מיוחד למוסך | "המבקש לחם" מאת עדי שורק

"ואין בית ולכן יש להקים את הבית שוב ושוב ומרוב שיש להקימו הוא מתפרק פעם ועוד פעם ואז צריך לשאת אותו בשקיות מפה לשם." טקסטים קצרים מאת הסופרת עדי שורק, מתוך תערוכה העוסקת בדרי-רחוב ובחסרי-בית

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות
28.12.2017
מתוך: התעמלות היזכרותית, אפי ואמיר. וידאו, 16 דקות (בוסנית, תרגום לעברית), 2015

עדי שֹורק

המבקש לחם (פרגמנטים מתוך מיצב-כתב)

"המבקש לחם הוא קרוי נעזב" רש"י על בראשית כח, כ •

איש לבוש במכנסיים מהוהים ובחולצה לבנה מחפש בפחי הזבל. הוא עובר, החולצה מוכנסת למכנסיים, גופו יציב, רחב. הגוף לא נענה לתנועת הנפש. הוא הולך כמו מיכל תקין למראה, רק העור מלוכלך והשיער קצת, אבל הרוחב הזה והכוח. זהו כפי הנראה כוח למראית עין בלבד כי במבט הדוק יותר שמים לב להליכה משונה, מעט צידית, למעידה שעלולה להתרחש בכל רגע.

דרום רחוב אבן גבירול, 2013

אישה בשיער ארוך לבן ופנים חרושות. האם גם לה הייתה משפחה ושני ילדים? האם התהיות על קצוות ודברים המתפרקים לקבוצות קטנות מדי של פעולות גרמו לה להתרחק?

היא מבצעת בשדרה מופע של מעין בית – תולה בגדים על עץ אחד ואחרים על עץ שני, הולכת בנחת מזה לזה ומשתמשת בהם כבארון, תולה שקית על ענף.

זו כוראוגרפיה של גוף, רחוב ובית. אני מנסה שהיא תירשם בזיכרוני בעדינותה ובנועזותה.

היא מארגנת את הדברים סביב. אולי משום שרק אם הדברים מאורגנים סביב אפשר להיות בסביבתם, שאחרת מתפרק ואין בית ולכן יש להקים את הבית שוב ושוב ומרוב שיש להקימו הוא מתפרק פעם ועוד פעם ואז צריך לשאת אותו בשקיות מפה לשם. איך היא הולכת עם כל זה? ומעבירה את המכנסיים האדומים לעץ אחד ובנחת, בשקט, את החולצה הצהובה לעץ אחר. איך היא מעבירה את כל זה?

העוברים ושבים עולים ויורדים במעלה ובמורד השדרה. הם אינם עוצרים. הם עוברים ושבים.

האם יש בזה פעולה של אבל וזיכרון? האם יש בזה משום שחרור? האם זהו תיעוד של שכחה?

שדרות רוטשילד, 2012  


"וּמִסְתַּכְּלִים הָעֵינַיִם לְכָתְלֵי בֵּית אִמֵּנוּ – וְהִנֵּה נֶחֱרַב, וְלֹא מָצָאנוּ אוֹתָהּ".

"כָעֵת מִסְתַּכְּלוֹת הָעֵינַיִם לְכָל צַד, וּמְקוֹם בֵּית מוֹשָׁבָהּ שֶׁל אִמֵּנוּ הִתְבַּלְבֵּל, וְהִנֵּה נֶחֱרַב. נַכֶּה הָרֹאשׁ לְכָתְלֵי הַבַּיִת וּמוֹשָׁבָהּ. מִי יְנַחֵם אוֹתָנוּ, וּמִי יְדַבֵּר עַל לִבֵּנוּ וְיָגֵן עָלֵינוּ"

"נִקְרַב כָּל יוֹם לְמִטַּת אִמֵּנוּ – וְלֹא נִמְצָא אוֹתָהּ שָׁם. נִשְׁאַל עָלֶיהָ – אֵין מִי שֶׁמַּשְׁגִּיחַ עָלֵינוּ. נִשְׁאַל לְמִטָּתָהּ – הִתְבַּלְבְּלָה. נִשְׁאַל לְכִסְאָהּ – נָפְלָה. נִשְׁאַל לְהֵיכְלוֹתֶיהָ – הֵם נִשְׁבָּעִים שֶׁלֹּא יוֹדְעִים מִמֶּנָּה. נִשְׁאַל אֶת הֶעָפָר – רֹשֶׁם שֶׁל עֲקֵבוֹת אֵין שָׁם."

