ב-11 ביוני 1927 עגנה האנייה "נובורוסיסק" בנמל יפו. מבין שלל הנוסעים שירדו מהאנייה הרוסית היה צעיר גבוה ונאה למראה כבן 21, שהיה חסר כל למעט מטרה יחידה – להפוך למשורר גדול. שמו היה אלכסנדר פן, ומלבד כמה שירים בוסריים שחיבר עד אז, טרם הספיק לכתוב דבר מה שהרגיש שיוכל להתגאות בו.

משהו בלהט של הצעיר הילך קסם על מכריו החדשים. בארץ המשיך פן לכתוב שירה ברוסית, אך בזכות שנים של השקעה ומאמץ השתוותה שליטתו בעברית לאהבתו אליה. ודאי סייעה לו העובדה שאחד ממוריו המסורים לעברית היה לא אחר מחיים נחמן ביאליק, שאל ביתו היה סר פן בכל יום שישי אחר-הצהריים לשיעור בן שש שעות.

שנתיים מבואו ארצה חבר פן לחלוץ נוסף בשם נתן אקסלורד, ויחדיו עמלו השניים על הפקת סרטם הראשון, "חלוץ". פן חיבר את התסריט הכתוב כולו רוסית ואף שיחק בסרט. על אף שהסרט לא הושלם מעולם, פן זכר את החוויה לטובה – בעיקר כי זכה לנשק במהלך הצילומים את הגיבורה הראשית תמר חרל"פ.

גם את הפרסום הראשון שלו בעברית חב פן לסרט. היה זה מכתב ששלח למערכת עיתון דבר בניסיון להגן על הסרט שקיבל ביקורת קשה עקב האופן שבו מוצגים החלוצים. במכתב הקצר התרעם פן על הביקורת וטען כי "רק לפני 10-7 חודשים נלחמנו על ארץ ישראל בהיותנו נתונים בידי היבסקציה, עברנו את כל מדורי-הגיהנום הרוסי, והתענינו בגלות ס.ס.ס.ר בפינות הנידחות – ואותנו באים להאשים בתעמולה אנטי ארץ ישראלית?"

 

 

בכתבה ראשונה זו חשף פן מספר פרטים ביוגרפיים שמאוחר יותר יכחיש בתוקף. המשורר שדאג לטפח לימים את מיתוס המשורר-הגוי שהשתקע בארץ במקרה, מתגלה כפעיל ציוני נלהב כבר במולדתו.

פן לא תמיד שיקר ביודעין (למרות שגם את זה עשה מעת לעת). כל מי שהכיר אותו היה ער לכך שבכל פעם שפתח את פיו היו האמת והבדיה מתערבבים להם לסיפור שובה לב. זה קרה גם בתשובה לשאלה הבנאלית ביותר, כמו – מה עשית אתמול? חברו של פן, הסופר יוסף סערוני, סיפר לאחר מותו של המשורר כי אפילו "עדי ראייה, שהקשיבו לסיפוריו האמינו יותר לגרסת פן מאשר למעשים שראו במו עיניהם". בדומה לתיאור ילדותו הפנטסטית ברוסיה, סיפור שחזר וסיפר, ואז חזר ושינה לכל אורך חייו, כך גם הנסיבות שהסתתרו מאחורי רבים משיריו נותרו בגדר תעלומה.

 

הווידוי שמאחורי וידוי

 

וְהָיָה לִי בָּרוּר כְּמוֹ שְׁתַּיִם וּשְׁתַּיִם,
כִּי אֶהְיֶה בִּשְׁבִילְךָ כְּמוֹ לֶחֶם וּמַיִם
וּכְאֶל מַיִם וְלֶחֶם אֵלַי תַּחֲזֹר.

 

הרבה טיפות מרות, נשים ומילים חלפו בנהר חייו הסוערים. בשנת 1941, כמעט עשרים שנה לאחר התנסותו הכושלת כקולנוען, אנו מוצאים את אלכסנדר פן חולק דירה יחד עם אשתו רחל ובתם המשותפת סינילגה. אהבת האלכוהול התפתחה להתמכרות, אך גם הפגיעה הקשה שספגו הבריאות והחוסן האדירים שבהם ניחן בצעירותו לא גרמו לו להאט את הקצב.

תפקיד הבעל האוהב והאב המסור היה רק אחד משלל התפקידים שהסכים לשחק, ולא תמיד המועדף שבהם. בוהמיין רודף נשים והרפתקאות היה תפקיד נוסף.

