הַמּוּסָךְ: מוסף מקוון לשירה, לסיפורת, לביקורת ולמסה – גיליון מס' 17

אלומת אור על שירתה של משוררת היידיש הנפלאה מלכה חפץ-טוזמאן לרגל שלושים שנה לפטירתה, יהונתן דיין יוצא בעקבות יותם ראובני לעירו אשדוד, אישה נמשכת לבטון בסיפור פיוטי מאת ננה אריאל, מיוחד למוסך: הסופרת עדי שורק מתבוננת בחסרי-בית ובדרי-רחוב, ועוד.

המוסך נולד מתוך הרגשה נמשכת, משותפת לרבות ולרבים, כי יש צורך בתיקון עמוק בסצנת הספרות בישראל, שחלקים מרכזיים ומבוססים בה לוקים בכוחנות, במחיקת נשים יוצרות, בהעדפת פרובוקציות, אלימות ומדנים על פני איכות, בצמצום נמשך של במות לשירה עכשווית ושל השיח על אודותיה. מתוך הצורך הזה ערכנו ב-2016 את פסטיבל 'תיקון' האלטרנטיבי לשירה, בארבעה מוקדים ברחבי הארץ, ומתוך הכרה בנחיצותה של אלטרנטיבה קבועה ייסדנו את המוסך – מוסף מקוון דו-שבועי לשירה, לסיפורת, לביקורת ולמסה. המוסך ייערך על בסיס פתיחות, שוויון והומניזם, אתיקה המכירה בכך שמאחורי כל יצירה ניצבת נפש, ומעל לכול – התשוקה הפשוטה לספרות טובה.

רוצים לדעת מתי יוצא גיליון חדש? הירשמו לניוזלטר, והמוסך כבר יבוא אליכם!

 

מערכת המוסך אבלה על לכתה בטרם עת של הסופרת רונית מטלון.

 

 תוכן עניינים – גיליון מס' 17

   

   

   

   

 

בעבודה | "יציקת בטון לחה"

"ושיהיה ברור, כשאת עומדת איזה זמן ליד יציקת בטון לחה באים אלייך דברים מן הראשית, עם כל המשתמע מכך, כאילו ביקרת באחד מפלאי עולם. הגוף נעשה זקוק לבטון מתוך הכרח." סיפור מאת ננה אריאל

Kathryn

מאת ננה אריאל

אין שום ספק. תהיה פה יציקה. פה, במהמורה הגדולה בפינת הרחוב, המבוקעת בקיעי בטון, המהמורה שרגלי האנשים מורגלות בה. כל ההולכים הקבועים מכוונים לצעד עקמומי לקראתה עד שהעקמומי נעשה הצעד הרגיל. אבל מישהו התלונן. זה מסוכן. מסוכן מאוד. באמת מסוכן כאן מאוד. מאוד מסוכן כאן. מסוכן לילדים. מסוכן לקשישים. מישהו עוד עלול. עם כל המשתמע מכך. אז יוצקים.

קבועים כמוה עוברים במהמורה בקלות מתוך הרגל, מאטים קצת לפני, מדלגים בשוליים. דווקא היציקה המתקנת תכשיל אותם. הרגל שהורגלה בהליכה עקמומית תחפש את השיפוע ותכשול אל המישור, תוך פסיעה. צעד שנחשב יתר על המידה הוא צעד כושל, נקודה. והמחשבה הזו עצמה גרמה לה לחשיבת יתר על הצעד והתעקמה לה הרגל וכולה איבדה שיווי משקל והתעקמה הצידה, מסוג המעידות הקטנות מדי, המביכות דווקא בגלל הקוטן, והתרוממה מהר, ועלו לה רק דיבורים רשמיים כמו: "אבדן שיווי משקל". ואז משום מה נעמדה שם כמו פסל ולא זזה. כאילו איזה חומר מליטה תקע אותה במרחק שני מטר מהמהמורה העומדת להתמלא בטון יצוק.

אין לה שום ספק, תהיה יציקה הלילה. כאן, במהמורה מתחת לבניין שלה, גוש מאורך משובץ מסתורֵי כביסה. הרכבים מלמדים על זה. המכוניות שמתבקשות. התנועות של זה שעובר מדי פעם לבדוק, שהן כבר לא תנועות של יומיים לפני יציקה ולא של יום לפני יציקה אלא תנועות של היום עצמו. חבל על המהמורה הזאת, שמתמלאת כל שנה בחורף ונהיית מקווה מים עכור וטוב. טוב למה לא ברור אבל טוב. היא יודעת שטוב. כולם יודעים שצריך לעקוף אותו בחורף, אצל כולם הוא יצר את הידיעה הזאת. לזה הוא טוב.

וזה לא שהיא לא יודעת על יציקות. מכל ההולכים פה היא זו שיודעת דבר או שניים על עניינים כמו זמני היקשרות של בטון ועל מידות הסומך. היא יודעת מאותו דוד, שאחרי שהסיפור עם החניון נגמר והיה ברור שאצלו אפילו את המילה חניון לא אומרים, נהיה יוצק רפסודות, בסיסי בניין, "מהגדולים שיש". היה מעורב בפרוייקטים פרוייקטים. רפסודות רפסודות. לילות יציקה. עם כל המשתמע מכך. אין כמו לראות את הרפסודה מתייבשת בבוקר אחרי ליל יציקה, אמר, מחליק את האוויר בתנועת יד ארוכה שאין רכה ממנה. חול, מים, חצץ, מלט, מעורבב, זה כל הסיפור, אמר, ובפיו נשמעו החומרים הקשים כמו פקעות צמר. בטון זה חומר רך, שתדעי.

