יש מי שמסמלים בחייהם, ולעיתים גם במותם, אידאל נעלה. בחלוף השנים ועם בוא תעתועי הזיכרון, אנו נוטים לזכור את המת רק בדמות אותו אידאל, וכל מה שנותר בזיכרון הוא אותו הסמל. ועדיין, חשוב שנעצור מעת לעת, נביט על חייו ועל מעשיו של האדם במלואם, ונזכור ונזכיר את האדם שמאחורי הסמל.
לרגל יום הזיכרון לראש הממשלה המנוח יצחק רבין, בחרנו להציג כמה תמונות מחייו הפוליטיים ומחייו האישיים. הצילומים מציגים את האדם שנזכר על ידי חבריו ומשפחתו בתור הג'ינג'י הנצחי, איש משפחה מסור שאומנם תמיד נודע כמי שממעט בדיבור, אך שתמיד מיטיב להקשיב ולהגיב ברגע הנכון.
מבין התמונות מתגלה המנהיג המנוח בשלל רגעים מוכרים פחות בחייו: סבא המלווה את נכדו ליריד שבוע הספר, בעל הנפרד מאשתו לפני נסיעה לחו"ל ומנהיג אבהי המבקר חיילים פצועים בבית החולים. וכן, אי אפשר בלי תמונה של פוליטיקאי זולל מופלטות באחת מחגיגות המימונה.
מבקר פצועים בתל השומר
מנוחה קטנה בפתח מושב החורף
הפסקת סיגריה
ביקור רשמי בספארי
עם לאה רעייתו
חשוב לשמור על כושר
פוליטיקה זה דבר מעייף
אין פוליטיקה בלי מימונה
יום כיף עם הנכד בשבוע הספר
כל התמונות שלפניכם נלקחו מאוסף דן הדני, אוסף המכיל אלפי צילומי עיתונות של סוכנות IPPA שנוסדה על ידי דן הדני בשנת 1965 ופעלה עד שנת 2000.
"בראשית הייתה התשוקה": סיפורה של המשוררת מלכה חפץ-טוזמאן
במלאות 30 שנה לפטירתה אנחנו מביאים את סיפורה ומיצירותיה של אחת המשוררות המרתקות ביותר בעולם היידיש
"בראשית הייתה התשוקה", כותבת משוררת היידיש מלכה חפץ-טוזמאן, מתוך התשוקה פרץ הכול:
In the beginning,
there was lust.
Out of lust, God
emerged in flames.
Lust
is God’s nature.
Everything God creates
is in God’s nature.
Whoever gets more
of God’s nature –
a teardrop more –
becomes an artist, a poet.
One more drop –
a murderer.
(In the Beginning)
מלכה חפץ-טוזמאן ידעה כנראה דבר או שניים על התשוקה – טבעו של אלוהים – כך היא כותבת, וידעה כנראה גם דבר אחד או שניים על חייה של מי שבאה לעולם ובתוכה טיפה אחת נוספת של אותה תשוקה.
היא נולדה בוואהלין שבאוקראינה לקראת סוף המאה ה-19 (שנת לידתה המדויקת אינה ידועה), בת שנייה משמונה ילדים במשפחה חסידית של חוכרי אדמה. היא גדלה בחווה שניהל סבהּ. מקטנותה הייתה ילדה תוססת, מרדנית, קרובה לטבע, וחשה זרה בעולם שגדלה בו. כשהייתה בת שמונה ביקשה מלכה מיזמתה ללמוד בבית-הספר הרוסי הכללי והייתה לילדה היהודייה הראשונה שעשתה זאת. כבר אז החלה לכתוב שירים, כותבת אותם במילות השפה הרוסית אבל באותיות האל"ף-בי"ת העברי שהכירה. כמה שנים אחר כך, בעקבות פוגרומים, החליטה משפחתה להגר לארצות-הברית. אחיה היה הראשון במשפחה לעשות זאת והיא נסעה אחריו. בגיל 16, חצתה מלכה חפץ-טוזמאן לבדה את האוקיינוס האטלנטי.
