"חייתי את חיי במלואם, גם אם בקצרה, ואני חושבת שזאת הדרך הכי טובה – 'קצר ומתוק'. הטעם ה'מתוק מאוד' נמצא כאן"

היא שכבה קודחת בחום גבוה, בייסורים בלתי נסבלים, על רצפת הקומה השניה של המנזר הארמני, יחד עם שאר הפצועים. לא נותר מורפיום. מישהו הציע לה סיגריה. היא הרימה את ידה לקראתה, אבל אז עצרה. "לא", לחשה. "שבת". אלה היו מילותיה האחרונות. היא נפטרה זמן קצר לאחר מכן, בת 22 במותה.

לאחר מכן נמצא מתחת לכרית שלה מכתב מרגש שכתבה להוריה בלונדון, כאשר ידעה שהסוף קרוב. מכתב אחרון, מהגיהנום הנקרא "הרובע היהודי הנצור, 1948". הנוסח המלא למטה, אך אצטט רק שלוש מילים ממנו: "זכרו אותי בשמחה"…

 

שביל קטן ברחביה

לאחרונה התכנסה ועדת השמות של עיריית ירושלים, והחליטה על מתן שמות לרחובות וכיכרות בירושלים. אחד השמות שיונצח, באיחור של 70 שנה, הוא שמה של הלוחמת והמורה אסתר ציילינגולד, שהשתתפה בהגנה על הרובע היהודי בירושלים במלחמת העצמאות. שביל קטן ברחביה, המוביל לבית הספר בו לימדה, ייקרא על שמה.

תחילת חייה השבלוניים של אסתר, כלל לא מעידים על סופם. היא נולדה בלונדון, להורים דתיים וציוניים.

 

לאחר מכן עשתה חייל בלימודיה באוניברסיטה, אבל החינוך הציוני שקיבלה וזוועות השואה שהתגלו באותן שנים, גרמו לה לשנות כיוון – להגיע לארץ ישראל בשנת 1946.

 

רצה על גגות חשופים, בין שריקות הכדורים

כאן היא חיפשה את עתידה כמורה לאנגלית, ומצאה אותו בבית הספר אוולינה דה-רוטשילד בירושלים. בשלהי 1947 הצטרפה ל"הגנה", תחילה המשיכה בעבודת ההוראה, אך לאחר מכן כחיילת מן המניין. לאחר כמה חודשים, כששמעה על מצב הרובע היהודי בעיר העתיקה, הביעה את רצונה להצטרף למגיני הרובע הנצור.

ברובע היהודי היו אז כ-1,700 איש, מרביתם חרדים ללא הכשרה צבאית, נשים, ילדים וקשישים, שעליהם הגנו כ-150 לוחמים. הנשק שעמד לרשותם היה מועט. עד לעזיבת הבריטים את הארץ, הלוחמים היו יכולים להיכנס לרובע רק תחת מסווה, וכך עשתה, במסווה של מורה. כשהגיעה, שימשה כקשרית בין העמדות, שתפקידה גם לספק ללוחמים אוכל, שתייה ותחמושת.

עם עזיבת הבריטים באמצע מאי, התעצמו ההתקפות הערביות על הרובע. אסתר נפצעה קלות, נחבשה וחזרה במהרה לתפקידיה. לעתים קרובות רצה לאורך הגגות החשופים, בין שריקות הכדורים, כדי לעבור בין עמדות ה"הגנה".

 

"ליל שבת היה. אנשי ירושלים ישבו בבתיהם. הנה הריעו וחגגו להכרזת העצמאות בחפזה ובהתאפקות מתוך ידיעה ודאית שצפויה מלחמה, והנה כבר היא נתנה סימניה הראשונים. שמחת החג הושבתה על ידי התפרצות מצד הערבים. והדבר נמשך כל אותו השבוע. אבל עתה שבת היא ובני ירושלים שבתו בבתיהם, אם כי נפשם סערה. בשעה זו שקטו רחובות העיר. והשומרים לא נמו"

(טור שכתבה אסתר שפורסם ב"הצפה", 15 שנים לאחר מותה. לטור המלא לחצו כאן)

 

קיבלה סטן והפכה ללוחמת

ב-16 במאי החלה מתקפה של הערבים הבלתי סדירים על הרובע, ותוך יום הם הצליחו לכבוש כשליש משטחו. ב-19 במאי אמנם פרצה פרצה לרובע מחלקת פלמ"ח, אלא שהיא נסוגה במהרה כיוון שהלוחמים היו תשושים מחוסר שינה. מחליפיהם היו גם הם היו חסרי תועלת, ללא הכשרה צבאית כלשהי.