לליל יציקה אחד לקח אותה פעם כשלמחרת היה חופש, "הילדה היחידה באתר". היה חם. אמר לה איפה לעמוד לא היה איפה לשבת. נתן לה מפתח לטנדר למקרה ש. נופף באצבע לאזהרה. ומלט מעורבל התחיל להישפך שם בזרם אדיר של אפור. לא אפור. כמויות שלו. מלט מלט מלט מלט. צואת פיל מהבילה. צינורות אימים כמעט הכניעו שם את הפועלים שמדי פעם פרשו הצידה, עישנו סיגריה, טפחו זה על כתפו של זה. אנחנו אחרי החצי.

נמלאה גאווה על שבעשר בלילה היא עדיין ערה ושמרה בכוח עיניים פעורות אל האפור עד שנפלה לשינה בלתי נשלטת של שעות במושב האחורי של הטנדר. כשהתעוררה הכל נגמר ומה שהיה קודם שתי וערב של מתכת נהיה משטח חלק עצום, מואר בהבהובי שחרית. מה שהיה משהו עכשיו הוא אחר לגמרי, ולרגע לא זכרה איפה היא ומה זה שדה הקרח העכור הזה, מים עכורים בנהר מטונף שקפא, משטח מנצנץ לח וקר, קרחון צמנט ענק, רפסודה יצוקה. אולי שעה בהתה בה.

ושיהיה ברור, כשאת עומדת איזה זמן ליד יציקת בטון לחה באים אלייך דברים מן הראשית, עם כל המשתמע מכך, כאילו ביקרת באחד מפלאי עולם. הגוף נעשה זקוק לבטון מתוך הכרח.

ואז הדוד עייף גאה ביד מושטת עם מטבע. עשר אגורות להטמין שם. תזרקי. למזל. אין זמן. היציקה נקשרת. תזרקי עכשיו. אבל היא התמהמהה. רצתה במטבע. התקשתה להפרד. ובינתיים היציקה התקשתה נקודה. כשהואילה לזרוק אותו נחת נחיתה עלובה על משטח כמעט נוקשה ושום הנאה לא הייתה מהזריקה, לא של היעלמות המטבע בנוזל סמיך, ולא של נקישה מתכתית עץ-או-פלי. עד היום נשאר שם משובץ על איזה צד לא מוכרע. מאובן צהוב נלעג בשדה בטון, קבור תחת רצפת גרניט פורצלן.

ועכשיו המהמורה שלה מתכוננת ליציקה והיא עוד עומדת כאן. תקועה. מבוטנת. לא רוצה לפספס הפעם, או שומרת על המהמורה מפני מילוי. "שינוי אדיר שינוי אדיר", נתקע לה משום מה. זה שאמור לדאוג שלא יחנו כאן ושלא יהיה שום מכשול ליכסן אליה מבט אבל לא אמר לה ללכת. וכל התנועות שלו לא אמרו חמש שעות לפני יציקה או שעתיים לפני אלא אולי שעה.

ואז באו. והביאו את הזרם. מלט מלט מלט מלט. מלט. כל המהמורה החרושה תלמי בטון מתמלאת בו. במלט. הכול ממולא מלט ואי אפשר להמלט מזה, מלט מלט, זה עוד רגע מלא, ממלמלת, כל הסומך הזה עד הגדה. בטון. ופתאום שקט, כולם הלכו מפה. כי לילה. רק פועל אחד מרטיב את היציקה בתנועות של אחרי ודי כבר ואז גם הוא הולך. כי לא צריך אף אחד כשהתערובת נקשרת. היא נקשרת. כל מאמצי הבטון מורגשים. וכל מה שרצתה בעולם הוא לשלוח את הרגל קדימה ומטה אל המשטח ולנעוץ אותה ביציקה, לטבוע בה טביעה.

והיא שולחת.

הבטון העוד רך כמעט מורגש בסוליית הנעל שלה, ניו-באלאנס צהובות שקיבלה במתנה מהדוד היוצק כי כאב לה הגב והוא אמר שהיא הולכת המון יותר מהאדם הממוצע ובשביל זה צריך נעל טובה, והיא נשלחת ויורדת מטה, והבטון כבר כמעט קלט אותה כמעט אבל מאחוריה נזרק איזה "מה את עושה" שהקפיא את הצעד, ונסוגה. הכול הלך.

מה העניינים. מה העניינים. יא אללה שנים. רגע מה את עושה. עומדת כאן. סתם ככה את עומדת. גרה ליד. בנתי. מה אתה עושה. עברתי בדרך ל. אה. מסריח פה ללוות אותך. לא, נשארת.

והיציקה דוהרת אלֵי ייבוש. כל הרטיבות מתהדקת אל אזור היובש. קצוות מאבדות את הזוהר הכספיתי ודוהות. והרגל שלה תלויה באוויר ועומדת. כשהוא כאן אי אפשר סתם ככה לטבוע. אבל עוד רגע יהיה מאוחר, הקצוות מתבהרים, כל הסומך מתקשה ועוד רגע הסיפור נגמר.

