אסי דיין: התמונות, המכתבים והשירים הגנוזים

ארכיונו של אסי דיין נמסר לספרייה הלאומית ובקרוב יונגש באתר הספרייה. זהו ארכיון גדול ועשיר במיוחד הכולל מאות פריטים: תסריטים, תצלומים, שירים ומכתבים ועוד

האחים יעל (במרכז), אהוד (מימין) ואסי (משמאל) דיין בנהלל. תמונה מסוף שנות הארבעים של המאה הקודמת

אסי דיין, שנפטר ב-2014 בגיל 68, נחשב לאחד הבמאים הגדולים והחשובים שהיו בישראל וזכה בפרסים רבים, לרבות פרס אופיר על מפעל חיים בשנת 2009. הוא החל את דרכו הקולנועית כשחקן כריזמטי שסימל את דמותו של הצבר הגיבור וכעבור כמה שנים פיתח קריירה גם בתחומי הכתיבה, ההפקה והבימוי. בין סרטיו הידועים, שרבים מהם הפכו לסרטי פולחן: "גבעת חלפון אינה עונה" (1976), "שלאגר" (1975), "החיים על פי אגפא" (1992) ו"מר באום" (1997).

אסי דיין בתפקיד מוקי בצר בסרט "מבצע יונתן"

ארכיונו האישי של אסי דיין נמסר לאחרונה לספרייה הלאומית, ודרך היצירות ששמורות בו אפשר לעקוב אחרי דרכו המקצועית והאמנותית – מימיו כשחקן באמצע שנות השישים, דרך יצירתו הפורה בכמה תחומי אומנות, ועד לעשור האחרון לחייו שבו התרופף מצבו הבריאותי, דבר שבא לידי ביטוי בשירים, במכתבים וביצירותיו מאותם ימים.

שיר אהבה שחיבר אסי דיין לאשתו הרביעית ורד. לחצו על התמונה לגודל מלא

 

ניסיון מעניין של אסי דיין בכתיבת מה שהוא מכנה, 'שירה מטאפיזית'. לחצו על התמונה לגודל מלא

 

אסי דיין בן ה-6, התמונה צולמה במושב נהלל

 

מה בארכיון? 

התסריטים של סרטיו הרבים נמסרו לספרייה הלאומית ולצידם נמסרו גם טקסטים ורעיונות לתסריטי המשך, תיאורי הדמויות וחלוקת תפקידים, הערות, מסמכים, תעודות ומכתבים הקשורים לסרטיו. כמו כן, יש בארכיון טיוטות רבות לתסריטים שנכתבו כהצעות לסרטים וסדרות טלוויזיה בארץ ובחו"ל, אך לא הבשילו לכדי ביצוע. התסריט המוכר ביותר, זה שהפך ברבות השנים למיני אגדה בתעשיית הקולנוע הישראלית, הוא כמובן התסריט ל'גבעת חלפון אינה עונה 2", שאותו חיבר בשנת 2006. פטירתו של ישראל "פולי" פוליאקוב שנה מאוחר יותר, הובילה לגניזת הפרויקט.

 

התסריט שחיבר אסי דיין ל"גבעת חלפון 2"

 

בנוסף, כולל הארכיון איורים של אסי דיין לדמויות ולסצנות שביים, מעט תצלומים משפחתיים משנות ילדותו ונעוריו, מכתבים שכתב להוריו ולנשים בחייו, וכן מכתבים רבים שכתב לאישים ולדמויות ידועות בישראל ובחו"ל.

"הוראות בסיסיות לכתיבת סדרה" שחיבר אסי דיין עבור בנו ליאור

מנהל הספרייה, אורן ויינברג, אמר כי "הכמות הגדולה והאיכותית של החומרים והפריטים בארכיון אסי דיין יאפשרו לחוקרים, לסטודנטים ולכלל הציבור ללמוד ולהכיר את יצירתו – מתחילת דרכו הקולנועית ועד לימיו האחרונים, ובכך להיחשף למכלול העצום של עשייתו, לרבות לעבודות וליצירות רבות שכתב במשך עשרות שנים ושלא פורסמו בפומבי".

לאחר תהליכי קליטת ארכיון אסי דיין הוא יונגש באתר האינטרנט של הספרייה ויעמוד, בחלקו, לרשות הציבור כבר בחודשים הקרובים.

