שירה | שירים חדשים מאת רוית ראופמן, שיח'ה חליווה, אורין רוזנר ורות חוף

רוית ראופמן

בסוף היום

1.
אֲנִי מוֹלִיכָה אֶת הַסַּבּוֹן בְּמוֹרַד גַּבָּהּ, מַזְכִּירָה לְעַצְמִי: זוֹ מִין חוֹבָה כָּזֹאת, לְנַקּוֹת
אֶת כָּל הַלִּכְלוּךְ הַזֶּה שֶׁמִּי יוֹדֵעַ כַּמָּה זְמַן
חוֹשֶׁבֶת אֵיךְ עוֹד מְעַט אֶכְתֹּב עַל זֶה שִׁיר
אֵיךְ אֶכְתֹּב עַל זֶה שִׁיר, דּוֹחָה
אֶת אֵימַת הַשִּׁיטוּט מֵהַגַּב לְפָנִים,
לִפְנֵי שֶׁאֲזַהֵם אֶת הַדַּף, וְאֶכְתֹּב: אֲנִי רוֹחֶצֶת לָהּ אֶת הַשָּׁדַיִם, וְאֶת הַבֶּטֶן, הִנֵּה אֲנִי מוֹלִיכָה אֶת הָאֶצְבָּעוֹת אֶל הַמָּקוֹם מִמֶּנּוּ בָּאתִי.

2.
גּוּפָהּ הַמֻּנָּח מוּל אֲרוּחַת הָעֶרֶב.
כַּמָּה רַעַשׁ
כַּמָּה רַעַשׁ
אוּלַי פָּשׁוּט אֶכְתֹּב: לֶחֶם. קוֹטֶג'. אָבוֹקָדוֹ.

3.
עַכְשָׁו הִיא הוֹלֶכֶת לִישֹׁן.
יֵשׁ לָהּ פְּרָחִים כְּחֻלִּים עַל הַפִּיגָ'מָה, שֶׁמִּישֶׁהוּ פַּעַם שִׂרְטֵט בְּמִפְעַל טֶקְסְטִיל, לִפְנֵי מִילְיוֹן שָׁנָה, אוֹ אוּלַי בַּשָּׁנָה שֶׁעָבְרָה, וְדַוְקָא הֵם, יוֹתֵר מֵהַכֹּל,
מַקְשִׁים עַכְשָׁו.

4.
מִדֵי פַּעַם מִתְעוֹרְרִים בְּתוֹכָהּ זִכְרוֹנוֹת,
כְּמוֹ אֶפְרוֹחִים קְטַנִּים שֶׁבּוֹקְעִים מֵהַבֵּיצָה בַּפַּעַם הַשְּׁנִיָּה, כְּדֵי לָעוּף לְשׁוּמָקוֹם.

5.
עָשׂוּ לָהּ נִתּוּחַ קָטָרַקְט, וְכָל מַה שֶּׁאִי אֶפְשָׁר לִרְאוֹת
נִשְׁאָר בְּלִי תֵּרוּץ

6.
חָשְׁבוּ שֶׁאֲנִי יַלְדַּת שֶׁמֶשׁ
שֶׁזּוֹרַחַת בְּאֶמְצַע הַחַיִּים.
כַּמָּה נָעִים יָכוֹל הָיָה לִהְיוֹת יַלְדַּת שֶׁמֶשׁ אֲבָל בְּעֶצֶם
הָיִיתִי יַלְדָּה שֶׁמִּתְרוֹצֶצֶת בַּשְּׁבִילִים וּמַסְתִּירָה לָהּ אֶת הַצֵּל.

רוית ראופמן היא פסיכולוגית קלינית וחוקרת ספרות, מרצה בכירה בחוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה. בין ספריה: ספר הפרוזה "משחקי חברה" (רימונים), ספרי העיון "שתי השפות של האדם" (האוניברסיטה המשודרת), "חלומות ומעשיות" (רסלינג), "השפה ההיא" (רסלינג, במשותף עם יואב יגאל).

