מאת יהונתן דיין

קראתי את אשדודים כדי לחזור לאשדוד. יש לי עניין בזה. אחרי הכול, אני אחד מהם. הם, כלומר האשדודים.

באשדוד נולדתי. באשדוד קבורה אימי. זאת אפוא קריאת "דע מאין באת ולאן אתה הולך" שלי.

נגיד שכך.

בתחילה אני קורא באשדוד מעשה אמן, שאת אתריה קיפל יותם ראובני במילים, אך אט-אט הדפים מתהפכים והקפלים נפתחים, ואני נכנס בשעריה של אשדוד הלא כתובה, דרך שני חרגולי הנפט חסרי המעש שעמדו והחלידו בחולותיה הדרומיים של העיר, שנגלו תמיד לרגע, בתחילתה ובסופה של נסיעה מחוץ לעיר, זאת אשדוד שמפוזרת בזיכרונותיי. הזיכרון נפרש ומתפשט כמרחב בפני העין הצופה. פרוסט לימד אותנו את זה. והספרות, כטעם עוגייה, לא עוגיית המדלן, אלא זו שהייתה אופה סבתי, הדקה והארוכה, שמתיקותה רק נרמזת בטעמה, המחורצת תלמים-תלמים ונושרת אל כוס התה פירורים-פירורים, אין טובה ממנה לפתוח את זיכרונותיי. באשדוד למדתי לקרוא.

וכך אני קורא ברומן את מסלולי שיטוטי בעיר: "רפי היה חסר מנוח. הוא החליט לצאת לטיול קטן. הלך לגן אלישבע, הסמוך לביתו. […] משם יצא לרחוב רוגוזין וחצה את הרחוב למרכז א'. גם מרכז א' לא השתנה, אם כי הזדקן בכל זאת." אלה אינם משפטים עבורי, אלא תנועות רגליים למודות דרך. אני מכיר את הטיול הזה. יצאתי אליו לא אחת. לעיתים באי נחת. כתיבתו של יותם נפתחת מתוך התנועה בעיר; הדמיון מצייר את הכתוב והזיכרון שיושב לצידו נפקח כעין ומגלה מקומות החושפים את חלוף הזמן. הלכתי במקומות האלה כאיש צעיר, כנער מתבגר, כילד וכתינוק העושה את צעדיו הראשונים. התוודעותי אל המקום נעשתה תוך הכרתי את עצמי. אנחנו הילדים האשדודים הכרנו בעיקר את שם הרחוב שלנו (שלנו היה בן אליעזר), ואת חלוקת העיר לרובעים (אנחנו גרנו בתפר שבין רובע א לרובע ד), אבל בעיקר הכרנו את העיר מתוך תנועתנו בה, מן הפנים אל החוץ – עלייה וירידה במדרגות הבניין (קומה רביעית, בלי מעלית), החצר, המחסן האפלולי עם האופניים והצינור, המקלט, החניה, מורד ועליית הרחוב, הכביש, דרך קיצור, פרצה בגדר, חומה שצריך בשבילה סולם גנבים, החולות, הים, תמיד החולות והים, וגם אצל יותם: "הלילה היה חול, הכל היה חול." התנועה בספר הזה היא תנועה אשדודית מאוד, של הליכה בחול, חולות הים והדיונה הגדולה, החולות שנדחקים בפני העיר שלא מפסיקה להיבנות, המכסה ומכסה על חולותיה. אני עוד הספקתי לראות אותה כמו שיותם ראה; נולדתי במפנה העשורים, השבעים והשמונים, אשדוד היתה אז מין ארכיפלג של שיכונים בים חולות. וילות צנועות ודו-קומתיים בסמוך לחוף, מעליהם, במרכז, בניינים נמוכים בני ארבע קומות, מוקפים חצר ומגודרים חומת אבן נמוכה, לרוב אלה בניינים תאומים, מולם – מגרש חניה משותף ובקצהו – פח זבל. פה ושם, בניינים בני שמונה קומות, הרומזים לבאות. בשוליים הייתה "אשטרום", ובנייני הרכבת הארוכים. שם גרו עבריינים. שם גרו נרקומנים. שם גרו אנשים עניים. שם גרו סבא וסבתא שלי. "אשטרום" נראתה כמו עיר אחרת. קל היה לי לגזור מראש שמה שזו עיר אחות לאשדוד, קטנה מאוד אמנם, "עירם של אנשים קטנים", המתחברת לאותו רצף טריטוריאלי של ערי פלישתים בקו החוף של ישראל – אשדוד, אשקלון… ואשטרום. אש… זה מצלצל פלישתי.

מובן שמדובר למעשה ב"קבוצת אשטרום", קונצרן הבנייה הפרטי הגדול בישראל, שעל שמו זכו האזורים האלה לשמם, הוא שבנה את בנייני הרכבת ושיכוני העובדים של העיר, ואלה תוך זמן קצר נהפכו לשיכוני העוני שלה. אבל החולות שהקיפו את המקומות הללו היו מלאי הרפתקה. אפשר היה לראות בהם סוסים נחבאים בין שיחים, וחמורים מושכים עגלות, את עגלת האלטעזאכן הטעונה ארון עץ כבד, מפורק לחלקיו, ומאוורר חלוד, ואת עגלתו של אלפסי הזקן, שאת המגלב הקטן שלצד מושבו שמר לילדים המציקים שהיו רודפים אחרי האבטיחים שמילאו את ארגזו, ובנסיעתו הכבדה, העצובה והעצלה, שקע ראשו וכמו נשמט מעט מגופו, אפו הביט ארצה ועיניו העצומות למחצה בהו לפנים, וכך היה מתנדנד אט-אט לקצב סיבוב הגלגלים, בדיוק כמו ראש החמור שלפניו, וכמוהו היה זוקף לפעמים באחת את צווארו הגידי ונוער: "יששששששש אבטיייייח!"; מתוך החולות היו חרדונים מבהילים מגיחים לפתע ובאותה מהירות שבים ומתחפרים בעזרת ציפורניהם החזקות; יכולנו להבחין בהם בטביעות הרגליים של חיפושיות שונות, ופעם אפילו ראינו שועל שהציץ בנו, חמק ונעלם. הרבה צעצועים איבדתי בחולות האלה, ושעון.

