דניאל עוז בשיחה עם אפרת מישורי
שם ספרה החדש של אפרת מישורי, "Thinkerbell – סיפור בהמשכים של משוררת בהפסקות", מוסבר על הדש הפנימי של כריכתו: "הספר קיבל את שמו מטינקרבל הפיה מפיטר פן, שמרוב שהייתה כל כך קטנה יכלה להכיל רק רגש אחד בכל פעם. ה-T בשמה המקורי התחלף כאן ל-Th וקיבל את המשמעות של 'פעמון חושב'. 120 פרגמנטים שיריים, העומדים כל אחד לעצמו וביחד יוצרים מסכת, עלילה פיוטית מופשטת, רצף של הבלחות שמותירות חותם". פרגמט כזה מונה בדרך כלל שורות ספורות, ולעתים מילים ספורות, על גבי עמוד שלם, נייר ריק שמתמסר לערכו הסמלי כשתיקה.
בניגוד לאופי המינימליסטי של הספר, מישורי היא בת-שיח שוצפת ומקסימליסטית. פלפולים על דרך איפכא מסתברא תדירים בלשונה של מישורי, כמו בשירתה, וכמו באהדתה למאמרו הפרדוקסלי של ביאליק, "גילוי וכיסוי בלשון", ומאחוריהם מרצדת תחושה של נבגדות. כלומר, בוער בה צורך לייצג את החוויה של שברון הציפיות, ומישורי אינה מוכנה לבטא את החוויה הזו באמצעים הליריים הרגילים, משום שהם צפויים ולכן חוטאים לה. היא צריכה שהביטוי עצמו, והשפה עצמה, ימחיזו את השברון הנחווה.
את מתארת את היחידות האלה בתור משהו גולמי, שאת לא מוכנה לתת לו טיפול. מצד שני את אומרת שאת אוספת אותן ומחפשת להן מבנה, ולכאורה גם זה טיפול.
לתחושתי זה ה-טיפול, בהא הידיעה: ניהול המשמעות במרחב שמציע הספר השלם, כבמה. כשאתה אומר שהשיר גמור הוא רק מתחיל את מסעו בתוך הספר וכשאתה אומר שהיצירה גמורה היא רק מתחילה את מסעה בעולם. ההיגד יוצר דרמה, אבל הדרמה נמצאת באותה מידה גם מאחורי הקלעים של ההיגד. רגשות הם משהו לא יציב, לא מכבדים אותם, לכן היה לי צורך להציב את התוכן הרגשי כצורה בעולם, לתת לו מעמד אובייקטיבי שמחוצה לי, מעמד של עובדה בתוך סטרוקטורה, בתוך 'מצב דברים'.
זה נשמע כמו תהליך מתמשך, האם החלקיקים האלה החזיקו אצלך הרבה זמן? ישבו אצלך במחשב בקבצים?
הם נאספו במשך שנים במגרות בתוך הראש שלי, כמו מערת הנטיפים, ולא מצאו להם מקום בתוך ספרים. אצלי ספר זה לא שיר ועוד שיר ועוד שיר. ברגע שאתה מציב שני איברים בסמיכות זה לזה, קורה משהו ביניהם. אני כל הזמן שומטת כל מיני רסיסים לתוך הנוֹטְס, לתוך המחשב, או רושמת כשאני קמה בלילה. באיזשהו שלב מגיעה החלטה לנעול את האופק האינסופי של האפשרויות. לספר הזה היו לפחות שבע גרסאות.
רוב המשוררים, אם יש להם "זנבות" ההרגשה היא של אי-שלמות, משהו שדורש מציאה של החסר, אבל אצלך יש מין השלמה עם החסר.
לא רק השלמתי, להפך: פיסלתי את החסר, יצרתי קונסטלציה ויצקתי את החללים בין השירים, שברתי שירים במכוון.
אדרבא, את הזכוכית השבורה את שוברת לרסיסים עוד יותר קטנים. זה לא מרגיש לך שצורת הביטוי הזו מגומגמת, לא מספקת, לא יוצרת היגיון רציף?
