שירה | מַה שֶּׁבִּקַּשְׁתָּ עָשִׂיתִי. / וְגַם יָפָה מִדַּי לֹא הָיִיתִי הָאֵל עֵדִי. וּבְכָל זֹאת

שירים חדשים מאת מרים גולן, ענת שרון-בלייס ורונה ברנס

Paul Klee, Bird Wandering Off

מרים גולן

מתוך "קריעה"

1.
לִפְנֵי שֶׁנִּפְגַּשְׁנוּ כָּתַבְתִּי: מִמָּה עֲשׂוּיוֹת הַשָּׁנִים.
שְׁנֵי אֲנָשִׁים תְּנוּעָה מַקְבִּילָה בַּמֶּרְחָק.
קְלַסְתֵּר לְלֹא הֶרֶף
קְלִפַּת קוֹל
נְסִבּוֹת בְּמַסְוֶה הִגָּיוֹן.

חֲלוֹם עַל מְצִיאוּת הָיָה לִמְצִיאוּת
וּבְסוֹף כָּל הַדְּרָכִים חָזַר
אֶל תּוֹךְ חֲלוֹמוֹ.
שְׁנֵי אֲנָשִׁים
תְּנוּעָה מַקְבִּילָה בַּמֶּרְחָק.

2.
בְּאוֹתָהּ מִדָּה יָכֹלְתִּי לִהְיוֹת מִישֶׁהִי אַחֶרֶת.
דָּבָר בִּי לֹא הָיָה חָשׁוּב מִלְּבַד הָרָצוֹן
וְהָרָצוֹן הָיָה אֵין רָצוֹן

כְּמוֹ בְּתַשְׁדִיר יָשָׁן עַל הַיְלָדִים הַמְיֻחָדִים הַסְּגוּרִים בְּעוֹלָמָם.
הֵד מְלַוֶּה אֶת כָּל הַדְּבָרִים וּבְקֹשִׁי שׁוֹמַעַת
קִיר הַזְּכוּכִית, שֶׁמֵּאֲחוֹרָיו

עִיר מִקְלָט מְבַקֶּשֶׁת עִיר מִקְלָט
חֲלוֹם מְבַקֵּשׁ חֲלוֹם
כְּאֵב מְבַקֵּשׁ כְּאֵב
יַד אֱלֹהִים בָּעוֹלָם אֲחוּזָּה בְּיָד
וְאֵין עוֹלָם
אֱלֹהִים,
מִישֶׁהִי שֶׁלֹּא תִּהְיֶה יָפָה מִדַּי. בִּקַּשְׁתָּ

וְגַם: נִידָה וְכַשְׁרוּת וְשַׁבָּת.
עַל שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים נָשִׁים מֵתוֹת בָּעֵת לֵדָתָן

אֲנִי חָיִיתִי.
לֵדוֹת קָשׁוֹת וְכוֹאֲבוֹת וּבוֹדְדוֹת
אֲבָל חָיִיתִי

מַה שֶּׁבִּקַּשְׁתָּ עָשִׂיתִי.
וְגַם יָפָה מִדַּי לֹא הָיִיתִי הָאֵל עֵדִי. וּבְכָל זֹאת

הַקִּנְאָה הָעֶצֶב הַחֲרָדָה.
לֹא הִפְרִיעוּ לִי לַחֲלֹם

מִגְרָשׁ גָּדוֹל וּפָעוּר חֶצְיוֹ חָפוּר צַנֶּרֶת
וְשֶׁלֶט כָּאן יִבָּנֶה בַּיִת
תַּאֲרִיךְ סִיּוּם

עָבָר אֲבָל הַדַּיָּרִים

3.
אֲנִי אַחֲרֵי הָאֵבֶל כְּבָר. אָמַרְתִּי לְךָ
וּכְשֶׁאֲנִי אוֹמֶרֶת לְךָ
אֵינֶנִּי יוֹדַעַת מִי.

כְּמוֹ שֶׁלֹּא אוּכַל לוֹמַר הָאַהֲבָה מֵתָה
לֹא בִּגְלַל חִיּוּתָהּ
אֶלָּא בִּגְלָלָהּ.