גם את רפי, גיבורו של יותם, פוקד שועל. "רפי פתח את דלת ביתו וחיכה רגעים אחדים. השועל זינק מהגינה של שימי ועדנה, רץ עד אליו, נכנס פנימה והדלת נסגרה אחריו. ערפל בא מפנים הארץ ועטף הכל ברצועות של חוסר משמעות, שיש מי שאצלו הן הופכות לפחד. ויש מי שאצלנו הן הופכות לספינות של העבר."

כן, כבר למדנו: לצד הזיכרון שוכן הדמיון.

יש זיכרונות שיוצר הדמיון ויש דמיונות שמעורר הזיכרון. כמו איש החלל שראיתי פעם בגשר לכיש, זה הגשר שעליו מסתיים הרומן, המתעגל מעל הנחל היחיד בעולם שהים זורם אליו, כפי שמבין שימי, גיבורו השני של אשדודים, כשחצינו אותו במכונית החיפושית האדומה שלנו, ואני, שישבתי מאחור, מכיוון שהרגשתי בבטני מתרוממת הבנתי שאנחנו עולים בגשר, וזה הרגע להביט מהחלון מטה אל הנחל, ואל מסילת הרכבת שקצֶהָ האחד בנמל וקצהָ האחר, הבלתי נראה, בסדום, והנה ראיתי, להרף עין, ברווח שבין שני קרונות, איש חלל בחליפה כחולה ומסכת ברזל שמכסה על כל פניו, מניף אקדח לייזר ויורה ניצוצות לוהטים.

עוד לא דיברנו ברפי ושימי ובסיפורו של יותם, ועוד הרבה זיכרונות, דמיונות, עוגמות וערגונות עולים, מתמלאים אור ומתכסים עלטה, סבים כזרועותיו הזורחות, מדליקות הלילה, של המגדלור הישן אשר בראש גבעת יונה, שם, מספרת מסורת אשדודית, פלט הדג הגדול את הנביא אל החוף, אלא שמאז נסוג הים, ובאו פלישתים ובנו נמל לחופו, ועשו מלחמה בבני ישראל, וכך חגו השנים, כאלומות האור של אותו מגדלור, ועמים נלחמו על הנמל, עד שבאו האשדודים לרשת אותו.

ובאה משפחתו של רפי, רפאל, מרומניה, ובאה משפחתו של שימי, שמעון, ממרוקו. והשניים, הילדים, נפגשו בבית הספר ושילבו את ליבם זה בזה, ונשבעו אמונים, ידידות נפש ואהבת נצח. גם לי הייתה ידידות כזאת פעם באשדוד. אני וידידי חתכנו בסכין את כפות ידינו, כמו האינדיאנים בסרט שראינו, הרגשנו קרובים אליהם (היינו אינדיאנים ים-תיכוניים) ואת הדם טפטפנו על דף נייר. מעניין איפה דף הנייר הזה היום. ואיפה אחי בדם.

לאחר שגדלנו ועברנו לתל אביב נפרדו דרכינו. אבל רפי ושימי נשארו באשדוד, וגם דרכיהם נפרדו. לא בדיוק. רפי ושימי האנשים רחקו זה מזה, אך דרכיהם עדיין רצות זו לצד זו. עפרן משותף. אל לנו למהר ולסמן את גיבוריו של יותם בסימנים המוכרים לנו. אל לנו לומר הרי לנו סיפורה של ישראל, שחור על גבי לבן: האשכנזי לעומת המזרחי, המשכיל הגאוותן והקר לעומת חסר ההשכלה הכמה לידע ולאהדה, הבית התרבותי לעומת הבית המכה, וכיוצא באלה צורות מוכרות וקלישאות של סיפור עצמנו, שאמנם נדחסות לדמויותיהם של רפי ושימי ומוצאות בהן את מקומן. כי קלישאות מתקיימות בשפה, ויותם אמנם דובר עברית, ישראלית לא כל שכן, אבל לשונו היא גם לשון אשדודית. כנאמר בספר נחמיה יג, כד: "ובניהם חצי מדבר אשדודית ואינם מכירים לדבר יהודית". זו לשון עיר נמל.

היום הצטמצם בליל לשונותיה של אשדוד. העברית והרוסית שולטות באוזן; לתוכן עדיין משתחלות אמהרית, גאורגית ומעט שבמעט עברית מגרבית, מרוקאית, אשר דובריה זקנו. אבל פעם באשדוד הסתחררו סביב העברית יידיש, מרוקאית, תוניסאית, ערבית פלסטינית, ערבית מסרית של קראים, גרוזינית, טורקית, רומנית, בולגרית, פרסית, ספרדית של ארגנטינאים וצ'יליאנים, תימנית, יוונית של עובדי הנמל הזקנים שהיגרו מנמל תל אביב, פה ושם אנגלית או שפה אירופאית של חבורת מלחים סמוקים ומעט שבמעט צרפתית. זאת קרמה עור וגידים והפיחה ענני טבק מתוקים בחודשי הקיץ, עם הגעתו של תייר צרפתי מוזר אל הדירה בקומה הראשונה שדלתה דממה כל השנה; אל אותה דירה היה מגיע מדי קיצים אחדים, רחוקים, תייר צרפתי, יחד עם כלבו השחור, הקטן והרגזן, "נוארו". הוא נהג לרדת עמו מטה מדי אחר צהריים, להניח לו להתערבב עם הילדים, ולהביט במשחקיהם בעיניים חביבות בעודו מעשן מקטרת מעוקלת בחן, מיטיב לעיניו את משקפיו עגולי העדשות, שהיו זהות לראשו העגול, הקרח והמבריק, או צובט את סלסולו של אחד מקצות שפמו אשר חצה בתנועתו הגלית את פניו החלקים כחלוק המשי השחור שלבש מעל בגדיו. מדי פעם היה נוארו עוזב את הילדים ורץ לרגליו, רוטן או מייבב, והתייר הצרפתי, שהיה סוחר עצים, כך אמר לי אבי, היה רוכן ומלטף את ראשו ומדבר אליו בצרפתית שקטה ורכה.