זוהר, "מדרש הנעלם על איכה" תרגום מארמית זוהרית: מתרגם אנונימי  


הבחור הצעיר ששותה ולפעמים יושב על הספסל ולפעמים מבקש כסף. בבוקר מוקדם הוא יוצא מביתו וקונה שישיית בירות. עיניו כחולות, שערו מתולתל, הפנים עדינות והגוף רחב חזק וגבוה. מה הקשר בין המיכל לבין הריקנות הזו ששותה את עצמה?

רחוב לסקוב, 2016

על-פי תנועותיהם של בעלי עגלות-הקניות הרוויות שקיות ההולכות ומצטברות, השקיות חסרות הפשר, המלאות במה? ועל-פי הדגלים המונפים עליהן העשויים ממגב וחולצה סוף העולם הגיע; גם על-פי סבבי הרכבים הקטנים שהורכבו כשעטנז – תלת גלגליים ומעין קרון קטן מחובר להם מאחור וגגון, ואישה שהיא כבת שישים נוסעת באחד מהם, רכונה, אפורה והיא אוספת לתוכה עוד, עוד, מה יש שם? עוד של כלום שיש לו נוכחות כלשהי, בחירה שאינה יכולה להילקח והופכת לבעלת נפח, אלפי בחירות שלא נבחרו, שלא הוכרעו, מצטרפות שם לסבבי בעלי השקיות החגים סביב, מפעילים מנוע סמוי שקרס.

בין הרחובות לסקוב, אבן-גבירול וקפלן, 2014

העורבים כושלים תחת מעמסת זיכרונם הקושר בין קצוות. לכן הם מתהלכים על משטחי האדמה בעודם משלבים את ידיהם מאחורי גבם, מרכינים ראש בידענות שמעטים מכירים בה וקוראים את קריאותיהם הנואשות.

קריית ספר, 2015  


"תְּפִלָּה לְעָנִי […] אַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי […]  דָּמִיתִי לִקְאַת מִדְבָּר הָיִיתִי כְּכוֹס חֳרָבוֹת .שָׁקַדְתִּי וָאֶהְיֶה כְּצִפּוֹר בּוֹדֵד עַל גָּג.

כָּל הַיּוֹם חֵרְפוּנִי אוֹיְבָי מְהוֹלָלַי בִּי נִשְׁבָּעוּ  כִּי אֵפֶר כַּלֶּחֶם אָכָלְתִּי"

תהילים קב, א–י


   
עדי שֹורק היא סופרת החיה ועובדת בתל אביב. ספרה הרביעי, רומן בשם "נתן", יראה אור בקרוב בהוצאת כתר. שורק היא עורכת-מייסדת של סדרת "ושתי" לפרוזה מתורגמת בהוצאת רסלינג. בימים אלו היא חוקרת את יצירתו של ש"י עגנון במסגרת החוג לספרות באוניברסיטת תל אביב.

מיצב-הכתב "המבקש לחם" הוא חלק מאירוע האמנות "המקרר 2017". תוצג בו אסופת טקסטים פרגמנטריים המתעדים דרי-רחוב, חסרי-בית וקבצנים בתל אביב. זאת, לצד פרגמנטים מתוך מסורות קדומות על מצבי עוני וחוסר בית. מרביתם מהמסורת היהודית וחלקם מהמסורת המוסלמית.

הטקסטים – מעורבבים וללא סדר מארגן – יונחו מקומטים בתוך עגלת-סופר ששונתה למין רכב כלאיים וכבר אינה מתפקדת כרגיל. הקהל מוזמן לקרוא בהם ואף לקחת דפים. על הכול צופה מן הצד עורב.

"המקרר 2017" הוא אירוע אמנות רב-תחומי, בחלל תעשייתי בן 1900 מ"ר תחת פני האדמה, ששימש בשעתו בית הקירור של השוק הסיטונאי בתל אביב. אוצרות: גילי זיידמן ואיריס פשדצקי. פתיחה: 28.12.17, החשמונאים 90. הכניסה חופשית.    

תוכן עניינים – גיליון מס' 17

                 

תגובות על כתבה זו

טוען כתבות נוספות loading_anomation