מאת יהונתן דיין
קראתי את אשדודים כדי לחזור לאשדוד. יש לי עניין בזה. אחרי הכול, אני אחד מהם. הם, כלומר האשדודים.
באשדוד נולדתי. באשדוד קבורה אימי. זאת אפוא קריאת "דע מאין באת ולאן אתה הולך" שלי.
נגיד שכך.
בתחילה אני קורא באשדוד מעשה אמן, שאת אתריה קיפל יותם ראובני במילים, אך אט-אט הדפים מתהפכים והקפלים נפתחים, ואני נכנס בשעריה של אשדוד הלא כתובה, דרך שני חרגולי הנפט חסרי המעש שעמדו והחלידו בחולותיה הדרומיים של העיר, שנגלו תמיד לרגע, בתחילתה ובסופה של נסיעה מחוץ לעיר, זאת אשדוד שמפוזרת בזיכרונותיי. הזיכרון נפרש ומתפשט כמרחב בפני העין הצופה. פרוסט לימד אותנו את זה. והספרות, כטעם עוגייה, לא עוגיית המדלן, אלא זו שהייתה אופה סבתי, הדקה והארוכה, שמתיקותה רק נרמזת בטעמה, המחורצת תלמים-תלמים ונושרת אל כוס התה פירורים-פירורים, אין טובה ממנה לפתוח את זיכרונותיי. באשדוד למדתי לקרוא.
וכך אני קורא ברומן את מסלולי שיטוטי בעיר: "רפי היה חסר מנוח. הוא החליט לצאת לטיול קטן. הלך לגן אלישבע, הסמוך לביתו. […] משם יצא לרחוב רוגוזין וחצה את הרחוב למרכז א'. גם מרכז א' לא השתנה, אם כי הזדקן בכל זאת." אלה אינם משפטים עבורי, אלא תנועות רגליים למודות דרך. אני מכיר את הטיול הזה. יצאתי אליו לא אחת. לעיתים באי נחת. כתיבתו של יותם נפתחת מתוך התנועה בעיר; הדמיון מצייר את הכתוב והזיכרון שיושב לצידו נפקח כעין ומגלה מקומות החושפים את חלוף הזמן. הלכתי במקומות האלה כאיש צעיר, כנער מתבגר, כילד וכתינוק העושה את צעדיו הראשונים. התוודעותי אל המקום נעשתה תוך הכרתי את עצמי. אנחנו הילדים האשדודים הכרנו בעיקר את שם הרחוב שלנו (שלנו היה בן אליעזר), ואת חלוקת העיר לרובעים (אנחנו גרנו בתפר שבין רובע א לרובע ד), אבל בעיקר הכרנו את העיר מתוך תנועתנו בה, מן הפנים אל החוץ – עלייה וירידה במדרגות הבניין (קומה רביעית, בלי מעלית), החצר, המחסן האפלולי עם האופניים והצינור, המקלט, החניה, מורד ועליית הרחוב, הכביש, דרך קיצור, פרצה בגדר, חומה שצריך בשבילה סולם גנבים, החולות, הים, תמיד החולות והים, וגם אצל יותם: "הלילה היה חול, הכל היה חול." התנועה בספר הזה היא תנועה אשדודית מאוד, של הליכה בחול, חולות הים והדיונה הגדולה, החולות שנדחקים בפני העיר שלא מפסיקה להיבנות, המכסה ומכסה על חולותיה. אני עוד הספקתי לראות אותה כמו שיותם ראה; נולדתי במפנה העשורים, השבעים והשמונים, אשדוד היתה אז מין ארכיפלג של שיכונים בים חולות. וילות צנועות ודו-קומתיים בסמוך לחוף, מעליהם, במרכז, בניינים נמוכים בני ארבע קומות, מוקפים חצר ומגודרים חומת אבן נמוכה, לרוב אלה בניינים תאומים, מולם – מגרש חניה משותף ובקצהו – פח זבל. פה ושם, בניינים בני שמונה קומות, הרומזים לבאות. בשוליים הייתה "אשטרום", ובנייני הרכבת הארוכים. שם גרו עבריינים. שם גרו נרקומנים. שם גרו אנשים עניים. שם גרו סבא וסבתא שלי. "אשטרום" נראתה כמו עיר אחרת. קל היה לי לגזור מראש שמה שזו עיר אחות לאשדוד, קטנה מאוד אמנם, "עירם של אנשים קטנים", המתחברת לאותו רצף טריטוריאלי של ערי פלישתים בקו החוף של ישראל – אשדוד, אשקלון… ואשטרום. אש… זה מצלצל פלישתי.
