מאת ננה אריאל
אין שום ספק. תהיה פה יציקה. פה, במהמורה הגדולה בפינת הרחוב, המבוקעת בקיעי בטון, המהמורה שרגלי האנשים מורגלות בה. כל ההולכים הקבועים מכוונים לצעד עקמומי לקראתה עד שהעקמומי נעשה הצעד הרגיל. אבל מישהו התלונן. זה מסוכן. מסוכן מאוד. באמת מסוכן כאן מאוד. מאוד מסוכן כאן. מסוכן לילדים. מסוכן לקשישים. מישהו עוד עלול. עם כל המשתמע מכך. אז יוצקים.
קבועים כמוה עוברים במהמורה בקלות מתוך הרגל, מאטים קצת לפני, מדלגים בשוליים. דווקא היציקה המתקנת תכשיל אותם. הרגל שהורגלה בהליכה עקמומית תחפש את השיפוע ותכשול אל המישור, תוך פסיעה. צעד שנחשב יתר על המידה הוא צעד כושל, נקודה. והמחשבה הזו עצמה גרמה לה לחשיבת יתר על הצעד והתעקמה לה הרגל וכולה איבדה שיווי משקל והתעקמה הצידה, מסוג המעידות הקטנות מדי, המביכות דווקא בגלל הקוטן, והתרוממה מהר, ועלו לה רק דיבורים רשמיים כמו: "אבדן שיווי משקל". ואז משום מה נעמדה שם כמו פסל ולא זזה. כאילו איזה חומר מליטה תקע אותה במרחק שני מטר מהמהמורה העומדת להתמלא בטון יצוק.
אין לה שום ספק, תהיה יציקה הלילה. כאן, במהמורה מתחת לבניין שלה, גוש מאורך משובץ מסתורֵי כביסה. הרכבים מלמדים על זה. המכוניות שמתבקשות. התנועות של זה שעובר מדי פעם לבדוק, שהן כבר לא תנועות של יומיים לפני יציקה ולא של יום לפני יציקה אלא תנועות של היום עצמו. חבל על המהמורה הזאת, שמתמלאת כל שנה בחורף ונהיית מקווה מים עכור וטוב. טוב למה לא ברור אבל טוב. היא יודעת שטוב. כולם יודעים שצריך לעקוף אותו בחורף, אצל כולם הוא יצר את הידיעה הזאת. לזה הוא טוב.
וזה לא שהיא לא יודעת על יציקות. מכל ההולכים פה היא זו שיודעת דבר או שניים על עניינים כמו זמני היקשרות של בטון ועל מידות הסומך. היא יודעת מאותו דוד, שאחרי שהסיפור עם החניון נגמר והיה ברור שאצלו אפילו את המילה חניון לא אומרים, נהיה יוצק רפסודות, בסיסי בניין, "מהגדולים שיש". היה מעורב בפרוייקטים פרוייקטים. רפסודות רפסודות. לילות יציקה. עם כל המשתמע מכך. אין כמו לראות את הרפסודה מתייבשת בבוקר אחרי ליל יציקה, אמר, מחליק את האוויר בתנועת יד ארוכה שאין רכה ממנה. חול, מים, חצץ, מלט, מעורבב, זה כל הסיפור, אמר, ובפיו נשמעו החומרים הקשים כמו פקעות צמר. בטון זה חומר רך, שתדעי.
לליל יציקה אחד לקח אותה פעם כשלמחרת היה חופש, "הילדה היחידה באתר". היה חם. אמר לה איפה לעמוד לא היה איפה לשבת. נתן לה מפתח לטנדר למקרה ש. נופף באצבע לאזהרה. ומלט מעורבל התחיל להישפך שם בזרם אדיר של אפור. לא אפור. כמויות שלו. מלט מלט מלט מלט. צואת פיל מהבילה. צינורות אימים כמעט הכניעו שם את הפועלים שמדי פעם פרשו הצידה, עישנו סיגריה, טפחו זה על כתפו של זה. אנחנו אחרי החצי.
נמלאה גאווה על שבעשר בלילה היא עדיין ערה ושמרה בכוח עיניים פעורות אל האפור עד שנפלה לשינה בלתי נשלטת של שעות במושב האחורי של הטנדר. כשהתעוררה הכל נגמר ומה שהיה קודם שתי וערב של מתכת נהיה משטח חלק עצום, מואר בהבהובי שחרית. מה שהיה משהו עכשיו הוא אחר לגמרי, ולרגע לא זכרה איפה היא ומה זה שדה הקרח העכור הזה, מים עכורים בנהר מטונף שקפא, משטח מנצנץ לח וקר, קרחון צמנט ענק, רפסודה יצוקה. אולי שעה בהתה בה.
ושיהיה ברור, כשאת עומדת איזה זמן ליד יציקת בטון לחה באים אלייך דברים מן הראשית, עם כל המשתמע מכך, כאילו ביקרת באחד מפלאי עולם. הגוף נעשה זקוק לבטון מתוך הכרח.