שיח'ה חליווה

מחוץ לעונות

בַּחֹרֶף נָהֲגָה אִמִּי לְהַנִּיחַ דְּלִי בְּפֶתַח הַצְּרִיף שֶׁלָּנוּ. בַּבֹּקֶר הָיְתָה רוֹחֶצֶת אֶת פָּנַי וְאוֹמֶרֶת: מֵי הַגֶּשֶׁם טוֹבִים לְעוֹר פָּנַיִךְ.
בַּקַּיִץ הָיְתָה מִסְתַּנֶּנֶת וְאוֹסֶפֶת אֶת לְבָנַי אֲשֶׁר תָּלִיתִי עַל חֶבֶל הַכְּבִיסָה וְאוֹמֶרֶת:
אֵיזוֹ בּוּשָׁה! עוֹבְרִים וְשָׁבִים רוֹאִים אֶת לְבָנַיִךְ!
אֵין עוֹבְרִים וְאֵין שָׁבִים רַק עֵדֶר צֹאן וְרוֹעֶה עִוֵּר.
בָּאָבִיב הָיִיתִי נוֹשֵׂאת אֶת קוֹלִי בְּשִׁירָה וְהִיא הָיְתָה נוֹזֶפֶת בִּי: דַּי עִם הַשִּׁגָּעוֹן שֶׁלָּךְ.
וַאֲנִי רוֹדֶפֶת שִׁגָּעוֹן וְצֶדֶק. מֵאָז הִתְאַהַבְתִּי בַּשִּׁירָה.
בַּסְּתָו לֹא הָיָה דָּבָר מְעַנְיֵן.
בֵּין הָעוֹנוֹת נָהֲגָה לוֹמַר: צָרִיךְ לִכְרוֹת אֶת הַכְּנָפַיִם שֶׁצּוֹמְחוֹת לַיַּלְדָּה,
וְ־אַל תִּשְׁבְּרִי אֶת עֵין אָחִיךְ לְיַד חֲבֵרַיִךְ (כְּלוֹמַר: אַל תְּבַיְּשִׁי אוֹתוֹ).
מִחוּץ לָעוֹנוֹת לָמַדְתִּי לָעוּף.

נחל

לֹא מְעַנְיֵן אוֹתִי הַנַּחַל הַצָּמוּד לַכְּפָר שֶׁלִּי הַמֵּת לִמְרַגְּלוֹת הַר הַכַּרְמֶל
לֹא מְעַנְיֵן אוֹתִי הַכְּבִישׁ שֶׁהִפְרִיד בֵּין הַצְּרִיפִים לַנַּחַל
לֹא מְעַנְיֶנֶת אוֹתִי גַּם הַהִתְנַחֲלוּת הַיְהוּדִית מֵאֲחוֹרֵי הַנַּחַל (שָׂנֵאתִי אֶת אוֹרוֹתֶיהָ הַנּוֹצְצִים בַּלַּיְלָה)
לֹא מְעַנְיֵן אוֹתִי מִפְלַס מֵי הַנַּחַל וְלֹא שְׁמוֹ, שֶׁלֹּא זָכַרְתִּי מֵעוֹלָם
כֵּן מְעַנְיֵן אוֹתִי לִזְכֹּר מַדּוּעַ כִּמְעַט טָבַעְתִּי בּוֹ
וּמַדּוּעַ לֹא.

מולדת

הָיִיתִי יַלְדָּה קְטַנָּה.
קְטַנָּה מְאֹד.
בְּמֶשֶׁךְ שְׁנֵי חֳרַפִים רְצוּפִים סָבַרְתִּי שֶׁמּוֹלֶדֶת הִיא שַׂקִּית הַנַּיְלוֹן הַחֲזָקָה
שֶׁעוֹטֶפֶת אֶת הַנַּעֲלַיִם שֶׁלָּנוּ יוֹם שָׁלֵם וְלֹא נוֹתֶנֶת
לַבֹּץ לַחֲדֹר דַּרְכָּהּ.
הָיִיתִי בְּטוּחָה שֶׁהַחֹרֶף הוּא הַגָּלוּת.
הַנַּעַל הָיְתָה מוֹלֶדֶת חֲלוּפִית.

מים

מַיִם זַכִּים זָרְמוּ לְפֶתַע בַּבְּרָזִים הָעֲקָרִים שֶׁל הַכְּפָר שֶׁלִּי
בֵּין כֶּלֶא גִּלְּמָה לְאֵל־מַנְסוּרָה, הַמְנַצַּחַת הַמּוּבֶסֶת.
הַכְּפָר קָם לִתְחִיָּה זְמַנִּית. הָאֲדָמָה תִּבְלַע אוֹתוֹ בְּכָל רֶגַע.
לֹא הָיָה שָׁם נֵס גָּדוֹל וְלֹא מַעֲשֶׂה כְּשָׁפִים:
הַחַיָּל הַבֶּדוּאִי הָרִאשׁוֹן נָפַל בְּמִלְחַמְתֵּנוּ מוּל אוֹיֵב רָשָׁע. יְהִי זִכְרוֹ בָּרוּךְ.
וְיִהְיוּ מַיִם.