ובכן, בלשון אשדודית, במארג הלשונות הזה, הדחוס ניבים וטעון בזיכרונות, רפי ושימי חיים. והלשון הזו, כמו שכתב עגנון פעם לקורצווייל על אודות הכלב בלק, אולי אינה מחזיקה בכל ענייניה, אבל צללי המילים שעוד שוכנים בה הם "חלק בלתי נפרד מן ההוויה האיומה של חיינו מדעת או שלא מדעת". ובתוך הלשון הזו, מבעד ללשונות העמים עוד קמים הדים משונים וחסרי פשר, כשרידי המצודה הפלישתית שעל חוף אשדוד. חורבה שותקת של חומות וקשתות עשויות לבנים שחציין מתפורר וחציין שקוע בחול. זאת אשדוד ים. אשדוד הקדומה. תבניתה העתיקה של העיר הישראלית. בקצה אחר של העיר, כנראה ליד שפך נחל לכיש, מקור המים, נחבאת מתחת לסוף המכסה על גדותיו איסדוד הערבית. אפשר לראות אותה באבן שזרק עלינו עובד הבניין הערבי כשחזרנו פעם מבית הספר ובקללה שחברי בדם צעק לעברו. וגם את אשדוד הקדומה עוד אפשר לראות, הנה היא, נחבאת בסמל העיר. סיפרו לנו שהיצור שגופו עוגן וראשו ראש אריה מסמל את שני קצותיה ההיסטוריים של העיר (האריה הושאל מסמלו של שבט יהודה, שבחלקו נפלה אשדוד המקראית עת חולקה הארץ לשבטים, ואילו העוגן מייצג את אשדוד המודרנית, את מקור פרנסתה העיקרי – הנמל) אבל אנחנו ידענו מיהו – זה דגון, אל השפע והים הפלישתי, שראשו ראש אריה, גופו גוף אדם וזנבו זנב דג.

לאחרונה שינו את סמל העיר, אבל דגון עדיין פה. יצורים מיתולוגיים יודעים היטב להתמיר את צורתם. הוא התגלגל בשועל החומק בין דפי אשדודים, ומגלה את הטירוף הזר המרחרח תמיד ומשחר לטרף, הנותר דרוך בסתר בעולם החולות ההולך ונדחק בפני העיר. וכך מתפרק באשדודים הסיפור הישראלי הקלישאי המוכר עד זרא ומגלה את יסודותיו הפרועים, המפלצתיים, המיתיים: זה סיפורם של שני אחים, שניים אחוזים, אי אפשר לאחד בלא האחר והאחד הוא עונשו של האחר, האחד מנחתו התקבלה והאחר מנחתו לא התקבלה. ולא איש ולא אלוהים אמרו להם על שום מה, מדוע כך ולא אחרת. ומה עשה זה שמנחתו לא התקבלה? הוא קם והרג את אחיו.

ואולי חרגתי ותעיתי בקריאתי, מן הזיכרון מעדתי אל הדמיון, אל מחוזות סיפוריים, אלא שאני מלכתחילה קראתי באשדודים בחיפוש אחר מקום. אולי כך אני קורא בכלל, אולי זה בגלל אשדוד, שהותירה בנו חוסר כלשהו – משפט שלא מתנסח כהלכה – שהתמלא בידיעה שיש מקום אחר מחוץ לה, מעבר לה.

אכתוב זאת על אשדוד ואחתום: זה לא היה מקום טוב, ולא מקום רע. לא היה לנו אחר. לכן תמיד חיפשנו אחר. העיר חתמה בנו את שמה. והיא המשיכה וליוותה אותנו לכל מקום חדש, והולידה בנו נטייה לשבת בצד, לשתוק ולבחון את סביבתנו. כי תחושת עלבון לעולם אינה חולפת לגמרי, ובכל פעם שפגשנו בילדים ממקומות אחרים, בטיולים שנתיים, או כשלקחנו קו 320 או 312 לתל אביב, או כשירדנו לאילת, או סתם יצאנו לאיזה דיסקוטק מעפן של קיבוץ, או כשהגענו לצבא, ואפילו עוד הרבה אחר כך, כשהילדים הפכו לאנשים, היא עוד הייתה שם, התחושה הזאת שקצת נרתעים מאיתנו, שקצת לועגים לנו – כמו אותו שדר חדשות בטלוויזיה, שהתנצל פעם בחיוך מלגלג על כתבה שעשו עלינו, שבה מצא הבמאי את השוק שבימי רביעי מגיע לחופנו מופת להצגתנו קבל עם ישראל – ולמה זה? תמיד הבנו. כי מנחתו של המקום שלנו לא רצויה, כי אנחנו סוג ב, כי אנחנו מרובע ב, כי אנחנו אשדודים.

יהונתן דיין הוא חוקר ספרות, מורה, עורך ומתרגם.

"אשדודים", יותם ראובני, הוצאת אפיק, 2017.

תוכן עניינים – גיליון מס' 17

דניאל עוז בשיחה עם אפרת מישורי

שם ספרה החדש של אפרת מישורי, "Thinkerbell – סיפור בהמשכים של משוררת בהפסקות", מוסבר על הדש הפנימי של כריכתו: "הספר קיבל את שמו מטינקרבל הפיה מפיטר פן, שמרוב שהייתה כל כך קטנה יכלה להכיל רק רגש אחד בכל פעם. ה-T בשמה המקורי התחלף כאן ל-Th וקיבל את המשמעות של 'פעמון חושב'. 120 פרגמנטים שיריים, העומדים כל אחד לעצמו וביחד יוצרים מסכת, עלילה פיוטית מופשטת, רצף של הבלחות שמותירות חותם". פרגמט כזה מונה בדרך כלל שורות ספורות, ולעתים מילים ספורות, על גבי עמוד שלם, נייר ריק שמתמסר לערכו הסמלי כשתיקה.

