מאת שירה אביבי
כשאני קמה לחלון אני רואה את השקט. הגג של הבניין ממול לבן כולו ועל ענפי הברוש שבחצר נחים גושי שלג גדולים. גם המכוניות החונות מכוסות שלג אבל הכביש עדיין שחור. יורד שלג דק מעורב בגשם שאינו מלבין את פני הקרקע. עד הבוקר יש עוד כמה שעות ובהן יוכרע: אם לא יֵרד עוד שלג – הכבישים יהיו פתוחים והמכוניות ייסעו ועד הצהריים יימס השלג שירד בלילה וכל מה שיישאר ממנו הוא כמה שלוליות אפורות בצידי הדרכים. אבל אם השלג ימשיך לרדת – הכבישים ייחסמו, העירייה תודיע על ביטול הלימודים, לא יהיו אוטובוסים, החנויות יישארו סגורות והעיר תקום לבוקר דומם וחסר חיים.
לפני שעתיים, כשעמדנו לצאת מהבית, עדיין לא היה כלום. כבר עמדתי ליד הדלת, לבושה במעיל, עם המפתחות ביד, כשמיכאל אמר פתאום, את יודעת מה, אני אקח מונית; אמרו שהולך לרדת שלג, לא כדאי שתיתקעי בדרך. לא, אמרתי, מה פתאום, לא יֵרד שום שלג, בוא, אני אסיע אותך. אבל הוא אמר, את זוכרת שאמרת את זה גם לפני שלוש שנים ובסוף ירד השלג הכי חזק בשלושים שנה האחרונות וכל הנהגים שחשבו כמוך נתקעו לילה שלם בכביש מספר אחת? לא אמרתי כלום והוא אמר שוב, אני אסע במונית. קר נורא בחוץ.
פעם ראיתי בערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק סרט על דובי הקוטב, והשיא שלו היה כשהצלם הצליח לצלם מקרוב דובת קוטב עם שני הגורים שלה. היא הייתה לבנה וענקית והם לבנים וקטנים והשלג לבן וצח והצלם התמוגג כשהם התרפקו עליה והתחממו בחיבוק הפרוותי שלה. אחר כך היא התיישבה והיניקה את שניהם בתואם מושלם.
כבר בשבוע שעבר גלי אמרה לי במטבחון במשרד, שמעת? אמרו שיֵרד אצלכם שלג. כן, אמרתי לה, אבל זה לא נשמע לי רציני, דיברו רק על סיכוי קל לשלג בהרי ירושלים. למה, היא אמרה, שלג זה נחמד, ילדים מתים על זה, אין בית ספר וכל זה. לא אמרתי כלום והיא תפסה את עצמה וחיפשה איך לצאת מהמצר ואמרה, הצעיף שלך חדש? מאוד יפה לך הצבע, אדום כזה, חי.
והיום גיא שאל בדאגה אם אני אצליח לבוא מחר לעבודה, כי אמרו בטלוויזיה שהולך לרדת שלג בירושלים. אמרתי לו שלא נראה לי שבאמת יהיה שלג; בכל חורף יש לפחות פעם אחת שהחזאים מבטיחים שלג ובסוף אין כלום. אבל הוא עדיין נראה מודאג ואמר, כן, אבל עם כל השינויים האלה באקלים והתחממות כדור הארץ אי אפשר לדעת. המזג אוויר נהיה קיצוני, הקיצים יותר חמים והחורפים יותר קרים. גיא הוא מאלה שלוקחים ברצינות את כל התחזיות הקודרות שצופות שעוד מעט לא יהיה מקום לאנשים בכדור הארץ מרוב אשפה שלא מתכלה ושעוד כמה שנים כל הקרחונים יימסו ויציפו את כולנו.
רציתי להגיד למיכאל שאני לא עשויה מסוכר ושבאוטו יש מזגן, אבל ראיתי בעיניו שאין טעם. מיכאל שונא משפטים בנאליים. בכל זאת אמרתי, אני תמיד מסיעה אותך לשדה התעופה. אבל הוא משך בכתפיו ואמר, לכל דבר יש פעם ראשונה. ומיד נשך את שפתיו כמתחרט על המשפט הבנאלי והוסיף, אני תמיד נוסע בבוקר ואז זה ממילא בדרך שלך לעבודה והפעם זה בלילה. אז עברה בי ההתכווצות הזאת בשיפולי הבטן ולא אמרתי כלום.