אָהַבְתִּי אוֹתְךָ לְפָנֶיךָ
וְאֹהַב אוֹתְךָ אַחֲרֶיךָ

כָּל יְמֵי חַיֵּינוּ הַחַיִּים
כָּל יְמֵי חַיֵּינוּ הַחֲלוֹם

תְּנוּעָה מַקְבִּילָה בַּמֶּרְחָק
נִמְשֶׁכֶת אֶל נְקֻדַּת הַמּוֹצָא
שֶּׁהִיא נְקֻדַּת הַסּוֹף.

מרים גולן היא משוררת ירושלמית, מתגוררת במודיעין. ספר ביכוריה 'ללה מרי' זיכה אותה בפרסים רבים, ביניהם פרס טבע לשירה ופרס שרת התרבות. השירים בגיליון זה – מתוך ספרה 'אל העיר' שיראה אור השנה.

 

ענת שרון בלייס

בראשית

הִנֵּה קִיר
עָלָיו אַתְּ נִשְׁעֶנֶת,
כְּדֵי לְהַקְשִׁיב לִבְשַׂר הַבְּאֵר
שֶׁאַתְּ טוֹרֶפֶת כָּל יוֹם.
הַמַּיִם מְרַחֲפִים וְחֶבֶל חֲשֵׁכָה
מִשְׁתַּלְשֵׁל אֶל הַתֹּהוּ.

הַרְפִּי אֶת הַגַּב
הִכַּנְסִי אֶל הַשָּׂדֶה

רִכְנִי אֶל התְלָמִים צְרוּבֵי האוֹר
וְהָבִיאִי לָהֶם זֵעַת אָפַּיִךְ

וַיְהִי לֶחֶם
יוֹם אֶחַד.


יָנוּאָר
יוֹם רְבִיעִי
הַשָּׁעָה שָׁלשׁ.
הָאוֹר הַמַּכְמִיר שֶׁל הָעֵמֶק
מַצְהִיב וּמַאֲפִיר.
שָׂדֶה פָּרוּע
תְּלָמִים שׁוֹקְקֵי גֶּשֶׁם
הַשָּׁמַיִם נְמוּכִים
וְאֶפְשָׁר
לָגַעַת בַּחֶרֶב.


לָשִׂים מֶרְחַק בֵּינָהּ וּבֵינִי
לֹא לָרֶשֶׁת אֶת הַקוֹל
אֶת תְּנוּעַת הַיָדַיִם
לִבְחֹר בְּעֵשָׂו
לְוַתֵּר עַל הַבְּרָכָה
עַל הַבַּיִת

ענת שרון-בלייס פרסמה שני ספרי שירה: 'האדמה היא מרחק' (הקיבוץ המאוחד, 2004) ו'צדו של המרחק' (קשב לשירה, 2013). כלת פרס אקו"ם בעילום שם ופרס ברנשטיין לשירה. עורכת ומגישה תוכניות ספרות ותרבות ברשת 'כאן תרבות'. מנהלת תחנת הרדיו האקדמית 'קול יזרעאל'. מחזור שיריה "מכתבים לאורפיאוס" עובד למופע מחול תיאטרלי. חיה בעמק יזרעאל.

 

רונה ברנס

כדבר אל אנשים

אֲנִי מְדַבֶּרֶת אֶל בְּנֵי אָדָם.
עוֹמֶדֶת וּמְדַבֶּרֶת אֶל בְּנֵי אָדָם.
מֵעֵבֶר לַכְּתֵפַיִם אֲנִי רוֹאָה צִפּוֹר.
מַעֲקֶה עוֹמֵד בַּשֶּׁמֶשׁ.
יוֹנָה עַל סַף הַגַּג.

לְעִתִּים כְּשֶׁהַחַלּוֹן פָּתוּחַ,
אֲנִי מְדַבֶּרֶת אֶל עַצְמִי.
אֵיךְ הָיָה הַיּוֹם.
אֵיךְ עָמְדוּ שָׁמַיִם.

 

ביקור בקיבוץ

אֶפְשָׁר הָיָה לְסַפֵּר
בִּשְׁבִילֵי הַבֶּטוֹן שֶׁנִּבְקַע
וּבְרֵיחַ הַתּוּת שֶׁנָּדַף
מִן הַצְּלוֹחִית,
אַךְ כָּל שֶׁנּוֹתָר הוּא צְוִיחַת הָעוֹף הַדּוֹרֵס,
שֶׁנּוֹתֶנֶת לַלַּיְלָה אֶת שְׁמוֹ.