ואז הדוד עייף גאה ביד מושטת עם מטבע. עשר אגורות להטמין שם. תזרקי. למזל. אין זמן. היציקה נקשרת. תזרקי עכשיו. אבל היא התמהמהה. רצתה במטבע. התקשתה להפרד. ובינתיים היציקה התקשתה נקודה. כשהואילה לזרוק אותו נחת נחיתה עלובה על משטח כמעט נוקשה ושום הנאה לא הייתה מהזריקה, לא של היעלמות המטבע בנוזל סמיך, ולא של נקישה מתכתית עץ-או-פלי. עד היום נשאר שם משובץ על איזה צד לא מוכרע. מאובן צהוב נלעג בשדה בטון, קבור תחת רצפת גרניט פורצלן.
ועכשיו המהמורה שלה מתכוננת ליציקה והיא עוד עומדת כאן. תקועה. מבוטנת. לא רוצה לפספס הפעם, או שומרת על המהמורה מפני מילוי. "שינוי אדיר שינוי אדיר", נתקע לה משום מה. זה שאמור לדאוג שלא יחנו כאן ושלא יהיה שום מכשול ליכסן אליה מבט אבל לא אמר לה ללכת. וכל התנועות שלו לא אמרו חמש שעות לפני יציקה או שעתיים לפני אלא אולי שעה.
ואז באו. והביאו את הזרם. מלט מלט מלט מלט. מלט. כל המהמורה החרושה תלמי בטון מתמלאת בו. במלט. הכול ממולא מלט ואי אפשר להמלט מזה, מלט מלט, זה עוד רגע מלא, ממלמלת, כל הסומך הזה עד הגדה. בטון. ופתאום שקט, כולם הלכו מפה. כי לילה. רק פועל אחד מרטיב את היציקה בתנועות של אחרי ודי כבר ואז גם הוא הולך. כי לא צריך אף אחד כשהתערובת נקשרת. היא נקשרת. כל מאמצי הבטון מורגשים. וכל מה שרצתה בעולם הוא לשלוח את הרגל קדימה ומטה אל המשטח ולנעוץ אותה ביציקה, לטבוע בה טביעה.
והיא שולחת.
הבטון העוד רך כמעט מורגש בסוליית הנעל שלה, ניו-באלאנס צהובות שקיבלה במתנה מהדוד היוצק כי כאב לה הגב והוא אמר שהיא הולכת המון יותר מהאדם הממוצע ובשביל זה צריך נעל טובה, והיא נשלחת ויורדת מטה, והבטון כבר כמעט קלט אותה כמעט אבל מאחוריה נזרק איזה "מה את עושה" שהקפיא את הצעד, ונסוגה. הכול הלך.
מה העניינים. מה העניינים. יא אללה שנים. רגע מה את עושה. עומדת כאן. סתם ככה את עומדת. גרה ליד. בנתי. מה אתה עושה. עברתי בדרך ל. אה. מסריח פה ללוות אותך. לא, נשארת.
והיציקה דוהרת אלֵי ייבוש. כל הרטיבות מתהדקת אל אזור היובש. קצוות מאבדות את הזוהר הכספיתי ודוהות. והרגל שלה תלויה באוויר ועומדת. כשהוא כאן אי אפשר סתם ככה לטבוע. אבל עוד רגע יהיה מאוחר, הקצוות מתבהרים, כל הסומך מתקשה ועוד רגע הסיפור נגמר.
אגב תזהרי יצקו פה. אני יודעת יצקו התערובת נקשרת. מה הקטע נקשרת מה את עומדת פה זוזי. מעדיפה שלא.
נכנע. הלך. שוב אין איש. הצהוב של הניו-באלאנס הוא הצבע היחיד באפור הזה. ובכלל, יש כאן רק אפור ורגל. נקודה צהובה ושדה אפור דוהה. כל הלחות נעלמת לו והחספוס כמעט מוחלט. ורגל שנשלחת מטה להינעץ לפני הייבוש הסופי כמעט נוגעת. כמעט.
ואז עובר אורח אחד, חוצפן, עם טלפון והבעה, שאף פעם לא הכיר את המהמורה לא לפני ולא אחרי, אפשר לדעת כי שום התלבטות לא הייתה לו בצעד שום היסוס בעיקול כי הוא לא ידע שהיה עיקול הוא רק ידע משטח חלק, מישור יצוק, והרגל שלו לא ידעה כלום על הסומך, לא על ההיקשרות שלא הגיעה לגמר, לא על הראשית והאחרית, ככה, בלי התלבטות ובלי שאלה פסע על המשטח בחופזה והטביעה נטבעה.
.
הסיפור הוא קטע מתוך אוסף ספרותי בכתובים, על בטון ובני אדם.
ננה אריאל היא כותבת ומרצה. ספרה "מניפסטים: כתבים של אי-נחת על סף המאה העשרים ואחת" יראה אור בשנה הקרובה.
תוכן עניינים – גיליון מס' 17