מאת מוריה דאום קפלן

איתי פותח את הדלת. על כתפיו יושבת נעמי ולידו יהב, ידיו הקטנות בכיסי מכנסי השבת. הם שמחים, ושמש מאירה את שערם, אותו גוון של חמרה לשלושתם. איתי מביט בי מופתע, הוא לא רגיל לראות אותי לבושה בבגדי השבת שלי, אבל אני מתעלמת מההפתעה שלו, ולא מסבירה, רק מחייכת אליהם ופורשת לקראתם את ידיי. שגב יושב על הספה לידי, עיניו שקועות בעיתון ילדים ישן ופניו שקטות, דבר לא ניכר בהן. הילדים רצים אליי, נרגשים, מדברים ביחד ומפזרים מעליי קונפטי מתוק וצבעוני של חוויות. הם ראו כלב בדרך ולא פחדו, וקיבלו סוכריה על מקל ומסטיק עגול, וישבו ליד אבא ממש בשקט כל הזמן כל הזמן עד שהתפילה נגמרה.

שגב לא הולך איתם. לא טוב לו להסתובב בחוץ, לא טוב לו להיות בין אנשים שהוא לא מכיר, לא טוב לו לזוז מהמוכר והצפוי. אני יודעת כי ניסיתי. עד עכשיו היינו מבלים את בוקרי השבת שלנו ארבעתנו יחד, שגב, יהב, נעמי ואני. שותים שוקו בנחת, משחקים מיליון משחקי קופסה על השטיח, ושגב לידנו – לא ממש איתנו, אבל עושה כל מה שאנחנו עושים. ובזמן האחרון יהב חזר וביקש ללכת לבית הכנסת. ללכת עם אבא, וכל החברים שלו הולכים תמיד לבית הכנסת, והוא רוצה לפגוש אותם ולשחק איתם בגן השעשועים הגדול שלעולם איננו מבקרים בו, הוא רוצה גם.

אז אני מרשה ליהב לקחת את נעמי וללכת לאבא, להתפלל, רק שניהם. מכוניות לא נוסעות פה בשבת, וכולם מכירים את כולם, ויהב הבטיח לי שהוא יודע את הדרך ושהוא ישמור על נעמי. ואיתי אמר שזה רעיון טוב דווקא, כדאי שיהב יתחיל להכיר קצת את התפילה, וזה לא הוגן כלפיהם, הם לא צריכים לסבול בגלל שאני לא מסוגלת, ולא רציתי שוב להיכנס לוויכוח על המסוגלות, האם היא שלי או של שגב, ועל המחירים, ופשוט הסכמתי ודי. וכך הם צועדים להם בבוקרי השבתות האחרונות, יהב עם כל הבכורה הזו שהוענקה לו פתאום מונחת לו על הכתפיים, ונעמי איתו, אוחזת בידו, מתוקה ובוטחת.

ומאז שיהב ונעמי הולכים לאבא, בוקרי השבת הפכו חמימים ורכים כמו בצק של חלה רגע לפני שקולעים אותו. בהתחלה הייתי מתגנבת מיד בחזרה למיטה, מזמינה את שגב לשכב לידי, במיטה של אבא, ונרדמת עד שהייתי שומעת אותם נכנסים.

ובשבתות האחרונות החלטתי לנסות להתפלל שוב את תפילת שחרית של שבת. עד שנולדו הילדים הייתי מקפידה להתפלל בבית הכנסת כל שבת, אבל בית הכנסת הולך ומתרחק ממני. ועכשיו, ברגעי השקט האלה שנוצרו, מצאתי את עצמי חסרה את התפילה, את המנגינות, והחלטתי לראות איך מתגלגלות המילים על הלשון שלי, אחרי כל זה. בעצם, רציתי לקחת את אלוהים לשיחת יחסינו לאן, וזו הדרך היחידה שבה אני יודעת לדבר איתו.

אז בשבת שעברה התיישבתי ברגליים שלובות על הספה, הסידור הישן, שעל כריכתו חרותות אותיות שמי בזהב, פתוח ומצפה, ואני מחכה לתפילה שתצא לי מהבטן. והיא לא באה. את המילים אני זוכרת. פסוק מוביל לבא אחריו, והמלל רץ לי בפה ונאמר מאליו. אבל אני לא מתפללת. לא מצליחה לקיים שיח עם עצמי, ובטח שלא עם אלוהים. יותר מדי זמן הייתי ברוגז, ושכחתי כבר איך.