רונה ברנס היא משוררת, סופרת ועורכת שותפה בכתב העת 'עירובין', שגיליונו השלישי הופיע השבוע. נולדה בחיפה, חיה בירושלים. לאחרונה ראה אור ספרה הראשון 'חצץ אדמה' בהוצאת 'חבר לעט'.

 

 תוכן עניינים – גיליון מס' 18

   

   

   

   

 

וּבְעִברית | "בניחוח מוזר של עולם"

תרגומים לשיריו של המשורר הקובני ויקטור רודריגס נונייס. מספרדית: טל ניצן

Winslow Homer, Santiago de Cuba, Street Scene

ויקטור רודריגס נונייס
Víctor Rodríguez Núñez

מספרדית: טל ניצן

הדרמה של מרקו פולו

למרגרט רנדל

רָאִיתִי קְצָת עוֹלָם
אֶת סוּפוֹת הַחוֹל שֶׁל מָנָגוּאָה
אֶת הַשֶּׁלֶג הָעֵירֹם
עַל הָאֳרָנִים בַּדֶּרֶךְ לִסְמוֹלִיאַן
וְאֵיךְ מִתְוַכְּחִים בֵּינֵיהֶם הַדְּגָלִים עַל הַמִּגְדָּל
בָּאוּנִיבֶרְסִיטָה שֶׁל פּוּאֶרְטוֹ רִיקוֹ

רָאִיתִי קְצָת עוֹלָם
אֶת הָאֲבָנִים הַמְּכֻשָּׁפוֹת שֶׁל פָּלֶנְקֶה
אֶת מִפְרַץ הַדְּבַשׁ
שֶׁשָּׁכַח הַקַּיִץ בְּפּוֹנְטָה דֶּלְגָּדָה
וְאֶת הַכִּכָּר הָאֲדֻמָּה הַהִיא
שֶׁצִּיֵּר קַנְדִּינְסְקִי

רָאִיתִי קְצָת עוֹלָם
וְזֶה מַעֲמִיק אֶת צַעֲרִי
אאאאאאאאאאאאאדָּבָר אֵינוֹ שַׁיָּךְ לִי

 

השיר של ניקָה 1

תּוֹעֶה בְּאֶרֶץ
אאאאאשֶׁבָּהּ הָאָבִיב הֲכִי הוֹזֶה
קָרוּי חֹרֶף
וְהַכֹּל בָּהּ מִשְׁתַּנֶּה בֶּאֱמֶת
מֶמְשָׁלוֹת וְנוֹפִים
וְהָרֵי גַּעַשׁ הוֹפְכִים בְּסוֹף הַלַּיְלָה
אאאאאאאאאאאאאאאאלַאֲגַמִּים
רָאִיתִי
וְלֹא בְּפִנַּת הָרְחוֹב הָאֲיֻמָּה מִכֻּלָּן
בְּעִיר הָרְפָאִים
אֶת הַיְּלָדִים הַזְּקֵנִים בְּיוֹתֵר בָּעוֹלָם
אאאאאאאאאאאאאאאאאמְחַיְּכִים

תּוֹעֶה בְּאֶרֶץ
אאאאאשֶׁבָּהּ הַחֲרָקִים
מוֹצִיאִים מַחְשְׁבִים מִדַּעְתָּם
וְהַשְּׁקִיעוֹת
אאאאאהַבּוֹעֲרוֹת
מַחְוִירוֹת בְּקִנְאָה
מוּל בְּשָׂרָהּ שֶׁל פִּיטָאיָה
רָאִיתִי
אאאלֹא גַּנִּים
אֶלָּא עֲצָמוֹת פּוֹרְחוֹת
תַּחַת הַיָּרֵחַ הָאָדֹם
אאאאאאאאאאאשֶׁל הָאַכְזָר שֶׁבַּקֵּיצִים

 

סונטה שחורה

אֲנִי מַכִּיר אֶת הַשֶּׁקֶט הַזֶּה
עַל פִּי רֵיחַ הַכּוֹכָבִים הַמֻּבְהָק
אֶת הַשֶּׁקֶט הַצּוֹעֵק הַזֶּה שֶׁל הַדְּבָרִים
שֶׁלֹּא יִשְׂרְדוּ

מִיהֵם הַשּׁוֹכְבִים
בַּקְּבָרִים הַפְּתוּחִים שֶׁל חֲלוֹמֵךְ?
הַאִם נִכְנְסוּ אֵלַיִךְ
מִשֶּׁחָשַׂף אוֹתָם הַגֶּשֶׁם?