 

 

לכבוד יום הולדה ה-29 של רחל אשתו, הקדיש לה את השיר "וידוי".

 

מְעִילִי הַפָּשׁוּט וּפָנָס עַל הַגֶּשֶׁר,
לֵיל הַסְּתָו וּשְׂפָתַי הַלַּחוֹת מִנִּי גֶּשֶׁם
כָּךְ רָאִיתָ אוֹתִי רִאשׁוֹנָה, הֲתִזְכֹּר?

 

מדובר באחד משיריו הכנים והמצמררים ביותר. קשה להפריד את האמת מן הבדיה שבשיר: ידוע למשל שפן ורחל נפגשו לראשונה בתאטרון "המטאטא" ולא, כפי שתואר בשיר, בליל סתיו גשום על גשר. אך אם נחבר יחדיו את מה שסיפרה לימים בתם המשותפת, עם תיאורים נוספים שסיפקו חבריהם של בני הזוג, המסירות העמוקה וארוכת השנים של אשתו אליו והיחס המחפיר שהעניק לה בתמורה בהחלט ניכרים לאורך השיר.

 

בְּעָנְיֵנוּ הַמַּר, בַּעֲבוֹר אוֹתְךָ זַעַם,
גַּם לַמָּוֶת אַתָּה קִלַּלְתַּנִי לֹא פַּעַם,
וּכְתֵפַי הַקָּרוֹת רָעֲדוּ מִשִּׂמְחָה.

 

היו שהעריכו כי פן מעולם לא הבין את רחל באמת, אך מילות השיר מוכיחות עד כמה הערכה זו שגויה. פן הבין את עוצמת הסבל שהסב לה (כן היה זה לא טוב, היה רע לתפארת), כמו גם את חוזק אהבתה אליו (וגם אז לבבי לא יסור מעמך). 36 שנה היו פן ורחל נשואים, ולמרות הסבל אותו עברה, דאגה וטיפלה בו עד מותו בשנת 1972.

 

כִּי הָיָה לִי בָּרוּר כְּמוֹ שְׁתַּיִם וּשְׁתַּיִם
שֶׁיּוֹבִילוּ אוֹתְךָ בִּגְלָלִי בִּנְחֻשְׁתַּיִם
וְגַם אָז לְבָבִי לֹא יָסוּר מֵעִמְּךָ.

 

השיר שנכתב בשנת 1941, התפרסם רק בשנת 1970. היה זה השיר האחרון של פן שהתפרסם בחייו. הוא התלבט בין שמות שונים לשיר, "הפגישה על הגשר" או "וידוי של אישה". "וידוי", השם הסופי שנבחר לשיר, מעורר את השאלה: של מי הווידוי בעצם? האם המתוודה היא דוברת השיר או שמא המשורר השם מילים של אהבה ושל ייאוש בפיה?

 

כֵּן הָיָה זֶה לֹא טוֹב, הָיָה רַע לְתִפְאֶרֶת
אֲבָל עֵד לִי הָאֵל הַחוֹרֵץ גּוֹרָלוֹת
אִם יִהְיֶה זֶה שֵׁנִית – אַל יִהְיֶה זֶה אַחֶרֶת
רַק אוֹתָהּ אַהֲבָה עֲנִיָּה וְסוֹרֶרֶת

 

הבית שנגנז: וְיָדַעְתִּי: הַמָּוֶת יָבוֹא מִיָּדֶיךָ

מאז שהתפרסם לראשונה בעיתון דבר הולחן "וידוי" בידיי סשה ארגוב, שמעון שגיא, משה וילנסקי ושלום חנוך. הלחן של ארגוב הוא המוכר ביותר. הוא בוצע לראשונה בשנת 1971 על ידי הזמרת מיכל טל, וברבות השנים זכה לביצועים רבים.

מרבית הביצועים של מרבית הלחנים נמנעו מלכלול את הבית האחרון בשיר, בו מתנבאת דוברת השיר כי מותה יבוא אליה מידיו של האהוב, אך גם עובדה זו לא מצליחה להפיג משהו מאהבתה אליו.

