ויקטור רודריגס נונייס (הוואנה, קובה 1955) הוא משורר, עיתונאי, מבקר, מתרגם ומרצה. פרסם ארבעה-עשר ספרי שירה, שרובם ככולם זכו בפרסים בינלאומיים. מבחרים משיריו ראו אור בשבע ארצות בספרדית, וכן בגרמנית, סינית, צרפתית, אנגלית, איטלקית, מקדונית, סרבית ושוודית. מבחר ראשון משירתו בעברית, 'בניחוח מוזר של עולם', יראה אור בקרוב בהוצאת פרדס, בתרגום מספרדית של טל ניצן.
תוכן עניינים – גיליון מס' 18
יצחק רבין – אדם ופוליטיקאי
לרגל יום הזיכרון לראש הממשלה המנוח יצחק רבין, בחרנו להציג כמה תמונות של יצחק רבין מחייו הפוליטיים ומחייו האישיים
יש מי שמסמלים בחייהם, ולעיתים גם במותם, אידאל נעלה. בחלוף השנים ועם בוא תעתועי הזיכרון, אנו נוטים לזכור את המת רק בדמות אותו אידאל, וכל מה שנותר בזיכרון הוא אותו הסמל. ועדיין, חשוב שנעצור מעת לעת, נביט על חייו ועל מעשיו של האדם במלואם, ונזכור ונזכיר את האדם שמאחורי הסמל.
לרגל יום הזיכרון לראש הממשלה המנוח יצחק רבין, בחרנו להציג כמה תמונות מחייו הפוליטיים ומחייו האישיים. הצילומים מציגים את האדם שנזכר על ידי חבריו ומשפחתו בתור הג'ינג'י הנצחי, איש משפחה מסור שאומנם תמיד נודע כמי שממעט בדיבור, אך שתמיד מיטיב להקשיב ולהגיב ברגע הנכון.
מבין התמונות מתגלה המנהיג המנוח בשלל רגעים מוכרים פחות בחייו: סבא המלווה את נכדו ליריד שבוע הספר, בעל הנפרד מאשתו לפני נסיעה לחו"ל ומנהיג אבהי המבקר חיילים פצועים בבית החולים. וכן, אי אפשר בלי תמונה של פוליטיקאי זולל מופלטות באחת מחגיגות המימונה.
מבקר פצועים בתל השומר
מנוחה קטנה בפתח מושב החורף
הפסקת סיגריה
ביקור רשמי בספארי
עם לאה רעייתו
חשוב לשמור על כושר
פוליטיקה זה דבר מעייף
אין פוליטיקה בלי מימונה
יום כיף עם הנכד בשבוע הספר
כל התמונות שלפניכם נלקחו מאוסף דן הדני, אוסף המכיל אלפי צילומי עיתונות של סוכנות IPPA שנוסדה על ידי דן הדני בשנת 1965 ופעלה עד שנת 2000.
בגיל 73 מצא מוטי ניר את אבא בין (מ)דפי הספרייה
מספרד לקורפו ועד אלכסנדריה: "אבודים" - גרסת הספרייה הלאומית
תוך כדי שיחה סיפר הפונה – מוטי ניר – את מטרת הגעתו לספרייה. בתוך מטרה זו התחבא סיפורו המרגש והמרתק. ידעתי ש"השירות לחיפוש שורשים" שמציעה הספרייה עשוי לסייע במציאת מבוקשו. והפניתי אותו לשם.
מוטי נולד באלכסנדריה שבמצרים והתייתם בגיל 3 מאביו. הוא היה בן יחיד לאימא ציונית שהחליטה לעזוב 'כל טוב מצרים' ולעלות בגפה עם ילד קטן לארץ.
משפחת אביו לא אהבה את הרעיון, ועשתה כל שביכולתה כדי למנוע את יציאתם של מוטי ואמו ממצרים. הם הוציאו נגדה צו איסור יציאה ובכך הפקיעו את רכושה הרב. אמו של מוטי הייתה נחושה בדעתה, והצליחה להוציא אשרת יציאה ממצרים על ידי שימוש בשם משפחת נעוריה: ניאגו. בשנת 1949 הגיעו האם ובנה לארץ ישראל כשהם חסרי כל.