באותו יום פלש לעיר העתיקה הלגיון הערבי-ירדני, בחסות בריטית, והחל להפגיז את הרובע היהודי. כנגד תותחים, מרגמות ומקלעים מהצד הערבי, היו למגיני הרובע בעיקר אקדחים, סטנים ומעט תחמושת. גם אסתר קיילינגולד קיבלה רובה סטן והפכה ללוחמת.

ואז, ב-26 במאי פוצצו הכוחות הערביים בניין כאשר אסתר נכנסה אליו. עמוד השדרה שלה התנפץ. היא הובאה למרפאת הרובע, אך מאחר שלא היתה שם אספקה רפואית, והמתקנים היו ירודים, אי אפשר היה לעזור לה והיא גססה לאיטה. למרות זאת, היא נשארה בהכרה, שוחחה עם שכניה והתפללה.

 

"קשה לאתר את כל מעשי הגבורה…  מעשה בצעירה אחת, אסתר שמה, אשר שכבה פצועה בבית החולים ונעלמה. וכעבור זמן מה התברר כי לקחה בידה סטן ויצאה לירות באויבים, עד שנפגעה מכדור בגבה ומתה"

(עדות על גבורתה של אסתר שפורסם ב"דבר", 1 ביוני, 1948. לחצו כאן לכתבה המלאה)

 

 

המכתב נמצא מתחת לכרית

בינתיים, אנשי הליגיון המשיכו לפוצץ את בתי הרובע בזה אחר זה עד לנפילת הרובע וכניעת אנשיו. הפצועים, כולל אסתר, פונו למנזר ארמני סמוך. היתה זו שבת, 29 במאי 1948. אסתר קיילינגולד שכבה קודחת בחום גבוה, בייסורים בלתי נסבלים, על רצפת הקומה השניה של המנזר עם שאר הפצועים. לא נותר מורפיום. מישהו הציע לה סיגריה. היא הרימה את ידה והתחילה לקחת אותה, אבל אז עצרה.

 

שנה למות גבורים של בתי אסתר ה' יקום דמה. בתו זו העדינה והחמודה והאהובה על הכל. צנועה היתה בכל מעשיה. הצטיינה בדתיותה העמוקה ותכופות הלכה להתפלל לבתי כנסת של חסידים…

בשיירה האחרונה הגיעה לעיר העתיקה באמרה: 'מאושרת אני להיות סמוך לכותל!' שם נפצעה קל וסרבה לקבל עזרה והמשיכה. ביום הכניעה נפצעה באופן אנוש, בערב שבת בחוקותי ביקשה סידור תפילה ובעזרת חברתה שולמית התפללה מנחה וקבלת שבת, ובשעה שש בבוקר כשהיאה שבת קודש יצאה נשמתה בטהרה.

(דברי הספד של אביה של אסתר שנה לאחר מותה. פורסם ב"הצפה", 29 במאי 1949. לחצו כאן לדברי ההספד המלאים)

"לא", לחשה. "שבת". אלה היו מילותיה האחרונות. היא נפטרה בסביבות חמש אחר הצהריים, בת 22 במותה. היא נקברה תחילה בבית הקברות בשיח באדר ושנתיים לאחר מכן – בבית העלמין הצבאי בהר הרצל.

 

והנה מכתבה האחרון, שנכתב ששה ימים קודם לכן, ואשר נמצא מתחת לכרית שלה:

"אמא ואבא יקרים, וכולם,

אם תקבלו מכתב זה, אני מניחה שהוא יהיה אופייני לכל המכתבים המבוהלים והמבולבלים שלי. אני כותבת את המכתב כדי להתחנן בפניכם: תעשו מאמץ לקבל את כל מה שקרה לי, במשמעות שאני רוצה שתקבלו – ולהבין שאין לי כל חרטה. היה לנו מאבק מר והיה לנו כאן גיהנום – אבל זה היה כדאי כי אני משוכנעת לגמרי שבסוף תקום מדינה יהודית ושאיפותינו תתגשמנה.