עד ששגב, חשבתי ששילמתי את חובי לחברה. הסתובבתי בעולם בתחושה שדבר לא יוכל לי, ודבר לא יקרה. כבר מת לי, ושרדתי, מה עוד יקרה? וגם מאימת המוות אני מוגנת, כבר סימנתי וי, יש אחרים שקודמים לי בתור הזה, שעוד מתנאים בסבים וסבתות וכולם סביבם נורא נורא חיים. ושגב בא בטפטוף, לעומת מותו של אבא, הסוער והחד, שגב ישנו כל כך, והוא פצע פועם, ואיך יוכל להגליד? שכבות העפר על עיניו של אבא גבהות, וכך גם שכבות העור על הפצע שמותו פער. אבל שגב חי ומתחדש, וכל שנה שהוא גדל מסמנת עוד נקודה בדרך שבה לא ילך לעולם. פה הוא הולך לגן שונה משל חבריו, ופה הוא מחכה עוד שנה בעוד הילדים שעם אמותיהם חלקתי חדר במחלקת יולדות כבר עולים לא', ועכשיו הוא נוסע במונית מיוחדת שאוספת אותו מתחת לבית ולוקחת רק אותו לבית ספר אחר, מיוחד, וכל בני גילו צועדים ברגל לבית הספר ביישוב. והמפה כבר משורטטת, דגלון קטן מתנוסס מעל כל נקודת ציון: הפעילות בתנועה שלא ילך אליה, הבר מצווה שלא נחגוג, הישיבה התיכונית שלא ילמד בה, השירות הצבאי, החתונה, הלימודים הגבוהים, כל התחנות האלה הן מסמרים שלא מפסיקים להינעץ בארונו של הילד שלא יהיה לי, הן ההשתברות האינסופית של החלום.

אז אני מנסה. על הספה, שלובת רגליים, הסידור פתוח והשקט נפלא. אלא ששגב לא רגוע. משהו בשגרה שלו הופר. הוא לא מביע שום עניין בטקס ההתלבשות וההתארגנות ליציאה מהבית של האחים שלו, אבל נראה שהשינוי חודר אליו, והוא מתקשה להבין את המתרחש: רק אני והוא בבית, ולאן נעלמו ההמולה והמשחקים על השטיח? בשבתות הקודמות, כשהזמנתי אותו לקרוא במיטה לידי, הוא נענה בשמחה. עכשיו פתאום זה לא נראה לו. שמתי את משחקי הקופסה על השטיח, כמו תמיד, אבל אלה לא עניינו אותו. בסוף הצלחתי למשוך אותו אליי, הושבתי אותו על הספה לידי עם ספר שהוא אוהב, אמרתי לו – אימא קוראת ושגב קורא, וחשבתי שהוא התרצה. אבל אחרי כמה דקות הוא שוב נראה לי אבוד. הוא הסתובב סביבי קצת, חסר מנוחה, ואז לא ראיתי אותו עוד. הוא נעלם לי, עד שבַשקט ובטקס שכל כך ניסיתי לייצר שמעתי את קולו חותר אליי מחדר העבודה.

יעניין אותךָ, יעניין אותך, יעניין אותך, יעניין אותך, יעניין אותך, יעניין אותך, יעניין אותך, הוא לא מפסיק להתנדנד מול המסך החשוך ולהגיד בקול הפעמונים חסר האינטונציה שלו 'יעניין אותך'. פעם ישבנו יחד מול המחשב וחיפשתי משהו להראות לו, וכשמצאתי אמרתי – הנה, זה בטח יעניין אותך, ומאז הוא אומר 'יעניין אותך' כדי לבקש.

איתי חושב שלהושיב את שגב מול סרטים מצוירים זה לא פתרון. הוא יכול להעביר ככה שעות, אבל לא כדאי לתת לו להתחפר ככה בתוך עצמו, הוא אומר. אז אנחנו מרשים לו רק סרטון אחד בכל פעם, והוא, כמו הפלס שהוא, צופה תמיד רק בסרטון אחד וקם. אבל לעשרים ומשהו הדקות שבהן הוא יושב ומתנדנד מול המחשב יש אפקט של הפסקת קפה, בשבילו ובשבילי.

אני ניגשת אליו ומנסה לקרוא לו, לדבר אליו. אבל הוא לא שומע. רק מתנדנד שם בחדר ואומר בלי מנגינה: יעניין אותך, יעניין אותך, יעניין אותך, והוא לא יודע ששבת היום, או מה בדיוק זה אומר. הוא לא שומע שאני אומרת, מסבירה, מתחננת, שאסור בשבת, אי אפשר להדליק עכשיו את המחשב, גם יהב לא משחק במחשב בשבת, גם לנעמי אסור, אולי אתה רוצה לקרוא? לקרוא מותר בשבת! הוא ממשיך ויכול לעמוד כאן לנצח. יעניין אותך, יעניין אותך, יעניין אותך, יעניין אותך, יעניין אותך.