התעסקתי בזה המון. שאלתי למה זה קורה. זה יהיה בזבוז מבחינתי להניח לרסיסים האלה לחכות שיבואו להם משלימים מקדימה, מאחורה. עמיחי אמר שהוא מניח פתקים במגירות עד שהוא מוצא אחות לכל פתק. זה מאוד מצא חן בעיניי. משהו במבנה המחשבה הוא כזה. כל הזמן אנחנו מנסים לחשוף, אני יודעת מה, ספינה טבועה, וכל הזמן אנחנו במגע רק עם איזה קצה שמבצבץ מעל המים, תורן שמגלם בתוכו את כל הספינה.
את כותבת: "הכאב / אינו מסוגל להכנס בדלת // הנפתחת עבורו בשפה" [עמ' 40]. כלומר השטר לא לגמרי פודה את הכאב – את פותחת לו את הדלת והוא לא נכנס.
אני מוסרת, את הכדור, והוא נשאר אצלי. אבל יש משהו בשטר הזה שממצב את התסכול כצורה. הוא מציע את אי-האפשרות לומר, כצורה. והצורה הזו חשובה לי, אני רוצה לדפוק על הדלת. אני רוצה להגיד ש"יש לנומשו להגיד", וזה מה שיש לי להגיד. כל הזמן זה מתעקש ולא מצליח לפתוח את הדלת, אבל לפחות שומעים את הדפיקה, יש שם דרמה שלמה. לטקסט השירי יש ממד פרפורמטיבי. המילים מתנהגות, הן מגלמות ועושות דברים, לא רק אומרות דברים. בכלל, אני לא חושבת על האמירה אלא על תנאי האמירה.
"אסון או נס?" [עמ' 14]. חוץ משיכול האותיות – האונס חתוך, כמו דרך תריסים ונציאניים, על ידי הרווח, ואנחנו לא רואים את כולו – חוץ מזה, את שמה את האסון מול הנס. בכל זאת ה"נס" מתנוסס. איך יכול להיות שנס ייתפס כאלטרנטיבה לאסון?
בסופו של דבר "הכֹל מתמוטט לצורה". כל אסון יולד משהו חדש. "יום אסוני הוא יום ששוני" [אבן גבירול]. יש פה משהו, ניסיון ללכוד את הבלתי-אפשריות הזאת. אנשים תופסים דברים בצורה דיכוטומית, בנאלית, "יום הולדת זה שמח". אני מרגישה שדקלמתי את החיים שלי, כאילו שיננתי את המילים, הן באו לפני היכולת לחוות את ההוויה שלי, כי קינן בה משהו טראומטי.
את כותבת: "כל עוד / יחתכו השורות // נשמור על הוורידים" [עמ' 78]. אולי זה הנס – הכתיבה. יכולת הביטוי הטקסטואלית היא הנס.
והיא גם האונס, או האסון! יש לי משפט כזה ב"אנך ואנחה" [הקיבוץ המאוחד, 2007] – "להיות משוררת לא רצתה / זה כאב לה משני צדי שירתה". הרי אין קו. אין דבר חד. כל קו נוצר משני עבריו על ידי שני דברים שנלחצים אחד לשני. זה, אפרופו ויטגנשטיין: מה שנמצא מעברו השני של הגבול יהיה פשוט חסר מובן. מצד אחד, הוא מסלק מן הדיון הלוגי את כל הדברים חסרי המובן. מצד שני, בכך הוא למעשה מנכיח את אפשרות קיומם של כל הדברים חסרי המובן מעבר לאיזשהו קו גבול דמיוני. הוא אומר: אני אתעסק רק במרחב הזה שמשתרע במקום שבו המילים מתמסרות להבנה. אבל הוא צריך לדבר על שני צדיו של הגבול.
העיסוק שלך בצורה הוא לא מתוך עניין אסתטי. אצלך יש הרגשה של דחיפות לעסוק בצורה בתור מה שתוחם את החומר ובתור קצה של מה שאפשר ואי אפשר להגיד. זה לא דבר שבהכרח קיים אצל לסקלי ואחרים. הם לא "מתנגשים בדלת, בסף".