 

כתבות נוספות

מהמדבר הפוליטי אל הג'ונגל: משה דיין בווייטנאם

"ספר שרוליק": הפרויקט הסודי של דוש שלא הושלם מעולם

"רימון": הנשק הסודי שהקים השב"כ כדי לנגח את אויבי הממסד




כך נולד השיר "עִבְרִית קָשָׁה שָֹפָה"

מה קורה כשעולה חדשה ועולה חדש מגיעים ללמוד עברית באולפן? דן אלמגור מספר לגילה פלם ולתמר זיגמן על השיר "עברית קשה שפה".

"זה נולד ברחוב הקטן שלנו, במרחק חמישה בתים. מצד אחד יוסי, מצד שני רבקה ואני באמצע", מספר דן אלמגור על השיר "עברית קשה שפה" שנכלל במופע של יוסי בנאי ורבקה מיכאלי 'נישואין נוסח גירושין' והפך לאחד מלהיטיו. אלמגור שהיה שכן של בנאי ומיכאלי פגש בהם פעם בפעם וכתב עבורם שירים שונים. "פעם אחת, במקרה, הגיע אלי ידיד, עולה חדש מארצות הברית וסיפר לי על חוויות לימוד העברית שלו באולפן". הידיד התלונן באוזני אלמגור על העובדה שבאולפנים שבהם לומדים עולים חדשים מאותה ארץ מוצא הלימוד יעיל פחות, שכן התלמידים משוחחים ביניהם בשפת אמם ולא נדרשים לעברית, בעוד שבאולפנים אחרים שבהם נפגשים עולים חדשים מארצות שונות, הדרך היחידה לתקשר בין התלמידים היא בעברית וכך נאלצים העולים לשוחח בעברית ומתוך כך לרכוש את השפה. "אז נולד אצלי רעיון לכתוב שיר שמשתתפים בו שניים; הוא והיא, שלא מבינים האחד את השני. שניהם מדברים עברית אולפנית – 'עברית קשה שפה', הם מסרסים ומשנים את סדר המילים במשפט…".

 

 

בדיוק באותו הזמן עבדו רבקה מיכאלי ויוסי בנאי על תכניתם המשותפת. אלמגור העביר את השיר ליאיר רוזנבלום. "אני חושב שיאיר ממש הלחין את זה תוך יום ורבקה ויוסי עשו אצלי בבית חזרות וזה השיר שהיה בתכנית". הביטוי "עברית קשה שפה" נעשה זה מכבר למטבע לשון בשפה העברית. גם המורה יוכבד ו"אולפן עקיבא" הונצחו בשיר וכבר למעלה מארבעים שנה שהשיר מושר וזוכה לגרסאות כיסוי חדשות.

 

סְלִיחָה, אוּלַי שָעוֹן?
כַּמָה שָׁעָה… רוֹצֶה
יֵשׁ פֹּה בְּאָרֶץ שָבוּעַיִם
יֵשׁ חָדָשׁ עוֹלֶה.
עִבְרִית לִלְמֹד, עוֹד לֹא לָדַעַת
יֵשׁ הַרְבֵּה קָשֶׁה.

גַּם כֵּן אֲנִי אֻלְפָּן,
לִלְמֹד קְצָת זְמַן,
אֲנִי כִּתָּה מוֹרָה יוֹכֶבֶד.

כַּמָּה זְמַן לִלְמֹד?

אֻלְפַּן עֲקִיבָא מָתַי בַּבּׂקֶר
אַרְבָּעָה שָׁעוֹת.

אַח, עִבְרִית קָשָׁה שָֹפָה,
גַּם שָׁפָה מִתְבַּלְבֶּלֶת,
אֲבָל אֶפְשָר מְדַבֵּר לְאַט –

אֲנִי עִם אַתָּה,
גַּם כֵּן אֲנִי עִם אַתְּ.
אֲנִי עִם אַתָּה,
גַּם כֵּן אֲנִי עִם אַתְּ.

אֲנִי אוֹתְךָ לִרְאוֹת,
מַהֵר מִלּוֹן לִקְנוֹת,
מַבִּיט מִלּוֹן מַתְחִיל מֵאָלֶף,
מָה רִאשׁוֹן לִרְאוֹת.

אוֹהֵב, אֱהׂב, אָהַב, אוֹהֶבֶת.
מִלִּים יָפֶה מְאׂד.