אני אהיה רק אחת מני רבים שהקריבו את עצמם. היה לי דחף לכתוב את זה, כי היום נהרג אדם שהיה חשוב לי מאוד. בגלל הצער שהרגשתי, אני רוצה שתתייחסו לכך אחרת – לזכור שאנחנו היינו חיילים והיתה לנו מטרה גדולה ואצילית להילחם עליה. אלוהים איתנו, אני יודעת, בעיר הקודש שלו, ואני גאה ומוכנה לשלם את המחיר שזה עלול לעלות לי.

אל תחשבו שלקחתי 'סיכונים מיותרים'. אין ברירה כאשר כוח האדם הוא מוגבל. אני מקווה שתהיה לכם הזדמנות לפגוש כל אחד מהלוחמים שלי שישרדו מהקרב, אם אני לא אזכה לכך, וגם – שתהיו מרוצים ולא עצובים, כאשר הם יזכירו אותי. בבקשה, בבקשה, אל תהיו עצובים. זה לא יעזור.

חייתי את חיי במלואם, גם אם בקצרה, ואני חושבת שזאת הדרך הכי טובה – 'קצר ומתוק'. הטעם ה'מתוק מאוד' נמצא כאן בארצנו. אני מקווה שתחוו סיפוק רב מ-מימי(אחותה של אסתר) ואשר (בעלה של האחות), סיפוק שהחמצתם אצלי. תניחו לזה בלי חרטות, ואז גם אני אהיה מאושרת. אני חושבת על כולכם, כל אחד מכם במשפחה, ומלאת הנאה מהמחשבה שתבואו, יום אחד, בקרוב מאוד אני מקווה, תבואו ותיהנו מהפירות של מה שנלחמנו עבורו.

הרבה, הרבה אהבה, היו מאושרים וזיכרו אותי בשמחה.

שלום ולהתראות

אסתר שלכם, האוהבת.

 

מפקד הרובע, משה רוסנק, כתב לאחר מכן להוריה, שהמליץ לתת לה אות הצטיינות כלשהו. איש לא נתן. לפחות, עכשיו, 70 שנה מאוחר יותר, ייקרא שביל קטן ברחביה על שמה.  יהי זיכרה ברוך.

סוף דבר: (ע"י אחיינה של אסתר, אלי טור-פז): לאחר נפילתה, התקשה אביה משה לחזור לחיים מלאים. הוא נפטר בלונדון ב-1967. לאחר מותו, עלתה האם חנה לארץ, גרה בחיפה ובירושלים, עד פטירתה ב-1992. אחותה של אסתר, מרים, ואחיה עלו לארץ בשנות החמישים וחיים מאז בירושלים.

 

הפוסט המקורי, פורסם לראשונה בקבוצת "ירושלים שאהבנו". 

התמונות של אסתר מתוך הספר: מלונדון לירושלים : סיפורה של לוחמת בהגנה : [אסתר קיילנגולד] / אשר קיילנגולד

 

 

לקריאה נוספת

יזכור: ציילינגולד, אסתר (אסתי)

The Story of Esther Cailingold

An Encounter with Esther Cailingold – Heroine of Jerusalem

מלונדון לירושלים : סיפורה של לוחמת בהגנה : [אסתר קיילנגולד] / אשר קיילנגולד

הרובע היהודי במלחמת השחרור

מאת לאה קליבנוף-רון

"בראשית הייתה התשוקה", כותבת משוררת היידיש מלכה חפץ-טוזמאן, מתוך התשוקה פרץ הכול:

In the beginning,
there was lust.

Out of lust, God
emerged in flames.

Lust
is God’s nature.

Everything God creates
is in God’s nature.

Whoever gets more
of God’s nature –

a teardrop more –
becomes an artist, a poet.

One more drop –
a murderer.

(In the Beginning)

מלכה חפץ-טוזמאן ידעה כנראה דבר או שניים על התשוקה – טבעו של אלוהים – כך היא כותבת, וידעה כנראה גם דבר אחד או שניים על חייה של מי שבאה לעולם ובתוכה טיפה אחת נוספת של אותה תשוקה.