החיים לבד בארץ לא היו פשוטים לאם שהייתה בת עשירים ומעולם לא הוצרכה לצאת לעבוד, ולבן היחיד שהניתוק ממשפחת אביו היה מוחלט.
השנים חלפו, מוטי גידל משפחה לתפארת. וכשהנכדים החלו לשאול שאלות ל"עבודת שורשים" שעשו בבית הספר, למוטי לא היו תשובות לספק. עובדה זו הציקה לו מאוד והנושא לא הרפה ממנו. למרות הקשיים החליט באומץ לצאת ולחפש מי היה אבא שלו. מוטי ידע שברשותו מסמכים ותעודות שנשארו בעיזבון של אמו, שנפטרה. הם היו נקודת ההתחלתית במסע החיפושים שלו. חלקם היו כתובים בערבית ובצרפתית והמידע בהם לא היה מספיק נהיר.
באחד המסמכים מצא שאביו, ז'סף מרק סאלמה, נולד באי קורפו בשנת 1882, ולכן החל לחפש מידע על הקהילה היהודית בקורפו. מוטי קרא שבשנת 1492 הגיעו לקורפו יהודים מקרב מגורשי ספרד. הקהילות היהודיות הקימו מוסדות חינוך, בית כנסת, גמ"ח, חברת קדישא, הוראת עברית באקדמיה היוונית ובית קברות יהודי שקיים עד היום. בני הקהילה המתפתחת עסקו בייצוא שמן זית, ייצור סבון ותעשייה זעירה.
היחסים בין היהודים לשכניהם הנוצרים היו טובים עד שנת 1891. אז, הואשמו היהודים ברציחתה של ילדה נוצריה, דבר שכמעט הביא לפוגרום. עקב כך היגרו כ-3000 מתוך 5000 יהודי קורפו, בעיקר בעלי היכולת, לטריאסטה שבאיטליה ולאלכסנדריה שבמצרים.
בנוסף, ברשימות שפרסמו לאחרונה ממשלות ספרד ופורטוגל, בהן הופיעו שמות משפחה של יהודים מגורשי ספרד ופורטוגל, גילה מוטי את שמות המשפחה ניאגו (של אמו) וסאלמה (של אביו).
את המידע הזה הביא מוטי למפגש הייעוץ עם רוזמרי אשל ואלונה אבינזר – שתי יועצות מקצועיות ונפלאות בספרייה הלאומית, שחשפו בפניו את הלא יאומן.
יועצות הספרייה הציגו בפניו מאמרים המדברים על כלכלן בשם ז'סף סלאמה אשר שימש מנהל של "המפעלים המאוחדים במצרים", תרם רבות לטיפוח בתי הכנסת ודאג לשאר צרכי הקהילה בהיותו נשיא הקהילה היהודית במיט גאמר (Mit Ghamr). על פועלו הרב של ז'סף סלאמה – מי שכנראה היה אביו, למד מוטי ממספר מקורות, ביניהם הספר: Les Juifs en Egypte (היהודים במצרים) בו נמצאת תמונתו של ז'סף סלאמה בהיותו מנהל צעיר.
ז'סף סלאמה
בד בבד, תורגם הטקסט שנמצא במסמכים ובתעודות שהיו ברשותו. שם מצא את הדרכון של אביו בו נכתב ב"מקצוע": כלכלן – פרט מידע שחיזק את הסברה שז'סף סלאמה המוזכר במאמרים הוא ככל הנראה אביו. וב"כתובת": רחוב אל-סורהל מספר 24. מוטי יודע כעת היכן היה ביתו! זאת ועוד, מצא גם את פרטי תעודת הלידה שלו.
