליח שלךְ לאתה, תהפכי אותו לנמען שלךְ.

מצד אחד התשוקה הזאת שקיימת תמיד: להרפות, להרפות את האחיזה בחיים האלה, לוותר על פנייה אל נמען כי אין מקום בין כה וכה ובין כה וכה נמות. ולכן גם אין לו לאן להביא אותך – מה זה כבר משנה – שיביא אותך לתוך קברו. אבל לא. את נאבקת. את נאבקת על זולת, את נאבקת על אתה: "אבל ביחד,/ רק ביחד,/ לא לחוּד". ואת נאבקת על עצם האפשרות לומר: אם ה"הוא" הוא כזה שלא ניתן לפנות אליו – את פונה אל השליח. את לא מוותרת. את מממשת את האמירה שהתכוונת לומר: "זה דחוף", "אני חולה מאד", 'אני רוצה ללכת מכאן ובמהירות', "אין לי מקום בין כה וכה". את מפלסת דרך לאמירה שלך להיאמר, ודווקא בגוף שני בפנייה אל נמען; כמו אומרת: אם אין לי מקום – אני אייצר מקום בשבילי. אם האתה המיועד שלי איננו יכול להאזין – אני אצור אתה שֶׁכן.

את מתעקשת, דליה, על האפשרות לספר את האהבה, על האפשרות ליצור אהבה, כי במקום שבו אין את, אין אתה, לא יכולה להיות אהבת ממש: "סַפֵּר לו עכשו/ את כל אהבתי,/ שעתים לפני שחר/ סַפֵּר לו הכל./ אל תבטל זמנך לאִחולים,/ ספר לו עד שחר/ אֶת אהבתי.// ראיתי בית עם שבשבות,/ ראיתי גן מלא אמירים,/ אהבתי טרפה אותם,/ אהבתי בכל העֵצים./ בלבל עליו את חלומותיו,/ ספר לו רק את אהבתי,/ אל תאבד זמנך לבטלה,/ רֹב המלים אין בן ממש./ נסך לו שִקּוּי בשעה שיקיץ/ לא כאחד האדם יקיץ; / ספר לו רק אֶת אהבתי/ עד אם לעו חלומותיו,/ אל תבטל זמנך לנימוסים/ שתי שעות בטרם שחר./ הבא אותו אל החצר,/ הבא אותו אל הדפנים,/ כנסוך שקוי יבוא ויחלֹם/ את כל אהבתי יחלֹם.// אהובי שלי, אהובי שלי,/ את כל אהבתי/ לא יָכֹלְתִּי לספר." ("חלומותיה של תרצה", דליה רביקוביץ)

סַפֵּר לו, אל תבטל, בלבל עליו, סַפֵּר לו, אל תאבד, נסוך לו, ספר לו, אל תבטל, הבא אותו, הבא אותו. אֶת כל אלו את אומרת לאתה. גם אם איננו האתה המיועד. את מבקשת מהאתה לספר ולא לבטל ולא לאבד: רק כשנוכח שם אתה אפשר לשמור על הסיפור, אפשר לספר אותו, לא לבטל אותו ולא לאבד, להביא אותו אלֵי תוקף, אלֵי הכרה.

ואחרי שיש שם אתה לפנות אליו – אפשר לפנות באופן ישיר אל האתה הראשוני, המיועד: "אהובי שלי, אהובי שלי", גם אם זה על מנת לספר לו שאי אפשר לספר את דבר האהבה: "אֶת כל אהבתי לא יכולתי לספר".

בספרם של שושנה פלמן ודורי לאוב, עדות (רסלינג, 2008), את קוראת על מה שלאוב קורא לו "אירוע ללא עֵד": "אירוע שאין עדים להתרחשותו ולאמיתותו כאילו לא היה כלל. אירוע כזה מציין את איונו, את היבלעותו בשתיקה" (עמ' 89).

על מנת שהסיפור שלך יסופר – יכוּנן בתוך הנפש, עלייך ליצור לך את, ליצור לך אתה. כך את מתעקשת: מתעקשת על דבר קיומו של הסיפור ועל האפשרות לספרו.