היא נולדה בוואהלין שבאוקראינה לקראת סוף המאה ה-19 (שנת לידתה המדויקת אינה ידועה), בת שנייה משמונה ילדים במשפחה חסידית של חוכרי אדמה. היא גדלה בחווה שניהל סבהּ. מקטנותה הייתה ילדה תוססת, מרדנית, קרובה לטבע, וחשה זרה בעולם שגדלה בו. כשהייתה בת שמונה ביקשה מלכה מיזמתה ללמוד בבית-הספר הרוסי הכללי והייתה לילדה היהודייה הראשונה שעשתה זאת. כבר אז החלה לכתוב שירים, כותבת אותם במילות השפה הרוסית אבל באותיות האל"ף-בי"ת העברי שהכירה. כמה שנים אחר כך, בעקבות פוגרומים, החליטה משפחתה להגר לארצות-הברית. אחיה היה הראשון במשפחה לעשות זאת והיא נסעה אחריו. בגיל 16, חצתה מלכה חפץ-טוזמאן לבדה את האוקיינוס האטלנטי.

כשהגיעה לארה"ב השתכנה בשיקאגו, לשם היגר אחיה. כמו נערות יהודיות מהגרות רבות אחרות, היא החלה לעבוד כתופרת וכפועלת, שכן המשפחה, שהייתה אמידה באוקראינה, סבלה מעוני בשנים הראשונות בארה"ב. למרות הקושי החומרי והעבודה הקשה בתקופה זו, מלכה חפץ-טוזמאן נפתחה בעוז אל העולם החדש וניסתה להזדרז ולהכיר אותו. היא מיהרה ללמוד אנגלית – את השפה האנגלית וגם את השירה האנגלית. היא כותבת: "אדגר אלן פו. אני אוהבת מאד את הריתמוס של שיריו. אני צועדת בקצב שיריו על המדרכה. אני לועסת את ארוחת הבוקר שלי בקצב שיריו. האנגלית מתחילה לשיר בעצמותיי".

בתקופה זו היא אף החלה לכתוב באנגלית. ובכל זאת, אף שלמדה להכיר היטב את הארץ שאליה עברה ולמדה את תרבותה – היא שבה תוך זמן קצר לכתוב ביידיש.

המפגש עם מלכה חפץ-טוזמאן היה בעבורי מעין מפגש עם קרובת משפחה רחוקה. כמוה, היגרו גם סבי וסבתי בגיל צעיר ממזרח אירופה לארה"ב, כמוה וכמו רבים אחרים. מי שביקשו לפתוח לעצמם חיים חדשים, שבהם – כך קיוו – יהיה העולם הרחב ואפשרויותיו פתוחים בפניהם, בחרו לנסוע לשם, לעבור דרך המזח המוכר שמעליו מתנוסס פסל החירות (או אולי דרך שער כניסה אחר, מוכר פחות).

שירת היידיש בארה"ב של אותה התקופה הייתה עולם שלם, חי ותוסס. הכותבים ניצבו בין העולמות – מזרח אירופה, שאותה עזבו, וארה"ב שבה נקלטו. הם עמדו בין העולמות במובנים נוספים: בין שמירת מצוות לחילון, בין ערכים שונים, ובעיקר הפמיניזם. משוררות אותו הדור היו הראשונות שעמדה בפניהן האפשרות – או לפחות המודעות לאפשרות – לבנות את חייהן מעבר לתפקידי האישה המסורתיים, והן נדרשו לבחור. קבוצה נפלאה של משוררות בלטה בקהילת המשוררים היידיים. מלכה חפץ-טוזמאן הייתה אחת מהן. משוררות נוספות היו צילה דראפקין, אנה מרגולין, קדיה מולודובסקי, שהגיעה לארה"ב מעט לאחר מכן, ועוד רבות.

 

אולם חרף איכותה המובהקת של כתיבתן, נתקלו המשוררות היידיות לא פעם בזלזול שמצא ביטוי בהצבתן בקטגוריה נפרדת המפרידה בין משוררות למשוררים – ככותבות שירה שהיא מוגבלת מעיקרה ואולי אף נחותה במקצת. אולי במכוון, בחרה חפץ-טוזמאן באותם מבני שירה, שנחשבו גבריים וכתבה בשיריה על נושאים "גדולים", שנחשבו אף הם נחלתם של המשוררים הגברים. אבל היא הרבתה לכתוב גם על נשים ועל האישה שבה. שאיפת החירות וההתרחבות שלה, כאישה, מבעבעת ועולה על גדותיה, אבל שאלת המימוש שלה סבוכה יותר. הן בחייה הפרטיים, הן בהגדרתה את עצמה כיוצרת.