אני חוזרת לתנוחת המתפללת המרוכזת שלי, אבל היא מתרוקנת יותר ויותר מתוכן. נותרו בה רק צורת הישיבה ואופן החזקת הסידור, וזה נמשך ונמשך, חמש, עשר, חמש-עשרה דקות, וזה סודק אותי, זה כמו תקתוק של שעון בחדר זר שלא נותן לך לישון, ואני יושבת בסלון ומחזיקה את הסידור פתוח. והוא לא כועס, לא צועק או בוכה, רק ממשיך בטון שלא משתנה, יעניין אותך, יעניין אותך, יעניין אותך, ואני משתגעת לאט. כמו טפטוף מונוטוני של ברז בלתי נראה, טיפה אחר טיפה מתנפצות המילים בראשי. איתי לא מבין למה זה מטריף אותי. למה אני לא מסוגלת להכיל את הבקשות הבלתי נגמרות של שגב, את המונוטוניות שלו. תני לו, הוא אומר. זה מרגיע אותו, לשבת שם, להגיד את אותו הדבר שוב ושוב זה כמו נדנוד בשבילו, זו חזרתיות שעושה לו שקט. אבל לי היא עושה רעש בלתי נסבל, בא לי לצעוק. ואני מחזיקה את עצמי לא לקום אליו שוב, נושמת עמוק, עוצמת עיניים, ולא מצליחה להפסיק לשמוע אותו, ובכל זאת ניגשת אליו, מנסה לדבר, למצוא מקום שממנו אוכל להתחיל, כמו למצוא התחלה של סלוטייפ.

בשבת שעברה לא עמדתי בזה יותר. אחרי חצי שעה שהרגישה כמו נצח חזרתי לפיג'מה, ולמיטה, שכבתי עם כרית על הראש עד שאיתי נכנס לחדר ונגע בעדינות בכתפי. כשהורדתי את הכרית מעל האוזניים שמעתי רק שקט, אבל לא שאלתי את איתי איך הוא הצליח. קמתי והלכתי למטבח, לחתוך סלט לסעודת השבת.

והשבת החלטתי לנסות שוב. קצת הופתעתי מעצמי. כבר שנים שברירת המחדל שלי היא לוותר, להתחפר בחזרה במיטה, להתכסות עד מעל הראש. אבל אני רוצה לבדוק את העניין הזה עם התפילה, לבדוק אם אני יכולה עדיין לייחל. אף פעם לא הייתי בכזו שממה תפילתית. תמיד המשכתי להתפלל באותן השעות ובאותן המילים, גם בשבעה של אבא, אפילו מותו החטוף לא השתיק אותי ככה. אבל בשמונה השנים מאז ששגב נולד הלכתי ונאלמתי.

הבוקר התחיל כמו כל בוקר של שבת, בעצלתיים, הקטנים לובשים את בגדי השבת, כיפה לבנה ליהב, סרט בשערה של נעמי, והשקט שמהדהד את טריקת הדלת כשהם יוצאים. אני מסתובבת מהדלת אל פנים הבית ולא רואה את שגב. עד עכשיו הוא היה רגוע. בטקסים הוא מצטיין, וכל עוד הם נשמרים, כך גם השלווה שלו. בתחילת הבוקר חשבתי שאם רק אצליח להכניס את השבתיות למערכת הטקסים שלו, ואלביש לו בגדים של שבת, אולי הוא יבין, או יקבל. והוצאתי לו מהארון חולצה לבנה, וכשהתלבש אמרתי לו שאיזה יופי, ושהוא חגיגי וחתיך, ואמרתי שוב ושוב, לכבוד שבת, לכבוד שבת. וכשסירקתי את נעמי ועזרתי ליהב עם הכפתורים שמעתי את שגב, שישב והסיע את המכונית האדומה שלו קדימה ואחורה וקדימה, ממלמל לעצמו 'לכבוד שבת'.

ועכשיו תכננתי ליצור את הטקס של שבת-בבוקר-אחרי-שנעמי-ויהב-הולכים. להגיד לשגב מה בדיוק עושים, לעשות את זה כל שבת, בעקביות, ותוך כמה שבתות כבר לא אוכל לחרוג מהנוהג, גם אם ארצה. אבל אני לא רואה אותו, ולא מנסה אפילו לקרוא בשמו, כי הוא לא יענה, ופשוט מתחילה לחפש אותו בין החדרים.
הנה, הוא כבר בחדר העבודה, וכבר יושב על הכיסא המסתובב מול המחשב, ומסתובב חצי סיבוב לימין, וחזרה לאמצע, וחצי סיבוב לשמאל, שוב ושוב ושוב. ואני מנסה להגיד לו – שגב, אבל שבת, בוא שגב, בוא תראה מה עושים בשבת, והוא לא רואה ולא שומע ורק מוסיף ומסתובב. חצי סיבוב לימין, וחזרה לאמצע, וחצי סיבוב לשמאל. ואני מנסה שוב, ואומרת לו, לכבוד שבת, בוא שגבון, לכבוד שבת שגב שלי, אי אפשר לראות עכשיו סרט, אסור בשבת, שגב, בוא חמוד, והוא מסתובב על הכיסא ולא אומר דבר. ואני מנסה שוב לקחת אותו איתי, לסלון, אני רוצה להתפלל שחרית של שבת, ורוצה שהוא ישב לידי, יש לי פוסטר בראש, והוא מסתובב שוב ושוב, לימין, לאמצע, לשמאל, לאמצע, לימין, ואני צועקת פתאום, בוא, שגב, בוא! אני מחזיקה אותו מעל המרפק, תופסת ומנסה למשוך אותו בכוח, ואומרת בוא! להתפלל! לכבוד שבת, ויודעת שעשיתי את מה שאסור לעשות, כי שגב נבהל, וגם הוא צועק עכשיו, צעקה בלי מילים, בקולו הגבוה, צעקה לשעת חירום. והוא מניח את הידיים על האוזניים ומתחיל להתנדנד קדימה ואחורה במושב, והוא צועק וצועק, ואני לא צועקת יותר. ואני לא רואה כלום, רק עומדת שם ובוכה.