בניגוד לאופי המינימליסטי של הספר, מישורי היא בת-שיח שוצפת ומקסימליסטית. פלפולים על דרך איפכא מסתברא תדירים בלשונה של מישורי, כמו בשירתה, וכמו באהדתה למאמרו הפרדוקסלי של ביאליק, "גילוי וכיסוי בלשון", ומאחוריהם מרצדת תחושה של נבגדות. כלומר, בוער בה צורך לייצג את החוויה של שברון הציפיות, ומישורי אינה מוכנה לבטא את החוויה הזו באמצעים הליריים הרגילים, משום שהם צפויים ולכן חוטאים לה. היא צריכה שהביטוי עצמו, והשפה עצמה, ימחיזו את השברון הנחווה.

את מתארת את היחידות האלה בתור משהו גולמי, שאת לא מוכנה לתת לו טיפול. מצד שני את אומרת שאת אוספת אותן ומחפשת להן מבנה, ולכאורה גם זה טיפול.

לתחושתי זה ה-טיפול, בהא הידיעה: ניהול המשמעות במרחב שמציע הספר השלם, כבמה. כשאתה אומר שהשיר גמור הוא רק מתחיל את מסעו בתוך הספר וכשאתה אומר שהיצירה גמורה היא רק מתחילה את מסעה בעולם. ההיגד יוצר דרמה, אבל הדרמה נמצאת באותה מידה גם מאחורי הקלעים של ההיגד. רגשות הם משהו לא יציב, לא מכבדים אותם, לכן היה לי צורך להציב את התוכן הרגשי כצורה בעולם, לתת לו מעמד אובייקטיבי שמחוצה לי, מעמד של עובדה בתוך סטרוקטורה, בתוך 'מצב דברים'.

זה נשמע כמו תהליך מתמשך, האם החלקיקים האלה החזיקו אצלך הרבה זמן? ישבו אצלך במחשב בקבצים?

הם נאספו במשך שנים במגרות בתוך הראש שלי, כמו מערת הנטיפים, ולא מצאו להם מקום בתוך ספרים. אצלי ספר זה לא שיר ועוד שיר ועוד שיר. ברגע שאתה מציב שני איברים בסמיכות זה לזה, קורה משהו ביניהם. אני כל הזמן שומטת כל מיני רסיסים לתוך הנוֹטְס, לתוך המחשב, או רושמת כשאני קמה בלילה. באיזשהו שלב מגיעה החלטה לנעול את האופק האינסופי של האפשרויות. לספר הזה היו לפחות שבע גרסאות.

רוב המשוררים, אם יש להם "זנבות" ההרגשה היא של אי-שלמות, משהו שדורש מציאה של החסר, אבל אצלך יש מין השלמה עם החסר.

לא רק השלמתי, להפך: פיסלתי את החסר, יצרתי קונסטלציה ויצקתי את החללים בין השירים, שברתי שירים במכוון.

אדרבא, את הזכוכית השבורה את שוברת לרסיסים עוד יותר קטנים. זה לא מרגיש לך שצורת הביטוי הזו מגומגמת, לא מספקת, לא יוצרת היגיון רציף?

התעסקתי בזה המון. שאלתי למה זה קורה. זה יהיה בזבוז מבחינתי להניח לרסיסים האלה לחכות שיבואו להם משלימים מקדימה, מאחורה. עמיחי אמר שהוא מניח פתקים במגירות עד שהוא מוצא אחות לכל פתק. זה מאוד מצא חן בעיניי. משהו במבנה המחשבה הוא כזה. כל הזמן אנחנו מנסים לחשוף, אני יודעת מה, ספינה טבועה, וכל הזמן אנחנו במגע רק עם איזה קצה שמבצבץ מעל המים, תורן שמגלם בתוכו את כל הספינה.

את כותבת: "הכאב / אינו מסוגל להכנס בדלת // הנפתחת עבורו בשפה" [עמ' 40]. כלומר השטר לא לגמרי פודה את הכאב – את פותחת לו את הדלת והוא לא נכנס.

אני מוסרת, את הכדור, והוא נשאר אצלי. אבל יש משהו בשטר הזה שממצב את התסכול כצורה. הוא מציע את אי-האפשרות לומר, כצורה. והצורה הזו חשובה לי, אני רוצה לדפוק על הדלת. אני רוצה להגיד ש"יש לנומשו להגיד", וזה מה שיש לי להגיד. כל הזמן זה מתעקש ולא מצליח לפתוח את הדלת, אבל לפחות שומעים את הדפיקה, יש שם דרמה שלמה. לטקסט השירי יש ממד פרפורמטיבי. המילים מתנהגות, הן מגלמות ועושות דברים, לא רק אומרות דברים. בכלל, אני לא חושבת על האמירה אלא על תנאי האמירה.

"אסון או נס?" [עמ' 14]. חוץ משיכול האותיות – האונס חתוך, כמו דרך תריסים ונציאניים, על ידי הרווח, ואנחנו לא רואים את כולו – חוץ מזה, את שמה את האסון מול הנס. בכל זאת ה"נס" מתנוסס. איך יכול להיות שנס ייתפס כאלטרנטיבה לאסון?

בסופו של דבר "הכֹל מתמוטט לצורה". כל אסון יולד משהו חדש. "יום אסוני הוא יום ששוני" [אבן גבירול]. יש פה משהו, ניסיון ללכוד את הבלתי-אפשריות הזאת. אנשים תופסים דברים בצורה דיכוטומית, בנאלית, "יום הולדת זה שמח". אני מרגישה שדקלמתי את החיים שלי, כאילו שיננתי את המילים, הן באו לפני היכולת לחוות את ההוויה שלי, כי קינן בה משהו טראומטי.

את כותבת: "כל עוד / יחתכו השורות // נשמור על הוורידים" [עמ' 78]. אולי זה הנס – הכתיבה. יכולת הביטוי הטקסטואלית היא הנס.

והיא גם האונס, או האסון! יש לי משפט כזה ב"אנך ואנחה" [הקיבוץ המאוחד, 2007] – "להיות משוררת לא רצתה / זה כאב לה משני צדי שירתה". הרי אין קו. אין דבר חד. כל קו נוצר משני עבריו על ידי שני דברים שנלחצים אחד לשני. זה, אפרופו ויטגנשטיין: מה שנמצא מעברו השני של הגבול יהיה פשוט חסר מובן. מצד אחד, הוא מסלק מן הדיון הלוגי את כל הדברים חסרי המובן. מצד שני, בכך הוא למעשה מנכיח את אפשרות קיומם של כל הדברים חסרי המובן מעבר לאיזשהו קו גבול דמיוני. הוא אומר: אני אתעסק רק במרחב הזה שמשתרע במקום שבו המילים מתמסרות להבנה. אבל הוא צריך לדבר על שני צדיו של הגבול.