בגיל 18 נישאה לשלמה טוזמאן ובשנים שלאחריהן נולדו לבני הזוג שני ילדים. עקב משלח-ידו של טוזמאן – חזן – היו בני הזוג צפויים להעתיק תכופות את מקום מגוריהם ולעבור מקהילה לקהילה. עוד לפני נישואיהם, הציבה מלכה שני תנאים: האחד, שלא תידרש לקחת חלק בפעילות הדתית והציבורית של טוזמאן, והשני – שבכל מקום שאליו יעברו, יהיה לה חדר משלה.

היא לא חדלה מלכתוב, אולם חלפו שנים רבות עד שפרסמה את ספרה הראשון. היא התנגדה להגדרה "משוררת-אישה". ובניגוד למשוררות יידיש רבות, סירבה חפץ-טוזמאן לכך ששיריה ייכללו באנתולוגיה שיצאה בשנת 1928 והוקדשה למשוררות הכותבות יידיש משום שראתה בכך הבחנה בין שירת נשים לשירה "סתם".

דומה שרוח החופש של המעבר בין היבשות ליוותה את חפץ-טוזמאן בכל דרכה ככותבת. היא הייתה פתוחה למגמות השונות, הרעיוניות והסגנוניות, של תקופתה. תמיד שאפה ללמוד, להתרחב ולבחור. להכניס את עצמה אל בין הגבולות – ולשבור אותם. בכתיבתה היא נעה, מתנסה, בין מבני שירה בעלי צורה נוקשה כמו הסונט והטריולט לבין כתיבה חופשית. אולם, גם בשירים שלא נכתבו במבנה מוגדר כלשהו, קיים מעין מבנה תוכני – רוב שיריה נעים לעבר כיוון כלשהו, לעבר התרה. לעתים קרובות היא שבה וחוזרת על מוטיבים דומים או זהים. המבנים והחזרות מעצימים את הטקסיות, אך גם את תחושת הסגירות. היא עצמה כותבת: "צַר לִי / בְּתוֹךְ הַצּוּרָה / קָצְרָה נְשִׁימָתִי / בְּשִׁירִי".

בראשית שהייתהּ בארה"ב החזיקה חפץ-טוזמאן בהשקפת עולם חילונית מובהקת. בהמשך, עם מוראות מלחמת העולם השנייה, שב העולם היהודי ונשזר במילותיה ביתר תכיפות. ואולי תמיד הייתה סיבת התרחקותה העיקרית סלידה מהממסד וממוסרות העולם המסורתי אשר לתוכו גדלה, ולא מהחוויה הדתית האישית. שירים רבים שכתבה ממוענים לאלוהים, בכמיהה:

With one sound of your many names / you pierced yourself in me —/ and now you feed / on my heart's blood.

שירתה פורשת בפנינו את מלאות חייה של מלכה חפץ-טוזמאן, אבל יותר מהאירועים עצמם – חיי הנפש שלה הם המפכים בשיריה, כפי שהם נעים בתוך זרימת החיים ומגיבים אליה. אין הפרדה ברורה בין האירועים הגדולים לאירועי החיים הפרטיים, ובינם לבין הנפש. חפץ-טוזמאן אינה מתרחקת מדבר בשיריה – שירת מחאה, כתיבה על חיפוש רוחני, רגעים של יום-יום.

בשירתה אין גם הבחנה בין החשיבה הרציונלית לרגש ולאתיקה. אבל אולי ההבחנות הללו כבר חוטאות לשירתה של חפץ-טוזמאן, שחלק מעוצמתה נובעת מההתמסרות המלאה שלה לכל מה שהיא כותבת עליו. בשיר המוקדש למרשה פאלק, תלמידתה ואחת ממתרגמות שיריה לאנגלית, היא כותבת: "אַל תֵּרָתְעִי מִלִּכְתֹּב / אֶת הַקְּטַנּוֹת. / גְּדוֹלוֹת מִתְמַסְּרוֹת / בִּיחִידוּת לַקְּטַנּוֹת. / הַקְּטַנּוֹת / מְנִיעוֹת גְּדוֹלוֹת גְּדוֹלוֹת". במכתב לפאלק העידה על עצמה: "השירה שלי נוסעת בכביש האינסופי של העצמי כדי להגיע אל האתה". היא חייתה את הכול באותה התנופה והביאה את הכול אל תוך נפשה – ואל שירתה.