כשהגיעה לארה"ב השתכנה בשיקאגו, לשם היגר אחיה. כמו נערות יהודיות מהגרות רבות אחרות, היא החלה לעבוד כתופרת וכפועלת, שכן המשפחה, שהייתה אמידה באוקראינה, סבלה מעוני בשנים הראשונות בארה"ב. למרות הקושי החומרי והעבודה הקשה בתקופה זו, מלכה חפץ-טוזמאן נפתחה בעוז אל העולם החדש וניסתה להזדרז ולהכיר אותו. היא מיהרה ללמוד אנגלית – את השפה האנגלית וגם את השירה האנגלית. היא כותבת: "אדגר אלן פו. אני אוהבת מאד את הריתמוס של שיריו. אני צועדת בקצב שיריו על המדרכה. אני לועסת את ארוחת הבוקר שלי בקצב שיריו. האנגלית מתחילה לשיר בעצמותיי".
בתקופה זו היא אף החלה לכתוב באנגלית. ובכל זאת, אף שלמדה להכיר היטב את הארץ שאליה עברה ולמדה את תרבותה – היא שבה תוך זמן קצר לכתוב ביידיש.
המפגש עם מלכה חפץ-טוזמאן היה בעבורי מעין מפגש עם קרובת משפחה רחוקה. כמוה, היגרו גם סבי וסבתי בגיל צעיר ממזרח אירופה לארה"ב, כמוה וכמו רבים אחרים. מי שביקשו לפתוח לעצמם חיים חדשים, שבהם – כך קיוו – יהיה העולם הרחב ואפשרויותיו פתוחים בפניהם, בחרו לנסוע לשם, לעבור דרך המזח המוכר שמעליו מתנוסס פסל החירות (או אולי דרך שער כניסה אחר, מוכר פחות).
שירת היידיש בארה"ב של אותה התקופה הייתה עולם שלם, חי ותוסס. הכותבים ניצבו בין העולמות – מזרח אירופה, שאותה עזבו, וארה"ב שבה נקלטו. הם עמדו בין העולמות במובנים נוספים: בין שמירת מצוות לחילון, בין ערכים שונים, ובעיקר הפמיניזם. משוררות אותו הדור היו הראשונות שעמדה בפניהן האפשרות – או לפחות המודעות לאפשרות – לבנות את חייהן מעבר לתפקידי האישה המסורתיים, והן נדרשו לבחור. קבוצה נפלאה של משוררות בלטה בקהילת המשוררים היידיים. מלכה חפץ-טוזמאן הייתה אחת מהן. משוררות נוספות היו צילה דראפקין, אנה מרגולין, קדיה מולודובסקי, שהגיעה לארה"ב מעט לאחר מכן, ועוד רבות.
מלכה חפץ טוזמאן. התמונה מהאתר https://ingeveb.org/
אולם חרף איכותה המובהקת של כתיבתן, נתקלו המשוררות היידיות לא פעם בזלזול שמצא ביטוי בהצבתן בקטגוריה נפרדת המפרידה בין משוררות למשוררים – ככותבות שירה שהיא מוגבלת מעיקרה ואולי אף נחותה במקצת. אולי במכוון, בחרה חפץ-טוזמאן באותם מבני שירה, שנחשבו גבריים וכתבה בשיריה על נושאים "גדולים", שנחשבו אף הם נחלתם של המשוררים הגברים. אבל היא הרבתה לכתוב גם על נשים ועל האישה שבה. שאיפת החירות וההתרחבות שלה, כאישה, מבעבעת ועולה על גדותיה, אבל שאלת המימוש שלה סבוכה יותר. הן בחייה הפרטיים, הן בהגדרתה את עצמה כיוצרת.
בגיל 18 נישאה לשלמה טוזמאן ובשנים שלאחריהן נולדו לבני הזוג שני ילדים. עקב משלח-ידו של טוזמאן – חזן – היו בני הזוג צפויים להעתיק תכופות את מקום מגוריהם ולעבור מקהילה לקהילה. עוד לפני נישואיהם, הציבה מלכה שני תנאים: האחד, שלא תידרש לקחת חלק בפעילות הדתית והציבורית של טוזמאן, והשני – שבכל מקום שאליו יעברו, יהיה לה חדר משלה.