שְׁעוֹן הַדְּבוֹרִים
מַרְאֶה אֶת שְׁעַת הַזּוּלַת
בִּמְהֵרָה יַתְחִיל הַמִּסְחָר בַּנְּשָׁמוֹת

מַדּוּעַ הַיָּרֵחַ בּוֹהֵק
רַק בְּמַבָּטָם שֶׁל הַמֵּתִים הָהֵם?
הַאִם אַתְּ זוֹ הַמְּשִׁיבָה אוֹתִי לַחַיִּים?

 

מָסוֹרָה*

בָּאֲגַף הָאָדֹם הַחוֹלִים
קַשּׁוּבִים לַקּוֹל כְּמוֹ לְחֶרֶב
מְאַיְּתִים אֶת הַמִּלָּה אִצְטְרוּלָב
הַכְּלוּם אֵינוֹ מַפְרִיעַ

דְּרָשָׁתוֹ מְפַכָּה מִתּוֹךְ הַקְּבָרִים
אָזְנֵי הַמָּוֶת
בְּצִלּוֹ הַמַּרְדָנִי שֶׁל עֵץ סֵיבָּה
כֹּחַ רְצוֹנוֹ הַהִידְרָאוּלִי

הַמַּיִם לֹא זוֹרְמִים בְּנָתִיב אֶחָד בִּלְבַד
הַשֶּׁמֶשׁ לֹא יוֹדַעַת שֶׁתִּקְמַל
לָכֵן הָאֻמְלָלוּת קוֹרֶנֶת

עָצְמָה יְרֻקָּה הוֹדֶפֶת אֶת שְׁלֹושׁ הַנְּקֻדּוֹת
הַמָּוֶת אִלֵּם
אאאאאאהַחַרְצִית מְדַבֶּרֶת בִּזְכוּתְךָ

 

*שמו של בית חולים פסיכיאטרי בהוואנה

 

ויקטור רודריגס נונייס (הוואנה, קובה 1955) הוא משורר, עיתונאי, מבקר, מתרגם ומרצה. פרסם ארבעה-עשר ספרי שירה, שרובם ככולם זכו בפרסים בינלאומיים. מבחרים משיריו ראו אור בשבע ארצות בספרדית, וכן בגרמנית, סינית, צרפתית, אנגלית, איטלקית, מקדונית, סרבית ושוודית. מבחר ראשון משירתו בעברית, 'בניחוח מוזר של עולם', יראה אור בקרוב בהוצאת פרדס, בתרגום מספרדית של טל ניצן.

 

 תוכן עניינים – גיליון מס' 18

   

   

   

   

 

 

מכתב אחרון מהגיהנום

"זכרו אותי בשמחה": צוואת החיים של המורה הלוחמת אסתר ציילינגולד שנפלה בקרב על ירושלים

אסתר ציילינגולד, מתנדבת בהגנה

"חייתי את חיי במלואם, גם אם בקצרה, ואני חושבת שזאת הדרך הכי טובה – 'קצר ומתוק'. הטעם ה'מתוק מאוד' נמצא כאן"

היא שכבה קודחת בחום גבוה, בייסורים בלתי נסבלים, על רצפת הקומה השניה של המנזר הארמני, יחד עם שאר הפצועים. לא נותר מורפיום. מישהו הציע לה סיגריה. היא הרימה את ידה לקראתה, אבל אז עצרה. "לא", לחשה. "שבת". אלה היו מילותיה האחרונות. היא נפטרה זמן קצר לאחר מכן, בת 22 במותה.

לאחר מכן נמצא מתחת לכרית שלה מכתב מרגש שכתבה להוריה בלונדון, כאשר ידעה שהסוף קרוב. מכתב אחרון, מהגיהנום הנקרא "הרובע היהודי הנצור, 1948". הנוסח המלא למטה, אך אצטט רק שלוש מילים ממנו: "זכרו אותי בשמחה"…

 

שביל קטן ברחביה

לאחרונה התכנסה ועדת השמות של עיריית ירושלים, והחליטה על מתן שמות לרחובות וכיכרות בירושלים. אחד השמות שיונצח, באיחור של 70 שנה, הוא שמה של הלוחמת והמורה אסתר ציילינגולד, שהשתתפה בהגנה על הרובע היהודי בירושלים במלחמת העצמאות. שביל קטן ברחביה, המוביל לבית הספר בו לימדה, ייקרא על שמה.