תעודת הלידה של מוטי ניר
התעודה הונפקה לבקשת אמו, ערב יציאתם ממצרים:
מספר תעודה – 161 , דף 12120.
שם האב – מרק יוסף.
שם האם – פלורה.
נולד בבית החולים הישראלי (יהודי) ברובע שרבייה בשכונת קטריה.
תאריך הלידה – 23 בנובמבר 1945 .
מספר 3209 בשעה 16:00.
שם הילד – מרק, שם האב – מרק יוסף, הדת – ישראלי יהודי מצרי.
התשלום 90 מיל.
תאריך החתימה – 6 באוגוסט 1949 (ערב יציאתו ממצרים).
בזמן חיפושיו, הגיע ל"התאחדות עולי מצרים בישראל". שם הראו לו את תמונת בית החולים היהודי באלכסנדריה, בו נולד.
תמונת בית החולים היהודי באלכסנדריה, צילום: מוטי ניר
עוד פיסת נייר "תמימה" שנמצאה בין המסמכים הייתה חשבונית קבלה עבור מצבה. וכך היה כתוב בה:
"שיש איטלקי מסוג קררה בעובי 3 סנטימטר .
הכיתוב בבדיל לבן. וכל זה בעלות של 15 לירות.
מקום הקבורה: בבית העלמין היהודי מספר 1 באלכסנדריה .
המזמין: ז'סף מרק סאלמה."
חשבונית קבלה עבור מצבה
ככל הנראה קבלה זו מתייחסת למצבת אביו. וכעת, מוטי חולם להגיע לאלכסנדריה ולמצוא את קבר אביו ולהעלות את עצמותיו לארץ. ואולי גם יצליח למצוא את שאר קרוביו האבודים.
"בראשית הייתה התשוקה", כותבת משוררת היידיש מלכה חפץ-טוזמאן, מתוך התשוקה פרץ הכול:
In the beginning,
there was lust.
Out of lust, God
emerged in flames.
Lust
is God’s nature.
Everything God creates
is in God’s nature.
Whoever gets more
of God’s nature –
a teardrop more –
becomes an artist, a poet.
One more drop –
a murderer.
(In the Beginning)
מלכה חפץ-טוזמאן ידעה כנראה דבר או שניים על התשוקה – טבעו של אלוהים – כך היא כותבת, וידעה כנראה גם דבר אחד או שניים על חייה של מי שבאה לעולם ובתוכה טיפה אחת נוספת של אותה תשוקה.
היא נולדה בוואהלין שבאוקראינה לקראת סוף המאה ה-19 (שנת לידתה המדויקת אינה ידועה), בת שנייה משמונה ילדים במשפחה חסידית של חוכרי אדמה. היא גדלה בחווה שניהל סבהּ. מקטנותה הייתה ילדה תוססת, מרדנית, קרובה לטבע, וחשה זרה בעולם שגדלה בו. כשהייתה בת שמונה ביקשה מלכה מיזמתה ללמוד בבית-הספר הרוסי הכללי והייתה לילדה היהודייה הראשונה שעשתה זאת. כבר אז החלה לכתוב שירים, כותבת אותם במילות השפה הרוסית אבל באותיות האל"ף-בי"ת העברי שהכירה. כמה שנים אחר כך, בעקבות פוגרומים, החליטה משפחתה להגר לארצות-הברית. אחיה היה הראשון במשפחה לעשות זאת והיא נסעה אחריו. בגיל 16, חצתה מלכה חפץ-טוזמאן לבדה את האוקיינוס האטלנטי.
כשהגיעה לארה"ב השתכנה בשיקאגו, לשם היגר אחיה. כמו נערות יהודיות מהגרות רבות אחרות, היא החלה לעבוד כתופרת וכפועלת, שכן המשפחה, שהייתה אמידה באוקראינה, סבלה מעוני בשנים הראשונות בארה"ב. למרות הקושי החומרי והעבודה הקשה בתקופה זו, מלכה חפץ-טוזמאן נפתחה בעוז אל העולם החדש וניסתה להזדרז ולהכיר אותו. היא מיהרה ללמוד אנגלית – את השפה האנגלית וגם את השירה האנגלית. היא כותבת: "אדגר אלן פו. אני אוהבת מאד את הריתמוס של שיריו. אני צועדת בקצב שיריו על המדרכה. אני לועסת את ארוחת הבוקר שלי בקצב שיריו. האנגלית מתחילה לשיר בעצמותיי".