חָשַׁשְׁתִּי שֶׁרֵיחַ הַמָּוֶת יְחַלְחֵל לַצִּנּוֹרוֹת הַטְּמוּנִים בָּאֲדָמָה
אַךְ אִמִּי דָּאֲגָה, כְּכָל נְשׁוֹת הַכְּפָר,
לָקוּם בְּחֶשְׁכַת הַשַּׁחַר וּלְמַלֵּא כַּד חֶרֶס בְּמַיִם רִאשׁוֹנִים
בְּמֶרְחַק נְשִׁימָה מִקִּבְרוֹ שֶׁל הַחַיָּל הַבֶּדוּאִי הַמֵּת.
וּכְמִנְהַג הַבֶּדוּאִים הָיִינוּ אֲסִירֵי תּוֹדָה:
בְּמֶשֶׁךְ שָׁנִים חֲשׁוּכוֹת יָנַקְנוּ חֲלֵב אֵם וּמַיִם מְסָרְסִים.
לְכָל הַיִּלּוֹדִים הָיוּ אֵיבְרֵי מִין מֻשְׁלָמִים
וְלָשׁוֹן אִלֶּמֶת.
בַּבְּקָרִים הִתְפַּלְּלוּ זִקְנֵי הַכְּפָר לְחַסְדֵי שָׁמַיִם
בַּלֵּילוֹת קָשְׁרוּ אֶת רַגְלֵינוּ וּלְשׁוֹנוֹתֵינוּ לְעַמּוּד הַבַּיִת.
יִחַלְתִּי לְמָוֶת הֲמוֹנִי בַּכְּפָר,
אוּלַי בִּזְכוּתוֹ נְקַבֵּל אוֹר חִוֵּר בִּצְרִיפֵנוּ הָרָעוּעַ.
אַךְ כָּל אֵלֶּה שֶׁבָּחֲרוּ לָמוּת הַרְחֵק מִמִּלְחֲמוֹת יִשְׂרָאֵל
זְקֵנִים וּצְעִירִים לֹא הֵבִיאוּ אֶת גְּאֻלַּת הָאוֹר.
סָפַרְתִּי: אֶחָד, שְׁנַיִם, שְׁלֹשָׁה, עֲשָׂרָה…
כַּמָּה עוֹלֶה חֹפֶן שֶׁל אוֹר?

סַקְרָנִית שָׁאַלְתִּי אֶת לְבָנָה, הַשְּׁכֵנָה הַכּוּרְדִית מִכְּפָר אַלְרוֹאִי:
"כַּמָּה חַיָּלִים שִׁלַּמְתֶּם עֲבוּר לַיְלָה מוּאָר?"
נָתְנָה מַבָּט תָּמֵהַּ וְהִפְלִיגָה בְּנִפְלְאוֹת הַמְּלוּחִיָּה וְהַכֻּסְבָּרָה
(מַה מְקַשְׁקֶשֶׁת הַיַּלְדָּה הַזּוֹ?).
דַּחְפּוֹרִים עֲנָקִיִּים אָסְפוּ אֶת הַכְּפָר לַעֲרֵמָה יְדִידוּתִית לַסְּבִיבָה
בְּבִרְכָּתוֹ שֶׁל צְבָא הֲגָנָה לְיִשְׂרָאֵל.
לְבָנָה עָבְרָה מִן הָעוֹלָם,
אֲנִי עָבַרְתִּי לְיָפוֹ לְפִי חוֹזֵה נִשּׁוּאִים מָסָרְתִּי.
הִשְׂכַּלְתִּי לְהָבִין דָּבָר וָחֵצִי עַל הָעוֹלָם הֶעָלוּב
וַאֲנִי עֲדַיִן מְפַטְפֶּטֶת עִם הַיַּלְדָּה שֶׁבִּי:
טוֹב כְּפָר מֵת בַּחֲשֵׁכָה עַל בֶּדוּאִי שֶׁמּוֹכֵר אֶת נִשְׁמָתוֹ
לִ"יהִי זִכְרוֹ בָּרוּךְ".
וְזֶה נִשְׂגָּב מִבִּינָתָהּ.
נִשְׂגָּב מְאֹד.

תרגום מערבית: המשוררת ('מים' נכתב בעברית). עריכת התרגום: רחל פרץ.

שיח'ה חוסין חילאווי נולדה בכפר בדואי לא-מוכר ליד חיפה ב-1968. למדה ערבית ועברית (תואר ראשון ושני) באוניברסיטת תל אביב. עסקה בהוראה ובהדרכה, ובפיתוח תכניות למודים. כיום עוסקת בהדרכה ובהובלת תהליכי שינוי בבתי ספר במזרח ירושלים. סיפורים ושירים פרי עטה תורגמו לעברית, אנגלית, צרפתית, פולנית, גרמנית. פירסמה שלושה ספרים: "מחוץ לעונות למדתי לעוף" (שירה, ירדן 2015), "גבירות האפילה" (סיפורים קצרים, ירדן 2015), "החלונות ספרים מקולקלים" (סיפורים קצרים, ירדן 2016). בקרוב יראה אור קובץ שלישי של סיפורים קצרים.