העיסוק שלך בצורה הוא לא מתוך עניין אסתטי. אצלך יש הרגשה של דחיפות לעסוק בצורה בתור מה שתוחם את החומר ובתור קצה של מה שאפשר ואי אפשר להגיד. זה לא דבר שבהכרח קיים אצל לסקלי ואחרים. הם לא "מתנגשים בדלת, בסף".

אני חושבת שלסקלי רוקן את השיר שלו משיריות, כי הוא עבד עם "אבן, מספריים". היה נורא אלים כלפי עצמו, נורא חמור עם הפואטיקה שלו בהתחלה. הוא העלה את השיר על הבמה רק אחרי שרוקן ממנו את הרגש של הנער השברירי, הרגיש, שלא יכול לשאת את כובד העולם. זה מה שגם אני הרגשתי – איזה שיר אני לא רוצה לכתוב – בסופו של דבר התאכזרתי לעצמי, השארתי את כל המרחב הנפשי שלי מחוץ לדלת הזאת. התפקעתי מרוב רגש, אבל לא הייתי מסוגלת לדבר אותו, לא הייתה מניפסטציה שהייתה מסוגלת לדובב אותו.

אני מנסה ללכוד איזה רגע, שלא רוצה להביא את עצמו אל המילים וגם לא מתקיים במילים, אבל מה שיש לי זה רק מילים, אז המילים עושות שפגט, ואקרובטיקה, וביניהן יש רווחים מתומרנים בדקדקנות, והדבר נאמר מבעד לכל המגבלות ובשיתוף עם הממדים שהם לכאורה משניים למילים, כמו הרווחים ביניהן או הכתם שהן יוצרות כשהן מתקבצות על הדף.

את "יוצאת מהעיגול".

נכון, אחרי שהתוויתי אותו בסנפיר שלי, המים מוחקים אותו ואני נעה הלאה אל העיגול הבא. "מסמנת עיגול ויוצאת / מסמנת עוד עיגול ויוצאת / …" . הספר הוא מערך של עיגולי הוויה כאלה, מלאכת מחשבת של התקנת יחידות-מובן, שהן יותר מסך כל מרכיביהן. הספר הוא במה, וצריך להשתמש בתנאי ההופעה שהוא מציע. יש לו מבנה לינארי, כרונולוגי, של דפדוף עוקב, העמוד הוא דו-ממדי וכו'. התכונות האלה משתתפות באופן פעיל בהפקת המשמעות. ברגע שבחרתי בזירה הזאת כמתקן לייצור משמעות, חלו עליי כל חוקיה ומגבלותיה ויכולתי לתת לעצמי המון מקום למשחק ולאינטואיציה.

אם תתבקשי לתמצת, לתת איזה סיכום ביניים של סוג המחשבה שלך, מה תגידי?

אני חושבת הרבה על "גילוי וכיסוי בלשון" [של ביאליק] לאחרונה. אני רוצה להקריא לך פוסט שדנה אולמרט פרסמה בפייסבוק: "עכשיו בקול ישראל ראיון עם חנין זועבי. כמה פטרונות מצד המראיין. צודקת חנין. הכובש כה אטום גם כשהוא מספר לעצמו סיפורים ליברליים". כתבתי לה בתגובה "הכובש הכי אטום כשהוא מספר לעצמו סיפורים ליברליים. זה טבעה של אטימות. כלומר, הסיפור הליברלי הוא חומר האיטום". המילים שלי הן חומר איטום למשהו אחר. הגילוי הוא הכיסוי ולהפך, וזה אינסופי. אם הייתי יודעת עד הסוף מה אני מגלה בשירים שלי – הם לא היו נכתבים. אתה מכסה את הפנים בידיים, במילים, אבל מה רואים? את המילים, את הידיים מכסות. כל הזמן אנחנו רואים ולא רואים.

בהדפס, כדי להטביע את התבליט את צריכה לחרוט.

מטאור נופל ויש מכתש. אני כותבת מעומק המכתש. במציאות, ברמת הטופס, קיימתי חיים שעשו סיבוב מאוד קטן בעיגול הבורגני הרגיל, וגם זה כמעט הרג אותי. לא ידעתי מה יש לי. אם הייתי יודעת, גם אותם לא הייתי מקיימת, אבל "חוד עיפרון שננעץ,/ חרץ את גורל העיגול,/ שאני צריכה לעשות/ כאן".

.

דניאל עוז הוא משורר ומוזיקאי.

.

תוכן עניינים – גיליון מס' 17

טֵסוֹרוֹ* / סוזי רזניק

רציתי לספר על נקודה קטנה שצמחה וגדלה ללא רחש בתוך העשב הצונן של הלילה, עוד לפני שיגאל הבן של חיה ושלמה ירד מאוּשר מהבית בערב ההוא, גמא שתיים-שתיים את המדרגות מהקומה הרביעית, חצה את הרחוב בצעדי ריחוף כאבן משחזת שהשתחררה מאחיזה והתפרץ נסער אל תוך המכולת שלנו.

לעתים פני המים עולים תחתיך, טיפה לוכדת טיפה, ולא תרגיש עד שהנה אתה שקוע עד ברכיך, כאילו תמיד היית סירה.

בחוץ האור התכרכם ואזל, החושך התערבל והתקדם בטבעות עשן. גרגור אי-שקט מוכר טיפס בדרכי הנשימה והביס בי את מעט הריכוז, קמתי משולחן הכתיבה ויצאתי בלי לנעול את הבית. נכנסתי אל מישה לקנות עוד סיגריה בודדת ונתקעתי ליד יגאל כשבדיוק הכריז על עצמו שהוא מלך. עמד כך בחליפה השחורה שלו, ראשו נישא, ענוג כולו ומביך, הביישנות והנחרצות הדליקו ברק דלקתי בעיניו, גוו משתפל כלולב, הזקן החדש זולג רַך מפניו מלטף בדברו את צווארון כותונתו הלבנה ושורט את קרנית עיניי.