תחילת חייה השבלוניים של אסתר, כלל לא מעידים על סופם. היא נולדה בלונדון, להורים דתיים וציוניים.

אסתר השושבינה, בת שלוש

 

לאחר מכן עשתה חייל בלימודיה באוניברסיטה, אבל החינוך הציוני שקיבלה וזוועות השואה שהתגלו באותן שנים, גרמו לה לשנות כיוון – להגיע לארץ ישראל בשנת 1946.

 

רצה על גגות חשופים, בין שריקות הכדורים

כאן היא חיפשה את עתידה כמורה לאנגלית, ומצאה אותו בבית הספר אוולינה דה-רוטשילד בירושלים. בשלהי 1947 הצטרפה ל"הגנה", תחילה המשיכה בעבודת ההוראה, אך לאחר מכן כחיילת מן המניין. לאחר כמה חודשים, כששמעה על מצב הרובע היהודי בעיר העתיקה, הביעה את רצונה להצטרף למגיני הרובע הנצור.

ברובע היהודי היו אז כ-1,700 איש, מרביתם חרדים ללא הכשרה צבאית, נשים, ילדים וקשישים, שעליהם הגנו כ-150 לוחמים. הנשק שעמד לרשותם היה מועט. עד לעזיבת הבריטים את הארץ, הלוחמים היו יכולים להיכנס לרובע רק תחת מסווה, וכך עשתה, במסווה של מורה. כשהגיעה, שימשה כקשרית בין העמדות, שתפקידה גם לספק ללוחמים אוכל, שתייה ותחמושת.

אסתר טבחית המחלקה

עם עזיבת הבריטים באמצע מאי, התעצמו ההתקפות הערביות על הרובע. אסתר נפצעה קלות, נחבשה וחזרה במהרה לתפקידיה. לעתים קרובות רצה לאורך הגגות החשופים, בין שריקות הכדורים, כדי לעבור בין עמדות ה"הגנה".

 

"ליל שבת היה. אנשי ירושלים ישבו בבתיהם. הנה הריעו וחגגו להכרזת העצמאות בחפזה ובהתאפקות מתוך ידיעה ודאית שצפויה מלחמה, והנה כבר היא נתנה סימניה הראשונים. שמחת החג הושבתה על ידי התפרצות מצד הערבים. והדבר נמשך כל אותו השבוע. אבל עתה שבת היא ובני ירושלים שבתו בבתיהם, אם כי נפשם סערה. בשעה זו שקטו רחובות העיר. והשומרים לא נמו"

(טור שכתבה אסתר שפורסם ב"הצפה", 15 שנים לאחר מותה. לטור המלא לחצו כאן)

 

קיבלה סטן והפכה ללוחמת

ב-16 במאי החלה מתקפה של הערבים הבלתי סדירים על הרובע, ותוך יום הם הצליחו לכבוש כשליש משטחו. ב-19 במאי אמנם פרצה פרצה לרובע מחלקת פלמ"ח, אלא שהיא נסוגה במהרה כיוון שהלוחמים היו תשושים מחוסר שינה. מחליפיהם היו גם הם היו חסרי תועלת, ללא הכשרה צבאית כלשהי.

באותו יום פלש לעיר העתיקה הלגיון הערבי-ירדני, בחסות בריטית, והחל להפגיז את הרובע היהודי. כנגד תותחים, מרגמות ומקלעים מהצד הערבי, היו למגיני הרובע בעיקר אקדחים, סטנים ומעט תחמושת. גם אסתר קיילינגולד קיבלה רובה סטן והפכה ללוחמת.

אסתר באימון בתת-מקלע סטן

ואז, ב-26 במאי פוצצו הכוחות הערביים בניין כאשר אסתר נכנסה אליו. עמוד השדרה שלה התנפץ. היא הובאה למרפאת הרובע, אך מאחר שלא היתה שם אספקה רפואית, והמתקנים היו ירודים, אי אפשר היה לעזור לה והיא גססה לאיטה. למרות זאת, היא נשארה בהכרה, שוחחה עם שכניה והתפללה.