יֵש גְבֶרֶת?
לֹא בִּכְלָל, יֵשׁ אִישׁ?
יֵשׁ אַף אֶחָד.
הַרְבֵּה קָשֶׁה לְהִסְתַּדֵּר פּׂה.
בֶּן אָדָם לְבַד.
אִם לַבֶּן אָדָם חָבֵר
חַיִּים יוֹתֵר נֶחְמָד.

אַח, עִבְרִית קָשָׁה שָֹפָה…

סוֹכְנוּת נָתַן דִּירָה,
מַפְתֵּחַ לֹא נָתַן,
אוׂמֵר לִפְנֵי נוֹתֵן מַפְתֵּחַ
צָרִיךְ מֵבִיא חָתָן.
אוׂמֵר: אֶחָד זֶה מִשְפָּחָה
יוׂתֵר מִדַּי קָטָן

לִי יֵש גָּדוׂל תַּנּוּר,
לִי יֵש פְרִיגִ'ידֶר,
לִי יֵש "מֻתָּר" עַל טֵלֵוִיזְיָה,
אֶצְלִי קָטָן פְּסַנְתֵּר,
אֵין אוֹטוֹ,
לִי יֵש אוֹפוּנַיִם,
יֵש אֵיךְ נִסְתַּדֵּר.

אַח, עִבְרִית קָשָׁה שָֹפָה,
גַּם שָׁפָה מִתְבַּלְבֶּלֶת,
מָחָר לָגוּר לֹא יוֹתֵר לְבַד.
אֲנִי עִם אַתָּה,
גַּם כֵּן אֲנִי עִם אַתְּ.
אֲנִי עִם אַתָּה,
גַּם כֵּן אֲנִי עִם אַתְּ.

 

"אחר כמה עשרות הצגות של התכנית הבידורית 'נישואין נוסח גירושין' בהפקת 'התיאטרון העממי של דשא (פשנל), אמרתי בלבי: אי אפשר שלא ללכת סוף סוף לראותם, שהרי כאן לא מדובר באיזה זוג זמרים-חקיינים-בדרנים, שרק אתמול נולדו על איזו במה חלטורית או חיילית, אלא בשני אמנים בשלים שכבר הוכיחו את עצמם לא פעם…". מילים אלו פתחו את טור הבידור של העיתונאי נחמן בן-עמי "הצגות ה-250 יוסי בנאי ורבקה מיכאלי ב'נישואין נוסח גירושין'" שפורסם בעיתון מעריב ב-24 ביוני 1973.

 

התכנית "נישואין נוסח גירושין" הופקה בידי אברהם דשא (פשנל), בוימה בידי נסים אלוני ועל ההנהלה המוזיקלית והעיבודים הופקד המלחין והמוזיקאי יאיר רוזנבלום. בתכנית נכללו מערכונים קצרים פרי עטם של נסים אלוני ויוסי בנאי לצד שירים שאת רובם הלחין יאיר רוזנבלום למילים מאת נסים אלוני, דן אלמגור וחיים חפר. שיר נוסף שנכלל במופע היה השיר המתורגם "נהר עמוק" שכתב והלחין פיליפ בליי ותורגם מצרפתית בידי הזמר והשחקן שמעון בר.

 

מחברת ללימוד ניקוד, מתוך ארכיון יאיר רוזנבלום, הספרייה הלאומית

 

ואם בטעויות עסקינן, "גם שפה מתבלבלת", ננצל את ההזדמנות לתקן את הדרוש תיקון. בתכניית המופע נפלה טעות והוחלף שמו של דן אלמגור מחבר השיר, בשמו של במאי התכנית נסים אלוני.

ובכך החזרנו עטרה ליושנה.

 

עברית קשה שפה. מילים: דן אלמגור

 

פרויקט מיוחד: גלו את הסיפור מאחורי השירים והספרים האהובים

מכירים סיפורים נוספים שמאחורי השירים? הצטרפו לקהילת "הסיפור מאחורי" בפייסבוק ושתפו אותנו

 

כתבות נוספות:

מיהו הילד הרך מ"מה אברך" שנפל במלחמה?