ואני מחבקת את עצמי, כי שגב לא יעשה את זה, כי אותו אני לא יכולה לחבק, ואז אני ניגשת למחשב ואומרת לו – בוא, נמצא משהו שיעניין אותך, ומדליקה את המחשב.

תוך רגעים הוא נרגע, מביט במסך וחוזר לזוז ימינה ושמאלה על הכיסא המסתובב, ואני הולכת לסלון ולוקחת את הסידור. מחדר המחשב עולים צלילים עליזים ומדי פעם אני שומעת את שגב ממלמל 'לכבוד שבת. לכבוד שבת'.

 

מוריה דאום קפלן, בת 36, היא ביבליותרפיסטית. שירים פרי עטה התפרסמו ב"משיב הרוח", "ליריקה" ועוד. 

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 16

   

   

   

   

 

מאת עידו פלד

גיליתי שלג'ון קוראים חנה בבוקר אחרי ששכבתי איתו, באותו היום שבו נחטפה הבחורה מגוש עציון. הייתי אז חייל, ובזמן שחיכיתי לרכבת בלב המפרץ מצאתי את ג'ון בפייסבוק, בין החברים של אוּרי השמאלני. אז גיליתי שבכלל קוראים לו חנה.

היום אני סטודנט. לפני כמה ימים חיכיתי ל־289 וגללתי סטטוסים בפייסבוק כדי לא להירדם בתחנה: זואי העלתה סטטוס עם סמיילי כועס: זואי עצבני/ת לקום ולגלות חוט דנטלי משומש בתוך הזה של העדשות, ואורי השמאלני העלה תמונה של קיר כחול עם כתמים לבנים, וכתב אורי מבקש/ת עזרה גרמנים יקרים, נשאר לכם קצת ציקלון B? כמעט סיימתי לצבוע את החדר ונגמר לי הכחול.

חשבתי לצאת מהפייסבוק ולבדוק מתי יגיע האוטובוס כדי לדעת אם אני מאחר ל"יצירת עגנון אל מול ספרות דור תש"ח". ד"ר לֶרֶר כועסת על מאחרים, אבל זה לא היה עוזר לי לדעת מה השעה כשאני כבר מחכה בתחנה. עגנון זה עוד נחמד, אבל הספרות של דור תש"ח בלתי נסבלת – לכולם שם קוראים אורי, וכל האורים מתערבבים לי בראש. המשכתי לרוץ על הסטטוסים באצבע מתוחה ונזהרתי לא ללחוץ בטעות על לייק. היה סמיילי שֹבע והיה כתוב חנה אוכל/ת המבורגר בהמבורג. חייכתי ותהיתי אם יכול להיות שחנה עבר לגרמניה, ובדיוק 289 הגיע לתחנה. נעלתי את הטלפון והכנסתי אותו לכיס של המעיל.

אני לא זוכר איך ג'ון ואני נהיינו חברים בפייסבוק. באותו בוקר לפני שלוש שנים, כשהייתי חייל וחיכיתי לרכבת, מצאתי את הפרופיל של ג'ון אבל לא שלחתי בקשת חברות. היה לו בתמונת הפרופיל שיער יותר ארוך משזכרתי והוא הסתכל לתוך המצלמה קצת מלמטה בזמן ששתה קולה עם קש מבקבוק. דפדפתי אחורה בתמונות הפרופיל שלו ולפחות בחמש מתוכן הוא הצטלם בספידו שחור שרוע על מגבת צמרירית, ידיים מאחורי התלתלים ובטן מזיעה משובצת שש קוביות חומות, מבהיקות. החלקתי את הטלפון לתוך הכיס של המדים ושילבתי ידיים, ובחוסר נחת תחבתי אותן בכיס, ואחר כך שיחקתי עם האבזם של החגורה: דחפתי בשני אגודלים את האבזם ככה שהחגורה חצי נפתחה, ועם האצבע סגרתי אותה בחזרה, ושוב, כפי שהמפקדת שלי בקורס הייתה עושה כשדיברה על נושאים שהלחיצו אותה כמו מחלקת קיסריה וכמו נהלי האזנה לשיחות "צַבָּרִיוֹת", שיחות בין אזרחים ישראלים. המונוטוניות המתכתית של האבזם והמחשבה על אותה מפקדת עזרו לי להירגע: זקפה במדי א' זה לא נעים, במיוחד אם לובשים תחתונים לא צמודים מתחת.

אחרי שירדתי מהרכבת בהרצליה עליתי על ההסעה לבסיס והלכתי ישר למדור של זואי, כי המפקד שלי מגיע למשרד רק בעשר ורבע ולפני שהוא בא אין לי מה לעשות.

זואי ישבה לבדה במשרד, מול מסך מחשב גדול, ברגליים משולבות. "היי," היא אמרה והמשיכה לסנן מיילים.