 

הֵן יָדַעְתִּי שֶׁאֵין לִי אוֹהֵב מִלְּבַדֶּךָ
וְיָדַעְתִּי: הַמָּוֶת יָבוֹא מִיָּדֶיךָ
וַאֲנִי מְחַכָּה וּמְצַפָּה לְזִיווֹ
הוּא יָבוֹא פִּתְאֹמִי, כְּגַרְזֶן עַל עֵץ יַעַר
אוֹ יִקְרַב לְאִטּוֹ, בְּעִנּוּי וּבְצַעַר
אֲבָל לֹא מִידֵי זָר – מִיָּדֶיךָ יָבוֹא
וְגַם אָז לְבֵיתְךָ, בְּלֵיל שְׁכוֹל וְלֵיל עֹנִי
בַּחֲלוֹם עוֹד אָשׁוּבָה, כְּסִילָה שֶׁכָּמוֹנִי

 

 

 

עוד על וידוי:

הפרסום הראשון של השיר, התפרסם בעיתון דבר בתאריך 10 באפריל 1970:

 

 

התווים והמילים של השיר "וידוי", בכתב ידו של סשה ארגוב. מתוך ארכיון סשה ארגוב השמור בספרייה:

 

הָה, קַר וְאָפֵל בֵּית-הַמְּלָאכָה;
הַמַּגְהֵץ אַחֲזִיק, אַחֲלִיק, אֶטְפָּחָה.
לִבִּי חַלָּשׁ, אֲכַעְכֵּעַ, אֵאָנַח.
כִּמְעַט לֹא יִתְרוֹמֵם חָזִי הַשַּׁח.
אֵאָנַח וַאֲכַעְכֵּעַ, אֲגַהֵץ,
וּמַחֲשַׁבְתִּי נוֹסַעַת,
רְסִיס חַם יִפֹּל מֵעֵינִי דוֹמַעַת.
הַמַּגְהֵץ לוֹהֵט, וְדִמְעָתִי הָאֻמְלַלָה
תּוֹסֶסֶת, זָדָה וֱלֹא חֲדֵלָה.

(מתוך השיר: "בית הזיעה", תרגם מיידיש אברהם רגלסון, מתוך מאמרו של דוד מאירובסקי המופיע בפרויקט בן-יהודה)

 

הכל הכירו את מוריס רוזנפלד ב"סדנת היזע" בניו יורק. את מרבית המשמרת, שהורכבה משש-עשרה שעות עבודה מייאשות, העביר המהגר הפולני-יהודי במאמץ לעמוד בקצב העבודה הקדחתני שדרש מעסיקו. ההפסקות החטופות – הן שהבדילו אותו משאר חבריו למשמרת: בזמן המועט שהקציב בעל המפעל לארוחת הצהריים, הפך הפועל רוזנפלד למשורר מחונן. בהיעדר מצע או כלי כתיבה ראויים, חיבר שירים על נייר העטיפה המחוספס שבו ארזו הפועלים את ארוחת הצהריים שלהם. הוא עזר ליצור ולפתח ז'אנר שירה חדש ביידיש, "שירי סדנת היזע" – שירים בהם חיי ההגירה, העליבות במפעל, המיית מכונות התפירה והמגורים בדירות מתפוררות היו נושאים חוזרים ונשנים.

 

עלייתו המטאורית של הפועל-משורר

בשנת 1876, עם הגירת משפחתו לוורשה, נקטעו לימודיו של הנער מוריס רוזנפלד. תחת הנחיית אביו, למד רוזנפלד את משלח היד המשפחתי – הפעלת מכונת תפירה. הנער שהעביר את חייו עד לאותה נקודה בלימוד תלמוד ותורה בחדר, ולמידה עצמאית של גרמנית ופולנית כדי לקרוא שירה בשפות הללו – הפך בגיל 14 לפועל.

הצרות המשיכו לנחות על ראשו בכל אשר פנה: הוא נדד עם משפחתו בחיפוש אחר פרנסה, הכיר בחורה, התחתן והתגרש תוך חצי שנה, גויס לצבא הצאר, התחתן בשנית, נמלט לאמסטרדם והחל לעבוד כחותך יהלומים. הוא זנח את המקצוע וניסה להגר יחד עם אשתו וילדיו לניו יורק, כשל בניסיון השגת אשרה, השתקע עם משפחתו בלונדון. באותה השנה גם החל לחבר את שיריו ביידיש. בשנת 1886 נסחף יחד עם אשתו בנחשול ההגירה לאמריקה והשתקע, הפעם לתמיד, בניו יורק.