בתקופה זו היא אף החלה לכתוב באנגלית. ובכל זאת, אף שלמדה להכיר היטב את הארץ שאליה עברה ולמדה את תרבותה – היא שבה תוך זמן קצר לכתוב ביידיש.
המפגש עם מלכה חפץ-טוזמאן היה בעבורי מעין מפגש עם קרובת משפחה רחוקה. כמוה, היגרו גם סבי וסבתי בגיל צעיר ממזרח אירופה לארה"ב, כמוה וכמו רבים אחרים. מי שביקשו לפתוח לעצמם חיים חדשים, שבהם – כך קיוו – יהיה העולם הרחב ואפשרויותיו פתוחים בפניהם, בחרו לנסוע לשם, לעבור דרך המזח המוכר שמעליו מתנוסס פסל החירות (או אולי דרך שער כניסה אחר, מוכר פחות).
שירת היידיש בארה"ב של אותה התקופה הייתה עולם שלם, חי ותוסס. הכותבים ניצבו בין העולמות – מזרח אירופה, שאותה עזבו, וארה"ב שבה נקלטו. הם עמדו בין העולמות במובנים נוספים: בין שמירת מצוות לחילון, בין ערכים שונים, ובעיקר הפמיניזם. משוררות אותו הדור היו הראשונות שעמדה בפניהן האפשרות – או לפחות המודעות לאפשרות – לבנות את חייהן מעבר לתפקידי האישה המסורתיים, והן נדרשו לבחור. קבוצה נפלאה של משוררות בלטה בקהילת המשוררים היידיים. מלכה חפץ-טוזמאן הייתה אחת מהן. משוררות נוספות היו צילה דראפקין, אנה מרגולין, קדיה מולודובסקי, שהגיעה לארה"ב מעט לאחר מכן, ועוד רבות.
מלכה חפץ טוזמאן. התמונה מהאתר https://ingeveb.org/
אולם חרף איכותה המובהקת של כתיבתן, נתקלו המשוררות היידיות לא פעם בזלזול שמצא ביטוי בהצבתן בקטגוריה נפרדת המפרידה בין משוררות למשוררים – ככותבות שירה שהיא מוגבלת מעיקרה ואולי אף נחותה במקצת. אולי במכוון, בחרה חפץ-טוזמאן באותם מבני שירה, שנחשבו גבריים וכתבה בשיריה על נושאים "גדולים", שנחשבו אף הם נחלתם של המשוררים הגברים. אבל היא הרבתה לכתוב גם על נשים ועל האישה שבה. שאיפת החירות וההתרחבות שלה, כאישה, מבעבעת ועולה על גדותיה, אבל שאלת המימוש שלה סבוכה יותר. הן בחייה הפרטיים, הן בהגדרתה את עצמה כיוצרת.
בגיל 18 נישאה לשלמה טוזמאן ובשנים שלאחריהן נולדו לבני הזוג שני ילדים. עקב משלח-ידו של טוזמאן – חזן – היו בני הזוג צפויים להעתיק תכופות את מקום מגוריהם ולעבור מקהילה לקהילה. עוד לפני נישואיהם, הציבה מלכה שני תנאים: האחד, שלא תידרש לקחת חלק בפעילות הדתית והציבורית של טוזמאן, והשני – שבכל מקום שאליו יעברו, יהיה לה חדר משלה.