 

"קשה לאתר את כל מעשי הגבורה…  מעשה בצעירה אחת, אסתר שמה, אשר שכבה פצועה בבית החולים ונעלמה. וכעבור זמן מה התברר כי לקחה בידה סטן ויצאה לירות באויבים, עד שנפגעה מכדור בגבה ומתה"

(עדות על גבורתה של אסתר שפורסם ב"דבר", 1 ביוני, 1948. לחצו כאן לכתבה המלאה)

 

אסתר במוצא

 

המכתב נמצא מתחת לכרית

בינתיים, אנשי הליגיון המשיכו לפוצץ את בתי הרובע בזה אחר זה עד לנפילת הרובע וכניעת אנשיו. הפצועים, כולל אסתר, פונו למנזר ארמני סמוך. היתה זו שבת, 29 במאי 1948. אסתר קיילינגולד שכבה קודחת בחום גבוה, בייסורים בלתי נסבלים, על רצפת הקומה השניה של המנזר עם שאר הפצועים. לא נותר מורפיום. מישהו הציע לה סיגריה. היא הרימה את ידה והתחילה לקחת אותה, אבל אז עצרה.

 

שנה למות גבורים של בתי אסתר ה' יקום דמה. בתו זו העדינה והחמודה והאהובה על הכל. צנועה היתה בכל מעשיה. הצטיינה בדתיותה העמוקה ותכופות הלכה להתפלל לבתי כנסת של חסידים…

בשיירה האחרונה הגיעה לעיר העתיקה באמרה: 'מאושרת אני להיות סמוך לכותל!' שם נפצעה קל וסרבה לקבל עזרה והמשיכה. ביום הכניעה נפצעה באופן אנוש, בערב שבת בחוקותי ביקשה סידור תפילה ובעזרת חברתה שולמית התפללה מנחה וקבלת שבת, ובשעה שש בבוקר כשהיאה שבת קודש יצאה נשמתה בטהרה.

(דברי הספד של אביה של אסתר שנה לאחר מותה. פורסם ב"הצפה", 29 במאי 1949. לחצו כאן לדברי ההספד המלאים)

"לא", לחשה. "שבת". אלה היו מילותיה האחרונות. היא נפטרה בסביבות חמש אחר הצהריים, בת 22 במותה. היא נקברה תחילה בבית הקברות בשיח באדר ושנתיים לאחר מכן – בבית העלמין הצבאי בהר הרצל.

 

והנה מכתבה האחרון, שנכתב ששה ימים קודם לכן, ואשר נמצא מתחת לכרית שלה:

"אמא ואבא יקרים, וכולם,

אם תקבלו מכתב זה, אני מניחה שהוא יהיה אופייני לכל המכתבים המבוהלים והמבולבלים שלי. אני כותבת את המכתב כדי להתחנן בפניכם: תעשו מאמץ לקבל את כל מה שקרה לי, במשמעות שאני רוצה שתקבלו – ולהבין שאין לי כל חרטה. היה לנו מאבק מר והיה לנו כאן גיהנום – אבל זה היה כדאי כי אני משוכנעת לגמרי שבסוף תקום מדינה יהודית ושאיפותינו תתגשמנה.

אני אהיה רק אחת מני רבים שהקריבו את עצמם. היה לי דחף לכתוב את זה, כי היום נהרג אדם שהיה חשוב לי מאוד. בגלל הצער שהרגשתי, אני רוצה שתתייחסו לכך אחרת – לזכור שאנחנו היינו חיילים והיתה לנו מטרה גדולה ואצילית להילחם עליה. אלוהים איתנו, אני יודעת, בעיר הקודש שלו, ואני גאה ומוכנה לשלם את המחיר שזה עלול לעלות לי.

אל תחשבו שלקחתי 'סיכונים מיותרים'. אין ברירה כאשר כוח האדם הוא מוגבל. אני מקווה שתהיה לכם הזדמנות לפגוש כל אחד מהלוחמים שלי שישרדו מהקרב, אם אני לא אזכה לכך, וגם – שתהיו מרוצים ולא עצובים, כאשר הם יזכירו אותי. בבקשה, בבקשה, אל תהיו עצובים. זה לא יעזור.