אגב תזהרי יצקו פה. אני יודעת יצקו התערובת נקשרת. מה הקטע נקשרת מה את עומדת פה זוזי. מעדיפה שלא.

נכנע. הלך. שוב אין איש. הצהוב של הניו-באלאנס הוא הצבע היחיד באפור הזה. ובכלל, יש כאן רק אפור ורגל. נקודה צהובה ושדה אפור דוהה. כל הלחות נעלמת לו והחספוס כמעט מוחלט. ורגל שנשלחת מטה להינעץ לפני הייבוש הסופי כמעט נוגעת. כמעט.

ואז עובר אורח אחד, חוצפן, עם טלפון והבעה, שאף פעם לא הכיר את המהמורה לא לפני ולא אחרי, אפשר לדעת כי שום התלבטות לא הייתה לו בצעד שום היסוס בעיקול כי הוא לא ידע שהיה עיקול הוא רק ידע משטח חלק, מישור יצוק, והרגל שלו לא ידעה כלום על הסומך, לא על ההיקשרות שלא הגיעה לגמר, לא על הראשית והאחרית, ככה, בלי התלבטות ובלי שאלה פסע על המשטח בחופזה והטביעה נטבעה.

.

הסיפור הוא קטע מתוך אוסף ספרותי בכתובים, על בטון ובני אדם.

ננה אריאל היא כותבת ומרצה. ספרה "מניפסטים: כתבים של אי-נחת על סף המאה העשרים ואחת" יראה אור בשנה הקרובה.

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 17

   

   

   

   

 

מסה | להיכנס בשערי העיר הלא כתובה

"זה לא היה מקום טוב, ולא מקום רע. לא היה לנו אחר. לכן תמיד חיפשנו אחר. העיר חתמה בנו את שמה. והיא המשיכה וליוותה אותנו לכל מקום חדש, והולידה בנו נטייה לשבת בצד, לשתוק ולבחון את סביבתנו. כי תחושת עלבון לעולם אינה חולפת לגמרי". יהונתן דיין בנסיעה פואטית לעירו אשדוד בעקבות הספר "אשדודים" מאת יותם ראובני

OZinOH Coal trucks, Ashdod, the main port of Israel

מאת יהונתן דיין

קראתי את אשדודים כדי לחזור לאשדוד. יש לי עניין בזה. אחרי הכול, אני אחד מהם. הם, כלומר האשדודים.

באשדוד נולדתי. באשדוד קבורה אימי. זאת אפוא קריאת "דע מאין באת ולאן אתה הולך" שלי.

נגיד שכך.

בתחילה אני קורא באשדוד מעשה אמן, שאת אתריה קיפל יותם ראובני במילים, אך אט-אט הדפים מתהפכים והקפלים נפתחים, ואני נכנס בשעריה של אשדוד הלא כתובה, דרך שני חרגולי הנפט חסרי המעש שעמדו והחלידו בחולותיה הדרומיים של העיר, שנגלו תמיד לרגע, בתחילתה ובסופה של נסיעה מחוץ לעיר, זאת אשדוד שמפוזרת בזיכרונותיי. הזיכרון נפרש ומתפשט כמרחב בפני העין הצופה. פרוסט לימד אותנו את זה. והספרות, כטעם עוגייה, לא עוגיית המדלן, אלא זו שהייתה אופה סבתי, הדקה והארוכה, שמתיקותה רק נרמזת בטעמה, המחורצת תלמים-תלמים ונושרת אל כוס התה פירורים-פירורים, אין טובה ממנה לפתוח את זיכרונותיי. באשדוד למדתי לקרוא.

וכך אני קורא ברומן את מסלולי שיטוטי בעיר: "רפי היה חסר מנוח. הוא החליט לצאת לטיול קטן. הלך לגן אלישבע, הסמוך לביתו. […] משם יצא לרחוב רוגוזין וחצה את הרחוב למרכז א'. גם מרכז א' לא השתנה, אם כי הזדקן בכל זאת." אלה אינם משפטים עבורי, אלא תנועות רגליים למודות דרך. אני מכיר את הטיול הזה. יצאתי אליו לא אחת. לעיתים באי נחת. כתיבתו של יותם נפתחת מתוך התנועה בעיר; הדמיון מצייר את הכתוב והזיכרון שיושב לצידו נפקח כעין ומגלה מקומות החושפים את חלוף הזמן. הלכתי במקומות האלה כאיש צעיר, כנער מתבגר, כילד וכתינוק העושה את צעדיו הראשונים. התוודעותי אל המקום נעשתה תוך הכרתי את עצמי. אנחנו הילדים האשדודים הכרנו בעיקר את שם הרחוב שלנו (שלנו היה בן אליעזר), ואת חלוקת העיר לרובעים (אנחנו גרנו בתפר שבין רובע א לרובע ד), אבל בעיקר הכרנו את העיר מתוך תנועתנו בה, מן הפנים אל החוץ – עלייה וירידה במדרגות הבניין (קומה רביעית, בלי מעלית), החצר, המחסן האפלולי עם האופניים והצינור, המקלט, החניה, מורד ועליית הרחוב, הכביש, דרך קיצור, פרצה בגדר, חומה שצריך בשבילה סולם גנבים, החולות, הים, תמיד החולות והים, וגם אצל יותם: "הלילה היה חול, הכל היה חול." התנועה בספר הזה היא תנועה אשדודית מאוד, של הליכה בחול, חולות הים והדיונה הגדולה, החולות שנדחקים בפני העיר שלא מפסיקה להיבנות, המכסה ומכסה על חולותיה. אני עוד הספקתי לראות אותה כמו שיותם ראה; נולדתי במפנה העשורים, השבעים והשמונים, אשדוד היתה אז מין ארכיפלג של שיכונים בים חולות. וילות צנועות ודו-קומתיים בסמוך לחוף, מעליהם, במרכז, בניינים נמוכים בני ארבע קומות, מוקפים חצר ומגודרים חומת אבן נמוכה, לרוב אלה בניינים תאומים, מולם – מגרש חניה משותף ובקצהו – פח זבל. פה ושם, בניינים בני שמונה קומות, הרומזים לבאות. בשוליים הייתה "אשטרום", ובנייני הרכבת הארוכים. שם גרו עבריינים. שם גרו נרקומנים. שם גרו אנשים עניים. שם גרו סבא וסבתא שלי. "אשטרום" נראתה כמו עיר אחרת. קל היה לי לגזור מראש שמה שזו עיר אחות לאשדוד, קטנה מאוד אמנם, "עירם של אנשים קטנים", המתחברת לאותו רצף טריטוריאלי של ערי פלישתים בקו החוף של ישראל – אשדוד, אשקלון… ואשטרום. אש… זה מצלצל פלישתי.