מלכה ושלמה טוזמאן. צילום: בן צדוק, https://ingeveb.org
היא לא חדלה מלכתוב, אולם חלפו שנים רבות עד שפרסמה את ספרה הראשון. היא התנגדה להגדרה "משוררת-אישה". ובניגוד למשוררות יידיש רבות, סירבה חפץ-טוזמאן לכך ששיריה ייכללו באנתולוגיה שיצאה בשנת 1928 והוקדשה למשוררות הכותבות יידיש משום שראתה בכך הבחנה בין שירת נשים לשירה "סתם".
דומה שרוח החופש של המעבר בין היבשות ליוותה את חפץ-טוזמאן בכל דרכה ככותבת. היא הייתה פתוחה למגמות השונות, הרעיוניות והסגנוניות, של תקופתה. תמיד שאפה ללמוד, להתרחב ולבחור. להכניס את עצמה אל בין הגבולות – ולשבור אותם. בכתיבתה היא נעה, מתנסה, בין מבני שירה בעלי צורה נוקשה כמו הסונט והטריולט לבין כתיבה חופשית. אולם, גם בשירים שלא נכתבו במבנה מוגדר כלשהו, קיים מעין מבנה תוכני – רוב שיריה נעים לעבר כיוון כלשהו, לעבר התרה. לעתים קרובות היא שבה וחוזרת על מוטיבים דומים או זהים. המבנים והחזרות מעצימים את הטקסיות, אך גם את תחושת הסגירות. היא עצמה כותבת: "צַר לִי / בְּתוֹךְ הַצּוּרָה / קָצְרָה נְשִׁימָתִי / בְּשִׁירִי".
בראשית שהייתהּ בארה"ב החזיקה חפץ-טוזמאן בהשקפת עולם חילונית מובהקת. בהמשך, עם מוראות מלחמת העולם השנייה, שב העולם היהודי ונשזר במילותיה ביתר תכיפות. ואולי תמיד הייתה סיבת התרחקותה העיקרית סלידה מהממסד וממוסרות העולם המסורתי אשר לתוכו גדלה, ולא מהחוויה הדתית האישית. שירים רבים שכתבה ממוענים לאלוהים, בכמיהה:
With one sound of your many names / you pierced yourself in me —/ and now you feed / on my heart's blood.
שירתה פורשת בפנינו את מלאות חייה של מלכה חפץ-טוזמאן, אבל יותר מהאירועים עצמם – חיי הנפש שלה הם המפכים בשיריה, כפי שהם נעים בתוך זרימת החיים ומגיבים אליה. אין הפרדה ברורה בין האירועים הגדולים לאירועי החיים הפרטיים, ובינם לבין הנפש. חפץ-טוזמאן אינה מתרחקת מדבר בשיריה – שירת מחאה, כתיבה על חיפוש רוחני, רגעים של יום-יום.
בשירתה אין גם הבחנה בין החשיבה הרציונלית לרגש ולאתיקה. אבל אולי ההבחנות הללו כבר חוטאות לשירתה של חפץ-טוזמאן, שחלק מעוצמתה נובעת מההתמסרות המלאה שלה לכל מה שהיא כותבת עליו. בשיר המוקדש למרשה פאלק, תלמידתה ואחת ממתרגמות שיריה לאנגלית, היא כותבת: "אַל תֵּרָתְעִי מִלִּכְתֹּב / אֶת הַקְּטַנּוֹת. / גְּדוֹלוֹת מִתְמַסְּרוֹת / בִּיחִידוּת לַקְּטַנּוֹת. / הַקְּטַנּוֹת / מְנִיעוֹת גְּדוֹלוֹת גְּדוֹלוֹת". במכתב לפאלק העידה על עצמה: "השירה שלי נוסעת בכביש האינסופי של העצמי כדי להגיע אל האתה". היא חייתה את הכול באותה התנופה והביאה את הכול אל תוך נפשה – ואל שירתה.
החיים עצמם, עם כל מלאותם ושפעתם, תמיד יש בהם גם כאב – כאב כשהם גואים; כאב כששפעתם המפכה נעצרת. ובעיקר, כשהיא נעצרת בתוך הנפש. במלחמת העולם השנייה, בשנת 1944, כתבה לבנה שנלחם בצבא ארה"ב:
כמו אם המגלה את העולם לבנה התינוק שרק נולד, מבקשת מלכה חפץ-טוזמאן לעורר בבנה השב מהמלחמה את ההשתאות מחדש. ענף ירקרק, פרח אדום, צעצוע, ריחו של תבשיל ביתי. אחר כך היא פורשת בפניו את העולם הרחב יותר, מגדלים, רכבות, גשרים. כשהיא קוראת להם "שכיות חמדותינו" – היא מספרת לו גם על השייכות שלה ושלו, הם כבר שייכים לארץ הזאת. אבל מלכה חפץ-טוזמאן רוצה ביותר מכך – היא מבקשת לבנות בו אמונה. אלא, שהיא יודעת שדברים לא ישובו כבר להיות כשהיו. היא תשוב אל העצב אחרי שתשיב את בנה אל החיים. בה עצמה כבר אבדה האמונה הזו.