מובן שמדובר למעשה ב"קבוצת אשטרום", קונצרן הבנייה הפרטי הגדול בישראל, שעל שמו זכו האזורים האלה לשמם, הוא שבנה את בנייני הרכבת ושיכוני העובדים של העיר, ואלה תוך זמן קצר נהפכו לשיכוני העוני שלה. אבל החולות שהקיפו את המקומות הללו היו מלאי הרפתקה. אפשר היה לראות בהם סוסים נחבאים בין שיחים, וחמורים מושכים עגלות, את עגלת האלטעזאכן הטעונה ארון עץ כבד, מפורק לחלקיו, ומאוורר חלוד, ואת עגלתו של אלפסי הזקן, שאת המגלב הקטן שלצד מושבו שמר לילדים המציקים שהיו רודפים אחרי האבטיחים שמילאו את ארגזו, ובנסיעתו הכבדה, העצובה והעצלה, שקע ראשו וכמו נשמט מעט מגופו, אפו הביט ארצה ועיניו העצומות למחצה בהו לפנים, וכך היה מתנדנד אט-אט לקצב סיבוב הגלגלים, בדיוק כמו ראש החמור שלפניו, וכמוהו היה זוקף לפעמים באחת את צווארו הגידי ונוער: "יששששששש אבטיייייח!"; מתוך החולות היו חרדונים מבהילים מגיחים לפתע ובאותה מהירות שבים ומתחפרים בעזרת ציפורניהם החזקות; יכולנו להבחין בהם בטביעות הרגליים של חיפושיות שונות, ופעם אפילו ראינו שועל שהציץ בנו, חמק ונעלם. הרבה צעצועים איבדתי בחולות האלה, ושעון.
גם את רפי, גיבורו של יותם, פוקד שועל. "רפי פתח את דלת ביתו וחיכה רגעים אחדים. השועל זינק מהגינה של שימי ועדנה, רץ עד אליו, נכנס פנימה והדלת נסגרה אחריו. ערפל בא מפנים הארץ ועטף הכל ברצועות של חוסר משמעות, שיש מי שאצלו הן הופכות לפחד. ויש מי שאצלנו הן הופכות לספינות של העבר."
כן, כבר למדנו: לצד הזיכרון שוכן הדמיון.
יש זיכרונות שיוצר הדמיון ויש דמיונות שמעורר הזיכרון. כמו איש החלל שראיתי פעם בגשר לכיש, זה הגשר שעליו מסתיים הרומן, המתעגל מעל הנחל היחיד בעולם שהים זורם אליו, כפי שמבין שימי, גיבורו השני של אשדודים, כשחצינו אותו במכונית החיפושית האדומה שלנו, ואני, שישבתי מאחור, מכיוון שהרגשתי בבטני מתרוממת הבנתי שאנחנו עולים בגשר, וזה הרגע להביט מהחלון מטה אל הנחל, ואל מסילת הרכבת שקצֶהָ האחד בנמל וקצהָ האחר, הבלתי נראה, בסדום, והנה ראיתי, להרף עין, ברווח שבין שני קרונות, איש חלל בחליפה כחולה ומסכת ברזל שמכסה על כל פניו, מניף אקדח לייזר ויורה ניצוצות לוהטים.
עוד לא דיברנו ברפי ושימי ובסיפורו של יותם, ועוד הרבה זיכרונות, דמיונות, עוגמות וערגונות עולים, מתמלאים אור ומתכסים עלטה, סבים כזרועותיו הזורחות, מדליקות הלילה, של המגדלור הישן אשר בראש גבעת יונה, שם, מספרת מסורת אשדודית, פלט הדג הגדול את הנביא אל החוף, אלא שמאז נסוג הים, ובאו פלישתים ובנו נמל לחופו, ועשו מלחמה בבני ישראל, וכך חגו השנים, כאלומות האור של אותו מגדלור, ועמים נלחמו על הנמל, עד שבאו האשדודים לרשת אותו.