יותר מכול, עולה מתוך שירתה ההתפעמות מהחיים עצמם:

צִפּוֹר עֵירֻמָּה, זֶה עַתָּה בָּקְעָה מִן הַבֵּיצָה,
אֵי־מִי הִנִּיחָהּ בְּיָדִי בְּהֶסַּח הַדַּעַת.
הָרֶפְלֶקְס
בְּחַלְחָלָה נִדְהֶמֶת
כּוֹפֵף אֶת הָאֶצְבָּעוֹת.
בְּנֻקְשׁוּת הֻגְּשָׁה
קְעָרָה לַזָּר, חֲמִימוּת תְּכַלְכַּלָּה
שָׁבְתָה.

אוֹי, מָה עוֹשִׂים עִם חַיִּים בַּיָּד?
אֵיךְ מַחֲזִיקִים אֶת זֶה, חַיִּים בַּיָּד?
מַה גָּדְלוֹ
מַה גָּדְלוֹ שֶׁל פֵּרוּר חַיִּים?

הַדֹּפֶק הַזָּעִיר שֶׁבְּיָדִי
הִכָּה בְּרַקּוֹתַי,
דָּקַר אֶת עוֹר בְּשָׂרִי.
הַחַיִּים הַזְּעַרְעָרִים בַּיָּד
עָלוּ וְגָדְלוּ.
הִתְנַשְּׂאוּ מֵעָלַי כִּצְרִיחַ מַחֲרִיד
חֲמִימִים בְּיָדִי.

נִרְצַעְתִּי אֶל הַחַיִּים חַסְרֵי הַיֶּשַׁע בְּיָדִי.
רֶטֶט הָרִיק
שִׁעְבֵּד אוֹתִי.
וַאֲנִי נִשְׁבֶּרֶת

אֲנִי מִתְנַפֶּצֶת.

(שעבוד)

החיים עצמם, עם כל מלאותם ושפעתם, תמיד יש בהם גם כאב – כאב כשהם גואים; כאב כששפעתם המפכה נעצרת. ובעיקר, כשהיא נעצרת בתוך הנפש. במלחמת העולם השנייה, בשנת 1944, כתבה לבנה שנלחם בצבא ארה"ב:

אַתָּה תַּחֲזֹר.
תַּחֲזֹר בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם
עִם זָרוּת בַּמַּבָּט.
(אֲנִי מִתְכּוֹנֶנֶת,
אֲנִי כְּבָר יוֹדַעַת,
רָאִיתִי כְּבָר אֵיךְ הֵם חוֹזְרִים).

תֵּשֵׁב בַּחֲשָׁשׁ בַּכִּסֵּא הַמֻּכָּר
וְתִשְׁתֹּק
שׁוּם דָּבָר לֹא תִּרְצֶה לְסַפֵּר.
וַאֲנִי לֹא אֵדַע,
וַאֲנִי לֹא אוּכַל לְרַפֵּא אֶת הָאֵלֶם שֶׁלְּךָ.
וּבְדִבּוּר חֲרִישִׁי
אֲלַטֵּף זְוָעוֹת שֶׁעָמְסָה נַפְשְׁךָ
וְאַתְחִיל לִבְנוֹת בְּךָ אֱמוּנָה
שֶׁאֵינִי מַאֲמִינָה בָּהּ כְּבָר.

תַּחֲזֹר בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם
וְזָר יֵרָאֶה בְּעֵינֶיךָ
שְׁאֵר בְּשָׂרְךָ הַקָּרוֹב בְּיוֹתֵר,
גַּם יָדִי עַל כְּתֵפְךָ,
מִטָּתְךָ, כָּרִיתְךָ, הַצַּלַּחַת שֶׁלְּךָ, הַכַּף, הַמַּזְלֵג,
וְכָל מַה שֶּׁחִכָּה לְךָ כָּאן.
בְּכָל מַה שֶּׁקּוֹרֶה
לֹא תִּתְפֹּס שׁוּם דָּבָר,
לֹא תִּמְצָא אֶת הַקֶּשֶׁר.
וַאֲנִי לֹא אֵדַע אֵיךְ לִקְשֹׁר
מִמַּה לֶאֱרֹג לְךָ אוֹ לִתְפֹּר
זִיק דַּעַת טָהוֹר.