במהלך השנים נעשתה מלכה חפץ-טוזמאן למורה מוערכת ואף עסקה בתרגום. היא תרגמה ליידיש את ייטס ואודן, כריסטינה רוזטי ורבינדרנת טאגור, אבל בדבריה אפשר לראות כי הערצתה הראשונית הייתה נתונה לוולט ויטמן, שדרכו, במובן מסוים, "גילתה את אמריקה" וגילתה גם אופקי שירה חדשים לה.
אברהם סוצקבר אמר על מלכה חפץ-טוזמאן כי ככל שהזדקנה, הלכה שירתה ונעשתה צעירה יותר. עוד אמר עליה כי כל מה שנגעה בו – נעשה לשירה.
היא המשיכה לשמור על קשר עם משוררי יידיש בני הדור הצעיר יותר, ללמד ולהדריך. כפי שהגדירה זאת אחת מתלמידותיה, קת'רין הלרשטיין, מלכה חפץ-טוזמאן הייתה לגשר בין הדורות: בין אלו שהיגרו ממזרח אירופה לבין המשוררים היהודים הצעירים שלקחו על עצמם את המשימה לעשות את שירת היידיש למוכרת יותר בקרב קוראים שידעו אך מעט יידיש. ואולי אפשר לומר כי השירים שהשאירה ממשיכים להוות גשר בין הדורות גם כיום, בין אלו שחצו את האוקיינוס לבין נכדיהם וניניהם, כי הכנוּת והאהבה שבהם חוצות את השנים ואת הבדלי השפה והתרבות: "Poems are children. / They're scared of the dark / and they cry".
לאחר פטירת אישהּ, עברה חפץ-טוזמאן לישראל, אך שבה לארה"ב לאחר שנה, לבקשת ילדיה. היא נפטרה בשנת 1987, בברקלי. בחייה פרסמה שישה ספרים (הראשון שבהם יצא לאור לאחר שמלאו לה חמישים), ועד כשנתיים לפני מותה הוסיפה לכתוב ועמלה על התקנת ספרה האחרון, השביעי, אשר יצא לאור לאחר פטירתה. מלכה חפץ-טוזמאן כתבה לא מעט על המוות. ואולי אין בכך פלא, כי ידיעת החיים במלואם היא בהכרח גם ידיעת סופם:
תרגומי השירים לעברית לקוחים מתוך הספר: "גוהרת על עצמי: מבחר שירים", תרגמה והוסיפה מבוא ואחרית דבר: חמוטל בר-יוסף (קשב לשירה, 2015); התרגומים לאנגלית לקוחים מתוך הספר: With Teeth in the Earth: Selected Poems by Malka Heifetz Tussman: translated, edited, and introduced by Marcia Falk (Browser Books Publishing, 1992)i. תודתנו נתונה לרפי וייכרט על אישור השימוש בתרגומים לעברית ולמרשה פאלק על אישור השימוש בתרגומים לאנגלית.
אלכסנדר פן בן השבע-עשרה. כל הזכויות לשירי ולצילומי אלכסנדר פן שמורים לסינילגה אייזנשרייבר-פן
ב-11 ביוני 1927 עגנה האנייה "נובורוסיסק" בנמל יפו. מבין שלל הנוסעים שירדו מהאנייה הרוסית היה צעיר גבוה ונאה למראה כבן 21, שהיה חסר כל למעט מטרה יחידה – להפוך למשורר גדול. שמו היה אלכסנדר פן, ומלבד כמה שירים בוסריים שחיבר עד אז, טרם הספיק לכתוב דבר מה שהרגיש שיוכל להתגאות בו.