מובן שמדובר למעשה ב"קבוצת אשטרום", קונצרן הבנייה הפרטי הגדול בישראל, שעל שמו זכו האזורים האלה לשמם, הוא שבנה את בנייני הרכבת ושיכוני העובדים של העיר, ואלה תוך זמן קצר נהפכו לשיכוני העוני שלה. אבל החולות שהקיפו את המקומות הללו היו מלאי הרפתקה. אפשר היה לראות בהם סוסים נחבאים בין שיחים, וחמורים מושכים עגלות, את עגלת האלטעזאכן הטעונה ארון עץ כבד, מפורק לחלקיו, ומאוורר חלוד, ואת עגלתו של אלפסי הזקן, שאת המגלב הקטן שלצד מושבו שמר לילדים המציקים שהיו רודפים אחרי האבטיחים שמילאו את ארגזו, ובנסיעתו הכבדה, העצובה והעצלה, שקע ראשו וכמו נשמט מעט מגופו, אפו הביט ארצה ועיניו העצומות למחצה בהו לפנים, וכך היה מתנדנד אט-אט לקצב סיבוב הגלגלים, בדיוק כמו ראש החמור שלפניו, וכמוהו היה זוקף לפעמים באחת את צווארו הגידי ונוער: "יששששששש אבטיייייח!"; מתוך החולות היו חרדונים מבהילים מגיחים לפתע ובאותה מהירות שבים ומתחפרים בעזרת ציפורניהם החזקות; יכולנו להבחין בהם בטביעות הרגליים של חיפושיות שונות, ופעם אפילו ראינו שועל שהציץ בנו, חמק ונעלם. הרבה צעצועים איבדתי בחולות האלה, ושעון.

גם את רפי, גיבורו של יותם, פוקד שועל. "רפי פתח את דלת ביתו וחיכה רגעים אחדים. השועל זינק מהגינה של שימי ועדנה, רץ עד אליו, נכנס פנימה והדלת נסגרה אחריו. ערפל בא מפנים הארץ ועטף הכל ברצועות של חוסר משמעות, שיש מי שאצלו הן הופכות לפחד. ויש מי שאצלנו הן הופכות לספינות של העבר."

כן, כבר למדנו: לצד הזיכרון שוכן הדמיון.

יש זיכרונות שיוצר הדמיון ויש דמיונות שמעורר הזיכרון. כמו איש החלל שראיתי פעם בגשר לכיש, זה הגשר שעליו מסתיים הרומן, המתעגל מעל הנחל היחיד בעולם שהים זורם אליו, כפי שמבין שימי, גיבורו השני של אשדודים, כשחצינו אותו במכונית החיפושית האדומה שלנו, ואני, שישבתי מאחור, מכיוון שהרגשתי בבטני מתרוממת הבנתי שאנחנו עולים בגשר, וזה הרגע להביט מהחלון מטה אל הנחל, ואל מסילת הרכבת שקצֶהָ האחד בנמל וקצהָ האחר, הבלתי נראה, בסדום, והנה ראיתי, להרף עין, ברווח שבין שני קרונות, איש חלל בחליפה כחולה ומסכת ברזל שמכסה על כל פניו, מניף אקדח לייזר ויורה ניצוצות לוהטים.

עוד לא דיברנו ברפי ושימי ובסיפורו של יותם, ועוד הרבה זיכרונות, דמיונות, עוגמות וערגונות עולים, מתמלאים אור ומתכסים עלטה, סבים כזרועותיו הזורחות, מדליקות הלילה, של המגדלור הישן אשר בראש גבעת יונה, שם, מספרת מסורת אשדודית, פלט הדג הגדול את הנביא אל החוף, אלא שמאז נסוג הים, ובאו פלישתים ובנו נמל לחופו, ועשו מלחמה בבני ישראל, וכך חגו השנים, כאלומות האור של אותו מגדלור, ועמים נלחמו על הנמל, עד שבאו האשדודים לרשת אותו.