בכפות ידיו החיוורות השלוחות קדימה, כשהוא פרשׂ ואסף את האצבעות, העלה תנועה רחוקה שלי כשהייתי מלפפת על כפות ידי כדורי צמר עבור סבתא ראשֶל בעודה פורמת סוודר לא מוצלח. עמדתי אז אל מולה ילדה גבוֹהית, צייתנית ונינוחה, מניעה כך ומייצבת כפות ידיים מקבילות וגמישות, מחוברת אליה בחוט צמר בצבעים משתנים. לפעמים כשסיימנו היא הייתה אומרת לי: "בוא!" אוספת אותי אליה, עור פניה בגוון הזית זורח כשקית ניילון מלאה במים, והיא סוקרת את אצבעותיי, מלטפת ומנשקת את פנים כף היד ואומרת בטון מרצין של מגלֵה נסתרות: "אַתְּ יש זה ארוך-ארוך, ככה יש ברכה – הרבה טֵסוֹרוֹ!" והחרישיות הזו של שתי קושרות קשר הייתה נפרמת באחת עם צחוקה הילדותי, המתפרץ, עם דמעות שמחה בעיני השקד המושלמות שלה וגבעת בטנה המקפצת כאילו כלבלב מסתתר מתחת שמלתה.

ניסיתי שוב ושוב במשך השנים להחזיק בחוט הזה כשכבר לא היה מחובר לכלום, גם באותו יום כשהשתרכתי בשיירה הקטנה המלווה את האלונקה שלה, שהטלטלה על שביל עפר מאובק. רציתי לראות, הבנתי ולא הבנתי את המילים. יום שנסחף כאבוב בים הזמן. מעולם לא עמדתי בקרבת אדם מת. רציתי להרגיש הכול והתקדמתי בין המלווים מסנוורת בשמש הצהריים, עד שלפתע הביטו בי כפות רגליה שנחשפו מתחת לבד השחור, ערומות בצבע שלא הכרתי, הסטתי את העיניים אל קו מתאר תלולית הבטן שלה, שהצטמצמה, ודבקתי שם להשגיח שלא יקפיצו לה אותה יותר מדי, כי תמיד-תמיד זה נגמר בזה שבורח לה פיפי.

הפה של יגאל דיבר בהדגשה נרגשת מול פיו הפעור קמעה של מישה, שעמד קפוא בעמידת דום מעבר לדלפק העמוס חפיסות שוקולד מצופפות עם גוש חלווה גדול, בייגלך נוקשים שמושחלים על מוט, טורים של מציתים בצבעים חדשים וביצי-הפתעה. מישה הרפה מדי פעם את עיניו, רק כדי לפזול לשניות ללא הבעה אל תוך עיניי, בלי לראות באמת, ולכיוון התקרה – שם בטלוויזיה, במדף גבוה בין אריזות גלילי נייר טואלט, המשיכה דרמה רומנטית מדובבת לעברית כשתמונת המסך כרגיל משובשת, וחזר בלי למצמץ לבהות בפה המריע של יגאל.

פסעתי בשקט לאורך המעבר עד המקררים, הלוך ושוב, מתאמצת להבין מתוך הדיבור הקודח למה הוא מתכוון, אבל הקול שלו רק התגבר בדרישה להכרה ממישה: "אני המשיח!" קרא, "מלך, זה השם שלי מהיום – מלך משׁיח תקרא לי!"

"טוֹב-טוֹב מלך," מישה הפטיר מיוגע ובפיו מתערבלות גולות רכות שמחליקות את ההברות. הוא קיווה שגם היום חמותו תבוא לביתם לשמור על הבנות וזוֹיָה תגיע לאיזה שעתיים לעזור לו בחנות, הוא פה מחמש בבוקר והרגליים כבר רועדות מעייפות, הוא ייחל להתיישב קצת ולהביט בסדרה למעלה, לפחות לדעת מה קורה שם בסוף הפרק. "תבוא מחר מלך, יאללה… לך הביתה, תהיה בריא."

יגאל התנועע קדימה ואחורה ורק הקיש עם חפיסת סיגריות פתוחה על דלפק הנירוסטה להדגשה, כמו שובל מוסיקה אחרי המילים; שלף בעיקום סיגריה אחת, נפנף בה פעמיים באוויר והחזיר אותה לקופסה; צעד חצי צעד אחורה, פנה ויצא. מישה הוציא אוויר בנשיפה קצרה. "הבן-אדם התרופפו לו כמה ברגים!" הוא אמר. וכמו נהג אוטובוס שמוכן להמשיך בנסיעה חזר להביט במסך.

יומיים קודם לכן כבר לא ירד גשם כשחזרתי בערב, שביל הכניסה היה רטוב ומהענפים של הפּיטַנגוֹ שרפרפו על פניי ניתזו מים על הלחי כמו מכפית וגלשו לאורך הצוואר. בצעד מהיר נכנסתי הביתה זרקתי את התיק הכבד מתחת לשולחן הכתיבה, הדלקתי את המחשב, פתחתי את שתי כנפי החלון לאוורור למרות הקור, הפעלתי במטבח את הקומקום החשמלי שהיו בו מספיק מים לכוס קפה, חזרתי לחדר פתחתי בתלישה את המעטפה מהבנק ומבלי לקרוא השלכתי אותה על השולחן, נטלתי בפרוזדור מהמתקן לתליית מעילים את הרצועה של טוֹפי ואמרתי לה "היום עושים את זה בצ'יק-צ'ק ובלי לאכול עצמות בדרך," רציתי לחזור מהר כדי להספיק ולדבר עם אוריאל במסנג'ר לפני שיצא לעבודה, היא דהרה קדימה עד שהגענו אל החצר של אדון וייס, זינקה, ניתרה פנימה מעל הגדר ואני הסתכלתי מרחוק כדי שלא יעלה בדעתה להתקרב אל המקום עם עצמות העוף שאדון וייס אוכל ומשליך כל יום מלמעלה.