משהו בלהט של הצעיר הילך קסם על מכריו החדשים. בארץ המשיך פן לכתוב שירה ברוסית, אך בזכות שנים של השקעה ומאמץ השתוותה שליטתו בעברית לאהבתו אליה. ודאי סייעה לו העובדה שאחד ממוריו המסורים לעברית היה לא אחר מחיים נחמן ביאליק, שאל ביתו היה סר פן בכל יום שישי אחר-הצהריים לשיעור בן שש שעות.
שנתיים מבואו ארצה חבר פן לחלוץ נוסף בשם נתן אקסלורד, ויחדיו עמלו השניים על הפקת סרטם הראשון, "חלוץ". פן חיבר את התסריט הכתוב כולו רוסית ואף שיחק בסרט. על אף שהסרט לא הושלם מעולם, פן זכר את החוויה לטובה – בעיקר כי זכה לנשק במהלך הצילומים את הגיבורה הראשית תמר חרל"פ.
גם את הפרסום הראשון שלו בעברית חב פן לסרט. היה זה מכתב ששלח למערכת עיתון דבר בניסיון להגן על הסרט שקיבל ביקורת קשה עקב האופן שבו מוצגים החלוצים. במכתב הקצר התרעם פן על הביקורת וטען כי "רק לפני 10-7 חודשים נלחמנו על ארץ ישראל בהיותנו נתונים בידי היבסקציה, עברנו את כל מדורי-הגיהנום הרוסי, והתענינו בגלות ס.ס.ס.ר בפינות הנידחות – ואותנו באים להאשים בתעמולה אנטי ארץ ישראלית?"
פרסומו הראשון של אלכסנדר פן בעברית
בכתבה ראשונה זו חשף פן מספר פרטים ביוגרפיים שמאוחר יותר יכחיש בתוקף. המשורר שדאג לטפח לימים את מיתוס המשורר-הגוי שהשתקע בארץ במקרה, מתגלה כפעיל ציוני נלהב כבר במולדתו.
פן לא תמיד שיקר ביודעין (למרות שגם את זה עשה מעת לעת). כל מי שהכיר אותו היה ער לכך שבכל פעם שפתח את פיו היו האמת והבדיה מתערבבים להם לסיפור שובה לב. זה קרה גם בתשובה לשאלה הבנאלית ביותר, כמו – מה עשית אתמול? חברו של פן, הסופר יוסף סערוני, סיפר לאחר מותו של המשורר כי אפילו "עדי ראייה, שהקשיבו לסיפוריו האמינו יותר לגרסת פן מאשר למעשים שראו במו עיניהם". בדומה לתיאור ילדותו הפנטסטית ברוסיה, סיפור שחזר וסיפר, ואז חזר ושינה לכל אורך חייו, כך גם הנסיבות שהסתתרו מאחורי רבים משיריו נותרו בגדר תעלומה.
הרבה טיפות מרות, נשים ומילים חלפו בנהר חייו הסוערים. בשנת 1941, כמעט עשרים שנה לאחר התנסותו הכושלת כקולנוען, אנו מוצאים את אלכסנדר פן חולק דירה יחד עם אשתו רחל ובתם המשותפת סינילגה. אהבת האלכוהול התפתחה להתמכרות, אך גם הפגיעה הקשה שספגו הבריאות והחוסן האדירים שבהם ניחן בצעירותו לא גרמו לו להאט את הקצב.
תפקיד הבעל האוהב והאב המסור היה רק אחד משלל התפקידים שהסכים לשחק, ולא תמיד המועדף שבהם. בוהמיין רודף נשים והרפתקאות היה תפקיד נוסף.
אלכסנדר ורחל פן בקפה "קנקן", תמונה משנת 1949. התמונה לקוחה מתוך ספרה של חגית הלפרין, "צבע החיים: חייו ויצירתו של אלכסנדר פן"
לכבוד יום הולדה ה-29 של רחל אשתו, הקדיש לה את השיר "וידוי".
מדובר באחד משיריו הכנים והמצמררים ביותר. קשה להפריד את האמת מן הבדיה שבשיר: ידוע למשל שפן ורחל נפגשו לראשונה בתאטרון "המטאטא" ולא, כפי שתואר בשיר, בליל סתיו גשום על גשר. אך אם נחבר יחדיו את מה שסיפרה לימים בתם המשותפת, עם תיאורים נוספים שסיפקו חבריהם של בני הזוג, המסירות העמוקה וארוכת השנים של אשתו אליו והיחס המחפיר שהעניק לה בתמורה בהחלט ניכרים לאורך השיר.
