מכתב אחרון מהגיהנום

"זכרו אותי בשמחה": צוואת החיים של המורה הלוחמת אסתר ציילינגולד שנפלה בקרב על ירושלים

בני יעקבי
09.01.2018
אסתר ציילינגולד, מתנדבת בהגנה

"חייתי את חיי במלואם, גם אם בקצרה, ואני חושבת שזאת הדרך הכי טובה – 'קצר ומתוק'. הטעם ה'מתוק מאוד' נמצא כאן"  

היא שכבה קודחת בחום גבוה, בייסורים בלתי נסבלים, על רצפת הקומה השניה של המנזר הארמני, יחד עם שאר הפצועים. לא נותר מורפיום. מישהו הציע לה סיגריה. היא הרימה את ידה לקראתה, אבל אז עצרה. "לא", לחשה. "שבת". אלה היו מילותיה האחרונות. היא נפטרה זמן קצר לאחר מכן, בת 22 במותה.

לאחר מכן נמצא מתחת לכרית שלה מכתב מרגש שכתבה להוריה בלונדון, כאשר ידעה שהסוף קרוב. מכתב אחרון, מהגיהנום הנקרא "הרובע היהודי הנצור, 1948". הנוסח המלא למטה, אך אצטט רק שלוש מילים ממנו: "זכרו אותי בשמחה"…  

שביל קטן ברחביה

לאחרונה התכנסה ועדת השמות של עיריית ירושלים, והחליטה על מתן שמות לרחובות וכיכרות בירושלים. אחד השמות שיונצח, באיחור של 70 שנה, הוא שמה של הלוחמת והמורה אסתר ציילינגולד, שהשתתפה בהגנה על הרובע היהודי בירושלים במלחמת העצמאות. שביל קטן ברחביה, המוביל לבית הספר בו לימדה, ייקרא על שמה.

תחילת חייה השבלוניים של אסתר, כלל לא מעידים על סופם. היא נולדה בלונדון, להורים דתיים וציוניים.

אסתר השושבינה, בת שלוש
 

לאחר מכן עשתה חייל בלימודיה באוניברסיטה, אבל החינוך הציוני שקיבלה וזוועות השואה שהתגלו באותן שנים, גרמו לה לשנות כיוון – להגיע לארץ ישראל בשנת 1946.  

רצה על גגות חשופים, בין שריקות הכדורים

כאן היא חיפשה את עתידה כמורה לאנגלית, ומצאה אותו בבית הספר אוולינה דה-רוטשילד בירושלים. בשלהי 1947 הצטרפה ל"הגנה", תחילה המשיכה בעבודת ההוראה, אך לאחר מכן כחיילת מן המניין. לאחר כמה חודשים, כששמעה על מצב הרובע היהודי בעיר העתיקה, הביעה את רצונה להצטרף למגיני הרובע הנצור.

ברובע היהודי היו אז כ-1,700 איש, מרביתם חרדים ללא הכשרה צבאית, נשים, ילדים וקשישים, שעליהם הגנו כ-150 לוחמים. הנשק שעמד לרשותם היה מועט. עד לעזיבת הבריטים את הארץ, הלוחמים היו יכולים להיכנס לרובע רק תחת מסווה, וכך עשתה, במסווה של מורה. כשהגיעה, שימשה כקשרית בין העמדות, שתפקידה גם לספק ללוחמים אוכל, שתייה ותחמושת.

אסתר טבחית המחלקה

עם עזיבת הבריטים באמצע מאי, התעצמו ההתקפות הערביות על הרובע. אסתר נפצעה קלות, נחבשה וחזרה במהרה לתפקידיה. לעתים קרובות רצה לאורך הגגות החשופים, בין שריקות הכדורים, כדי לעבור בין עמדות ה"הגנה".  