"הקצינים עוד פעם בישיבה?" שאלתי וסקרתי את חמשת הכיסאות הריקים במשרד.

"כן, עניינים. אומרים שיש התראות."

"וואלה."

"חזבאללה. זה יֵצֵא לתקשורת. אולי."

"קוּל. שכבתי אתמול עם ערבי שקוראים לו חנה."

זואי הסיטה לעברי את מבטה. אז עוד היו לה משקפיים. "קוּל. איך היה?"

הרמתי את כפות הידיים כך שהמרחק ביניהן היה כמו המרחק בין הפטמות שלי. "כזה."

"וואו. אאוץ'," היא אמרה. "או שרגע, לא אאוץ'?"

"כן אאוץ'," הודיתי. "אבל בסדר. אני עייף."

"אוי. אתה בסדר? זה היה בסדר?"

"כן בטח. נדבר בארוחת צהריים."

"בסדר. אתה הולך לליהמן עכשיו?"

"כן, נראה לי."

"טוב. גם לי יש משהו לספר לך אחר כך."

"מה?"

"אחר כך, אורי. לא דחוף."

"טוב. ביי," יצאתי מהמדור של זואי לכיוון בניין ליהמן, איפה שנמצאים המשרדים של המחלקה שלי, ובדרך נכנסתי לפרופיל של ג'ון. עברתי שוב על חמש התמונות עם הספידו השחור והתלתלים, ואז הגעתי לתמונה שלו בגופייה, מחזיק סיגריה ובירה ביד אחת, בלון־פטיש של יום העצמאות ביד השנייה וחיוך עקום מתחת למשקפי שמש גדולים. חייכתי בחזרה. הצחיק אותי שקוראים לו חנה, אפילו שידעתי שזה לא באמת חנה, אלא חנא עם אליף מושתקת, וזה קיצור של יוחנן, ויוחנן זה ג'ון, והיה לי ברור לגמרי למה בגריינדר הוא הציג את עצמו בתור ג'ון. סתם נתקע לי שהוא חנה עם ה'; בפייסבוק זה כתוב בכלל באנגלית, אבל גם בראש שלי וגם כשאומרים בקול רם זה נשמע כמו חנה, ואפילו שהאזנתי לשיחות של לא מעט חנא־ים במהלך השירות זה כל כך הפתיע אותי שלג'ון קוראים חנה שזה נתקע לי ככה וזהו.

שמתי את הטלפון על שקט ונכנסתי לליהמן. המפקד לא היה במשרד. נועם וירדן ישבו עם אוזניות מול המסכים ולא הרימו את הראש. התיישבתי מול המחשב וסיננתי מיילים: מש"קית החינוך שלחה שלוש פעמים את אותו המייל על המרוץ היחידתי; היו עשרים וחמישה מיילים בקבוצה של ההומואים של היחידה ומחקתי אותם בלי לפתוח; חיפשתי את המייל הקבוע מהאחראי על חדר האוכל, שמפרט מה יהיה לארוחת צהריים, אבל הוא כנראה עדיין לא נשלח; המפקד העביר אליי התכתבות בנוגע ל"יצחק אבינו", שזה שם מתחכם למערכת שאמורה לזהות מחבלים לפי אינטונציה וקצב הדיבור; והיה זימון לפגישה עם צוות תקשוב מחר בשמונה בבוקר. התעצבנתי. התעצבנתי ממש. הוא יודע שאני מחיפה ושאין סיכוי שאגיע בשעה הזאת. עדיף לי כבר להישאר לישון בבסיס.

"יש שיחות?" שאלתי את נועם וירדן. נעניתי בשני הנהונים רדומים. פתחתי את המחשב וראיתי שהעבירו לנו להתייעצות שתי שיחות פלסטיניות ושלוש סוריות. חיברתי אוזניות והתיישבתי על אחת מהסוריות – הרבה זמן לא נגעתי בלהג סורי. השיחה הייתה על העברת מחשבים בין שני משרדים, שתים עשרה דקות של טכנאי מקריא רשימות ציוד. סוגים של ראוטרים. ראוטר זה ראוטר. גם בערבית. לא הייתה לי סבלנות לזה. סגרתי את השיחה וראיתי שהמפקד שלי כבר במשרד.

"אורי, סידרתי את הישיבה עם צוות תקשוב."

"כן," עניתי.

"מצטער שזה יצא מוקדם ככה, הם לא יכולים מאוחר יותר."

"בסדר."

"אתם עוברים על השיחות להתייעצות?"

"אני על אחת, נשארו עוד שתיים."

"אחלה, מצוין. יש חזבאללה?"

"לא שראיתי," וחזרתי להסתכל על המחשב.

"חוסל אצלם בלילה איזה מישהו," המפקד ניסה לעניין אותי. "בסדר, אורי. תמשיך בינתיים."