היו שהעריכו כי פן מעולם לא הבין את רחל באמת, אך מילות השיר מוכיחות עד כמה הערכה זו שגויה. פן הבין את עוצמת הסבל שהסב לה (כן היה זה לא טוב, היה רע לתפארת), כמו גם את חוזק אהבתה אליו (וגם אז לבבי לא יסור מעמך). 36 שנה היו פן ורחל נשואים, ולמרות הסבל אותו עברה, דאגה וטיפלה בו עד מותו בשנת 1972.
השיר שנכתב בשנת 1941, התפרסם רק בשנת 1970. היה זה השיר האחרון של פן שהתפרסם בחייו. הוא התלבט בין שמות שונים לשיר, "הפגישה על הגשר" או "וידוי של אישה". "וידוי", השם הסופי שנבחר לשיר, מעורר את השאלה: של מי הווידוי בעצם? האם המתוודה היא דוברת השיר או שמא המשורר השם מילים של אהבה ושל ייאוש בפיה?
הבית שנגנז: וְיָדַעְתִּי: הַמָּוֶת יָבוֹא מִיָּדֶיךָ
מאז שהתפרסם לראשונה בעיתון דבר הולחן "וידוי" בידיי סשה ארגוב, שמעון שגיא, משה וילנסקי ושלום חנוך. הלחן של ארגוב הוא המוכר ביותר. הוא בוצע לראשונה בשנת 1971 על ידי הזמרת מיכל טל, וברבות השנים זכה לביצועים רבים.
מרבית הביצועים של מרבית הלחנים נמנעו מלכלול את הבית האחרון בשיר, בו מתנבאת דוברת השיר כי מותה יבוא אליה מידיו של האהוב, אך גם עובדה זו לא מצליחה להפיג משהו מאהבתה אליו.
(מתוך השיר: "בית הזיעה", תרגם מיידיש אברהם רגלסון, מתוך מאמרו של דוד מאירובסקי המופיע בפרויקט בן-יהודה)
הכל הכירו את מוריס רוזנפלד ב"סדנת היזע" בניו יורק. את מרבית המשמרת, שהורכבה משש-עשרה שעות עבודה מייאשות, העביר המהגר הפולני-יהודי במאמץ לעמוד בקצב העבודה הקדחתני שדרש מעסיקו. ההפסקות החטופות – הן שהבדילו אותו משאר חבריו למשמרת: בזמן המועט שהקציב בעל המפעל לארוחת הצהריים, הפך הפועל רוזנפלד למשורר מחונן. בהיעדר מצע או כלי כתיבה ראויים, חיבר שירים על נייר העטיפה המחוספס שבו ארזו הפועלים את ארוחת הצהריים שלהם. הוא עזר ליצור ולפתח ז'אנר שירה חדש ביידיש, "שירי סדנת היזע" – שירים בהם חיי ההגירה, העליבות במפעל, המיית מכונות התפירה והמגורים בדירות מתפוררות היו נושאים חוזרים ונשנים.
בשנת 1876, עם הגירת משפחתו לוורשה, נקטעו לימודיו של הנער מוריס רוזנפלד. תחת הנחיית אביו, למד רוזנפלד את משלח היד המשפחתי – הפעלת מכונת תפירה. הנער שהעביר את חייו עד לאותה נקודה בלימוד תלמוד ותורה בחדר, ולמידה עצמאית של גרמנית ופולנית כדי לקרוא שירה בשפות הללו – הפך בגיל 14 לפועל.
הצרות המשיכו לנחות על ראשו בכל אשר פנה: הוא נדד עם משפחתו בחיפוש אחר פרנסה, הכיר בחורה, התחתן והתגרש תוך חצי שנה, גויס לצבא הצאר, התחתן בשנית, נמלט לאמסטרדם והחל לעבוד כחותך יהלומים. הוא זנח את המקצוע וניסה להגר יחד עם אשתו וילדיו לניו יורק, כשל בניסיון השגת אשרה, השתקע עם משפחתו בלונדון. באותה השנה גם החל לחבר את שיריו ביידיש. בשנת 1886 נסחף יחד עם אשתו בנחשול ההגירה לאמריקה והשתקע, הפעם לתמיד, בניו יורק.