חייתי את חיי במלואם, גם אם בקצרה, ואני חושבת שזאת הדרך הכי טובה – 'קצר ומתוק'. הטעם ה'מתוק מאוד' נמצא כאן בארצנו. אני מקווה שתחוו סיפוק רב מ-מימי(אחותה של אסתר) ואשר (בעלה של האחות), סיפוק שהחמצתם אצלי. תניחו לזה בלי חרטות, ואז גם אני אהיה מאושרת. אני חושבת על כולכם, כל אחד מכם במשפחה, ומלאת הנאה מהמחשבה שתבואו, יום אחד, בקרוב מאוד אני מקווה, תבואו ותיהנו מהפירות של מה שנלחמנו עבורו.

הרבה, הרבה אהבה, היו מאושרים וזיכרו אותי בשמחה.

שלום ולהתראות

אסתר שלכם, האוהבת.

 

מפקד הרובע, משה רוסנק, כתב לאחר מכן להוריה, שהמליץ לתת לה אות הצטיינות כלשהו. איש לא נתן. לפחות, עכשיו, 70 שנה מאוחר יותר, ייקרא שביל קטן ברחביה על שמה.  יהי זיכרה ברוך.

סוף דבר: (ע"י אחיינה של אסתר, אלי טור-פז): לאחר נפילתה, התקשה אביה משה לחזור לחיים מלאים. הוא נפטר בלונדון ב-1967. לאחר מותו, עלתה האם חנה לארץ, גרה בחיפה ובירושלים, עד פטירתה ב-1992. אחותה של אסתר, מרים, ואחיה עלו לארץ בשנות החמישים וחיים מאז בירושלים.

 

הפוסט המקורי, פורסם לראשונה בקבוצת "ירושלים שאהבנו"

התמונות של אסתר מתוך הספר: מלונדון לירושלים : סיפורה של לוחמת בהגנה : [אסתר קיילנגולד] / אשר קיילנגולד

 

 

לקריאה נוספת

יזכור: ציילינגולד, אסתר (אסתי)

The Story of Esther Cailingold

An Encounter with Esther Cailingold – Heroine of Jerusalem

מלונדון לירושלים : סיפורה של לוחמת בהגנה : [אסתר קיילנגולד] / אשר קיילנגולד

הרובע היהודי במלחמת השחרור

יצחק רבין – אדם ופוליטיקאי

לרגל יום הזיכרון לראש הממשלה המנוח יצחק רבין, בחרנו להציג כמה תמונות של יצחק רבין מחייו הפוליטיים ומחייו האישיים

יצחק רבין

ברית מילה לנכד הראשון

יש מי שמסמלים בחייהם, ולעיתים גם במותם, אידאל נעלה. בחלוף השנים ועם בוא תעתועי הזיכרון, אנו נוטים לזכור את המת רק בדמות אותו אידאל, וכל מה שנותר בזיכרון הוא אותו הסמל. ועדיין, חשוב שנעצור מעת לעת, נביט על חייו ועל מעשיו של האדם במלואם, ונזכור ונזכיר את האדם שמאחורי הסמל.

לרגל יום הזיכרון לראש הממשלה המנוח יצחק רבין, בחרנו להציג כמה תמונות מחייו הפוליטיים ומחייו האישיים. הצילומים מציגים את האדם שנזכר על ידי חבריו ומשפחתו בתור הג'ינג'י הנצחי, איש משפחה מסור שאומנם תמיד נודע כמי שממעט בדיבור, אך שתמיד מיטיב להקשיב ולהגיב ברגע הנכון.

מבין התמונות מתגלה המנהיג המנוח בשלל רגעים מוכרים פחות בחייו: סבא המלווה את נכדו ליריד שבוע הספר, בעל הנפרד מאשתו לפני נסיעה לחו"ל ומנהיג אבהי המבקר חיילים פצועים בבית החולים. וכן, אי אפשר בלי תמונה של פוליטיקאי זולל מופלטות באחת מחגיגות המימונה.

 

 

מבקר פצועים בתל השומר

 

מנוחה קטנה בפתח מושב החורף
מנוחה קטנה בפתח מושב החורף

 

הפסקת סיגריה

 

ביקור רשמי בספארי

 

עם לאה רעייתו

 

חשוב לשמור על כושר

 

פוליטיקה זה דבר מעייף

 

אין פוליטיקה בלי מימונה

 

יום כיף עם הנכד בשבוע הספר

 

כל התמונות שלפניכם נלקחו מאוסף דן הדני, אוסף המכיל אלפי צילומי עיתונות של סוכנות IPPA שנוסדה על ידי דן הדני בשנת 1965 ופעלה עד שנת 2000.