רָאִיתִי עִיר עוֹטֶפֶת אוֹר – הסיפור העצוב שמאחורי השיר והמשורר

"הַיּוֹם הָלַךְ וְהֶחְשִׁיךְ": השיר הראשון שחיברה רחל המשוררת בעברית

 

 

 




פגישה עם הסופר אהרן אפלפלד

צילה חיון כותבת על מפגש מיוחד עם הסופר אהרן אפלפלד, חתן פרס ישראל לספרות שהלך לעולמו השבוע.

אהרן אפלפלד, כך אמרו לי, נוהג לכתוב בבית קפה. בדמיוני שיוויתי את דמותו ישובה אל השולחן, איש בקסקט כותב בעט נובע במחברת שורות עם כריכה קשה בבית קפה אירופאי, שיצא מדפי ספר של סטפן צוויג שמלצרים מאומנים מגישים בו כוסות מהבילות עם קצפת. אבל ידעתי כמובן שמדובר בבית קפה ירושלמי, לכן עלי לדמיין קפה עגנוני, כזה ששותים בו ספלי קהווה וניחוח עוגת שמרים עומד בו באוויר, "טעמון" או "עטרה" במרכז העיר. כשהתקשרתי וביקשתי כי נתאם פגישה לקראת האירוע שהוא ישתתף בו בפסטיבל הסופרים, קולו החרישי נענה בחיוב והציע לי לבוא ולפגשו בקפה שלו, "ארומה" בקניון מבשרת ציון.

כולכם יכולים לשער בדיוק איך נראה קפה "ארומה" בקניון מבשרת ציון, ממוקם ממש ליד הכניסה למכון הכושר ומעברו כל חנויות המותגים הקניוניות הרגילות לכלי בית ולמצעים, מותגי אופנה, דלפקי מזון, תכשיטים ומכשירים סלולריים. חללו הומה מקולות האנשים ומהכריזה שקוראת לבאי הקפה בשמם ומציעה מבצע רק לשעה הקרובה למוצרי סבון. שם הוא ישב, ליד אחד השולחנות, גבו מופנה לפתח הכניסה בשלט המואר של מכון הקוסמטיקה ופניו אל גרם המדרגות הנעות. הוא חיכה עד שיקראו בשמי ברמקול ואבוא אל השולחן שלו נושאת מגש פלסטיק ועליו כוס הקפה שלי, הוא לא רצה אחת נוספת. ישבנו שם בלב הקניון ושוחחנו על הפסטיבל ועל האורחים הבאים ועל הנושאים עליהם היה רוצה לדבר באחד האירועים המרכזיים בתכנית. הוא דיבר בשקט. בקול שהייתה לו איכות מיוחדת רק לו. חיתוך דיבור שהינו בעת ובעונה אחת גם רך ומלטף וגם חד כסכין משובחת המבחינה בין המילים ובין ההגאים והעיצורים בדיוק מושלם. קול שהינו גם פיתוי וגם קריאה לדריכות קשובה. האיש שפיליפ רות תיאר אותו כ"ספרן אנקדוטות אוראקלי וככשפן פולקלוריסט, מנתח כפייתי של הלכי רוח, רתיעות, תעתועים, זיכרונות ושיגעונות יהודיים" (פיליפ רות, ענייני עבודה, זמורה ביתן).

בתום הפגישה כאשר הכל סוכם ואני כבר הייתי לגמרי שבויה בקסמו, לא יכולתי להתאפק ושאלתי, תגיד אהרן, איך זה שאתה כותב במקום כזה כמו ארומה בקניון, לא מפריע לך כל הרעש והאנשים שמסביב? והוא פקח אלי את עיניו, עיניים חכמות וממזריות ואמר לי, מפריע? אבל להיפך, למה שהאנשים והרעש יפריעו לי? אני יושב כאן ממש באמצע החיים של כל האנשים וטוב לי להיות באמצע החיים. הנה הביטי, הצביע בידו אל עבר המדרגות, האיש הזה שיורד קנה עכשיו תנור חימום לאמבטיה, האישה הזו שעולה אל עבר חנות התיקים הולכת עם הילדה שלה לקנות לה תיק. אלו שכאן לידינו יוצאים מחדר הכושר ואחרים באים ונכנסים. אני מסתכל עליהם ורואה מה הם עושים ואוהב להיות במרכז כל החיוניות הזו שסביבי. לרגע אחד, זה נפתח לי, המראה הזה, וגם אני לא ראיתי צרכנים טרודי שגרה חסרת דמיון וייחוד בקניון שנראה כמו כל אחיו הקניונים בכל עיר ועיירה בישראל, אלא ראיתי אנשים ונשים, ילדים וילדות לבושי ג'ינסים, חובשי כיפות ועוטות חיג'בים, כולם ביחד נעים במחול חיים חיוני עסקני והומה בששונו.