ובאה משפחתו של רפי, רפאל, מרומניה, ובאה משפחתו של שימי, שמעון, ממרוקו. והשניים, הילדים, נפגשו בבית הספר ושילבו את ליבם זה בזה, ונשבעו אמונים, ידידות נפש ואהבת נצח. גם לי הייתה ידידות כזאת פעם באשדוד. אני וידידי חתכנו בסכין את כפות ידינו, כמו האינדיאנים בסרט שראינו, הרגשנו קרובים אליהם (היינו אינדיאנים ים-תיכוניים) ואת הדם טפטפנו על דף נייר. מעניין איפה דף הנייר הזה היום. ואיפה אחי בדם.

לאחר שגדלנו ועברנו לתל אביב נפרדו דרכינו. אבל רפי ושימי נשארו באשדוד, וגם דרכיהם נפרדו. לא בדיוק. רפי ושימי האנשים רחקו זה מזה, אך דרכיהם עדיין רצות זו לצד זו. עפרן משותף. אל לנו למהר ולסמן את גיבוריו של יותם בסימנים המוכרים לנו. אל לנו לומר הרי לנו סיפורה של ישראל, שחור על גבי לבן: האשכנזי לעומת המזרחי, המשכיל הגאוותן והקר לעומת חסר ההשכלה הכמה לידע ולאהדה, הבית התרבותי לעומת הבית המכה, וכיוצא באלה צורות מוכרות וקלישאות של סיפור עצמנו, שאמנם נדחסות לדמויותיהם של רפי ושימי ומוצאות בהן את מקומן. כי קלישאות מתקיימות בשפה, ויותם אמנם דובר עברית, ישראלית לא כל שכן, אבל לשונו היא גם לשון אשדודית. כנאמר בספר נחמיה יג, כד: "ובניהם חצי מדבר אשדודית ואינם מכירים לדבר יהודית". זו לשון עיר נמל.

היום הצטמצם בליל לשונותיה של אשדוד. העברית והרוסית שולטות באוזן; לתוכן עדיין משתחלות אמהרית, גאורגית ומעט שבמעט עברית מגרבית, מרוקאית, אשר דובריה זקנו. אבל פעם באשדוד הסתחררו סביב העברית יידיש, מרוקאית, תוניסאית, ערבית פלסטינית, ערבית מסרית של קראים, גרוזינית, טורקית, רומנית, בולגרית, פרסית, ספרדית של ארגנטינאים וצ'יליאנים, תימנית, יוונית של עובדי הנמל הזקנים שהיגרו מנמל תל אביב, פה ושם אנגלית או שפה אירופאית של חבורת מלחים סמוקים ומעט שבמעט צרפתית. זאת קרמה עור וגידים והפיחה ענני טבק מתוקים בחודשי הקיץ, עם הגעתו של תייר צרפתי מוזר אל הדירה בקומה הראשונה שדלתה דממה כל השנה; אל אותה דירה היה מגיע מדי קיצים אחדים, רחוקים, תייר צרפתי, יחד עם כלבו השחור, הקטן והרגזן, "נוארו". הוא נהג לרדת עמו מטה מדי אחר צהריים, להניח לו להתערבב עם הילדים, ולהביט במשחקיהם בעיניים חביבות בעודו מעשן מקטרת מעוקלת בחן, מיטיב לעיניו את משקפיו עגולי העדשות, שהיו זהות לראשו העגול, הקרח והמבריק, או צובט את סלסולו של אחד מקצות שפמו אשר חצה בתנועתו הגלית את פניו החלקים כחלוק המשי השחור שלבש מעל בגדיו. מדי פעם היה נוארו עוזב את הילדים ורץ לרגליו, רוטן או מייבב, והתייר הצרפתי, שהיה סוחר עצים, כך אמר לי אבי, היה רוכן ומלטף את ראשו ומדבר אליו בצרפתית שקטה ורכה.

ובכן, בלשון אשדודית, במארג הלשונות הזה, הדחוס ניבים וטעון בזיכרונות, רפי ושימי חיים. והלשון הזו, כמו שכתב עגנון פעם לקורצווייל על אודות הכלב בלק, אולי אינה מחזיקה בכל ענייניה, אבל צללי המילים שעוד שוכנים בה הם "חלק בלתי נפרד מן ההוויה האיומה של חיינו מדעת או שלא מדעת". ובתוך הלשון הזו, מבעד ללשונות העמים עוד קמים הדים משונים וחסרי פשר, כשרידי המצודה הפלישתית שעל חוף אשדוד. חורבה שותקת של חומות וקשתות עשויות לבנים שחציין מתפורר וחציין שקוע בחול. זאת אשדוד ים. אשדוד הקדומה. תבניתה העתיקה של העיר הישראלית. בקצה אחר של העיר, כנראה ליד שפך נחל לכיש, מקור המים, נחבאת מתחת לסוף המכסה על גדותיו איסדוד הערבית. אפשר לראות אותה באבן שזרק עלינו עובד הבניין הערבי כשחזרנו פעם מבית הספר ובקללה שחברי בדם צעק לעברו. וגם את אשדוד הקדומה עוד אפשר לראות, הנה היא, נחבאת בסמל העיר. סיפרו לנו שהיצור שגופו עוגן וראשו ראש אריה מסמל את שני קצותיה ההיסטוריים של העיר (האריה הושאל מסמלו של שבט יהודה, שבחלקו נפלה אשדוד המקראית עת חולקה הארץ לשבטים, ואילו העוגן מייצג את אשדוד המודרנית, את מקור פרנסתה העיקרי – הנמל) אבל אנחנו ידענו מיהו – זה דגון, אל השפע והים הפלישתי, שראשו ראש אריה, גופו גוף אדם וזנבו זנב דג.