מלכה ושלמה טוזמאן. צילום: בן צדוק, https://ingeveb.org
היא לא חדלה מלכתוב, אולם חלפו שנים רבות עד שפרסמה את ספרה הראשון. היא התנגדה להגדרה "משוררת-אישה". ובניגוד למשוררות יידיש רבות, סירבה חפץ-טוזמאן לכך ששיריה ייכללו באנתולוגיה שיצאה בשנת 1928 והוקדשה למשוררות הכותבות יידיש משום שראתה בכך הבחנה בין שירת נשים לשירה "סתם".
דומה שרוח החופש של המעבר בין היבשות ליוותה את חפץ-טוזמאן בכל דרכה ככותבת. היא הייתה פתוחה למגמות השונות, הרעיוניות והסגנוניות, של תקופתה. תמיד שאפה ללמוד, להתרחב ולבחור. להכניס את עצמה אל בין הגבולות – ולשבור אותם. בכתיבתה היא נעה, מתנסה, בין מבני שירה בעלי צורה נוקשה כמו הסונט והטריולט לבין כתיבה חופשית. אולם, גם בשירים שלא נכתבו במבנה מוגדר כלשהו, קיים מעין מבנה תוכני – רוב שיריה נעים לעבר כיוון כלשהו, לעבר התרה. לעתים קרובות היא שבה וחוזרת על מוטיבים דומים או זהים. המבנים והחזרות מעצימים את הטקסיות, אך גם את תחושת הסגירות. היא עצמה כותבת: "צַר לִי / בְּתוֹךְ הַצּוּרָה / קָצְרָה נְשִׁימָתִי / בְּשִׁירִי".
בראשית שהייתהּ בארה"ב החזיקה חפץ-טוזמאן בהשקפת עולם חילונית מובהקת. בהמשך, עם מוראות מלחמת העולם השנייה, שב העולם היהודי ונשזר במילותיה ביתר תכיפות. ואולי תמיד הייתה סיבת התרחקותה העיקרית סלידה מהממסד וממוסרות העולם המסורתי אשר לתוכו גדלה, ולא מהחוויה הדתית האישית. שירים רבים שכתבה ממוענים לאלוהים, בכמיהה:
With one sound of your many names / you pierced yourself in me —/ and now you feed / on my heart's blood.
שירתה פורשת בפנינו את מלאות חייה של מלכה חפץ-טוזמאן, אבל יותר מהאירועים עצמם – חיי הנפש שלה הם המפכים בשיריה, כפי שהם נעים בתוך זרימת החיים ומגיבים אליה. אין הפרדה ברורה בין האירועים הגדולים לאירועי החיים הפרטיים, ובינם לבין הנפש. חפץ-טוזמאן אינה מתרחקת מדבר בשיריה – שירת מחאה, כתיבה על חיפוש רוחני, רגעים של יום-יום.
בשירתה אין גם הבחנה בין החשיבה הרציונלית לרגש ולאתיקה. אבל אולי ההבחנות הללו כבר חוטאות לשירתה של חפץ-טוזמאן, שחלק מעוצמתה נובעת מההתמסרות המלאה שלה לכל מה שהיא כותבת עליו. בשיר המוקדש למרשה פאלק, תלמידתה ואחת ממתרגמות שיריה לאנגלית, היא כותבת: "אַל תֵּרָתְעִי מִלִּכְתֹּב / אֶת הַקְּטַנּוֹת. / גְּדוֹלוֹת מִתְמַסְּרוֹת / בִּיחִידוּת לַקְּטַנּוֹת. / הַקְּטַנּוֹת / מְנִיעוֹת גְּדוֹלוֹת גְּדוֹלוֹת". במכתב לפאלק העידה על עצמה: "השירה שלי נוסעת בכביש האינסופי של העצמי כדי להגיע אל האתה". היא חייתה את הכול באותה התנופה והביאה את הכול אל תוך נפשה – ואל שירתה.