אורין רוזנר

בפעם הראשונה

כַּמָּה בּוֹדֵד יָכֹלְתָּ לִהְיוֹת, הָאָדָם הָרִאשׁוֹן
בְּכָל עֶרֶב לְהַדְלִיק אֵשׁ
בְּכָל לַיְלָה לִשְׂרֹד
בְּכָל בֹּקֶר, הֶעָשָׁן הַמַּחֲנִיק בָּרֵאוֹת –

אֲבָל אָז אָדָם שֵׁנִי מוֹפִיעַ
וּמַנִּיחַ אֶת מְחִלַּת יָדְךָ
בְּשֶׁקַע יָדוֹ, בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה
אָדָם בְּתוֹךְ אָדָם
מְעָרָה בְּתוֹךְ מְעָרָה.

אורין רוזנר, בת 26, גרה בתל אביב. מסיימת תואר ראשון בפסיכולוגיה ובהיסטוריה, עוסקת בתקשורת ועובדת על ספר ראשון.

רות חוף

לא

אֶת הַשִּׁיר הַזֶּה לֹא אֶשְׁלַח לְךָ
אֶת הַגֹּלֶם אַשְׁאִיר נָתוּן לְקַוֵּי הַיָּד הַמִּשְׁתַּנִּים
אֶת הַכָּנָף הַבּוֹדֶדֶת
אָשִׂים לְךָ הֵיכָן שֶׁלֹּא תִּרְאֶה

יָדַעְנוּ לְהַמְצִיא שֵׁמוֹת
דִּבַּרְנוּ אֶת הַשֵּׁמוֹת עַד שֶׁנֶּעֶלְמוּ הָאוֹתִיּוֹת
עַד שֶׁנִּצְטַעֲקוּ מִפִּינוּ לְתוֹךְ הַחֶדֶר הֶחָשׁוּךְ

אַתָּה הָיִיתָ כָּל שֶׁיָּכֹלְתָּ עַד שֶׁלֹּא יָכֹלְתָּ
אֲנִי הָיִיתִי כָּל שֶׁיָּכֹלְתִּי וְיוֹתֵר מִכְּפִי שֶׁרָצִיתָ

עָמְדוּ הַזְּכוּכִיּוֹת שְׁבוּרוֹת בָּאֲוִיר
עָמַד הַנֵּר וְלֹא דָּלַק
לַהַבְתּוֹ צֵל

אֶת הַשִּׁיר הַזֶּה אַנִּיחַ עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן
שֶׁיִּפֹּל מִמֶּנִּי

אַל נָא תֹּאחַז בִּי שִׁיר

תעתוע

וְתָאֵר לְךָ זֶה לְפֶתַע הָיָה נִגְמָר
הִנֵּה הֵם מַעֲבִירִים אֶת הַכֹּל, שַׂקִּיּוֹת־שַׂקִּיּוֹת
וְהַכֹּל בֶּחָלָל שׁוֹכֵחַ
רַק הַצְּלִיל שֶׁל שִׁמְךָ מְהַדְהֵד לִי מֵהַפֶּה.
וְתָאֵר לְךָ שֶׁהָיִיתִי עִם חֹרִים בַּכִּיסִים
מְנַסָּה לֶאֱסֹף זִכְרוֹנוֹת מֵהַיָּמִים הָאַחֲרוֹנִים
שֶׁאוּלַי הָיוּ גֵּאוּת שֶׁל רֶגַע
אוֹ חֲלוֹם

וּתְתָאֵר לִי כֵּיצַד אוּכַל לְתָאֵר לְךָ עַד כַּמָּה וְאֵיךְ הָיִיתִי אִתְּךָ
וַאֲפִלּוּ שֶׁחִפַּשְׂתִּי אוֹתְךָ חִפַּשְׂנוּ אוֹתְךָ יַחַד

תָּאֲרוּ לְעַצְמְכֶם בַּיִת וּבַבַּיִת הַזֶּה חֶדֶר וּבַחֶדֶר הַזֶּה מִישֶׁהִי
יוֹשֶׁבֶת עַל כִּסֵּא וְכוֹתֶבֶת
הִיא כּוֹתֶבֶת כִּי דַּף וְעֵט מֻנָּחִים לְפָנֶיהָ
וְכָל שְׁאַר הַחֶדֶר רֵיק