המפקד אומר את השם שלי מוזר: או-רי. הוא מטעים את שתי ההברות במידה שווה, ולא ברור אם הוא אומר "אוּ" או "אוֹ". פתחתי עוד שיחה סורית, קצרה יותר ולא על ציוד אלקטרוני. האמת היא שלא הבנתי מילה, אבל ברגע שמישהו פותח שיחה המערכת ישר חותמת את השם שלו עליה, ולא רציתי לבקש מהמפקד להעביר את השיחה למישהו שיותר טוב ממני בסורית. התלבטתי כמה רגעים אם להגיד משהו ובסוף יצאתי מהמשרד אל החדר שלי במגורים.

שמונה מיטות קומותיים שבדרך כלל אף אחד לא ישן בהן. פתחתי את הארון שלי ובדקתי אם השארתי שם תחתונים וגרביים, למקרה שאשאר לישון בבסיס בגלל הישיבה הזאת. היו שם שלושה זוגות מכל דבר, ואפילו מגבת, והכול מסודר יפה. נשכבתי על המיטה בלי לחלוץ נעליים.

התעוררתי בדיוק בזמן לארוחת הצהריים. סידרתי את הגומיות במכנסיים והלכתי למשרד של זואי, שהפעם היה בתפוסה מלאה. אמרתי שלום לחמשת הקצינים שישבו במעין ח' עקומה, אחד מהם, אזולאי, נראה טוב, וזואי אמרה, "חמש דקות".

חיכיתי לה מחוץ למדור ושיחקתי עם האבזם של החגורה. לא רציתי להיתקל במפקד שלי בדרך לחדר האוכל. הוא היה שואל אותי איפה הייתי כל הבוקר ואני הייתי עונה שנתקעתי בשיחה עם איזה ראש מדור כלשהו, וזה היה מסתכם בזה, אבל לא היה לי כח לשקר. אחרי כמה זמן זואי הגיעה עם טאפֶּרוור ומזלג ואמרה, "אוי, לא הבאת אוכל מהבית?" עניתי שאני לא רעב כי ישנתי כל הבוקר.

"לא עובדים בליהמן," זואי חצי רטנה והלכה לתפוס מקום בדשא. הנהנתי והלכתי אחריה; אז כבר השלמתי עם השיבוץ שלי במחלקה ולא טרחתי להתלונן או לייפות את המצב.

כשהתיישבנו על הדשא זואי פתחה את הטאפרוור ודיברה על העניין האישי הזה שהיה לה לספר, ואז אני סיפרתי על ג'ון: הכרנו ערב לפני בגריינדר. הוא סטודנט בטכניון, בגיל שלנו כי לא עשה צבא, לומד אדריכלות, אני חושב. הצעתי שאבוא אליו כי הוא כתב בפרופיל שהוא אקטיבי והוא נראה טוב אבל ג'ון הציע שניפגש בים.

נפגשנו בחוף של בת גלים. ג'ון היה בגובה שלי והרכיב משקפי ראייה שלא הופיעו באף אחת מהתמונות ששלח לי. הוא סיפר שהוא מתנדב בפורום הגאווה החיפאי ושהמשפחה שלו הגיעה לחיפה מיפו ב־48', כי כשהייתה מלחמה ועניינים אז הם היו חכמים ופשוט עלו על אוטובוס צפונה והשתקעו בבית נטוש של ערבים בחיפה.

"מה נטוש," זואי, שהייתה שמאלנית כמעט כמו אורי השמאלני, תיקנה: "ערבים שגורשו מחיפה."

"נו ברור," אמרתי ונהייתי רעב, "תקשיבי. זה לא העיקר."

התהלכנו יחפים על החול והחזקנו את הנעליים והגרביים שלנו בידיים. ג'ון סיפר שהוא כבר בשנה השלישית ללימודים מתוך ארבע או חמש, ואני בטח אמרתי שאני חושב לעשות תואר בגרמניה, כי זה היה כשאמא שלי ניסתה לסדר לנו דרכון פולני ועדיין היינו אופטימיים. אחר כך ג'ון התיישב, הניח את הנעליים לצידו והושיט לי יד אחת כדי שאצטרף. הוא אמר שאמא שלו רוצה שהם יסעו הוא והיא ואחותו לאנשהו באירופה לסופ"ש. אחר כך התנשקנו וגרגירי חול התחככו בלשונות שלנו.

"אתה צריך לעבוד מחר?" הוא שאל וסידר את המשקפיים על האף.

"יש לי צבא," תיקנתי.

"כי אם אתה לא צריך לקום מוקדם," ג'ון המתיק במבטא עדין, "אז הייתי מזמין אותך לבוא אליי."

"אמרת לו מה אתה עושה בצבא?" זואי שאלה והעמיסה אורז יבש על מזלג.

אמרתי לו שאני צריך לקום מוקדם, "אבל בוא נלך אליך."

כשהגענו למעונות של הטכניון ג'ון רצה שקודם נתקלח.

זה מוזר לראות זין של מישהו בפעם הראשונה כשמתקלחים ביחד. בטירונות למדתי די מהר להתגבר על זה, אבל כשהייתי עם ג'ון לא ידעתי איך להגיב. בהתחלה ניסיתי להתרכז בחול שנתפס מאחורי האוזניים ובריח המסריח של אחרי־ים שאדי המים החמים דחקו לתוך הנחיריים שלי, אבל אז ג'ון הניח יד מאחורי הצוואר שלי. הסתכלתי לו בעיניים, שחורות, ובמבוכה ירדתי על הברכיים וירדתי לו.