גם כאשר נדמה לך שהסיפור מטופש, חסר חשיבות, נטול טעם – את פונה אל זולת ומתעקשת: "עִזרי לי לִכְתֹּב את השיר הכי מְיֻתָּר/ שאין בו תועלת אֲפִלּוּ/ לא להביא תועלת/ עזרי לי לִכְתֹּב מלים/ בלילה הזה בעולם הזה" (מתוך השיר "בלילה הזה, בעולם הזה", מאת אלחנדרה פיסארניק, בתרגום טל ניצן). אף שהשיר הוא כל כך מיותר עד כי אין בו תועלת אפילו לא להביא תועלת – את פונה, אלחנדרה, אל את ומבקשת ממנה לעזור לך לכתוב את השיר המיותר הזה, לכתוב מילים בלילה הזה, בעולם הזה. דווקא כי לילה, אלחנדרה, דווקא כי חושך, דווקא כי עולם, משום שעולם. משום שבעולם לילה. באזורים הנבדדים ביותר האלה של הנפש – האַת היא זאת שאוחזת בידה הרועדת אֶת הנר הקטן, הדולק, זה שלבדל אורו אפשר ללחוש מילים שבורות, ואחר כך להרכיב לסיפור, לְשיר. כמו שכתבת בשיר אחר: "לא נָכוֹן/ שֶׁיָּבוֹא. לא נָכוֹן שֶׁלּא יָבוֹא" (מתוך השיר השמיני במחזור "העץ של דיאנה" מאת אלחנדרה פיסארניק); את לא יכולה לדעת אם יבוא או לא. גם כשאין אתה תמיד ישנה התקווה שיבוא ותמיד ישנה האפשרות לברוא אותו – גם אם כנמען פנימי – כאשר איננו.

והדחיפוּת הזאת, הבהילוּת, נואשות העכשיו שנושא בחובו הדחף לספר לאת, לאתה: "תגיד שזה דחוף", "תגזים", "ספר לו עכשיו", אל תבטל זמנך", "שתי שעות בטרם שחר". הבקשה הזאת – עזרי לי לכתוב, עזרי לי לשיר את שירי, עזרי לי לספר את הסיפור שלי – היא בקשה להצלת חיים, היא הושטת יד למעלה מן הבור, הושטת יד של אדם המבקש להישרד, שללא אפשרות האת/אתה יגווע לתוך "אין לי מקום בין כה וכה" ו"בין כה וכה אני אמות", יגווע לתוך הוויתור, לתוך השתיקה וההשתקה, לתוך ההתאיינות, לתוך סמיכות הלילה, סמיכות עולם אילם.

בעצם בקשת ה"תגיד לו שזה דחוף" את מתעקשת על אפשרות ההגדה, האמירה – ועל נחיצותה ודחיפותה; בעצם בקשת ה"ספר לו" את מתעקשת על אפשרות הסיפור, על הציווי שבסיפור; בעצם בקשת ה"עזרי לי לכתוב את השיר" את מתעקשת על אפשרות הכתיבה, על אפשרות השיר ועל נחיצות העזרה – נחיצותה של האת – כדי שיושר שיר, כדי שיהיה "לך", כדי שתהיה "את".

כשאת כותבת – למי את כותבת? מי זאת האת שאת פונה אליה? מי זה האתה? ולמה ההתעקשות הזאת על הפנייה בגוף שני? – האת היא את, זאת שבחוץ וזאת שבראת וזאת שאת. ואת מתעקשת על האת – את, כלומר חדוה ודליה ואלחנדרה ואת – כדי שתהיה את, את שומעת, כדי שתהיי אני.

ליאור גרנות – משוררת וביבליותרפיסטית. פרסמה שני ספרי שירה וספר בפרוזה פיוטית. כותבת דוקטורט בנושא "כיצד מרפאת הביבליותרפיה" בתוכנית לפסיכואנליזה ופרשנות באוניברסיטת בר אילן. מטפלת בקליניקה פרטית בתל אביב ומלמדת ביבליותרפיה במסגרות אקדמיות שונות.
לאתר: www.bibliotherapy.co.il

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 16