תַּחֲזֹר בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם
עִם מֶרְחָק בַּמַּבָּט.
וְזָר יֵרָאֶה בְּעֵינֶיךָ אֹרַח חַיֵּינוּ.
אֶקַּח אֶת עַצְמִי
עִם בּוּשָׁה מֵעַל גַּבּוֹתַי
לְהַרְאוֹת לְךָ עָנָף יְרַקְרַק,
פֶּרַח אָדֹם.
אֶמְשֹֹׁךְ וְאוֹרִיד מֵהַבּוֹידֶם
צַעֲצוּעַ שֶׁלְּךָ שֶׁאָבַד עָלָיו כֶּלַח.
אֶת דִּמְיוֹנְךָ אָעִיר עִם רֵיחַ
תַּבְשִׁיל בֵּיתִי.
וְאַתָּה
תְּכַוֵּץ אֶת שְׂפָתֶיךָ
וְתַחֲנִיק אֲנָקָה.
אֶעֱשֶׂה הַצָּגָה, אֶסָּחֵף,
אֲגַלְגֵּל בִּכְתֵפַי,
אֲנוֹפֵף בְּיָדִי כִּמְשֻׁגַּעַת,
כְּמו מְחוֹגִים שֶׁיָּצְאוּ מִן הַדַּעַת
עַל שָׁעוֹן עִם סְפָרוֹת יְשָׁנוֹת וּמְחוּקוֹת,
אַשִּׂיא אֶת עֵינֶיךָ אֶל שְׂכִיּוֹת חֶמְדּוֹתֵינוּ
הָאֶמְפַּיְר סְטֵיט בִּילְדִינְג
מִגְדָּלִים
רַכָּבוֹת
גְּשָׁרִים
כָּל מַה שֶּׁגָּרַם הִתְרַגְּשׁוּת שֶׁכָּזֹאת
לְווֹלְט וִיטְמַן. וְאַתָּה
תִּתְפַּלֵּא וּבִכְלוּם לֹא תַּחְשֹׁד.
בְּלִי אַף חִיּוּךְ לַפִּטְפּוּט שֶׁל אִמְּךָ
תִּשְׁקַע אֶל עַצְבוּת אִישׁוֹנְךָ.

אַךְ אֲנִי אֶתְאַמֵּץ,
לֹא אֶתְעַיֵּף כְּלָל וּכְלָל,
לִבְנוֹת בְּךָ אֱמוּנָה
שֶׁאֵינִי מַאֲמִינָה בָּהּ כְּבָר…

וְעִם אוֹת רִאשׁוֹן שֶׁל סַקְרָנוּת
שֶׁתַּצִּית בְּעֵינֶיךָ שְׁבִיב אוֹר,
אַחֲוֶה קִדָּה בְּקַלּוּת,
אֶסְתּוֹבֵב וְאֶפְנֶה הַצִּדָּה,
אֶתְקַפֵּל לְאָחוֹר
וְאֶחֱמֹק
עָמֹק
אֶל הָעֶצֶב שֶׁלִּי הָרָחוֹק,
אֶל הָעֶצֶב שֶׁלִּי הָרָחוֹק.

(תחזור בעזרת השם)

כמו אם המגלה את העולם לבנה התינוק שרק נולד, מבקשת מלכה חפץ-טוזמאן לעורר בבנה השב מהמלחמה את ההשתאות מחדש. ענף ירקרק, פרח אדום, צעצוע, ריחו של תבשיל ביתי. אחר כך היא פורשת בפניו את העולם הרחב יותר, מגדלים, רכבות, גשרים. כשהיא קוראת להם "שכיות חמדותינו" – היא מספרת לו גם על השייכות שלה ושלו, הם כבר שייכים לארץ הזאת. אבל מלכה חפץ-טוזמאן רוצה ביותר מכך – היא מבקשת לבנות בו אמונה. אלא, שהיא יודעת שדברים לא ישובו כבר להיות כשהיו. היא תשוב אל העצב אחרי שתשיב את בנה אל החיים. בה עצמה כבר אבדה האמונה הזו.

במהלך השנים נעשתה מלכה חפץ-טוזמאן למורה מוערכת ואף עסקה בתרגום. היא תרגמה ליידיש את ייטס ואודן, כריסטינה רוזטי ורבינדרנת טאגור, אבל בדבריה אפשר לראות כי הערצתה הראשונית הייתה נתונה לוולט ויטמן, שדרכו, במובן מסוים, "גילתה את אמריקה" וגילתה גם אופקי שירה חדשים לה.

אברהם סוצקבר אמר על מלכה חפץ-טוזמאן כי ככל שהזדקנה, הלכה שירתה ונעשתה צעירה יותר. עוד אמר עליה כי כל מה שנגעה בו – נעשה לשירה.