לאחרונה שינו את סמל העיר, אבל דגון עדיין פה. יצורים מיתולוגיים יודעים היטב להתמיר את צורתם. הוא התגלגל בשועל החומק בין דפי אשדודים, ומגלה את הטירוף הזר המרחרח תמיד ומשחר לטרף, הנותר דרוך בסתר בעולם החולות ההולך ונדחק בפני העיר. וכך מתפרק באשדודים הסיפור הישראלי הקלישאי המוכר עד זרא ומגלה את יסודותיו הפרועים, המפלצתיים, המיתיים: זה סיפורם של שני אחים, שניים אחוזים, אי אפשר לאחד בלא האחר והאחד הוא עונשו של האחר, האחד מנחתו התקבלה והאחר מנחתו לא התקבלה. ולא איש ולא אלוהים אמרו להם על שום מה, מדוע כך ולא אחרת. ומה עשה זה שמנחתו לא התקבלה? הוא קם והרג את אחיו.

ואולי חרגתי ותעיתי בקריאתי, מן הזיכרון מעדתי אל הדמיון, אל מחוזות סיפוריים, אלא שאני מלכתחילה קראתי באשדודים בחיפוש אחר מקום. אולי כך אני קורא בכלל, אולי זה בגלל אשדוד, שהותירה בנו חוסר כלשהו – משפט שלא מתנסח כהלכה – שהתמלא בידיעה שיש מקום אחר מחוץ לה, מעבר לה.

אכתוב זאת על אשדוד ואחתום: זה לא היה מקום טוב, ולא מקום רע. לא היה לנו אחר. לכן תמיד חיפשנו אחר. העיר חתמה בנו את שמה. והיא המשיכה וליוותה אותנו לכל מקום חדש, והולידה בנו נטייה לשבת בצד, לשתוק ולבחון את סביבתנו. כי תחושת עלבון לעולם אינה חולפת לגמרי, ובכל פעם שפגשנו בילדים ממקומות אחרים, בטיולים שנתיים, או כשלקחנו קו 320 או 312 לתל אביב, או כשירדנו לאילת, או סתם יצאנו לאיזה דיסקוטק מעפן של קיבוץ, או כשהגענו לצבא, ואפילו עוד הרבה אחר כך, כשהילדים הפכו לאנשים, היא עוד הייתה שם, התחושה הזאת שקצת נרתעים מאיתנו, שקצת לועגים לנו – כמו אותו שדר חדשות בטלוויזיה, שהתנצל פעם בחיוך מלגלג על כתבה שעשו עלינו, שבה מצא הבמאי את השוק שבימי רביעי מגיע לחופנו מופת להצגתנו קבל עם ישראל – ולמה זה? תמיד הבנו. כי מנחתו של המקום שלנו לא רצויה, כי אנחנו סוג ב, כי אנחנו מרובע ב, כי אנחנו אשדודים.


יהונתן דיין הוא חוקר ספרות, מורה, עורך ומתרגם.
"אשדודים", יותם ראובני, הוצאת אפיק, 2017.

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 17

   

   

   

   

 

פנים אחרות | הכֹל מתמוטט לצורה

"אני מנסה ללכוד איזה רגע, שלא רוצה להביא את עצמו אל המילים וגם לא מתקיים במילים, אבל מה שיש לי זה רק מילים, אז המילים עושות שפגט, ואקרובטיקה, וביניהן יש רווחים מתומרנים בדקדקנות." שיחה עם המשוררת אפרת מישורי, כלת פרס יהודה עמיחי לשנת 2017, מראיין: דניאל עוז

תצלום: בר גורדון

דניאל עוז בשיחה עם אפרת מישורי

שם ספרה החדש של אפרת מישורי, "Thinkerbell – סיפור בהמשכים של משוררת בהפסקות", מוסבר על הדש הפנימי של כריכתו: "הספר קיבל את שמו מטינקרבל הפיה מפיטר פן, שמרוב שהייתה כל כך קטנה יכלה להכיל רק רגש אחד בכל פעם. ה-T בשמה המקורי התחלף כאן ל-Th וקיבל את המשמעות של 'פעמון חושב'. 120 פרגמנטים שיריים, העומדים כל אחד לעצמו וביחד יוצרים מסכת, עלילה פיוטית מופשטת, רצף של הבלחות שמותירות חותם". פרגמט כזה מונה בדרך כלל שורות ספורות, ולעתים מילים ספורות, על גבי עמוד שלם, נייר ריק שמתמסר לערכו הסמלי כשתיקה.

בניגוד לאופי המינימליסטי של הספר, מישורי היא בת-שיח שוצפת ומקסימליסטית. פלפולים על דרך איפכא מסתברא תדירים בלשונה של מישורי, כמו בשירתה, וכמו באהדתה למאמרו הפרדוקסלי של ביאליק, "גילוי וכיסוי בלשון", ומאחוריהם מרצדת תחושה של נבגדות. כלומר, בוער בה צורך לייצג את החוויה של שברון הציפיות, ומישורי אינה מוכנה לבטא את החוויה הזו באמצעים הליריים הרגילים, משום שהם צפויים ולכן חוטאים לה. היא צריכה שהביטוי עצמו, והשפה עצמה, ימחיזו את השברון הנחווה.