המים מהדוש פגעו לי בעורף ובגב ולא היה קל לנשום עם הזין שלו בתוך הפה שלי והאדים בתוך האף. הזין שלו היה גדול ורפוי; הצלחתי להכניס אולי רבע ממנו, וג'ון לא לחץ. אחרי כמה זמן הוא הרחיק אותי ממנו ויצא מהמקלחת להביא מגבות.

המשכנו אל החדר שלו. ג'ון פרם מעליי את המגבת והורה לי להתיישב על המיטה. יש לך כלבה בחדר, חשבתי כמעט בקול רם: השפתיים שלי זזו אבל לא יצא שום קול. מתחת לשולחן הכתיבה שלו רבצה כלבה אפרפרה כרוכה בתוך עצמה וישנה.

"אמרת משהו?" ג'ון היסה, סידר את הרגליים שלי על השמיכה ומיקם את עצמו ביניהן. "שלא נעיר אותה," לחש ושלח חיוך לעבר הכלבה, שאולי בכלל הייתה כלב. אולי הוא אמר, "שלא נעיר אותו".
ג'ון אחז במותניי וירד לי. הבטן והחזה שלו היו חלקים לגמרי. עצמתי עיניים, הסתכלתי על הכלבה, הסתכלתי על התלתלים של ג'ון, האף שלו דגדג אותי באזור שמעל הזין בכל פעם שהוא הגיע עד הסוף.
השם שלי היה קצר בפיו והרי"ש חזקה ורוטטת, כמו אות שמש עם שַדַּה אחרי יידוע. "אְר־רִי, רוצה שאני אזיין אותך?" הוא קירב אליי את ברכיו והגביה את התחת שלי, כך שנשענתי כמעט רק על העורף. "תנשום, לאט."

נשמתי. כמעט בלי לגעת בזין גמרתי שלוש פעמים, פעמיים על עצמי ופעם אחת על הרצפה: ג'ון הפך אותי והמשיך, וזיין אותי כשנשענתי על השולחן מעל הכלבה הישנה, ולא גמר בכלל.

כשחזרתי למשרד בליהמן, נועם, ירדן והמפקד ישבו עם אוזניות והתרכזו. התיישבתי גם אני ופתחתי את אותה שיחה סורית. עדיין לא הבנתי כלום, ומתחת לשולחן פתחתי את הגריינדר ועברתי על תמונות של בנים בזמן שהרצתי שוב ושוב את השיחה.

"אורי," המפקד קרא והורדתי את האוזניות. "אני כבר שעה קורא לך."

"מה?" עניתי.

"תקשיב. בוא רגע החוצה."

עמדנו במסדרון והמפקד נשען על הקיר, ליד המדף שאנחנו אמורים להניח עליו את הטלפונים לפני שאנחנו נכנסים למשרד. "קצין מבצעים רוצה לפתוח נוהל חירום."

"פתחו נוהל חירום?"

"עדיין לא. לא בטוח יפתחו. בינתיים יש אישור להעלאת כוננות וביקשו שנשלח שֵם של כונן פלוס שתיים."

"בסדר."

"בסדר? אז אני מעביר את השם שלך. אתה ישן כאן היום ממילא, לא?"

"אני לא ישן עם נעליים."

"זה עניין שלך. רק תגיע מהר למשרד אם יתקשרו."

"בסדר. תודה," אמרתי בטעות וחזרתי למשרד. המשכתי לעבוד על השיחה הסורית עד סוף היום ולא הצלחתי להבין שום דבר, חוץ מכמה שמות של פירות ומשהו על תאונת דרכים.

העירו אותי בלילה קצת אחרי חצות. עניתי לטלפון ומישהו אמר שהגיעה שיחה מיוחדת ומזרימים אותה עכשיו אלינו.

זו הייתה השיחה הכי קצרה שאי פעם ראיתי: שמונה שניות. האזנתי לה שש פעמים, חצי ישן. זה היה קול של אישה ומיד אחריו קול של גבר. הייתי צריך להאזין לשיחה עוד שש פעמים כדי להבין שהיא בכלל בעברית.

בערך רבע שעה אחרי התקשרו למשרד. "אְר־רִי?"

"מי זה?" נדרכתי. אולי שמעתי לא טוב.

"שמעת את השיחה?"

"כן. מה זה?"

"תקשיב. זאת שיחה צַבָּרית. חטפו נערה בגוש עציון. בחורה מכוחותינו. ההורים שלה התקשרו למשטרה כבר בתשע אבל לא העבירו את זה אלינו עד לפני שעה."

"מה זה?"

"החטופה התקשרה למשטרה בשבע בערב. כנראה מהרכב של המחבל. שומעים את שניהם ואז היא מתנתקת."

"זאת השיחה של המשטרה?"

"כן, המוקד במשטרה דיווח עליה רק עכשיו. צריך להבין מה המחבל אומר שם."

"מה הערבי אומר?"