היא המשיכה לשמור על קשר עם משוררי יידיש בני הדור הצעיר יותר, ללמד ולהדריך. כפי שהגדירה זאת אחת מתלמידותיה, קת'רין הלרשטיין, מלכה חפץ-טוזמאן הייתה לגשר בין הדורות: בין אלו שהיגרו ממזרח אירופה לבין המשוררים היהודים הצעירים שלקחו על עצמם את המשימה לעשות את שירת היידיש למוכרת יותר בקרב קוראים שידעו אך מעט יידיש. ואולי אפשר לומר כי השירים שהשאירה ממשיכים להוות גשר בין הדורות גם כיום, בין אלו שחצו את האוקיינוס לבין נכדיהם וניניהם, כי הכנוּת והאהבה שבהם חוצות את השנים ואת הבדלי השפה והתרבות: "Poems are children. / They're scared of the dark / and they cry".

לאחר פטירת אישהּ, עברה חפץ-טוזמאן לישראל, אך שבה לארה"ב לאחר שנה, לבקשת ילדיה. היא נפטרה בשנת 1987, בברקלי. בחייה פרסמה שישה ספרים (הראשון שבהם יצא לאור לאחר שמלאו לה חמישים), ועד כשנתיים לפני מותה הוסיפה לכתוב ועמלה על התקנת ספרה האחרון, השביעי, אשר יצא לאור לאחר פטירתה. מלכה חפץ-טוזמאן כתבה לא מעט על המוות. ואולי אין בכך פלא, כי ידיעת החיים במלואם היא בהכרח גם ידיעת סופם:

נִכְנַסְתִּי חֶרֶשׁ.
הַיּוֹלֶדֶת
שְׁקוּעָה בְּשֵׁנָה עֲמֻקָּה
לְאַחַר לֵדָה קָשָׁה.
לְצִדָּהּ
מְקַנֵּן בֵּין כָּרִים
עַל מִטָּה מִתְנַשֵּׂאת
הַתִּינוֹק שָׁקוּעַ בְּעַצְמוֹ
אַחֲרֵי הַמַּסָּע הַקָּשֶׁה,
רוֹטֵט.

אֲנִי אוֹמֶרֶת:
הִגַּעְתָּ.
מַה יִּהְיֶה לְךָ כָּאן?
הַפָּנִים הִתְעַוּוּ בְּמִקְצָת,
הָעוֹר הֶעֱלָה קַמְטוּטִים,
הַפֶּה הַקָּטָן פָּלַט
קוֹלוֹת חַדִּים וּקְצָרִים
שֶׁנִּקְלְפוּ
וּמִתּוֹכָם בָּקְעוּ מִלִּים שֶׁכָּאֵלּוּ:
הִגַּעְתִּי לָמוּת.
כָּמוֹךְ —
קֹדֶם
אִירַשׁ, אִירַשׁ
וְאַחַר־כָּךְ
אָמוּת.
כָּמוֹךְ —
בָּאתִי לָמוּת.

(הגיע)

תרגומי השירים לעברית לקוחים מתוך הספר: "גוהרת על עצמי: מבחר שירים", תרגמה והוסיפה מבוא ואחרית דבר: חמוטל בר-יוסף (קשב לשירה, 2015); התרגומים לאנגלית לקוחים מתוך הספר: With Teeth in the Earth: Selected Poems by Malka Heifetz Tussman: translated, edited, and introduced by Marcia Falk (Browser Books Publishing, 1992)i. תודתנו נתונה לרפי וייכרט על אישור השימוש בתרגומים לעברית ולמרשה פאלק על אישור השימוש בתרגומים לאנגלית.

 

מוזמנים לקרוא את ספר השירים של מלכה חפץ-טוזמאן "מילד מיין ווילד: לידער"

 

כתבות נוספות

נומה בני – דרכו האחרונה של שלום עליכם

אברהם סוצקבר: המשורר שחולץ במטוס מיערות הפרטיזנים

הַמַּגְהֵץ לוֹהֵט, וְדִמְעָתִי הָאֻמְלַלָה: שירים מ"הגטו היהודי" בניו-יורק

הטרגדיה המשפחתית של מנדלי מוכר ספרים והמזוודה הגנוזה ששרדה את הנאצים

בשביס זינגר, הסיפורים הראשונים והיחידים בעברית