וכשנכנסתי למכונית בדרך לירושלים והדלקתי את החימום שכיסה את החלונות באד ערפילי וכמעט לא ראיתי דבר מלבד את המכונית שלפני בטור הפקוק בכביש הכניסה לעיר, חשבתי על הילד אהרן שנותק מאביו ואמו שברח מן המחנה והוא משוטט לבד ביערות. וחשבתי שאם שוטטת לבד ביער בגיל שמונה, לעולם אינך רוצה לשוב ולהיות לבד ביער. וטוב לך להיות מוקף באנשים והמולת חייהם השגרתית והיומיומית. ובמקום שבו אני רואה מסחור ובנאליה, רוח הסופר והיוצר מחברת אותו אל עורק עמוק יותר, זורם ומפכה ומלא חיים. וכשהוא מחובר אל העורק המזין הזה, הוא יכול לשוב אל מחוזות ילדותו שמעולם לא נטש. שם, באמצע הקניון, הוא שב לזיכרונותיו ולסיוטיו וטווה עליהם סיפורים ועוד סיפורים ודומה כי לעולם לא יקצר דמיונו, ואין לו שום צורך לעסוק בסערות חדשותיות ובהוויה ההומה והדחוסה של הישראליות המסובכת בעליותיה ומורדותיה, הגאולה, והמלחמה, האדמה והפילוגים הסודקים בחברה. הוא ניזון מסיפור עמוק ונצחי הרבה יותר. וסיפוריו וספריו מחברים אותנו לסיפור הזה שאנו כולנו, הממהרים והקונים, המחליפים והמתאמנים והולכי הבטל המשוטטים – כולנו חלק ממנו.

קמפיין גיוס הכספים המבריק בהיסטוריה היהודית

800 גברים עשירים הוזמנו לארוחת ערב מפנקת ועשירה. אך משהו בסעודה היה חסר וגרם להם לפתוח את הארנק.

לפריט בקטלוג הספרייה לחצו

אתגרים קשים לפיצוח עומדים לפני הארכיונאי העוסק בתצלומים, בהיעדר מידע כתוב. לא פעם נדרשת תושייה רבה כדי להבין מהו האירוע המצולם, מיהם המצולמים והיכן צולמה התמונה, כאשר אין כל מידע בכתב שניתן להיעזר בו. כזה הוא התצלום שנתקלתי בו באוספי הספרייה באחד הימים: הדפס כסף איכותי וגדול, המתעד אירוע חשוב, ככל הנראה, שנערך בארצות הברית.

מהו האירוע המשונה הזה, שבו מסובים אנשים רבים ליד שולחנות ריקים שעליהם ניצבים נרות גדולים? ומיהם אותם גברים חנוטים בחליפות, המחייכים בחמיצות למצלמה? כל המידע שעמד לרשותי היה שם חברת הצילום, קאופמן את פאברי, בעיר שיקגו, שנכתב בפינתו הימנית התחתונה של התצלום. תחת השם נוספו חמש ספרות, מופרדות במקף: 21-6591. הכרה של צורת המיספור שהיתה נהוגה על ידי צלמים על גבי תשליליהם, העלתה את ההשערה שהמספר הראשון מהווה את השנה – 1921 – ואילו המספר השני הוא המספר הסידורי של התשליל באותה שנה. עם הנתונים הבסיסיים של שם הצלם, שנה (שהיתה עדיין משוערת בלבד), מקום הצילום ושם, שהוא כנראה שמו של תורם התצלום לספרייה, יצאתי למסע קצר של חיפושים.