ועכשיו השקט הזה. אף מכונית לא עוברת ברחוב, אף אופנוע לא משמיע חריקות ואף אחד לא צופר. ביום רגיל עד שאני מגיעה לתל אביב אני כבר אחרי עשרים צפירות לפחות. פעם ספרתי, אחרי שאמרתי למיכאל שבארץ צופרים המון בלי שום סיבה, שאפילו בניו יורק לא צופרים ככה. הוא אמר שזה ממש לא נכון, הוא לא שומע הרבה צפירות ובטח לא משהו יוצא מגדר הרגיל, אולי אחת או שתיים במשך כל היום. ואם כבר, הוא זה שנוסע המון לחו"ל והוא לא שם לב ששם זה אחרת. זה כמו בערב יום כיפור בצהריים, כשלאט לאט הכבישים מתרוקנים והאוטובוסים נעלמים ואף אחד לא מסתובב ברחובות. אני עומדת במרפסת ומביטה על העולם שמתאיין לו ומרגישה שעוד מעט לא יישאר כאן כלום.
כי תמיד יש את התקווה הזאת, אפילו אחרי שהתוצאה של הבדיקה יוצאת שלילית. ענבל סיפרה לי שזה קרה לה כשהיא הייתה בתחילת ההיריון עם אלון והיא כבר תכננה את החודש הבא אבל בסוף יצא מזה הילד הכי מתוק בעולם. אז גם כשאני מרגישה את ההתכווצות החמוצה הזאת אני אומרת לעצמי שאולי זה לא זה, אולי זה סתם דמיונות שלי. אחר כך מגיע הצבע ואז כבר ברור שגם הפעם זה לא.
ומחר הם ימשיכו לעבוד על הפרויקט החדש בלעדיי. בעשר תתקיים הישיבה עם רונן, הישיבה שכבר שבועיים אנחנו מתכוננים אליה. אני הייתי אמורה להציג את המצגת שהכנתי, אבל אם אני לא אהיה בעבודה גיא יציג אותה. ורציתי גם לדבר עם עידית ולשאול את לנה איפה היא עומדת. בתל אביב בטח יהיה יום יפה מחר, עם שמש בהירה ואנשים שמסתובבים בז'קטים קלים ומשקפי שמש.
הדובה הלבנה הגדולה עומדת בשקט בלי לזוז במקום אחד רגעים ארוכים. ברגע אחד היא מבקיעה את מעטה הקרח ושולפת מתוכו כלב ים אפור-שחור ומנחיתה עליו את כפתה. לא רואים בסרט מה הגורים עושים כשכלב הים מנסה להיאבק בדובה אבל אין לו באמת סיכוי והקרב מוכרע במהירות.
ובכלל, הוא הוסיף, אז מה אם תמיד עשינו ככה, זה לא אומר כלום. אני לא חושב שצריך להמשיך לעשות משהו רק כי תמיד עשינו אותו. אולי אין בזה טעם. לא שאלתי אותו לְמה הוא מתכוון כי ידעתי והוא ידע שאני יודעת. בתנועות מודגשות הוא הפשיל את שרוולו והסתכל בשעון ואמר, מאוחר. ידעתי שיש עוד מספיק זמן, מיכאל תמיד לוקח מרווחי ביטחון גדולים. אבל הוא פנה אל הדלת ומלמל, אני צריך להזדרז, הטיסה שלי.
אחר כך האמא והגורים עורכים סעודה משותפת של כלב הים השחור-אפור שמונח חסר-חיים על השלג. הדובה קורעת ממנו נתחים ומחלקת אותם לגורים הקטנים והם נועצים בהם את שיניהם הקטנות. השלג כבר אינו לבן וצח. הוא מבותר ביובלים דקים של דם שזורמים וזורמים עד קצה העולם.
שירה אביבי – מפתחת תוכנה, ירושלמית, עובדת על רומן.
תוכן עניינים – גיליון מס' 18