 

במהלך המשמרות הארוכות עיבד רוזנפלד את מצוקותיו ומחשבותיו ויצק אותן לקובץ "שירי סדנת היזע" שלו. בשיר שכותרתו 'דאר סוועט-שאפ', אחד משיריו המפורסמים, תיאר כיצד ה"אני" העצמי שלו נקבר תחת רעש המכונות, עד שהוא שוכח מקיומו ומדמה עצמו למכונות השנואות עליו. בשיר אחר תיאר סצינה המוכרת לאמהות ולאבות הנאבקים לפרנס את ילדיהם: העובד החוזר הביתה, מותש, מציץ מפתח הדלת בבנו הקטן הישן. השעה מאוחרת והוא מהלך על בהונותיו שמא יעיר את הילד – הזמן היחיד בו הוא זוכה לראותו, רק בחטף.

וכך כתב מוריס רוזנפלד:

יֵשׁ לִי יֶלֶד, בֵּן קָטָן,
מָתוֹק, מַהְגֶּה כַּסִּיס.
אֶרְאֶה אוֹתוֹ, וַאֲדַמֶּה:
עוֹלָם כֻּלוֹ יָשִׂישׂ.

אַךְ לֹא אֶרְאֶה מַחֲמָד שֶׁלִּי
בְּעֵת שֶׁהִנּוֹ עֵר:
תָּמִיד אֶמְצָא אוֹתוֹ יָשֵׁן –
לַיְלָה אוֹתוֹ אֲבַקֵּר.

עָמָל דּוֹפְקֵנִי לְהַשְׁכִּים,
וּבִמְאֻחָר אָשׁוּב,
וְזָר לִי זֶה נָפְשִׁי-דָמִי,
וְזָר – – מַבָּט אָהוּב

(מתוך השיר: "ילד שלי", תרגם מיידיש אברהם רגלסון, מתוך מאמרו של דוד מאירובסקי המופיע בפרויקט בן-יהודה)

 

את השירים שחיבר בהפסקות הצהריים הקצרות שלח הפועל-משורר אל שלל עיתוני היידיש שקמו באותה תקופה. השפה הפשוטה והלא מתחכמת, הקול יוצא הדופן בבהירותו ובאנושיותו והמראות המוכרים היטב לקוראי העיתונים הללו (רובם ככולם מהגרים כמותו), הפכו אותו לדמות מוכרת באזור מגוריו. הצלחתו הספרותית הגדולה הראשונה הגיעה בשנת 1898.

שנה קודם לכן, נתקל פרופסור מהרווארד בשם ליאו ויינר בשיריו של רוזנפלד בעיתון. הפרופסור התרשם עמוקות מהכשרון הגולמי, איתר את רוזנפלד, השיג את רשותו לתרגם כמה משיריו ולפרסמם בספר. מכתב בן ארבעה עמודים ששלח רוזנפלד לויינר, לו העניק את הכותרת 'מיין לבנס גשיכטה אין קורץ' (סיפורי חיי בקצרה), שימש בתור הקדמה לאסופת השירים.

הספר "שירים מתוך הגטו" (Songs from the Ghetto) התפרסם בשנת 1898. המהדורה הראשונה נמכרה כולה, והספר תורגם במהרה לשש שפות. הפועל-משורר עזב את העבודה בסדנות היזע והשיג עבודה בשורה של עיתונים שחלקם פרסמו את שיריו שנים קודם לכן.

 

"שירים מתוך הגטו" – מהדורה מקוונת

 

אט-אט התפתחה גם השירה שכתב. הוא זנח את סדנות היזע כנושא מרכזי ביצירתו, והפנה את מבטו אל סצנות אחרות מחיי המהגר היהודי באמריקה. אולם כל הכיבודים והתהילה שבהם זכה, לא הצליחו לנער מראשו את המראות הקשים, המבלבלים והאירוניים בהם נתקל בחייו כמהגר בניו יורק.

 

שאלה מציקה שכזאת התעוררה כשראה בחלון אחד ממסעדות הגטו היהודי מראה שטרד את שלוותו: עשרות זבובים עטים על גוש גבינה שהוצא למכירה. כיאה למהגר שהעביר שעות ילדות ארוכות ב"חדר" בפולניה, שאל את עצמו ואת קוראיו האם גוש הגבינה הזה הוא יותר חלבי, או יותר בשרי.

 

 

 

כתבות נוספות

ביאליק שלנו לא מספיק טוב לנובל?

המסע המופלא בעקבות הקולופון

כששושנה דמארי סירבה לשיר את "כלניות"