עיון בספרו המרתק של ארווין קוטלר על יהודי שיקגו (The Jews of Chicago:‎ from shtetl to suburb) העניק לי את פתרון החידה, ומלוא התמונה נפרשה לעיניי – כעת התצלום היה רב משמעות! ועדות הסיוע שקמו בשיקגו לעזרת יהודי רוסיה, כך מספר קוטלר, היו פעילות ביותר בגיוס כספים במשך קרוב לעשור. החל מאמצע מלחמת העולם הראשונה הצליחו חבריהן לגייס מיליוני דולרים לעזרתן של קהילות יהודיות במזרח אירופה, אשר סבלו מרדיפות, פוגרומים ומלחמות. לבבותיהם של יהודי שיקגו העשירים נמסו לנוכח סיסמאות כגון: "הצילו את אחינו הגוועים!" והם פתחו את כיסם בנדיבות רבה. ואולם, בעיניו של אחד מראשי הקהילה בשיקגו, ג'ייקוב לב, כל זה לא היה מספיק. הוא ביקש לערוך התרמה גדולה באירוע רב-רושם, שתכניס לקופת הסיוע סכום משמעותי, בבת אחת. את תשומת ליבו תפסה אחת הסיסמאות החזקות שהשפיעו על יהודי שיקגו העשירים: "Suppose you were starving!" ("תארו לעצמכם שאתם הייתם רעבים!"). הוא החליט לקחת סיסמה זו, ולממשה הלכה למעשה.

ג'ייקוב לב אירגן ארוחת ערב חגיגית שאליה הוזמנו כל שמנה וסלתה של יהודי מדינת אילינוי, ובראשם גדולי התעשיינים ואנשי העסקים של שיקגו. באחד מן המפוארים שבבתי המלון בשיקגו, Drake Hotel, התכנסו בערב ה-7 בדצמבר 1921 כ-800 גברים לבושים במיטב מחלצותיהם, לאירוע חברתי שברור היה כי במרכזו תעמוד ארוחת ערב דשנה. ואולם, לקהל הנוכחים ציפתה הפתעה. עם כניסתו של אחרון המוזמנים לאולם הנשפים שבמלון, ננעלו כל הדלתות. על הבמה עלה ג'ייקוב לב והכריז: "הסעדת כל האישים הרבים הנוכחים כאן פירושה הוצאה של לפחות 3,500 דולר, שהיא בזבוז ראוותני לשמו – במיוחד כשאנו חושבים על כל אלה הרעבים כעת ללחם. כלפיהם זהו פשע של ממש. 3,500 דולר יסייעו לנו להאכיל את הרעבים, להלביש את העירומים ולרפא את החולים. איזו זכות יש לנו לבזבז על עצמנו סכום כסף שחשוב להם כל-כך? וכדי שנוכל לחסוך ולאסוף עוד עבור אותם הנצרכים – באתם אתם לכאן הערב, למסיבה נטולת-מזון זו!"

תוך כדי הנאום חוצב הלהבות, שמו לב הנוכחים הנדהמים כי על השולחנות אף לא נפרשו מפות, ולא היה עליהם דבר – פרט לנרות ארוכים, שהאירו רק במעט את האירוע המוזר שנקלעו אליו. כשבטנם מקרקרת והם אינם יודעים כיצד להגיב, הבהיקו אל מול פניהם מבזקי המצלמות של קאופמן ופאברי, הצלמים שהעניקו לנו תיעוד ייחודי של אותו ערב.

האירוע שיזם ג'ייקוב לב הסתבר כהצלחה עצומה: פנקסי ההמחאות נשלפו במהירות והמחאות שמנות נרשמו לטובת הוועד לעזרת נפגעי המלחמה היהודים. מכולם הגדיל לעשות איל ההון יוליוס רוזנוולד (Julius Rosenwald), שתרם באותו ערב מיליון דולר מכיסו. אפילו בעבור נדבן כמותו, שלימים מימן את הקמת מוזיאון התעשייה והמדע בשיקגו, היה זה סכום חסר תקדים.

הידיעה על התרומה הכספית העצומה הגיעה עד מהרה לאזניו של הנשיא האמריקני, וודרו וילסון. הנשיא, שהיה מודע היטב לניסיונות הסיוע של יהדות ארצות הברית לאחיהם במזרח אירופה, שיגר מייד מברק נרגש אל רוזנוולד, ובו הודה לו על תרומתו הנדיבה, המשרתת את ערכי הדמוקרטיה וההומניזם האמריקני.

נדיבותה של יהדות אילינוי סייעה לעוד אינספור מפעלים הומניטריים וציוניים, במשך עשרות שנים. ואולם, דומה כי ההצלחה שנחלו מגייסי הכספים באותו ערב, שבו לא הוגשה ארוחה במלון דרייק שבשיקגו, לא חזרה על עצמה שנית.