ובאה משפחתו של רפי, רפאל, מרומניה, ובאה משפחתו של שימי, שמעון, ממרוקו. והשניים, הילדים, נפגשו בבית הספר ושילבו את ליבם זה בזה, ונשבעו אמונים, ידידות נפש ואהבת נצח. גם לי הייתה ידידות כזאת פעם באשדוד. אני וידידי חתכנו בסכין את כפות ידינו, כמו האינדיאנים בסרט שראינו, הרגשנו קרובים אליהם (היינו אינדיאנים ים-תיכוניים) ואת הדם טפטפנו על דף נייר. מעניין איפה דף הנייר הזה היום. ואיפה אחי בדם.
לאחר שגדלנו ועברנו לתל אביב נפרדו דרכינו. אבל רפי ושימי נשארו באשדוד, וגם דרכיהם נפרדו. לא בדיוק. רפי ושימי האנשים רחקו זה מזה, אך דרכיהם עדיין רצות זו לצד זו. עפרן משותף. אל לנו למהר ולסמן את גיבוריו של יותם בסימנים המוכרים לנו. אל לנו לומר הרי לנו סיפורה של ישראל, שחור על גבי לבן: האשכנזי לעומת המזרחי, המשכיל הגאוותן והקר לעומת חסר ההשכלה הכמה לידע ולאהדה, הבית התרבותי לעומת הבית המכה, וכיוצא באלה צורות מוכרות וקלישאות של סיפור עצמנו, שאמנם נדחסות לדמויותיהם של רפי ושימי ומוצאות בהן את מקומן. כי קלישאות מתקיימות בשפה, ויותם אמנם דובר עברית, ישראלית לא כל שכן, אבל לשונו היא גם לשון אשדודית. כנאמר בספר נחמיה יג, כד: "ובניהם חצי מדבר אשדודית ואינם מכירים לדבר יהודית". זו לשון עיר נמל.
היום הצטמצם בליל לשונותיה של אשדוד. העברית והרוסית שולטות באוזן; לתוכן עדיין משתחלות אמהרית, גאורגית ומעט שבמעט עברית מגרבית, מרוקאית, אשר דובריה זקנו. אבל פעם באשדוד הסתחררו סביב העברית יידיש, מרוקאית, תוניסאית, ערבית פלסטינית, ערבית מסרית של קראים, גרוזינית, טורקית, רומנית, בולגרית, פרסית, ספרדית של ארגנטינאים וצ'יליאנים, תימנית, יוונית של עובדי הנמל הזקנים שהיגרו מנמל תל אביב, פה ושם אנגלית או שפה אירופאית של חבורת מלחים סמוקים ומעט שבמעט צרפתית. זאת קרמה עור וגידים והפיחה ענני טבק מתוקים בחודשי הקיץ, עם הגעתו של תייר צרפתי מוזר אל הדירה בקומה הראשונה שדלתה דממה כל השנה; אל אותה דירה היה מגיע מדי קיצים אחדים, רחוקים, תייר צרפתי, יחד עם כלבו השחור, הקטן והרגזן, "נוארו". הוא נהג לרדת עמו מטה מדי אחר צהריים, להניח לו להתערבב עם הילדים, ולהביט במשחקיהם בעיניים חביבות בעודו מעשן מקטרת מעוקלת בחן, מיטיב לעיניו את משקפיו עגולי העדשות, שהיו זהות לראשו העגול, הקרח והמבריק, או צובט את סלסולו של אחד מקצות שפמו אשר חצה בתנועתו הגלית את פניו החלקים כחלוק המשי השחור שלבש מעל בגדיו. מדי פעם היה נוארו עוזב את הילדים ורץ לרגליו, רוטן או מייבב, והתייר הצרפתי, שהיה סוחר עצים, כך אמר לי אבי, היה רוכן ומלטף את ראשו ומדבר אליו בצרפתית שקטה ורכה.