הדשא החנוק ביַבְּלית היה רווי מים והיא התרוצצה מרחרחת ומרימה רגליים בתנועה זהירה, הרחוב היה מרוקן מאדם, מתחתי את הכובע עד הגבות, הפיקוסים הגזומים היו אפלים ונוצצים ובשמיים שטו עננים שחורים ולבנים בשתי שכבות. מאחורי עבר זוג צעירים, נשענים אחד על השני ומתקדמים כמשולש עם ארבע רגליים. אני השפלתי את המבט ואז ראיתי משהו מהבהב בתוך העשב – מעין עין אדומה קורצת, רכנתי אל מעבר לגדר כדי לחשוף, מבלי לגעת, את המשהו מתוך השחור, לגלות שזה רק צעצוע שהושלך לשם ולהתבדות, אבל הנורית האדומה הבהבה נטולת גוף מתוך הסבך הרטוב.

האצתי בטופי למהר, פחדתי שהיא תדרוך על החייזר שהלך לאיבוד והשכיל לגמֵּד ולהסוות את עצמו, ועכשיו הוא מאותת נואש לבני-מינו מהחצר של אדון וייס, התחלתי לרוץ והיא דהרה אחרי הביתה.

למחרת, לקראת הצהריים כשהגענו לחצר, טופי עברה בניתור את הגדר ואני חיפשתי מקל קטן, מצאתי קולב פלסטיק, במכה על הברך שברתי אותו לשניים והתקרבתי בלב הולם אל מחבוא הנורית, עם הקצה השבור חיטטתי בעשב בזהירות ולא היה שם דבר.

אחרי שיגאל יצא מהמכולת הוא חצה את הרחוב מתבדר כולו ברוח וכנפות הז'קט פרושות לרווחה, הוא עלה שלוש מדרגות והחנה את עצמו על מישורת הכניסה לבניין שלהם, משם נשא קולו צלול ומשוחרר בפני קהל נעדר.

אמרו שתהיה סערה, ובאמת קצת אחרי עשר התחילו הרעשים בחוץ, חלון השירותים נטרק שוב ושוב עד שהברחתי אותו, מהמרפסת האחורית נשמע קול חבטה עמום כמו של אדנית נופלת ועל הגג התחיל לנסוע שולחן המתכת, כשהבחנתי שגם מצלצלים בדלת, טופי כשכשה בזנב בלי לקום, שלמה עמד בפתח בבגדי ספורט קלים עם כתמי רטיבות של זיעה על החולצה, שעון מסורבל על פרק ידו וכובע צמר מכוער בוורוד ותכלת, מתחתיו פני הצב שלו היו מתוחות במיוחד והוא מצמץ במבוכה עצבנית, הוא בקש ללוות אותי קצת בטיול עם הכלבה אבל כבר הבנתי שהוא רוצה לדבר על יגאל.

"מאז שחַיָּה מתה… את יודעת, הלכה…" הוא לא אמר התאבדה, "… בלי קשקושים, רק עובד ורץ קדימה… צריך… כדי להמשיך, הבת בקיבוץ כבר שנים… זה מה שהיא החליטה… שיהיה ככה!" נפנף בידו בקוצר רוח, "… אבל יגאל!", הוא בלע רוק כאילו נשמט לו חרצן גדול לתוך הגרון, בזווית פיו הייתה הצטברות לבנה, הוא דיבר ובאותו זמן הקשיב מאוזנייה באוזן אחת לרדיו שבכיסו והעווה פניו מדי פעם בתגובה למה ששמע שם.

בחוץ הפתיעה אותי הנאה לא צפויה מהרוח העזה, כמו לעמוד על ראש הצוק מעל הים בנורמנדי באמצע רחוב בתל אביב. האוויר היה יבש ומצליף, טופי רצה במעגלים על העשב ומדי פעם התהפכה על הגב מנפנפת ברגליים. בתנועה מזערית נטיתי קדימה מעל הגדר, לרגע החושך נראה אחיד, ואז היא הבליחה פתאום. הסתכלתי על שלמה. גם מבטו נטה אחרי כלפי מטה אך הוא המשיך לדבר. הנורית נראתה לי עכשיו כמו פתח של פיר אדום, הבנתי שרק אני רואה אותה.

אבל על יגאל הוא שמר "בשיניים… בשיניים שמרתי על הילד הזה, עד שבאו אלה והשתלטו על הנפש שלו!" את המשפט האחרון הוא כאילו דקלם, ואז הטה את הראש לכיוון האוזנייה ואמר "ראית… ראית מנוולים?! רק כוח הם מבינים, לְמה מחכים? שיכניסו להם הפעם ברצינות ונגמור עם זה!"

במשך שבוע ימים היה נראה שיגאל עבר לגור על ספסל הרחוב שמתחת לבניין. כשירד גשם אפשר היה לשמוע את שלמה מפציר בו להיכנס, לפחות לחסות בחדר המדרגות. הוא התחנן והוא כעס, לשכנים שעברו הוא אמר בהתנצלות "הוא כבר נכנס – הוא אוהב להרגיש את הגשם" ושוב התחנן. שניהם נרטבו מאוד.

ברביעי בלילה באותו שבוע כשיצאתי עם הכלבה שלמה רץ והדביק אותנו, כבר היה כמעט אחת-עשרה, הוא לא טרח לפתוח את המטרייה, הוא נפנף בה פוגע במטרות סמויות בשמיים ולחש כמו שריפה יצא מגרונו "הם החליפו לו את השם, מעכשיו 'נחמיה', ככה הרב אמר. שמעתְ? אני אומר לו – יגאל קום מפה! והוא אומר – תקרא לי נחמיה. למה הוא מחכה שם על הספסל?" שתי אוזניות הרדיו שהשתלשלו תלויות מצווארון מעיל הרוח הסתבכו לו בידית המטרייה המתנועעת.

הרוח דחפה אותנו מאחור בדרך חזרה, שלמה כבר לא דיבר, הלכתי לאט בצמוד לגדר והצלחתי לראות בחטף הבהוב חלש בעשב.