"ליל שבת היה. אנשי ירושלים ישבו בבתיהם. הנה הריעו וחגגו להכרזת העצמאות בחפזה ובהתאפקות מתוך ידיעה ודאית שצפויה מלחמה, והנה כבר היא נתנה סימניה הראשונים. שמחת החג הושבתה על ידי התפרצות מצד הערבים. והדבר נמשך כל אותו השבוע. אבל עתה שבת היא ובני ירושלים שבתו בבתיהם, אם כי נפשם סערה. בשעה זו שקטו רחובות העיר. והשומרים לא נמו"

(טור שכתבה אסתר שפורסם ב"הצפה", 15 שנים לאחר מותה. לטור המלא לחצו כאן)

קיבלה סטן והפכה ללוחמת

ב-16 במאי החלה מתקפה של הערבים הבלתי סדירים על הרובע, ותוך יום הם הצליחו לכבוש כשליש משטחו. ב-19 במאי אמנם פרצה פרצה לרובע מחלקת פלמ"ח, אלא שהיא נסוגה במהרה כיוון שהלוחמים היו תשושים מחוסר שינה. מחליפיהם היו גם הם היו חסרי תועלת, ללא הכשרה צבאית כלשהי.

באותו יום פלש לעיר העתיקה הלגיון הערבי-ירדני, בחסות בריטית, והחל להפגיז את הרובע היהודי. כנגד תותחים, מרגמות ומקלעים מהצד הערבי, היו למגיני הרובע בעיקר אקדחים, סטנים ומעט תחמושת. גם אסתר קיילינגולד קיבלה רובה סטן והפכה ללוחמת.

אסתר באימון בתת-מקלע סטן

ואז, ב-26 במאי פוצצו הכוחות הערביים בניין כאשר אסתר נכנסה אליו. עמוד השדרה שלה התנפץ. היא הובאה למרפאת הרובע, אך מאחר שלא היתה שם אספקה רפואית, והמתקנים היו ירודים, אי אפשר היה לעזור לה והיא גססה לאיטה. למרות זאת, היא נשארה בהכרה, שוחחה עם שכניה והתפללה.  

"קשה לאתר את כל מעשי הגבורה…  מעשה בצעירה אחת, אסתר שמה, אשר שכבה פצועה בבית החולים ונעלמה. וכעבור זמן מה התברר כי לקחה בידה סטן ויצאה לירות באויבים, עד שנפגעה מכדור בגבה ומתה"

(עדות על גבורתה של אסתר שפורסם ב"דבר", 1 ביוני, 1948. לחצו כאן לכתבה המלאה)  

אסתר במוצא
 

המכתב נמצא מתחת לכרית

בינתיים, אנשי הליגיון המשיכו לפוצץ את בתי הרובע בזה אחר זה עד לנפילת הרובע וכניעת אנשיו. הפצועים, כולל אסתר, פונו למנזר ארמני סמוך. היתה זו שבת, 29 במאי 1948. אסתר קיילינגולד שכבה קודחת בחום גבוה, בייסורים בלתי נסבלים, על רצפת הקומה השניה של המנזר עם שאר הפצועים. לא נותר מורפיום. מישהו הציע לה סיגריה. היא הרימה את ידה והתחילה לקחת אותה, אבל אז עצרה.  

שנה למות גבורים של בתי אסתר ה' יקום דמה. בתו זו העדינה והחמודה והאהובה על הכל. צנועה היתה בכל מעשיה. הצטיינה בדתיותה העמוקה ותכופות הלכה להתפלל לבתי כנסת של חסידים…

בשיירה האחרונה הגיעה לעיר העתיקה באמרה: 'מאושרת אני להיות סמוך לכותל!' שם נפצעה קל וסרבה לקבל עזרה והמשיכה. ביום הכניעה נפצעה באופן אנוש, בערב שבת בחוקותי ביקשה סידור תפילה ובעזרת חברתה שולמית התפללה מנחה וקבלת שבת, ובשעה שש בבוקר כשהיאה שבת קודש יצאה נשמתה בטהרה.

(דברי הספד של אביה של אסתר שנה לאחר מותה. פורסם ב"הצפה", 29 במאי 1949. לחצו כאן לדברי ההספד המלאים)

"לא", לחשה. "שבת". אלה היו מילותיה האחרונות. היא נפטרה בסביבות חמש אחר הצהריים, בת 22 במותה. היא נקברה תחילה בבית הקברות בשיח באדר ושנתיים לאחר מכן – בבית העלמין הצבאי בהר הרצל.  