את מתארת את היחידות האלה בתור משהו גולמי, שאת לא מוכנה לתת לו טיפול. מצד שני את אומרת שאת אוספת אותן ומחפשת להן מבנה, ולכאורה גם זה טיפול.

לתחושתי זה ה-טיפול, בהא הידיעה: ניהול המשמעות במרחב שמציע הספר השלם, כבמה. כשאתה אומר שהשיר גמור הוא רק מתחיל את מסעו בתוך הספר וכשאתה אומר שהיצירה גמורה היא רק מתחילה את מסעה בעולם. ההיגד יוצר דרמה, אבל הדרמה נמצאת באותה מידה גם מאחורי הקלעים של ההיגד. רגשות הם משהו לא יציב, לא מכבדים אותם, לכן היה לי צורך להציב את התוכן הרגשי כצורה בעולם, לתת לו מעמד אובייקטיבי שמחוצה לי, מעמד של עובדה בתוך סטרוקטורה, בתוך 'מצב דברים'.

זה נשמע כמו תהליך מתמשך, האם החלקיקים האלה החזיקו אצלך הרבה זמן? ישבו אצלך במחשב בקבצים?

הם נאספו במשך שנים במגרות בתוך הראש שלי, כמו מערת הנטיפים, ולא מצאו להם מקום בתוך ספרים. אצלי ספר זה לא שיר ועוד שיר ועוד שיר. ברגע שאתה מציב שני איברים בסמיכות זה לזה, קורה משהו ביניהם. אני כל הזמן שומטת כל מיני רסיסים לתוך הנוֹטְס, לתוך המחשב, או רושמת כשאני קמה בלילה. באיזשהו שלב מגיעה החלטה לנעול את האופק האינסופי של האפשרויות. לספר הזה היו לפחות שבע גרסאות.

רוב המשוררים, אם יש להם "זנבות" ההרגשה היא של אי-שלמות, משהו שדורש מציאה של החסר, אבל אצלך יש מין השלמה עם החסר.

לא רק השלמתי, להפך: פיסלתי את החסר, יצרתי קונסטלציה ויצקתי את החללים בין השירים, שברתי שירים במכוון.

אדרבא, את הזכוכית השבורה את שוברת לרסיסים עוד יותר קטנים. זה לא מרגיש לך שצורת הביטוי הזו מגומגמת, לא מספקת, לא יוצרת היגיון רציף?

התעסקתי בזה המון. שאלתי למה זה קורה. זה יהיה בזבוז מבחינתי להניח לרסיסים האלה לחכות שיבואו להם משלימים מקדימה, מאחורה. עמיחי אמר שהוא מניח פתקים במגירות עד שהוא מוצא אחות לכל פתק. זה מאוד מצא חן בעיניי. משהו במבנה המחשבה הוא כזה. כל הזמן אנחנו מנסים לחשוף, אני יודעת מה, ספינה טבועה, וכל הזמן אנחנו במגע רק עם איזה קצה שמבצבץ מעל המים, תורן שמגלם בתוכו את כל הספינה.

את כותבת: "הכאב / אינו מסוגל להכנס בדלת // הנפתחת עבורו בשפה" [עמ' 40]. כלומר השטר לא לגמרי פודה את הכאב – את פותחת לו את הדלת והוא לא נכנס.

אני מוסרת, את הכדור, והוא נשאר אצלי. אבל יש משהו בשטר הזה שממצב את התסכול כצורה. הוא מציע את אי-האפשרות לומר, כצורה. והצורה הזו חשובה לי, אני רוצה לדפוק על הדלת. אני רוצה להגיד ש"יש לנומשו להגיד", וזה מה שיש לי להגיד. כל הזמן זה מתעקש ולא מצליח לפתוח את הדלת, אבל לפחות שומעים את הדפיקה, יש שם דרמה שלמה. לטקסט השירי יש ממד פרפורמטיבי. המילים מתנהגות, הן מגלמות ועושות דברים, לא רק אומרות דברים. בכלל, אני לא חושבת על האמירה אלא על תנאי האמירה.

"אסון או נס?" [עמ' 14]. חוץ משיכול האותיות – האונס חתוך, כמו דרך תריסים ונציאניים, על ידי הרווח, ואנחנו לא רואים את כולו – חוץ מזה, את שמה את האסון מול הנס. בכל זאת ה"נס" מתנוסס. איך יכול להיות שנס ייתפס כאלטרנטיבה לאסון?

בסופו של דבר "הכֹל מתמוטט לצורה". כל אסון יולד משהו חדש. "יום אסוני הוא יום ששוני" [אבן גבירול]. יש פה משהו, ניסיון ללכוד את הבלתי-אפשריות הזאת. אנשים תופסים דברים בצורה דיכוטומית, בנאלית, "יום הולדת זה שמח". אני מרגישה שדקלמתי את החיים שלי, כאילו שיננתי את המילים, הן באו לפני היכולת לחוות את ההוויה שלי, כי קינן בה משהו טראומטי.

את כותבת: "כל עוד / יחתכו השורות // נשמור על הוורידים" [עמ' 78]. אולי זה הנס – הכתיבה. יכולת הביטוי הטקסטואלית היא הנס.