הספסל שמתחת לביתו היה ריק ושלמה הזדקף לרגע מרחיב צעדיו. אבל יגאל רק החליף מקום, כמו קוֹרמוֹרָן הוא ישב זקור מנגד על ספסל מרוחק, פניו הרטובות מוארות והוא מחייך אל מנורת פנס הרחוב. שלמה נעצר חסר אונים, שומט את כתפיו כמו ילד מול חבורת בריונים "מה הוא רוצה… מה עשיתי לו?"

ביום חמישי לא ראיתי את יגאל בחוץ, גם במכולת מישה לא ידע לומר לי. הוא רק משך בכתפיו "נו גשם…" אמר.

חשבתי שאם אתקל בו בערב, רק שנינו בלי קהל, הוא יקשיב, ואולי אראה לו את הנורית.

ביום שישי ראיתי מרחוק את שלמה מחְנה ומוציא מהמכונית בחיפזון שקיות מלאות מצרכים מהסוּפר.

בשבת הגשם הפסיק כפי שהבטיחו החזאים. כל הלילה הוא ירד דחוס בגעש אחיד כמו רכבת שלא בטוח שתצליח לבלום בתחנה, ועל סיפו של היום העולה הכול דמם.
לא זזתי מהבית חוץ מגיחה קצרה עם טופי. השמש זרחה בחמימות נדיבה. על סורגים ומעקות המרפסות נתלו טיפות זוהרות, התכול היה תכול ללא רבב והירוק הוריק מנצח. על הספסל, מנסות לאגור חום, ישבו שתי האלמנות ממספר 28 עם המטפלות ההודיות בלי להוציא מילה, ובצד, בחניה כפולה, נחו ההליכונים שלהן. העשב בחצר של אדון וייס היה סתור וסתום. פתחתי את החלונות לרווחה וטופי התיישבה בפינה שלה במרפסת.

עד שלוש הסתבכתי והתייגעתי מול התֶזה על משיח בן יוסף בעבודת המאסטר של נאוה ש' שהעברית אינה שפת האם שלה, והתחייבתי כעבודה צדדית לעזור לה בעריכה. נברתי והפכתי נקודתית את המשפטים, לא ראיתי את התמונה המלאה ולבלי הועיל, בעיקשות, לא קמתי מהכיסא מול המחשב. רק הבנתי שלהבדיל ממשיח בן דוד הרוחני – משיח בן יוסף הוא בן תמותה שייהרג תוך כדי ניסיון לגאול את ישראל, ופעם כשאתפנה לקרוא את הכול ברצף אחליט מה אני חושבת על זה. מדי פעם התמתחתי והשתופפתי מול המסך. שוב התברר שעדיין רק חצי היום וכבר כיליתי את הקצבת הסיגריות היומית ולא זכרתי ליהנות מאף אחת מהן. חזרתי לכיסא עם עוד כוס קפה ואז בלי קשר לכלום שמעתי קולות פצפוץ מהחצר הצמודה ועוד גריסה של ענפים ובסוף חבטה כבדה ושקט וגניחה כמו חצי מילה ושוב שקט. משהו הועבר בחצר ועוד דבר נשאל לאט בקול סמכותי שאיני מזהה וקול מוכּר לי התרומם להסות. קצב הקולות היה אחר מכל מה שמזוהה עם השעה הזאת של צהרי שבת חורפית ושמשית ויצאתי למרפסת לבדוק.

אז יגאל ישב שמוט קצת על המדרגה העליונה בכניסה לבניין שלהם ושלמה ועוד שלושה אנשים רוכנים אליו, הוא התנשם בכבדות וחייך אליהם במבוכה כנה, הוא נדמָה כלוחם שחזר משדה הקרב במלחמת הצפון והדרום בארה"ב. מכתפו זב דם ובמצחו נראה חתך מדמם, בגדיו היו קרועים ומוכתמים מבוץ ודם ובשערות ראשו וזקנו דבקו עלים מעץ הצפצפה שהיתמר מהחצר שלנו ובצמרתו שחרגה מעבר לגדר לחצר שלהם נבלמה הנפילה שלו, ועוד זרדים וחול נותרו על בגדיו מהגרירה על הקרקע.
הוא חייך ברוך גם אל הפרמדיקית שיצאה מאמבולנס שגלש בשקט ונעמד על המדרכה. היא בחנה את אישוניו בלי לגעת בו, ועברה מרגל אל רגל בחוסר נוחות וחזרה ושאלה במבטא אמריקאי "ומה שלומך עכשיו?"

במשך שבועות ספורים שלמה עדיין הדף את המתעניינים והקפיד להדגיש שיגאל התכופף מהחלון רק כדי להאכיל יונים או עורבים.

בבוקר שלמחרת יצאנו מוקדם לפארק. צילמתי שייטים שהתאמנו בקיאקים למרות הגשם שירד אנכי ודק כמו וילון, מנדנדים באיטיות להקה צפה של שחפים.

בדרך חזרה הגשם הפסיק. אדון וייס עמד במרפסת, נשען בכבדות על המעקה, מדבר ביידיש עם אשתו שבפנים כשפניו אל הרחוב.

עברתי בקפיצה מעל גדר האבן ובלי לעצור, עושה כאילו נפל לי שם משהו, התכופפתי ובתנועה מכוונת אחת נעצתי אצבעות באדמה, חפנתי איזה דבר ויצאתי, טופי חיכתה על המדרכה.

חצינו את הכביש, מעל פח האשפה ניערתי את אצבעותיי להסיר את החול הלח שדבק בציפורניים. נתתי מבט פרידה קצר בכדור פלסטיק קטן ומרוסק, שנותר קמוץ בכף ידי, ולפני שהשלכתי גם אותו לפח לחשתי "סלחי לי!" לנורית האדומה שעדיין התנשמה בלבו בפעימה שקופה.

* tesoro = אוֹצָר (בספרדית)

סוזי רזניק, רושמת, מצלמת, מעצבת תכשיטים וצורפת זהב, גרה ברמת גן. ספר שיריה הראשון, "פניו האחרונים של המלך" (פרדס), זכה בפרס שרת התרבות. הסיפור "טֵסורו" הוא פרסומה הראשון בפרוזה.

תוכן עניינים – גיליון מס' 17