גלויה המציגה את דמותו של מוריס רוזנפלד, מתוך אוסף האמפרה של הספרייה הלאומית. לפריט בקטלוג לחצו
במהלך המשמרות הארוכות עיבד רוזנפלד את מצוקותיו ומחשבותיו ויצק אותן לקובץ "שירי סדנת היזע" שלו. בשיר שכותרתו 'דאר סוועט-שאפ', אחד משיריו המפורסמים, תיאר כיצד ה"אני" העצמי שלו נקבר תחת רעש המכונות, עד שהוא שוכח מקיומו ומדמה עצמו למכונות השנואות עליו. בשיר אחר תיאר סצינה המוכרת לאמהות ולאבות הנאבקים לפרנס את ילדיהם: העובד החוזר הביתה, מותש, מציץ מפתח הדלת בבנו הקטן הישן. השעה מאוחרת והוא מהלך על בהונותיו שמא יעיר את הילד – הזמן היחיד בו הוא זוכה לראותו, רק בחטף.
(מתוך השיר: "ילד שלי", תרגם מיידיש אברהם רגלסון, מתוך מאמרו של דוד מאירובסקי המופיע בפרויקט בן-יהודה)
את השירים שחיבר בהפסקות הצהריים הקצרות שלח הפועל-משורר אל שלל עיתוני היידיש שקמו באותה תקופה. השפה הפשוטה והלא מתחכמת, הקול יוצא הדופן בבהירותו ובאנושיותו והמראות המוכרים היטב לקוראי העיתונים הללו (רובם ככולם מהגרים כמותו), הפכו אותו לדמות מוכרת באזור מגוריו. הצלחתו הספרותית הגדולה הראשונה הגיעה בשנת 1898.
שנה קודם לכן, נתקל פרופסור מהרווארד בשם ליאו ויינר בשיריו של רוזנפלד בעיתון. הפרופסור התרשם עמוקות מהכשרון הגולמי, איתר את רוזנפלד, השיג את רשותו לתרגם כמה משיריו ולפרסמם בספר. מכתב בן ארבעה עמודים ששלח רוזנפלד לויינר, לו העניק את הכותרת 'מיין לבנס גשיכטה אין קורץ' (סיפורי חיי בקצרה), שימש בתור הקדמה לאסופת השירים.
הספר "שירים מתוך הגטו" (Songs from the Ghetto) התפרסם בשנת 1898. המהדורה הראשונה נמכרה כולה, והספר תורגם במהרה לשש שפות. הפועל-משורר עזב את העבודה בסדנות היזע והשיג עבודה בשורה של עיתונים שחלקם פרסמו את שיריו שנים קודם לכן.
"שירים מתוך הגטו" – מהדורה מקוונת
אט-אט התפתחה גם השירה שכתב. הוא זנח את סדנות היזע כנושא מרכזי ביצירתו, והפנה את מבטו אל סצנות אחרות מחיי המהגר היהודי באמריקה. אולם כל הכיבודים והתהילה שבהם זכה, לא הצליחו לנער מראשו את המראות הקשים, המבלבלים והאירוניים בהם נתקל בחייו כמהגר בניו יורק.
הדפס תצריב דיוקנו של מוריס רוזנפלד, מאת האמן הרמן שטרוק. על ההדפס נוספה חתימת ידו של שטרוק בעפרון. הדפס זה הופק בשנת 1914 בעיר ניו יורק ונתרם לאוסף על ידי האמן עצמו בשנת 1930. לפריט בקטלוג לחצו
שאלה מציקה שכזאת התעוררה כשראה בחלון אחד ממסעדות הגטו היהודי מראה שטרד את שלוותו: עשרות זבובים עטים על גוש גבינה שהוצא למכירה. כיאה למהגר שהעביר שעות ילדות ארוכות ב"חדר" בפולניה, שאל את עצמו ואת קוראיו האם גוש הגבינה הזה הוא יותר חלבי, או יותר בשרי.
(תמונה 4) כתבה הסוקרת את חייו וכתיבתו של מוריס רוזנפלד, התפרסמה ב-20 באפריל 1945 בעיתון "על המשמר". לכתבה המלאה לחצו