והנה מכתבה האחרון, שנכתב ששה ימים קודם לכן, ואשר נמצא מתחת לכרית שלה:

"אמא ואבא יקרים, וכולם,

אם תקבלו מכתב זה, אני מניחה שהוא יהיה אופייני לכל המכתבים המבוהלים והמבולבלים שלי. אני כותבת את המכתב כדי להתחנן בפניכם: תעשו מאמץ לקבל את כל מה שקרה לי, במשמעות שאני רוצה שתקבלו – ולהבין שאין לי כל חרטה. היה לנו מאבק מר והיה לנו כאן גיהנום – אבל זה היה כדאי כי אני משוכנעת לגמרי שבסוף תקום מדינה יהודית ושאיפותינו תתגשמנה.

אני אהיה רק אחת מני רבים שהקריבו את עצמם. היה לי דחף לכתוב את זה, כי היום נהרג אדם שהיה חשוב לי מאוד. בגלל הצער שהרגשתי, אני רוצה שתתייחסו לכך אחרת – לזכור שאנחנו היינו חיילים והיתה לנו מטרה גדולה ואצילית להילחם עליה. אלוהים איתנו, אני יודעת, בעיר הקודש שלו, ואני גאה ומוכנה לשלם את המחיר שזה עלול לעלות לי.

אל תחשבו שלקחתי 'סיכונים מיותרים'. אין ברירה כאשר כוח האדם הוא מוגבל. אני מקווה שתהיה לכם הזדמנות לפגוש כל אחד מהלוחמים שלי שישרדו מהקרב, אם אני לא אזכה לכך, וגם – שתהיו מרוצים ולא עצובים, כאשר הם יזכירו אותי. בבקשה, בבקשה, אל תהיו עצובים. זה לא יעזור.

חייתי את חיי במלואם, גם אם בקצרה, ואני חושבת שזאת הדרך הכי טובה – 'קצר ומתוק'. הטעם ה'מתוק מאוד' נמצא כאן בארצנו. אני מקווה שתחוו סיפוק רב מ-מימי(אחותה של אסתר) ואשר (בעלה של האחות), סיפוק שהחמצתם אצלי. תניחו לזה בלי חרטות, ואז גם אני אהיה מאושרת. אני חושבת על כולכם, כל אחד מכם במשפחה, ומלאת הנאה מהמחשבה שתבואו, יום אחד, בקרוב מאוד אני מקווה, תבואו ותיהנו מהפירות של מה שנלחמנו עבורו.

הרבה, הרבה אהבה, היו מאושרים וזיכרו אותי בשמחה.

שלום ולהתראות

אסתר שלכם, האוהבת.  

מפקד הרובע, משה רוסנק, כתב לאחר מכן להוריה, שהמליץ לתת לה אות הצטיינות כלשהו. איש לא נתן. לפחות, עכשיו, 70 שנה מאוחר יותר, ייקרא שביל קטן ברחביה על שמה.  יהי זיכרה ברוך.

סוף דבר: (ע"י אחיינה של אסתר, אלי טור-פז): לאחר נפילתה, התקשה אביה משה לחזור לחיים מלאים. הוא נפטר בלונדון ב-1967. לאחר מותו, עלתה האם חנה לארץ, גרה בחיפה ובירושלים, עד פטירתה ב-1992. אחותה של אסתר, מרים, ואחיה עלו לארץ בשנות החמישים וחיים מאז בירושלים.

הפוסט המקורי, פורסם לראשונה בקבוצת "ירושלים שאהבנו"

התמונות של אסתר מתוך הספר: מלונדון לירושלים : סיפורה של לוחמת בהגנה : [אסתר קיילנגולד] / אשר קיילנגולד        

לקריאה נוספת

יזכור: ציילינגולד, אסתר (אסתי) The Story of Esther Cailingold An Encounter with Esther Cailingold – Heroine of Jerusalem מלונדון לירושלים : סיפורה של לוחמת בהגנה : [אסתר קיילנגולד] / אשר קיילנגולד הרובע היהודי במלחמת השחרור

תגיות

תגובות על כתבה זו

טוען כתבות נוספות loading_anomation