"כן, תנסה להבין מה הוא אומר."

"טוב," חשבתי להציע להכניס דגימת קול של הערבי ל"יצחק אבינו", אנחנו צריכים עוד דגימות קול של מחבלים כדי שהמערכת תזהה אינטונציות כמו שצריך. בינתיים היא די מקרטעת.

"טוב. תתרגם ותפיץ לכל מי שבקבוצת דיוור 'פלסטינים צברים'. רק למי שמורשה לראות שיחות ישראליות, כן?"

"כן. ביי."

*
ירדתי מ־289 בכניסה הראשית של האוניברסיטה ולא הוצאתי את הטלפון כדי לבדוק מה השעה. כשהראיתי את כרטיס הסטודנט שלי לשומר נזכרתי שגם אורי השמאלני עבר לגרמניה, וחשבתי שאולי אפילו להמבורג. נכנסתי לפרופיל שלו בדרך לבניין של מדעי הרוח, אבל לא היה כתוב בפרטים האישיים באיזו עיר הוא גר. נראה לי שהמבורג. הסטטוס האחרון שפירסם היה אורי יצירתי/ת הומואיות מתפקדות לבית היהודי! בעזרת השם ישתבח עוד נזכה להקים חדר חושך בבית המקדש השלישי! כמעט שסגרתי את הפייסבוק, אבל אז הבחנתי שרק מישהו אחד עשה לייק לסטטוס: חנה. רצתי אחורה בסטטוסים של אורי כדי לבדוק אם חנה גם השאיר בפרופיל שלו תגובות או כל דבר, וניסיתי להבין איפה הוא גר, ואם חנה גם גר שם. אבל כל הסטטוסים של אורי השמאלני היו מתחכמים וריקים ממידע. התחלתי לרוץ אחורה על תמונות, וארבעה חודשים אחורה מצאתי את זה: תמונה של אורי עם שני בחורים בלונדינים וגבוהים, שלושתם מחייכים ועומדים לפני קיר שמצוירת עליו טירה אדומה עם שני מגני דוד מתנוססים על צריחיה. הכותרת שאורי נתן לתמונה הייתה I hate Hamburg. אפילו שלא מצאתי אף תמונה של אורי עם חנה הנחתי שצדקתי בניחוש, ושמתי לב שעצרתי באמצע המדרגות מאחורי שער הכניסה. בכל זאת המשכתי לעמוד וגללתי תמונות בריכוז, המסך היה חם והפנים שלי קרות, גללתי שנתיים אחורה עד שהגעתי לתמונות מהימים שאורי עוד גר בישראל והמשכתי לגלול, אם אין לאורי תמונות עם חנה אולי הם בכלל לא מכירים, ואז אולי חנה כן נמצא בהמבורג, ואולי בגלל זה חנה עשה לו לייק, כדי להזכיר לו שהוא שם.

הפסקתי לגלול כשכבר הופיעו תמונות של אורי השמאלני במדים, לפני שהוא יצא מהצבא על נפשי. האצבע שלי כמעט התפקעה מרוב דם. השלכתי את הטלפון לתוך הכיס של המעיל בלי לנעול את המקשים, כדי לא להזיז שוב את האצבעות, והמשכתי לאט לעבר מדעי הרוח.

בשבועות שאחרי החטיפה של הנערה רצו להעיף אותי מהיחידה. הייתי מגיע לבסיס רק כדי להיות נוכח בדיונים עליי. הפצתי את השיחה לפורום ההומואים של היחידה במקום ל"פלסטינים צברים" ומשם הפרטים זלגו לכל ישראל. בנושא של הידיעה כתבתי לפי הנהלים:

שיחה צברית – סודי ביותר – פח"ע – בהול: חנה מתקשרת למשטרת ישראל בשעה 19:02 לדווח כי נחטפה ע"י מחבל בלמ"ז, הנשמע מקלל ברקע.

בכל השימועים שעברתי אף אחד לא שאל אותי איך ידעתי שקראו לה חנה.

כשפתחתי את הדלת של הכיתה ראיתי את הגב של ד"ר לרר המדפדפת ב"תמול שלשום", מחפשת את הפסקה שרצתה שנקרא יחד. היא לא שמה לב שאני מאחוריה, או לפחות לא הסתובבה – בהיסח הדעת ניסיתי לתקוע את האגודלים מאחורי אבזם החגורה שלי, אבל לא הייתה לי חגורה במכנסיים. יצאתי מהכיתה בלי לסגור את הדלת.

חנה חזרה הביתה בבוקר שלמחרת החטיפה. היא הלכה ברגל מהיער שבו הערבי אנס אותה. אולי שנה אחרי זה אני וחנה הערבי נהיינו חברים בפייסבוק, כשעבר מספיק זמן. אני לא זוכר בדיוק מתי. בכל אופן לא אני שלחתי בקשה.

 

עידו פלד – יליד 1989, גדל במושב בית שערים. תרגומיו מגרמנית ומיוונית עתיקה התפרסמו ב"הו!" וב"הארץ". לומד לתואר שני ומלמד בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב.

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 16