החיים עצמם, עם כל מלאותם ושפעתם, תמיד יש בהם גם כאב – כאב כשהם גואים; כאב כששפעתם המפכה נעצרת. ובעיקר, כשהיא נעצרת בתוך הנפש. במלחמת העולם השנייה, בשנת 1944, כתבה לבנה שנלחם בצבא ארה"ב:
כמו אם המגלה את העולם לבנה התינוק שרק נולד, מבקשת מלכה חפץ-טוזמאן לעורר בבנה השב מהמלחמה את ההשתאות מחדש. ענף ירקרק, פרח אדום, צעצוע, ריחו של תבשיל ביתי. אחר כך היא פורשת בפניו את העולם הרחב יותר, מגדלים, רכבות, גשרים. כשהיא קוראת להם "שכיות חמדותינו" – היא מספרת לו גם על השייכות שלה ושלו, הם כבר שייכים לארץ הזאת. אבל מלכה חפץ-טוזמאן רוצה ביותר מכך – היא מבקשת לבנות בו אמונה. אלא, שהיא יודעת שדברים לא ישובו כבר להיות כשהיו. היא תשוב אל העצב אחרי שתשיב את בנה אל החיים. בה עצמה כבר אבדה האמונה הזו.
במהלך השנים נעשתה מלכה חפץ-טוזמאן למורה מוערכת ואף עסקה בתרגום. היא תרגמה ליידיש את ייטס ואודן, כריסטינה רוזטי ורבינדרנת טאגור, אבל בדבריה אפשר לראות כי הערצתה הראשונית הייתה נתונה לוולט ויטמן, שדרכו, במובן מסוים, "גילתה את אמריקה" וגילתה גם אופקי שירה חדשים לה.
אברהם סוצקבר אמר על מלכה חפץ-טוזמאן כי ככל שהזדקנה, הלכה שירתה ונעשתה צעירה יותר. עוד אמר עליה כי כל מה שנגעה בו – נעשה לשירה.
היא המשיכה לשמור על קשר עם משוררי יידיש בני הדור הצעיר יותר, ללמד ולהדריך. כפי שהגדירה זאת אחת מתלמידותיה, קת'רין הלרשטיין, מלכה חפץ-טוזמאן הייתה לגשר בין הדורות: בין אלו שהיגרו ממזרח אירופה לבין המשוררים היהודים הצעירים שלקחו על עצמם את המשימה לעשות את שירת היידיש למוכרת יותר בקרב קוראים שידעו אך מעט יידיש. ואולי אפשר לומר כי השירים שהשאירה ממשיכים להוות גשר בין הדורות גם כיום, בין אלו שחצו את האוקיינוס לבין נכדיהם וניניהם, כי הכנוּת והאהבה שבהם חוצות את השנים ואת הבדלי השפה והתרבות: "Poems are children. / They're scared of the dark / and they cry".
לאחר פטירת אישהּ, עברה חפץ-טוזמאן לישראל, אך שבה לארה"ב לאחר שנה, לבקשת ילדיה. היא נפטרה בשנת 1987, בברקלי. בחייה פרסמה שישה ספרים (הראשון שבהם יצא לאור לאחר שמלאו לה חמישים), ועד כשנתיים לפני מותה הוסיפה לכתוב ועמלה על התקנת ספרה האחרון, השביעי, אשר יצא לאור לאחר פטירתה. מלכה חפץ-טוזמאן כתבה לא מעט על המוות. ואולי אין בכך פלא, כי ידיעת החיים במלואם היא בהכרח גם ידיעת סופם:
תרגומי השירים לעברית לקוחים מתוך הספר: "גוהרת על עצמי: מבחר שירים", תרגמה והוסיפה מבוא ואחרית דבר: חמוטל בר-יוסף (קשב לשירה, 2015); התרגומים לאנגלית לקוחים מתוך הספר: With Teeth in the Earth: Selected Poems by Malka Heifetz Tussman: translated, edited, and introduced by Marcia Falk (Browser Books Publishing, 1992)i. תודתנו נתונה לרפי וייכרט על אישור השימוש בתרגומים לעברית ולמרשה פאלק על אישור השימוש בתרגומים לאנגלית.