אני חושבת שלסקלי רוקן את השיר שלו משיריות, כי הוא עבד עם "אבן, מספריים". היה נורא אלים כלפי עצמו, נורא חמור עם הפואטיקה שלו בהתחלה. הוא העלה את השיר על הבמה רק אחרי שרוקן ממנו את הרגש של הנער השברירי, הרגיש, שלא יכול לשאת את כובד העולם. זה מה שגם אני הרגשתי – איזה שיר אני לא רוצה לכתוב – בסופו של דבר התאכזרתי לעצמי, השארתי את כל המרחב הנפשי שלי מחוץ לדלת הזאת. התפקעתי מרוב רגש, אבל לא הייתי מסוגלת לדבר אותו, לא הייתה מניפסטציה שהייתה מסוגלת לדובב אותו.
אני מנסה ללכוד איזה רגע, שלא רוצה להביא את עצמו אל המילים וגם לא מתקיים במילים, אבל מה שיש לי זה רק מילים, אז המילים עושות שפגט, ואקרובטיקה, וביניהן יש רווחים מתומרנים בדקדקנות, והדבר נאמר מבעד לכל המגבלות ובשיתוף עם הממדים שהם לכאורה משניים למילים, כמו הרווחים ביניהן או הכתם שהן יוצרות כשהן מתקבצות על הדף.
את "יוצאת מהעיגול".
נכון, אחרי שהתוויתי אותו בסנפיר שלי, המים מוחקים אותו ואני נעה הלאה אל העיגול הבא. "מסמנת עיגול ויוצאת / מסמנת עוד עיגול ויוצאת / …" . הספר הוא מערך של עיגולי הוויה כאלה, מלאכת מחשבת של התקנת יחידות-מובן, שהן יותר מסך כל מרכיביהן. הספר הוא במה, וצריך להשתמש בתנאי ההופעה שהוא מציע. יש לו מבנה לינארי, כרונולוגי, של דפדוף עוקב, העמוד הוא דו-ממדי וכו'. התכונות האלה משתתפות באופן פעיל בהפקת המשמעות. ברגע שבחרתי בזירה הזאת כמתקן לייצור משמעות, חלו עליי כל חוקיה ומגבלותיה ויכולתי לתת לעצמי המון מקום למשחק ולאינטואיציה.
אם תתבקשי לתמצת, לתת איזה סיכום ביניים של סוג המחשבה שלך, מה תגידי?
אני חושבת הרבה על "גילוי וכיסוי בלשון" [של ביאליק] לאחרונה. אני רוצה להקריא לך פוסט שדנה אולמרט פרסמה בפייסבוק: "עכשיו בקול ישראל ראיון עם חנין זועבי. כמה פטרונות מצד המראיין. צודקת חנין. הכובש כה אטום גם כשהוא מספר לעצמו סיפורים ליברליים". כתבתי לה בתגובה "הכובש הכי אטום כשהוא מספר לעצמו סיפורים ליברליים. זה טבעה של אטימות. כלומר, הסיפור הליברלי הוא חומר האיטום". המילים שלי הן חומר איטום למשהו אחר. הגילוי הוא הכיסוי ולהפך, וזה אינסופי. אם הייתי יודעת עד הסוף מה אני מגלה בשירים שלי – הם לא היו נכתבים. אתה מכסה את הפנים בידיים, במילים, אבל מה רואים? את המילים, את הידיים מכסות. כל הזמן אנחנו רואים ולא רואים.
בהדפס, כדי להטביע את התבליט את צריכה לחרוט.
מטאור נופל ויש מכתש. אני כותבת מעומק המכתש. במציאות, ברמת הטופס, קיימתי חיים שעשו סיבוב מאוד קטן בעיגול הבורגני הרגיל, וגם זה כמעט הרג אותי. לא ידעתי מה יש לי. אם הייתי יודעת, גם אותם לא הייתי מקיימת, אבל "חוד עיפרון שננעץ,/ חרץ את גורל העיגול,/ שאני צריכה לעשות/ כאן".
.
דניאל עוז הוא משורר ומוזיקאי.
.
תוכן עניינים – גיליון מס' 17