והיא גם האונס, או האסון! יש לי משפט כזה ב"אנך ואנחה" [הקיבוץ המאוחד, 2007] – "להיות משוררת לא רצתה / זה כאב לה משני צדי שירתה". הרי אין קו. אין דבר חד. כל קו נוצר משני עבריו על ידי שני דברים שנלחצים אחד לשני. זה, אפרופו ויטגנשטיין: מה שנמצא מעברו השני של הגבול יהיה פשוט חסר מובן. מצד אחד, הוא מסלק מן הדיון הלוגי את כל הדברים חסרי המובן. מצד שני, בכך הוא למעשה מנכיח את אפשרות קיומם של כל הדברים חסרי המובן מעבר לאיזשהו קו גבול דמיוני. הוא אומר: אני אתעסק רק במרחב הזה שמשתרע במקום שבו המילים מתמסרות להבנה. אבל הוא צריך לדבר על שני צדיו של הגבול.

העיסוק שלך בצורה הוא לא מתוך עניין אסתטי. אצלך יש הרגשה של דחיפות לעסוק בצורה בתור מה שתוחם את החומר ובתור קצה של מה שאפשר ואי אפשר להגיד. זה לא דבר שבהכרח קיים אצל לסקלי ואחרים. הם לא "מתנגשים בדלת, בסף".

אני חושבת שלסקלי רוקן את השיר שלו משיריות, כי הוא עבד עם "אבן, מספריים". היה נורא אלים כלפי עצמו, נורא חמור עם הפואטיקה שלו בהתחלה. הוא העלה את השיר על הבמה רק אחרי שרוקן ממנו את הרגש של הנער השברירי, הרגיש, שלא יכול לשאת את כובד העולם. זה מה שגם אני הרגשתי – איזה שיר אני לא רוצה לכתוב – בסופו של דבר התאכזרתי לעצמי, השארתי את כל המרחב הנפשי שלי מחוץ לדלת הזאת. התפקעתי מרוב רגש, אבל לא הייתי מסוגלת לדבר אותו, לא הייתה מניפסטציה שהייתה מסוגלת לדובב אותו.

אני מנסה ללכוד איזה רגע, שלא רוצה להביא את עצמו אל המילים וגם לא מתקיים במילים, אבל מה שיש לי זה רק מילים, אז המילים עושות שפגט, ואקרובטיקה, וביניהן יש רווחים מתומרנים בדקדקנות, והדבר נאמר מבעד לכל המגבלות ובשיתוף עם הממדים שהם לכאורה משניים למילים, כמו הרווחים ביניהן או הכתם שהן יוצרות כשהן מתקבצות על הדף.

את "יוצאת מהעיגול".

נכון, אחרי שהתוויתי אותו בסנפיר שלי, המים מוחקים אותו ואני נעה הלאה אל העיגול הבא. "מסמנת עיגול ויוצאת / מסמנת עוד עיגול ויוצאת / …" . הספר הוא מערך של עיגולי הוויה כאלה, מלאכת מחשבת של התקנת יחידות-מובן, שהן יותר מסך כל מרכיביהן. הספר הוא במה, וצריך להשתמש בתנאי ההופעה שהוא מציע. יש לו מבנה לינארי, כרונולוגי, של דפדוף עוקב, העמוד הוא דו-ממדי וכו'. התכונות האלה משתתפות באופן פעיל בהפקת המשמעות. ברגע שבחרתי בזירה הזאת כמתקן לייצור משמעות, חלו עליי כל חוקיה ומגבלותיה ויכולתי לתת לעצמי המון מקום למשחק ולאינטואיציה.

אם תתבקשי לתמצת, לתת איזה סיכום ביניים של סוג המחשבה שלך, מה תגידי?

אני חושבת הרבה על "גילוי וכיסוי בלשון" [של ביאליק] לאחרונה. אני רוצה להקריא לך פוסט שדנה אולמרט פרסמה בפייסבוק: "עכשיו בקול ישראל ראיון עם חנין זועבי. כמה פטרונות מצד המראיין. צודקת חנין. הכובש כה אטום גם כשהוא מספר לעצמו סיפורים ליברליים". כתבתי לה בתגובה "הכובש הכי אטום כשהוא מספר לעצמו סיפורים ליברליים. זה טבעה של אטימות. כלומר, הסיפור הליברלי הוא חומר האיטום". המילים שלי הן חומר איטום למשהו אחר. הגילוי הוא הכיסוי ולהפך, וזה אינסופי. אם הייתי יודעת עד הסוף מה אני מגלה בשירים שלי – הם לא היו נכתבים. אתה מכסה את הפנים בידיים, במילים, אבל מה רואים? את המילים, את הידיים מכסות. כל הזמן אנחנו רואים ולא רואים.

בהדפס, כדי להטביע את התבליט את צריכה לחרוט.

מטאור נופל ויש מכתש. אני כותבת מעומק המכתש. במציאות, ברמת הטופס, קיימתי חיים שעשו סיבוב מאוד קטן בעיגול הבורגני הרגיל, וגם זה כמעט הרג אותי. לא ידעתי מה יש לי. אם הייתי יודעת, גם אותם לא הייתי מקיימת, אבל "חוד עיפרון שננעץ,/ חרץ את גורל העיגול,/ שאני צריכה לעשות/ כאן".

.

דניאל עוז הוא משורר ומוזיקאי.

.

תוכן עניינים – גיליון מס' 17