ובכן, בלשון אשדודית, במארג הלשונות הזה, הדחוס ניבים וטעון בזיכרונות, רפי ושימי חיים. והלשון הזו, כמו שכתב עגנון פעם לקורצווייל על אודות הכלב בלק, אולי אינה מחזיקה בכל ענייניה, אבל צללי המילים שעוד שוכנים בה הם "חלק בלתי נפרד מן ההוויה האיומה של חיינו מדעת או שלא מדעת". ובתוך הלשון הזו, מבעד ללשונות העמים עוד קמים הדים משונים וחסרי פשר, כשרידי המצודה הפלישתית שעל חוף אשדוד. חורבה שותקת של חומות וקשתות עשויות לבנים שחציין מתפורר וחציין שקוע בחול. זאת אשדוד ים. אשדוד הקדומה. תבניתה העתיקה של העיר הישראלית. בקצה אחר של העיר, כנראה ליד שפך נחל לכיש, מקור המים, נחבאת מתחת לסוף המכסה על גדותיו איסדוד הערבית. אפשר לראות אותה באבן שזרק עלינו עובד הבניין הערבי כשחזרנו פעם מבית הספר ובקללה שחברי בדם צעק לעברו. וגם את אשדוד הקדומה עוד אפשר לראות, הנה היא, נחבאת בסמל העיר. סיפרו לנו שהיצור שגופו עוגן וראשו ראש אריה מסמל את שני קצותיה ההיסטוריים של העיר (האריה הושאל מסמלו של שבט יהודה, שבחלקו נפלה אשדוד המקראית עת חולקה הארץ לשבטים, ואילו העוגן מייצג את אשדוד המודרנית, את מקור פרנסתה העיקרי – הנמל) אבל אנחנו ידענו מיהו – זה דגון, אל השפע והים הפלישתי, שראשו ראש אריה, גופו גוף אדם וזנבו זנב דג.
לאחרונה שינו את סמל העיר, אבל דגון עדיין פה. יצורים מיתולוגיים יודעים היטב להתמיר את צורתם. הוא התגלגל בשועל החומק בין דפי אשדודים, ומגלה את הטירוף הזר המרחרח תמיד ומשחר לטרף, הנותר דרוך בסתר בעולם החולות ההולך ונדחק בפני העיר. וכך מתפרק באשדודים הסיפור הישראלי הקלישאי המוכר עד זרא ומגלה את יסודותיו הפרועים, המפלצתיים, המיתיים: זה סיפורם של שני אחים, שניים אחוזים, אי אפשר לאחד בלא האחר והאחד הוא עונשו של האחר, האחד מנחתו התקבלה והאחר מנחתו לא התקבלה. ולא איש ולא אלוהים אמרו להם על שום מה, מדוע כך ולא אחרת. ומה עשה זה שמנחתו לא התקבלה? הוא קם והרג את אחיו.
ואולי חרגתי ותעיתי בקריאתי, מן הזיכרון מעדתי אל הדמיון, אל מחוזות סיפוריים, אלא שאני מלכתחילה קראתי באשדודים בחיפוש אחר מקום. אולי כך אני קורא בכלל, אולי זה בגלל אשדוד, שהותירה בנו חוסר כלשהו – משפט שלא מתנסח כהלכה – שהתמלא בידיעה שיש מקום אחר מחוץ לה, מעבר לה.
אכתוב זאת על אשדוד ואחתום: זה לא היה מקום טוב, ולא מקום רע. לא היה לנו אחר. לכן תמיד חיפשנו אחר. העיר חתמה בנו את שמה. והיא המשיכה וליוותה אותנו לכל מקום חדש, והולידה בנו נטייה לשבת בצד, לשתוק ולבחון את סביבתנו. כי תחושת עלבון לעולם אינה חולפת לגמרי, ובכל פעם שפגשנו בילדים ממקומות אחרים, בטיולים שנתיים, או כשלקחנו קו 320 או 312 לתל אביב, או כשירדנו לאילת, או סתם יצאנו לאיזה דיסקוטק מעפן של קיבוץ, או כשהגענו לצבא, ואפילו עוד הרבה אחר כך, כשהילדים הפכו לאנשים, היא עוד הייתה שם, התחושה הזאת שקצת נרתעים מאיתנו, שקצת לועגים לנו – כמו אותו שדר חדשות בטלוויזיה, שהתנצל פעם בחיוך מלגלג על כתבה שעשו עלינו, שבה מצא הבמאי את השוק שבימי רביעי מגיע לחופנו מופת להצגתנו קבל עם ישראל – ולמה זה? תמיד הבנו. כי מנחתו של המקום שלנו לא רצויה, כי אנחנו סוג ב, כי אנחנו מרובע ב, כי אנחנו אשדודים.
יהונתן דיין הוא חוקר ספרות, מורה, עורך ומתרגם.
"אשדודים", יותם ראובני, הוצאת אפיק, 2017.
תוכן עניינים – גיליון מס' 17
